האחר ללא אחר

ז'.א. מילר

 תרגום: סרחיו מישקין, סמוטאל נמירובסקי, ורה אלעד

עריכה: ורה אלעד

האחר ללא אחר - זו הכותרת שלי[1]. כותרת זוהיא קידוד לצורה אניגמאטיתשל משפטו, הצעתו,הצהרתו של לאקאן, שכמה מכם מכירים: "אין אחר של האחר".ניסוח זה בוטא על ידי לאקאן יום אחד בשנה 1959, בשמיני באפריל, במהלכו של הסמינר שנשא את השם "האיווי והפירוש שלו ". זה מתייחסלצורה לוגיתשנכתבה כך:S(Ⱥ)והוקדמה על ידי המשפט שעוצב כדי לעורר את תשומת לבו של קהל שומעיו: "זה, אוכל לומר, הסוד הגדול של הפסיכואנליזה."[2]

"הסוד הגדול של הפסיכואנליזה"

לאקאן בעצם רצה לתת לנוסחה זו את הערך של חשיפהבמובן גילוי האמת החבויה. האמת החבויה ממי? מה שניתן להביןמכך הואשאמת זוהיא חבויהבראש ובראשונה לפסיכואנליטיקאים עצמם, אמת שגם אלה העוסקים בפרקטיקהפסיכואנליטית אינם ערים לה.דבר זה הביא אותי להיזכר במשפט של הגל (Hegel) בקורס שלו על האסתטיקה, כאשר דיבר על המצריםשהמסתורין שלהם חסום בפני היוונים, הרומאים ואולי בפני העולם כולו:  "המסתורין של מצרים היה מסתורין שלהם עבור עצמם[3]".ובכן, באותו מובן, לפחות באופן שאני קורא אותו - הסוד של הפסיכואנליזה, כפי שלאקאן קרא לזה,נשאר בגדר אמת חבויה עבור הפסיכואנליטיקאים עצמם.

אני תוההאם חשיפה של סוד זה על ידי לאקאן ב-1959 הייתה מספקת להסיר את הכיסוי העוטף את אחר ללא האחר. ייתכן מאד שחשיפה זו לא נרשמה, לא הוכרה ולא תפסה– ואינני מדבר על התלמידים של לאקאן.הפסיכואנליטיקאים - הם שלא אישרו קבלה של זה. אולי היום, ב-2013, נוכל להתייחס לכך ברצינות ולשרטט את השלכותיה.

נראה אם נוכל לשים חשיפה הזו במבחן של הקליניקה כאשר ה-NLSתפגש שוב (בכנס שלה) בגנט(Ghent).איני אומר שזה צריך להיות השם של הכנס, אך אני מציע ש"אחר הזה ללא האחר", שהעלה לאקאן בסמינר "האיווי והפירוש שלו "(Le désir et son interprétation"") ישמש לנו כמצפן.גם לקריאה של הסמינר עצמו.אני מציע שהסמינר הזה ישמש כנקודת יחוס עבור הכנס של ה- NLSבגנט.

לאחר שלקחתי זמן לערוך סמינר זה משך שנים, הייתי רוצה לתת כמה נקודות מכוונות, משלי בכל מקרה, לקריאתו של הסמינר הזה ובמיוחד הייתי רוצה להאיר עבורכם במקצת במה שנוגע  ל"סוד הגדול של הפסיכואנליזה."

נקודת מפנה

הסמינר מתחיל בהבניה של הגרף הגדול של לאקאן, שהוא קרא לו "גרף האיווי" ושבבנייתו הוא החל בסמינר V. זה תופס את שני הפרקים הראשונים. ברור שהערות מפרטות לסכמה זודורשות מסגרת שונה מזו. עיל לכך, לאחר הצגת הסכמה, החלק הראשון של הסמינר מוקדש לקריאה של החלום שנלקח מ"פירוש החלומות". אחר כך, בחלק השני, נמצא ניתוח מחדש מפורט של חלום הפציינט של הפסיכואנליטיקאית האנגלייה אלה שרפ(Ella Sharpe). בחלק השלישי ישנם כמה השיעורים על המלט. ולבסוף מספר מסוים של פרקים שנותנים הכוונה כללית יותר, שאותם אפילו לא אחלום לסכם בחצי שעה או יותר.

אולם, לסכם את הסוד הגדול של הפסיכואנליזה זהללא ספק קשה פחות, מכיוון שסוד זהמתבהר מול עינינו על בסיס התנועה החברתית הנרחבת בכל מקום בחברות הדמוקרטיות המתקדמות ומעמיד באופן פרוגרסיבי בשאלה את שלטון האב (פטריארכט) ואת כוחו של האב. עבורי ההכוונה היסודית של הסמינר הזה היא נסובה סביב שימת השאלה של האב ושל הפונקציה שלו. לא במקרה שלאקאן הלך לחפש ב"פירושהחלומות" את החלום של אב המת, שמתמקד ספציפית ביחסו שלהבן לאביו ובנה גרסא שונה של היחסים אב –בן מזו שהינה טיפוסית לאדיפוס.אם בסמינר הזה לאקאן התעניין בהמלט - זה דווקא מפני שב"המלט" האב הינו רחוק מאוד מלפעול כפונקציה מנרמלת ומפייסת, אלא ההיפך מזה – הוא מעורב באופן פתוגני.

ולכן אינו ניראה לי מוגזם לקרוא יותר מחצי מאה מאוחר יותר את הסמינר הזה של לאקאן, כפי שאיב וונדרווקן אמר זאת[4]: "בשביל הערך הנבואי שבו". לאקאן נתן לנוסחא אין אחר של האחרערך של גילוי סוד מכיוון שזה מנסח משהו שהוא עצמו אינו תפס קודם לכן. הרגע הזה הוא רגע של מפנה, כלומר רגע של מפנה מכריעעבור מה שיבוא בהמשך הוראתו. אינני חושב שזה מתוך הלהט שלי בעקבות סיום המשימה

הזו שאני אומר כך. לאקאן נדרש לחשוב כאן כנגד עצמו על מנת לנסח אין אחר של האחר.עד אז הוא לימד את ההיפך.

האחר של האחר: שם האב

שנה לפני, ב-1958, לאקאן לימד את ההיפך:שישאחר של האחר- אני מחלץ זאת מתוך אחד הניסוחים שלו, אם כי ב- Écritsובסמינרים שלו זה לא מופיע ככזה. האחר הזה של האחר, אם היינו נותנים לו שם, היה זה השם המובהק:שם האב.אוסיף שלא מדובר כאן בפירוש משלי. או לפחות הפירוש כאן הוא רק במידה שאני מפענח את הגדרה שלאקאן בעצמו נותן עבור שם האב בסיומו של המאמר על הפסיכוזות, שנשאר עבורינו כאבן יסוד­, שנקרא: "השאלה המקדימה לכלטיפולאפשרי בפסיכוזות"[5].אצטט לכם משפט משם שהוביל אותי לומר שלאקאן אומר בדיוק את ההיפך, רגע לפני שהוא מכריז שאין אחר של האחר.

התנאים בהם הוא טען שישאחר של האחר ראויים להתייחסות שקולה וזהירה. זה נוגע להגדרה שלאקאן נתן לשם האב בסוף של המאמר שלו על הפסיכוזותכאשר הוא מסר את הבנייתו של המטאפורה האבהית. חייבים לומר שהמטאפורה האבהיתעוררה את רוח התקופה עד כדי כך שעבור הקהל הרחב היאנשמרה כדבר עיקרי של מה שלאקאן אמר (והייתה אפשרות להיווכח בכך בשנה הזאת בצרפת): הוא היה הזה שקידם אתשם האב לפונקציה מכריעה של נורמליזציה ולאבן היסוד של מה שמחזיק את העולם כמשותף לנו. לאקאן נתן לשם האב הגדרה מאוד ספציפית הבאה:"שם האב – הואהמסמן שבאחר בתור מקום של המסמן. הוא המסמן של האחר כמקום של החוק[6]."

מספיק לקרוא את ההגדרה הזו באופן פורמאלי על מנת לתפוסשהיא מכניסה למשחק שני "אחרים", שני סטטוסים של האחר הגדול: האחר של המסמן והאחר של החוק. האחר הראשון, האחר של המסמן, מוצג ככולל את המסמן של השני,של החוק, מה שנותן לו ערך של האחר של האחר. כך אני פענחתי הגדרה זו:  האחר של החוק הינו האחר של האחר.מה שלאקאן מכנה האחר של החוק הוא המסמן של שם האב, כלומר האחר של האחר.המשפטשציטטתי איפשר לילהבין מדוע לאקאן ייחס חשיבות כה גדולה לניסוח החידתי הזה: "אין אחר של האחר."

אם אנסה לעשות את הניסוח הזהלפשוט יותר. מה האחר של האחר אומר? זה אומר, מצד אחד - ששפה מצייתת לחוק, ששפה נשלטת על ידי החוק, שישנו חוק של השפה. ומצד השני –האחר הגדול ממוקם כמקבץשל מסמנים שביניהם ישנוהמסמן של האחר- וכאן אי אפשר לסרב להכיר בהדהודים עם המושג של הלוגיקן ברטרן ראסל - שהבחיןכידוע בין הקטלוגים שכוללים את עצמם לבין הקטלוגים שאינם כוללים את עצמם–ולמעשה הפך את האחר הגדול למקבץ שכוללבו את המסמן של עצמו.

בתקופה ההיא לאקאן עדיין לא ניצל את הקונספט של ראסל של האחר כמשאב כדי לטפל במושג של האחר, אך חלק גדול מהסמינרXVI "מהאחר לאחר" מפתח בדיוק את הנקודה הזאת בהתייחסות ישירה לברטרן ראסל ולפרדוקסים שעלוליםלהופיע כאשר מנסים להרכיב את הקטלוג של כל הקטלוגים שאינם כוללים את עצמם. בעשייתו כך, לאקאן ניצל את הפרדוקסים האלה לטובת השיח האנליטי.

התשוקה של לאקאן הראשון: חוקי השפה

ובכן, מה הדבר הזה שלאקאן קורא לו החוק כאן, החוק של שפה?

ניתן להיווכח ש"לאקאן הראשון" (וכאן אני קורא "לאקאן ראשון"לכל אשר קודם לחתך המיוצג על ידי הסמינר ה-VI, ז.א. לאקאן של הדווח של רומא ושל חמשת הסמינרים הראשונים) שם את עצמובאופן עיקש לעבודה, בנסיון עקבי לקבוע מה הם חוקי השפה, חוקי השיח, חוקי הדיבור, חוקי המסמן – וזה משהו שבמבט לאחור מכה בי. אפשר לעשות את רשימת החוקים, שמוצאים את ניסוחם בכל פינה בטקסטים ובסמינרים שלו ואז שמים לב שהם שונים, שהם אינם כולם הומוגניים.זה קורה במידה כזו שניתן לומר שכאן יש משהו מן התשוקה – תשוקתו של לאקאן הראשון למצא חוקים.

על מנת לתת את מלוא הערך להערות האלה הרשו לי לעשות קיצור דרך. זה אותולאקאן שבהוראתו האחרונה יצהיר ש"הממשי הוא ללא חוק[7]".הוא יגיע עם הזמן להפריד שפה מהחוק עד כדי כךשבהוראתו האחרונה השפה מופיעה בתור טפיל, כפי שמיקל באסולס כינה זאת[8].מאוחר יותר לאקאן יוותר על מושג השפה על מנת ללכת מתחת למושג של שפה כדי לבודד את מה שהוא כינה "בללשון" (Lalangue), שנבדלת מהשפה בדיוק בכך שהיא ללא חוק. שפה, אם כך, מומשגת כמבנה-על (superstructure) של חוקים הלוכדים את "בללשון" בתור מה שללא חוק.

הוראתו של לאקאן מתפתחת בעצם בכיוון לגמרי הפוך מתשוקתו ההתחלתית. הוא התחיל תחת חסותו של החוק וככל שהוראתו התקדמה לאקאןהדגיש את ה-ללא חוק. שימו לב לדגש שלאקאן שםבקליניקה לקונטינגנטיות, להתרחשות במידה והיא קורית באקראי. ברור שנדרש כאן פיתוח נוסף בנוגע למה שבהוראתו של לאקאן יוצר את נקודת ההיבור בין החוק לקונטינגנטיות, משמע הרגע שבו לאקאן באופן מפורש מוותר על הרדיפה אחר החוק כאשר בהתחלת הסמינר ה-XIהוא מסביר שהלא מודע הוא יותר בשדה של הסיבה מאשר בשדה של החוק.

חמישה משלבים של החוק

מדוע,אם כך, התשוקה הזו של לאקאן לחוק בתחילת הוראתו? ומדוע הוא מוותר כאשר מצהיר ש"אין אחר של האחר"?הוא לימד אותנו להבדיל בין החוקים השונים (בשפה, בדיבורובשיח) עד לנקודה מפגש עם המושג: החוק.עשיתי את המאמץ לנסות ולסווג את כל החוקים שלאקאן השתמש בהם ושנמסרו עם התשוקה שלו לחוקיות, אם יורשה לי לומר.

1.החוקים של הבלשנות - הם אלהשלאקאן מלווה מדה סוסיר ושבאים להבחין בין מסמן לבין מסומן, בין סינכרוניות לבין דיאכרוניות. הם גם אלה שלאקאן מצא אצל יעקובסוןאשר המשיג והבדיל בין המטאפורה לבין המטונימיה. לאקאן אכן מדבר עליהם כחוקים, כמנגנון.

2.החוק של הדיאלקטיקה– אותו לאקאן הלך לחפש אצל הגל: החוק הזה אומר שבתוך השיח הסובייקט אינו יכול להניח את הווייתו אלה באמצעות של סובייקט האחר. לאקאן קורא לו החוק הדיאלקטי של הכרה (ב-).

   3.החוקים של המתמטיקה–אותם אנו מוצאים אצל לאקאן (מה שהיה פופולרי בתקופה מסויימת שאיננה תקופתנו עוד...) והם אלה שהוא חוקר בסמינר שלו"המכתב הגנוב" באמצעות הגרף הראשון שלו של ה- a, b, g, d, המספק את המודל של זיכרון הלא מודע.

    4.החוקים של סוציולוגיה–אלה החוקים של ברית ושל קרבת המשפחה שלאקאן מאמץ מהספר של לוי-שטראוס "המבנים היסודיים של השארות."

   5.החוק הפרוידיאני –אותו החוק הפרוידיאני, המונח, של אדיפוס ש"לאקאן הראשון"עשה אותו לחוק:משמע ששם האב חייב לכפות את עצמו על האיווי של האם ורק בתנאי הזהההתענגות של הגוף יכולה להתייצב דיו כדי הסובייקט יוכל להסכים לגשת להתנסות של המציאות הנתפסת כמשותפת עם סובייקטים אחרים.

ובכן, כאן לקחתי על עצמי את הדאגה למנות חמישה משלבים של החוק: בלשני, דיאלקטי, מתמטי, סוציולוגי ולבסוף פרוידיאני. כאשרלאקאן מתחיל להרהרעל ההתנסות האנליטית או, בעצם, כאשר הוא מתחיל ללמד על הנושא,חמישה משלבים אלה של החוק עבור לאקאן -הם המכוננים את מה שהוא כינה לוהסמלי.מספיק למנות את חמשת המשלבים האלה על מנת להיווכח שמושג הסמלי הינוכאן קטגוריה עבור כולם, רעיון שלוכד את הכול:מתמטיקה, בלשנות, דיאלקטיקה וכו'. וזה מה שעבור לאקאן מרכיב אתהסמלי, כל עוד זה מצייתלחוק המחבר בין חמשת המשלבים האלה.

הסדר הסמלי

מדוע נתן לאקאן חשיבות מרכזית כל כך למושג של החוק? זהמפני שעבורו, ללא ספק, החוק הוא התנאי של רציונאליות או, ביתר דיוק, תנאי למדע. היה זה כאילו לאקאן הונע על-ידי האקסיומה "מדע מתקיים רק איפה שישנו חוק." על בסיס זה, עכשיו,  אנחנו יכולים לתת משקל מלא לרעיון זה שסימן את הרוח של התקופה אז, שהשפיע על דעת הקהל עד כדי כך שבצרפת, השנה,זה היה בחזית הוויכוח לגבי פתיחת הנישואים עבור הומוסקסואלים.

זו שאלה של הסדר הסמלי. רעיון זה שמופיע בתחילת הוראתו של לאקאן מבטא את התלות ההדדית בין חמשת המשלבים של החוק במישור הסמלי. מפתיע במיוחד שהרעיון הזה עלה מחדש על פני השטח יותר מחמישים שנה לאחר ניסוחו והובא כטעון-נגד המרכזי לפתיחת הנישואין להומוסקסואלים, לשינויים בהגדרת המשפחה, אימוץ וכיוצא בזה. מה שעלינו להיות בהירים לגביו -הוא שבהוראתו של לאקאן לאחר שקודם תחילה - הרעיון הזה (של הסדר הסמלי) נעלם מתוך הוראתו. זהו רעיון שלאקאן המציאוהציג כבסיס לתפיסתו, כמהותי לחלוקה המשולשת אצלו בין הסמלי, הדמיוני והממשיואז - הוא אינו שימר אותו.

חשוב לומר שבמושג הסדר הסמלי חמשת המשלבים של החוק מתערבבים.במילים אחרות, מנקודת מבט של הסדר הם אכן מופיעים כשקולים זה לזה. זה כאילו שהמאפיין המשותף כלשהולמשלבים השונים האלה של החוק זה עשוי להכניסאל תוך הסדר. החוק מכניס אל תוך הסדר או מבטא את הסדר שיש. איפה שיש חוק - יש סדר. בסיסטמה של ה"לאקאן הראשון" הסדר היחיד הוא הסמלי.

ניתן לומר שלסדר הסמליאפשר להנגיד את האי-סדר הדמיוני. בסדר הסמלי כל דבר, כל אלמנט נמצא במקומו וזה אך ורק בתוך הסדר הסמלי שיש מקומות, אם לדייק.

בתוך הדמיוני, לעומת זאת, האלמנטים מחליפים את המקומות ביניהם, כך שלמעשה אי אפשר להבדיל בין מקומות ואף לא בטוח שהאלמנטים (מרכיבים) עצמם נתפסים נבדלים ביניהם ככאלה. בדמיוני - אין מרכיבים דיסקרטיים, נפרדים זה מזה כפי שהם בסמלי.אלה המונחים שבאמצעותם לאקאן מתאר את יחסי גומלין בין האני (ego) לבין האחר, שהם רק פרוייקציה של הדימויimago)) שלו על הזולת, איפה שהאני והאחר נתפסים כפולשים אחד אל השני, הופכים למתחרים-יריבים, לוחמים זה בזה, מוצאים רק שווי משקל בלתי יציב ביניהם וכל זה עד כדי כךשהדמיוני מופיע כמסומן על ידי חוסר עקביות (inconsistency) מהותית,והוא (הדמיוני) -אך ורק "צללים והשתקפויות", כפי שלאקאן אמר פעם[9].
ובאשר לממשי - הוא מחוץ לחלוקה לסדר ולאי-סדר, אם לומר זאת במזוקק ובפשטות.

השנה ראינו (ולכן היה עלינו להבהיר את ההיפך) שהמושג של הסדר הסמלי הפך לפופולרי. הוא הפך לכזה עבור כל אלה שמביעים התנגדות כדי לזכות בהגנה של הסדר הקיים. הוא הפך לפופולארי בקרב השמרנים.מהו עולם המנוהל על-ידי הסדר הסמלי? זהו עולם שבו כל דבר נמצא במקומו, עולם בו האב, הפטריארך, נועל את הכל תחתיו. כל ראיה של אי-סדר מיד מעוררת ירידה בהערכה כמשהו מדומיין, במילים אחרות גם בתור מה שאינו עקבי וגם כמשהו פרזיטי.

זה האופן בו נעשה שימוש במושגשל לאקאן לגבי הסדר הסמלי כדי לקדם את הרעיון של סדרההרמוניה, שמנוהל על ידי חוקים בלתי משתנים, הכבולים לשם האב.

חייבים להבהיר שלאקאן השאיר את עצמו פתוח לכך;במובן הזה שהשאיר את הפתח הזה מימי תחילת הוראתו. למשל, הוא היה מסוגל לומרתכף בהתחלה, בדיווח של רומא (1953), אני מצטט אותו: ששם האב היה "הבסיס של הפונקציה הסמלית"[10]. ז.א. שכל מה ששייך לסדר הסמלי נתמך על-ידי שם האב, האב (הסמלי) שמגלם את פיגורה של החוק ככזה. אבל זאת – נקודת ההתחלה.

לאחר מכן, ההוראה כולה של לאקאן הולכת בכיוון אחר. אם אנסה לסכם את ההגיון, את הכיוון של הוראתו של לאקאן – זהו כיוון של הפירוק בלתי פוסק, מתודולוגי, ללא לאות, של מרכיבים שלההרמוניה המדומהשל הסדר הסמלי. זה מכיוון שלאקאן הוא זה שדווקא רומם את הפונקציה של שם האב והעניק לה את מלוא ההדר, הוא היה מסוגל לאחר מכן באופן ראדיקלי לעמיד אותה בשאלה.

פירוק המבנה של המטפורה האבהית

יש בכך משהו מן האירוניה של ההיסטוריה בנוגע למה שמשאיר את חותמו, כי מה שהוכיח את עצמו כבלתי נשכח עבור הקהל הרחב זה הצורה הלשונית שלאקאן נתן לאדיפוס הפרוידיאני: המטאפורה האבהית הנמשלת על ידי שם האב. וזאת למרות העובדה שכל הפיתוח של ההוראה של לאקאן, החל מהחתך שהוצג באמצעות הסמינר ה-,VI פונה לכיוון של הפירוק למרכיבים, הדקונסטרוקציה של המטאפורה האבהית. מספר נקודות יבהירו זאת:

ראשית כל,אפשר להצביע על כך שלאקאן קידם את שם האב ואת המטאפורה האבהיתרק כדי להראותאת כשלונם בפסיכוזה.

שנית,לאקאן הראה את קביעותה של ההתענגות, בצורה של אובייקט a, שאינה מקבלת את מובנה מהמטאפורה האבהית.

שלישית,כאשר לאקאן הוחרם על ידי ה-IPAוזנח את הסמינר שלו על שמות האב כדי לתת את הסמינר שלו "ארבעת מושגי היסוד של פסיכואנליזה"–תקראו אותו − הוא בבירור רב הצביע בו עם אצבע מאשימה לאיוויו של פרויד       כמשרת את פיגורה של האב.

רביעית, במה שנוגע לאדיפוס, לאקאן הקנה לו את המעמד של מיתוס,החושף את הסירוס ובו בזמן ממסך אותו, אבל הוא הפסיק לעשות ממנו חוק. לאקאןעשה ממנו מיתוס, כלומר סיפור דמיוני, מאורגן אך דמיוני.

חמישית,המטאפורה האבהית כותבת, בדרך מסוימת, את היחס המיני התופס צורה של יתרון גבריעל העמדה הנשית האמהית. ולאקאן מפריך אותה באמצעות הטעון שלו "אין יחס מיני", טעון שבעצם מפרק את המושג של הסדר הסמלי.

שישית,בסופו של דבר שם האב מוגדר כסינטום (sinthome), כלומר כדרך התענגות מתוך אופנים רבים.

שביעית,בחזרה לנקודה העיקרית - נקודת המפנה שממנה לאקאן התחיל את הדקונסטרוקציה של שם האבכאחר של האחר. בסמינר ה-III,"הפסיכוזות", לאקאן מודיע על הגילוי של המטפורה ושל המטונימיה:שתי פיגורות סגנוניות שלפי יעקובסון מסכמות את הרטוריקה כולה.לאקאן התחיל משימוש בפיגורה של מטפורהדרך פורמליזציה של האדיפוס הפרוידיאני, זה מה שהוא עושה בסמינר ה-IV"היחס לאובייקט".

רק אחרי זה, התחיל לאקאן להשתמש בפיגורה השנייה, מטונימיה, על מנת לתת צורה פורמלית לאיווי.

הייתי אומר ששתי צורות האלו עונות אחת לשניה: המטאפורה האבהיתוהמטונימיה של האיווי. תחילה הציג לאקאן את המטפורה האבהיתולאחר מכן, באופן שיצר פחות אפקט המהדהד, את המטונימיה של איווי.

הדרך של האב או הנתיב של איווי

זה מזכיר לי את המיתוס של הרקולס שעמד בפרשת הדרכים שנפתחה בפניו. כךנפתחו גם בפני לאקאן שני הנתיבים האלה: הנתיב של המטאפורה האבהיתמחד והנתיב של המטונימיה של איווי מאידך. איזה נתיב הוא לקח? ברור למדי שתחילה הוא קידם את המטאפורה האבהית, אבל הדרך של לאקאן שניתן לשרטט אותה בהוראתו, ללא שמץ של ספק, היא בנתיב של איווי ולא של האב.

בסמינר ה-IVהוא עשה פורמליזציה של המטאפורה האבהית, בסמינרים ה-V וה-VIהוא בנה את הגרף הגדול בעל שתי קומות שנלמד בסקציות הקליניות תחת השם של הגרף של האיווי.

אפשר לשאול למה לאקאן ייחס לאיווי פונקציה כה מהותית ובעלת ערך כזה שראוי היה לבנות עבורו גרף הנושא את שמו. הערך שאני נותן לשם הזה שלאקאן נתן לגרף רוכש את ערכו מההבדל לעומת השם שהגרף הזה היה יכול לקבל ושלאקאן פסל: הוא היה יכול להקראהגרף של שם האב.

מה הוא סוף של אנליזה

בואו ונניח שלאקאן היה ממשיך להחזיק בטענה שיש אחר של האחר וששם האב הוא המסמן של אחר שלהאחר הזה. אם הוא היה משמר את מה שהוא כתב בסוף של הסמינר על הפסיכוזות, האלמנט היסודי לחפש אותו באנליזה, שהיההופך גם לזה שמגדיר את סיומה היה בהכרח שם האב שלכם. זה היה אם כך המסמן או המאפיינים של המסמן שעבורכם היו נותנים מובן להתענגות שהגוף שלכם סובל ממנה. ואז בצד השמאלי העליון של הגרף, במקום שבו אמור להיכתב השלב המכריע של אנליזה, השיא שמביא איתו את הגילוישבה - היה נכתב .S(A)כלומר, זה היה מוביל לכך שסוף האנליזה היה מצופה עם הופעתו של שם האב בתורהמסמן המציין את החוק של ההוויה שלכם ככזו. אבל במקום זה ולעומת זאת מה שנכתב הוא –(ȺS(.זה אומרשהמענהשלאקאן מציע לשאלה שנשאלה על ידי הסובייקט באנליזה – זה שהיא אינה נמצאת במישור של יחסו לשם האב, כלומר הפיתרון אינו ממוקם במישור של המטאפורה אבהית.זאת מכיוון שבמישור זה כל מה שהסובייקט יכול לפגוש – זה רק החסר של המסמן, רק ההיעדרות של המסמן שהיה יכול להגדיר את ההוויה של הסובייקטעל ידי הגדרתו של חוק ההוויה שלו. כך, דרך ההיפותזההזו, אני נותן לכם מושג של מה שהאנליזה, שסופה היא הופעתו שלשם האב כמסמן של החוק הווייתושל הסובייקט, יכלה להיות.

עכשיו אציג את ההיפותזה השנייה ואגיד שהיא מבוססת היטב. היא מתבססת על הנקודה מדוייקת של הטקסט של לאקאן על הפסיכוזות יחד עם פסקה נוספת מאותו הטקסט. הנה זה:ניתן לחשוב שהעדר של המסמן תהיה הפיתרון, שהסוף של אנליזה יהיה - ההתגלות של חסר.לדעתי, אני חייב להודות שלאקאן שקל את הגרסה הזו של הסוף האנליזה. הוא מסיים את מאמרו  "הכוונת הריפוי",שנכתב ממש לפני הסמינר "האיווי והפירוש שלו ", בדיוק בנקודה זו.

כאשר אתם קוראים את הסמינר "האיווי והפירוש שלו ", אני מציע לכם לפנות למאמר הזה  "הכוונת הריפוי"ואתם תווכחו שהסמינר ממשיך באופן ישיר מהחלק החמישי של "הכוונת הריפוי"שבו לאקאן קובע מעין צו ביחס לאנליטיקאי:"איווי - יש לתפוס אותו באופן ליטרלי"[11]. איווימוגדר כאןבמפורש במונחים של מטונימיה, כלומר כאפקט של שרשרת המסמנים, אפקט של המסמן–אפקט גרידא לא ממשישל המשמעות ללא החומר.כדי להראות זאת אני צריך רק לצטט את ההגדרה הבהירה שלאקאן נתן בסוף של "הכוונת הריפוי": "איווי הוא המטונימיה של החסר בהוויה"[12].אין דרך טובה מזו לומר שאיווי כאן משתווה עם חסר, אשר אינו חומרי, שהוא משתווה למעשה עם (ȺS(, משתווה לאי-קיומה של המטאפורה הסופית שהייתה יכולה לצקת המשמעות סופית של הדחף האדיפלי.

נוסף על כך, בסופו של הטקסט הזה,בדיוק בהקשר לזה - לאקאן נותן הגדרה של מהו הפירוש של איווי.

וזאת בדיוק סוגית הפירוש של איווי שאותה הוא מתחיל לבחון בסמינר"האיווי והפרוש שלו " וכפי שניתן לראות במהלך הקורס של הסמינר, היא נהיית טיפין-טיפין עדינה יותר.ההגדרה הכתובה שהוא נותן ב- "הכוונת הריפוי "היא שלפרש את האיווי זה לשים אצבע על החסר, זה לכוון אל החסר מבלי לומר אותו, אלא באופן מרומז, כפי שלאקאן אומר זאת במשפט פיוטי משהו: "למצוא מחדש את האופק הבלתי מאוכלס/ הזנוחשל ההוויה"[13]. זה אומר דבר מה מאד מדויק: לאקאן צופה את הסוף לאנליזה כאשר הסובייקט מקבל את עצמו בתור הלא כלוםשהוא הינו. מדובר עלהלא כלוםשברובד הלא מודע. אנו יודעים מהחלומות שהסובייקט מזדהה עם אלמנטים רבים, שהוא מפוזר אל תוך ריבוי זה ושריבוי זה מראה בדיוק את ההעדר של המסמן שהיה יכול להגדיר את הווייתו באופן מלא.במילים אחרות, Ⱥ - אומר גם ששום דבר אינו ערבעבור הסובייקט לאמת של מסמן כלשהו משרשרת מסמנת כלשהי- ובמובן זה המטפורה אינה פועלת.

אי-לכך לאקאן מעלה את הסוגייה של סוף האנליזה על ידי מטפורה האבהית, על ידי הרכבתו של שם האב, אך מבטל לבסוף כיוון זה. מה שלאקאן צפה הוא שהסוף של אנליזה תהיה תפיסתו של הסובייקט את הכלום,את החסר המצויין על ידי ה-Ⱥ.כלומר, סוף האנליזה הוא כאשר מתברר לבסוף לסובייקט שאפשר רק לתפוס את החסר ולדעת שלא ניתן להיות בטוח לגמרי, שאין משהו שמבטיח לסובייקט את האמיתות של הרצון הטוב של האחר הגדול. חובה לומר שזה סוף אפשרי אחד של האנליזה. זה בדיוק מה שלאקאן כינה מאוחר יותר כסוף של האנליזה בה הסובייקט הופך ל"אחד שאינו מרומה". הלא מרומה שמסתפק ב-Ⱥ, אחד שמסתפק בחוסר עקביותשל האחר הגדול.

בסמינר על איווי לאקאן מציע את הסוף הנוסף, השלישי, לאנליזה. כאן לאקאן לראשונה משרטט את המקום שעבורו ובכל המשך ההוראה שלו יהיה המקום המכריע לכל מה שנוגע לסוף האנליזה. המקום המכריע הזה שבו מתרחש השלב האחרון של האנליזה זה אינושם האב, אלא הפנטזמה. זה מסמינר הזה ואילך שניתן לאתר שורות השולחות אל המקום שלוכד את הפנטזמהכמקום בו השאלה של הסוף לאנליזהנמצאת בו. שאלה זו תתעקש בהוראתו של לאקאן מכאן ואילך.

הסמינר ה-VI נקרא האיווי והפירוש שלו מכיוון שלאקאןיוצא בו לדרכו החל מהנקודה שפתח על ידי הסיום של הכוונת הריפוי. אך הסמינר ה-VIעוצב ממש לאתגר את המסקנה של הטקסט הכתוב על ידי לאקאן שהיה לנקודת המוצא שלו. הסמינר ה-VIקורא תיגר על הטענהשהסוף של אנליזה תלוי בהגדרתו של איווי כמטונימיה של החסר בהוויה. ואם יש משהו שבולט– ממש מהדפים הראשונים של הסמינר ה-VI– הוא זה  שאיווי,כפי שלאקאן מציג אותו בסמינר הזה, בהחלט איננו יותר המטונימיה של החסר בהוויה, במילים אחרות האפקט הטהור של המסמן. הלב של הסמינר הזה אינו הפירוש; אלא הקשר הבלתי מודע של הסובייקט לאובייקט שלו דרך חווית האיווי שבפנטזמה שלו.

איווי ופנטזמה

זה היחס הזה מסובייקט לאובייקט השוכן באיווי הלא מודע שלו שלאקאן קורא לו פנטזמה. השם האמתי של הסמינר ה-VI - איווי ופנטזמה. זה לפחות מה שאני הסקתי מקריאה ועריכה שלי. כאן פנטזמה היא בלשון יחיד.זאת איננה שאלה של חלומות בהקיץ של הסובייקט או של הסיפורים שהסובייקט מספר לעצמו או לאנליטיקאי, אלא זו שאלה של סוג הקשר שנשאר בלתי מודע.חשוב לעקוב בפרטי פרטים אחר מאמציםיוצאי דופן של לאקאן לתפוס התנסות בלתי מודעת של פנטזמה.זה בסמינר הזה שפוגשים פעם אחד בלבד  את הביטוי "הפנטזמה היסודית" (אני עשיתי ממנו כותרת לפרק ה-(XX והוא יופיע פעם אחת נוספת עשר שנים לאחר מכן כאשר לאקאן מתחיל לפתח את התיאוריה של הפאס(passe)כסוף האנליזה, התיאוריה של הפאס כחציית הפנטזמה.

אני זוכר ששאלתי את עצמי בזמנו מהי בדיוק הפנטזמה היסודית? ובכן זה בסמינר הזה, איווי והפירוש שלו, שלאקאן ניגש אל הפנטזמהבאופן ספציפי בלשון יחיד וכיסודית, בתור יחס שונה לגמרי של הסובייקט אל האובייקט מזה שהסובייקט מכיר בו באופן מודע. באופן מודע , המתוחזק במישור של המציאות, מצפים להרמוניה, להתאמה ולהסתגלות מצד הסובייקט לאובייקט. הידע ברובד המודע מגיע רק להתבוננות - ומסתיים בה- על ידי התאמה של הסובייקט לאובייקט. זה יכול להסתיים בבילבול, במבוכה , במיזוג של הסובייקט עם האובייקט, אותו הסובייקט חיפש באינטואיציה.

אך האיווי בשאלה בסמינר הזה אינו הומוגני עם המציאות. האיווי שמדובר עליו - הוא האיווי הבלתי מודע.האובייקט של איווי – הוא אינו אלמנט של מציאות, כפי שלאקאן החשיב אותו קודם לכן, האובייקט של האיווי אינו אדם ואינו שאיפה. האובייקט שלאקאן קורא לו כאןa קטנה ושהוא רשם אותו כאובייקט בפנטזמהנהיה לאובייקט בתנאי שהוא דווקאחומק משליטתו של שם האב ובתור מה שחומק מהמטאפורה האבהית.

האובייקט הזה לא היה זרבפסיכואנליזה כאשר לאקאן מיקם אותו מחדש בפנטזמה. הוא נקרא האובייקט קדם-גניטליוהופיע בצורתו האוראלית והאנאלית, כאשר מדי פעם פנטזמה הוזכרה בהקשר זה. אבל העניין באובייקטים אלה בהקשר להתענגות מהם נחשב בתור משהו שאמור להיספג במה שנקרא שלב פאלי. זה מה שהמטאפורה האבהית של לאקאן תרגמהבאמצעות הכנסת המושג "משמעות הפאלית"בצורתההבלשנית. זה אומר שהתענגות כולה נושאת את המשמעות הפאלית, כאשר האיווי מגיע לבשלות, במילים אחרות כאשר איווי ממוקם לבסוף תחת המסמן של שם האב. לכןניתן לומר שהסוף של אנליזה על ידי שם האבהיה לשאיפה של כל האנליטיקאים שהאמינו בהבשלה של האיווי.

אבל כבר פרויד גילה שאין דבר כזה. הוא גילה שאין באפשרותו של שם האב לספוג את ההתענגות כולה תחת הסימן שלו.לפי פרויד בדיוק השאריות האלו הן שמונעת מהאנליזה להגיע לסופה ומאלצות לחזור אליה מדי פעם. בסמינר ה-VI לאקאן מכוון את עצמו אל נקודה זו בדרך שמכריעה את כל הוראתו בהמשך. אני אנסח את הכיוון הזה דרך השלילה וזהוכיוון מהותי בהחלט עבור הפרקטיקה הפסיכואנליטית של האוריינטציה הלאקאנייאנית:אין הבשלה ולא בשלות שלאיוויבלא מודע.

מה שעבור פרויד היו שאריות המיועדות להיספג במשימה אינסופית,הן היסודות הקבועים שאיווי הלא מודע נשאר קשור אליהם בתוך הפנטזמה. זו שאלה הקשורה למרכיבים או אפילו יותר לחומרים שמייצרים התענגות והנמצאים מחוץ למשמעות הפאלית כמעין הפרה ביחס לסירוס. אלה הן התענגויות, חומרי התענגות נוספים, שמאוחר יותר לאקאן יכנה אותם התענגות עודפת(plus de jouir). התענגויות העודפות האלו הן כבר כאן ועוד יותר בסוף הסמינר כאשר הסמינר פונה אל העידון (סובלימציה). כל ה-gadgetsוכל המכשירים החדשים האלה שמעסיקים אותנוהם למעשה, במובן לאקאנייאניפרופר, אובייקטים של סובלימציה. הם אובייקטים שהתווספו: וזה בדיוק מובנו של המושג עודף התענגות שלאקאן הציג. במילים אחרות מדובר בקטגוריה הזו לא רק על אובייקטים שמקורם מהגוף ושאבדו ממנו באופן טבעי או עקב השפעתו של הסמלי, אלא מדובר באובייקטים שבצורות שונות מייצגים את האובייקטים הראשוניים ההם. השאלה היא האם אלה אובייקטים חדשים שהם חדשים לגמרי או שמה מדובר בצורות ממוחזרות של אובייקטיםa  קטנה ראשוניים.

איווי ופר-וורסיה (Père-version)

המסקנה שכבר ניתן להסיקה מסמינר-VI– ושוב בניסוח דרך שלילה - היא ש"אין נורמאליות של איווי". איווי הלא מודע נשאר קשור ומחובר בתוך פנטזמהלהתענגויות, אשר ביחס לנורמהשעברה אידיאליזציה על ידי הפסיכואנליטיקאים, נשארות באופן מהותיפרוורטיות.פרוורסיה אינה תאונה שקרתהלאיווי. כל איווי הינו פרוורטי כל עוד ההתענגות אף פעם אינה במקום שהסדר הסמלי היה רוצה שתהיה.

זו הסיבה שלאקאן יוכל מאוחר יותר להתייחס באירוניה למטאפורה האבהית באומרו שגם היא - פרוורסיה. זה אירוני בכך שלאקאן כתב פר-וורסיה père-version)) כדי לסמן וורסיה, תנועה אל האב (vers le père), אבל אירוניה זאת מנסה להגדיר דבר-מה חשוב ומרחיק לכת: שאין לבלבל בין האב לשם האב, שאין חפיפה אפשרית או מיזוג אפשרי בין שניהם. האב (אבא) אינו יכול להתנקז למסמן גרידאולכונן סדר סמלי שהוא טוטאלי ועקבי, מכיוון שאם זה המקרה, אם האב משחק אותה בלהיות האחר של האחר, האחר של החוק, אזיהוא חושף את צאצאיו לסיכון של הפסיכוזה.

אירוניה של לאקאן מרחיקה לכת ואסיים עם זה מכיוון שרבים מכם עובדים עם סובייקטים פסיכוטיים וזהו גם הנושא של הכנס הנוכחי כאן באתונה. האירוניה של לאקאן על פר-וורסיה נותנת למעשה תאוריה של פסיכוזה שהיא הפוכה מזו שנשארה קלאסית. זו לא הדחייה של שם האב שעומדת במקור הפסיכוזה, אלא נהפוך הוא, זו הנוכחות העודפת, היתרה של שם האב. מן ההכרח שהאב לא יבלבל את עצמו עם  האחר הגדול של החוק. ההיפך מכך, זה הכרחי שיהיה לו איווי מווסת ומעוגן על ידי הפנטזמה שהאובייקט שלה יהיהההתענגות האבודה  ברובדהמבני.

הסמינר ה-VI ,כפי שתראו, מסתיים בנושא הפרוורסיה. ראשית כל בקליניקה של הפרוורסיה,בהנגדה של המציצנות ושל האקסהיביציוניזם. למעשה, זה במַעבר לאקט של מציצנות ושל אקסהיביציוניזםניתן לראות את אופני הגילום של הפנטזמה הלא מודעת. למעשה, משך הסמינר כולו לאקאן אומר לנו שפנטזמההלא מודעת אינה ניתנת להתנסות ישירה ושלכן, ניתן רק להבנות אותה מחדש. לאקאן מסיים את הסמינר תוך כדי כך שמצביע על הלוגיקה של הפנטזמה מתגלמת דרך מעבר לאקט של המציצןושל אקסהיביציוניסט - שם בהחלט ניתן לתפוס את הקשר הדיס-הרמוני, הקונפליקטואלי בין הסובייקט לאובייקט שלו.כל זה אם כן, במה שנוגע לקליניקה של הפרוורסיה. 

לאחר מכן, על מנת לדחוף את ההתגרות עד לשם,הסמינר משבח את הפרוורסיה במובן השגור של המילה וספציפית את הומוסקסואליות כל עוד ובמידה שהיא מייצגת את התמרדותו של איווי נגד השגרתיות  החברתית, כלומר נגד הסדר הסמלי המדומה (pseudo). אי-לכך, להאמין שלאקאן בהתייחסו להומוסקסואליות יכול היה להשתייך לשמרנים – זהו סילוף מוחלט. לבסוף, סמינר הVI-מכריז על הסמינר האתיקה של פסיכואנליזה שתחת הכותרת הזו מחפש לנסח את הקשר בין איווי להתענגות.

פירוש

אני אחתום את המסלול הזה  בנושא של פירוש.נקודת המוצא בסמינר הזה היאהרעיון שלאקאן מוסר בפרוטרוטבמאמרו ב- Écrits: הפירוש של איווי חייב להוביל אל הלא כלום. לאקאן נתן לכך את הדימוי הידוע של לאונרד הקדוש המצביע אל מקום ריק. ובכן, בנקודת הסיוםשל הסמינר – וזה משהו שלאקאן יבהיר רק מאוחר יותר ומאז ימשיך לטעון –פירוש מוביל אל האובייקט a קטנה.

הפירוש אינו מוביל אל הלא כלום, אלא אל האובייקטa  קטנה של הפנטזמה, אל ההתענגות - כל עוד היא אסורה (interdit) ונאמרת בין השורות (dite entre les lignes).

אם כן, כיצד לקרוא את הסמינר ה-VI? הייתי אומר שזהו סמינר-מפתח, איפה ששני מסלולים היו פתוחים ללאקאן. ברור שהוא לא בחר ללכת בדרך של שם האב, אלא בנתיב של איווי, שהוביל אותו לקחת את ההתענגות בחשבון. אלה שקוראים את הסמינר לאחר ההכרות עם המסע של לאקאן בכוליותו, יכולים לראות איך נסללו הנתיבים שהובילו אותנו לפרקטיקה שלנו בעת הנוכחית וגם אל הפוליטיקה שלנו.

לא ייחדתי נושא ספציפי לכנס הבא של NLS שייערך בגנט. אלה שאחראיים על כך ייקחו זאת בידיהם. בכל מקרה, יש בסמינר הזה כל הכלים הדרושים לתמיכה בכל דיון קליני שניתן להעלות על הדעת. נראה לי שמעניין יהיה לחקור את ההנגדה בין הסדר הסגור של האב (המטפורה תמיד מהווה נקודת עצירה) לבין מה שהאיווי מביא אתו -משהו סורר ולא ממוקם במהותו. אולי נוכל לזקק את זה מתוך המקריםהקליניים[14].

תרגום: סרחיומישקין, סמוטאלנמירובסקי, ורה אלעד

עריכה: ורה אלעד

---

[1]Presentation of the theme of the next Congress of the NLS to take place in Ghent (May 2014), given in the closing address to the 11th Congress of the NLS, “The Psychotic Subject in the Geek Era”, Athens, 19th May 2013.

[2]Lacan, J., Le Séminaire, Book VI, Le désir et son interprétation, Paris, Édition de la Martinière, Le Champ freudien, 2013, p.353.

[3]Hegel G.W.F., Esthétique, first volume (1835, posth.), p.111 of the electronic edition – http://classiques.uqac.ca – version based on Georg Wilhelm Friedrich Hegel, Esthétique, tome premier, Paris, LibrairieGermer-Baillère, 1875, second edition, French translation by Ch. Bénard. Cf. also VorlesungenüberdieÄsthetik, in TheorieWerkausgabe, Bd. 13, Frankfurt am Main, Suhrkamp, p. 465. [TN. The reader may wish to note that there are significant differences between this French translation and what is available in English as the latter is based on an edition published by Hegel’s student Heinrich Gustav Hotho. Although the immediate context differs from the electronic version above, the point of overlap between the English version and the French appears to be the following sentence: “The problems remain unsolved, and the solution which we can provide consists therefore only in interpreting the riddles of Egyptian art and its symbolic works as a problem remaining undeciphered by the Egyptians themselves.” G.W. F. Hegel, Hegel’s Aesthetics: Lectures on Fine Art, transl. by T. M. Knox, Oxford, O.U.P, 1975 pp. 354.]

[4]Cf. Vanderveken Y., "Points of Clinical Perspectives", this paper immediately preceded J.A.

Miller’s presentation at the XI Congress of the NLS, Athens, 2013. To be published in the forthcoming issue of Hurly-Burly, Issue 10.

[5]Lacan, J., “A Question Prior to Any Possible Treatment of Psychosis”, Écrits, trans. Bruce Fink London & New York: Norton, 2006, pp. 445-488.

[6]Ibid., p.485.

[7]Lacan, J., Le Séminaire XIII, Le Sinthome, Paris: Seuil, 2005, p. 137.

[8]Cf. Bassols, M.  "Language as a Disorder of the Real", presented at the XI Congress of the NLS, Athens, 2013. To be published in the forthcoming issue of Hurly-Burly, Issue 10.

[9]Lacan, J., “The Seminar on ‘The Purloined Letter’”, Écrits, op. cit. p. 6.

[10]Lacan, J., op. cit. p.230.

[11]Lacan, J.,  Écrits, op. cit. pp.518.

[12]Lacan, J.,  Écrits, op. cit. pp. 520.

[13]Ibid, p. 536.

[14]In an exchange with the president of the sequence, after his presentation J.-A. Miller added the following remarks: " [...] We will not have a congress on perversion unless we write it like Lacan: :père-version. [...] It is a seminar essentially on the clinic of the neuroses. [...] We can explore what detemines the place where the end of analysis is situated."