המוסד של הפנטזמה, פנטזמות של המוסד אריק לוראן

באסכולה שמתייחסת להוראה של לאקאן, איך אפשר שלא לקחת כנקודת המוצא את הטקסט שלו "התסביכים המשפחתיים" כמבוא למוסד המשפחה? טקסט זה נושא חידוש לפסיכואנליטיקאים, שלעיתים נוטים לחשוב על המשפחה כמצומצמת לאב ולאם. טקסט זה מושך את תשומת לבנו לאופי העמום ביותר של מה שקרוי משפחה, ביחוד המשפחה המודרנית.. צמצום למשפחה הביולוגית – אב, אם , ילד - כפי שלעיתים זה מופיע, רחוק מלהוות סתירה למורכבותה המהותית של המשפחה המודרנית.

ריבוי צורות של המשפחה המודרנית

המשפחה המודרנית היא הולופרזה. הולופרזה היא תופעה של השפה, שבודדה על ידי בלשנים כמו Guillaume, אשר מורכבת מכל הפונקציות של התחביר מגולמות באמצעות מילה אחת. כשמשהו אומר באנגלית "”Fire! [1] או בצרפתית au feu!" " מילה יחידה זו מקפלת בתוכה נושא, פניה, מושא, רפרנט ומגייסת לא רק את האלמנט הלקסיקה, אלא גם את הפונקציות המורכבות הרבה יותר של דקדוק. לאקאן דיבר על הולופרזה ביחס לפסיכוזה כדי להצביע על הפונקציה של "האחד לבדו". להולופרזה יש תכונות אחרות, כגון זו היכולה להביא אותנו לתפוס את הדחיסה של פונקציות המורכבות לתוך אלמנט יחידני הנדמה פשוט לכאורה. ב- 1988, חמישים שנה לאחר הטקסט של לאקאן, משפחות מודרניות הן יותר ויותר מורכבות,  יותר "הולופרזיות" מאחר שההתפתחות של המשפחה הגיע לפרדוקס הבא: לרעיון הלא סביר של "משפחת-יחיד" ("mono-member").

איפה שאין יותר משפחה, הרעיון ממשיך למרות הכל: המשפחה לאחד לבדו (משפחת-יחיד). המונח אינו כוזב, למרות פשטנותו בעליל; משפחת-יחיד מצויידת במאפיינים - רפרנסים, סיטואציות, סיוע, הזדהויות - עם המסמנים שהופכים אותו למשפחת יחיד. לפחות, זה מה שהשיח הקפיטליסטי תובע ממשפחה. זה לגמרי אינו אותו הדבר שהאימפריה הרומית דרשה, השיח של המסחר והסולידריות המשפחתית; זה לגמרי אינו אותו הדבר שהטרגדיה תובעת . השיח הקפיטליסטי תובע היערכות מורכבת, שמובילה לכך שכעת עלינו להתמודד עם צורות משפחה מגוונות עד לקיצוניות.

ב-1938 לאקאן הצביע על כך שפרויד הגיע לעולם וניסח את התאוריה שלו בעת שמוסד המשפחה היה במשבר. הקונספט של האדיפוס הגיע אליו כתשובתו ללהוק מחדש של מוסד המשפחה.

ההעזה המעודנת של הגאון אולי אינה מסבירה לבדה שהיה זה בוינה – בהיותה אז מרכז המדינה שהיתה כור היתוך[2] של צורות המשפחה הכי מגוונות: מארכאיות ביותר עד למפותחות ביותר, מהקבוצות פטריארכליות של איכרים סלביים עד לצורות הכי מצומצמות של משפחות זעיר-בורגניות, דרך פטרנליזם של פאודלים ושל אנשי מסחר ועד לדרכי חיים בצוותא הכי דקדנטיות ובלתי יציבות – שהבן של אב יהודי העלה בדמיונו את תסביך אדיפוס[3].

למרות שכל אחד מהאלמנטים של צורות משפחתיות אלה עבר פישוט על ידי ההיסטוריה במהלך חמישים השנים האחרונות, המשפחה המודרניות מציגה בכל זאת שדה של מורכבויות.

 ל"צורות הדקדנטיות ביותר והבלתי יציבות של החיים בצוותא " ניתן עכשיו הרציונל שלהן באמצעות משפחות-יחיד, שמתיר הפיכה של צורות דקדנטיות לצורות מקובלות באמצעות ייחוס להן של הרציונל. יש גם צורות חדשות. מה שהיה דקדנטי מתאים במיוחד למצבים ידועים היטב של קשיים כמו ניהול שתי קריירות, שתי זהויות במשק בית יחיד, עם המתחים שטמונים בכך, שלעתים קרובות מובילים לזה שכל אחד לוקח את האובייקטים a שלו כדי להמשיך לבד. אין לכך יותר כל קשר לאי יציבות. יש  צורות עוד יותר מגוונות של מה שלאקאן קרא לו משפחתיות דליוזיונלית: הרצון לשמר את הצורות של משפחה בכל מחיר. זה מייצר, במחיר של מעין אי-אותנטיות או אפילו מראית עין של קשרים, את המשפחות האמריקאיות האלו שלא ייאמנו, שבהן אחרי הגירושין בפעם השישית והתמרון של ילדים שונים, אדם יכול לחשב במדויק את הקשר בין הילדים מהנישואים בפעם הראשונה לאלה מהפעם הששית. זהו לפעמים הישג מרשים, מורכב כמו המבנה של שבט Bororo או Amanda, שמצריך חישוב כך שהסובייקט ממוקם באותו המרחב שמוצהר כמשפחתי על ידי חוקי המדינה בה הוא מתגורר.
בודאי אלו צורות מופשטות למדי שמתקיימות זו לצד זו בלב המרחב המשפחתי ושהיה ראוי ללמוד אותן יותר מקרוב. לאחרונה קראתי מחקר של דמוגרף של [4]C.N.R.S., אשר אין לה קשר לפסיכואנליזה. היא הצביעה על כך שריבוי הצורות המשפחתיות רחוק מלהיתפס כתופעה של ניוון או של התמוססות (כפי שהשיח הקונסרבטיבי היה רוצה שנאמין), ויש להתייחס אליהן יותר כצמיחה של מבנים מורכבים של המשפחה הקולקטיבית. יותר מאשר תהליך ההתנוונות, הן כמו הפריחה של אותם פרחים יפניים שנפתחים מיד כששמים אותם במים.

אין ילד ללא מוסד

צורות קולקטיביות אלו – שיכולות להראות כל כך פשוט במשפחה זעיר-בורגנית ששונתה בהשפעת המדע, מה שנקרא מצב "נורמלי" של משפחות – יכולות להציג הסתעפות עשירה שמאפשרת לנו להבין איך, ביחס למורכבות המשפחתית, בודאי גם מוסדות לוקחים תפקיד של המשפחה ויכולים גם הם להיות בעלי מבנים מאוד מגוונים, וכל אחד בדרכו שלו מחליף היבט מסויים של הפונקציה של המשפחה. מאחר ואין ילד ללא מוסד. גם אם הילד ננטש, יש המוסד של הרחוב שמקבל אותו. אין ילד לבדו. הילד הולך עם מוסד, זה של המשפחה או של מה שמחליף אותה: החבורה, הרחוב, חוק הג'ונגל אם הכרחי. מוסדות – אם ניקח מושג זה באחד ממשמעויותיו כ"מה שמייסד" – מוסדות משמשים מעין תחנת מעבר בריבוי צורות מורכבות, כמו אלו שהמשפחה יכולה להיות.

ניתן לעשות טופולוגיה של מוסדות, בדיוק כפי שלאקאן עשה ביחס למשפחות של וינה. אפשר לתאר את המוסדות שהן קבוצות פטריארכליות, מוסדות כחיים בלתי יציבים בצוותא, אפשר לתאר את המוסדות שדומים לבית זעיר-בורגני, אפשר לתאר אחדים מהם ככפרים של איכרים/עבדים, אחרים – פשוט כצורה של בית מסחר פטרנליסטי, חלקם עדיין כפאודליים, וכו'. אם זה נותן לנו תאור של כל הגילומים שהיו למוסדות אלה, אנו יכולים לראות גם את הצורות שהמשפחה יכולה לקבל. ישנם מוסדות-טוטם מסוג שלNapoleonic Lycee . זה ידוע שנפוליאון, בהתמודד עם הכנסת צרפת לתוך הסדר אחרי המהפכה, בחר את הפתרון הפשוט ביותר. הוא הכניס את כל צרפת לצריפים, החל מבית ספר תיכון ועד ל-Comedie Francaise , ופשוט התאים את הצריפים לאנשים אקסצנטריים שמצאו את עצמם שם - יותר אקסצנטריים ב- ,Comedie Francaiseפחות ב-Polytechnique. [5]  אבל הוא בהכרח סידר את כולם בשורה, בזוגות, עם טוטם ועם חוקים פשוטים.

למודל זה של מוסד תמיד הייתה שרידות עקבית במשך מאות שנים. מכל אירופה, צרפת היא זו שהמשיכה עם מאפייני הצריפים, שהם חלק מקסמה, יחד עם החקלאות שלה. יש גם מוסדות בעלי אופי אמהי, ביניהם ניתן למצוא את אלה עם רצון לעדינות, רגשות שופעים, טיפול תומך – הרצונות המסורים ביותר שגוברים איפה  שהמיליטריזם של נפוליאון מסתיים - של "אחיות קטנות של מסכנים", שהן עמוד התווך של מוסדות אלה. גם המודל של אם המנזר שלט זמן רב גם במוסדות שלנו. פרויד נתן את המודל וניתח את המוסד הטוטמי ב"טוטם וטאבו" ומאוחר יותר גם ב"פסיכולוגית ההמונים" וב-"האנליזה של האני". זהו המודל  של הכנסיה, של הצבא ושל שלטון-מפלגה-יחידה.

  אי נחת מהטוטם: מתודה של ביון

פרויד הציג מה היה ההכרח של מוסדות אלה: הכח שלהם, האפקט שלהם, הפוטנציאל מטיל אימה שניתן להשתוות עם ההזדהות עם אידאל. אך זה נפל לידיו של תלמידה של מלאני קליין, וינפרד ביון, להעסיק את עצמו באלה שיש להם אי נחת מהטוטם, של אלה שלא יכלו להזדהות עם טוטם. זה לא רק ההיסטרי שרוצה מקום משלו או משלה בנפרד מהאחרים, כתיקוף למשאלה לא להיות רק מספר, לא להיות בקבוצה. תמיד יש אלה, בעיקר במצבי חרום, במקרה של מלחמה, שמסרבים להיות לוחמים להוטים. היו אלה תלמידיה של מלאני קליין שהראו לנו מה ניתן לעשות עם חסרי שביעות רצון אלה מהטוטם, אשר סרבו להזדהות עם צבא, גם כאשר היה זה למען מטרה נעלה של המאבק בנאצים. חלקם ישלחו לחזית והפחד שלהם מובן. אבל כאן לא מדובר על הבנה; מדובר במה לעשות כדי לעזור למישהו לבחור את גורלו.

הרעיון שצץ מיד בהקשר למוסדות טוטם אלה, עם המבט לבזבוז שהם ייצרו, היה להרכיב קבוצות קטנות כדי לאסוף ביחד את אלה שסרבו למקם את עצמם תחת אידאל משותף. הניגוד הזה הלם בלאקאן: אלה שסרבו למקם את עצמם תחת אידאל (הסמלי) יכלו להתגבב יחד סביב פעילות, תואנה התומכת בפנטזמה של הכרה, של היותם מוכרים כגברים. ההמצאה של ביון איפשרה לו למצוא תחליף לאידאל שכבר לא היה חיוני ואיפשרה לסובייקטים האלה לבחור את מה שהם באמת רצו.

מהאנליזה של תצורות דמיוניות בקרב הקלייניאנים - לקדושה של הסמלי בקרב הלאקאניאנים.

היה זה הנסיון הזה שעניין את לאקאן בטקסט "La psychiatrie anglais dans la guerre" ("פסיכיאטריה אנגלית במהלך המלחמה"[6]) שהערתי לגביה במקום כלשהו. טקסט זה הוא חלק מפרה-היסטוריה של מה שמאוחר יותר ייקרא הקרטל. הקרטל יוצא מתוך פירוש של מה שמעניין ביותר וחדשני ביותר במסורת פסיכואנליטית מסויימת.

קודם כל מוסדות לילדים הרוויחו ממה ששוכלל עבור הצבא. מוסדות לילדים אשר היו למעשה מוסדות טוטמיים שהורכבו או סביב משמעת או סביב "אם המנזר" כאידאל, נהנו ממה ששוכלל במאבק נגד תחלואים אלה. אורגנו קבוצות קטנות שאיפשרו לילדים להתאסף סביב פעילויות ובסדנאות. משם והלאה ניתן היה להתחיל ולעבוד על האנליזה של פנטזמות של ילדים דרך הפעילויות.

בצרפת, מזה תקופה, מה שנקרא התנועה המוסדית קיבלה השראה מהאינדיקציות שנתן לאקאן על קבוצות קטנות: השימוש בהן וסיסטמטיזציה אותם הציע. זה איפשר לתלמידי לאקאן באותה תקופה לעמוד בחזית ולנסות לשכנע את עמיתיהם בעניין להרשם ברשימת מטלות שמתודה של ביון הניחה. כל פציינט פשוט התבקש להירשם לרשימה של פעילויות. המבנה של מערכות אלה איפשר לתלמידי לאקאן – בזמן שקלייניאנים, כולל אלה שבמוסדות, היו ממוקדים לגמרי בלימוד פנטזמות של ילדים – להשיב את החשיבות של מערכות סימבוליות.

סביב סוף שנות השישים, כנראה כמסקנה מהוראתו של לאקאן, קרה מפגש עם גבולות של העלאה לקדושה זו את הסמלי. יותר ויותר הופיעו סתירות מרובות שמהן האחראים על המוסדות האלה לא יכלו להימלט. זה נגמר ברעיונות מוזרים כמו זה של התשלום הסמלי המפורסם. אנשים שמו עצמם בעמדות לא חוקיות במוסדות בהם עבדו על-מנת לגרום לאחרים לכבד את החוק. בשם החוק, שפנימי לאוטופיה קהילתית כזו, הם תמכו בעמדה מגוחכת בנוגע לכל הסדרה אפשרית של עבודה. זה יצר מוסדות בהם הצוות עבד 80 שעות שבועיות וחלה. היה אפילו חבר אחד של מוסדות שהיה רודפני יותר מאשר הפקחים של ביטוח לאומי וביקר אצל מי שחלה כדי לוודא שהם באמת חולים, כי להיות חולה הייתה עבירה סימבולית. דברים דומים קרו עד שהאזעקה נשמעה כדי להסביר שבלבול בין כללים אוטופיים לבין החוק מוביל לסתירות בלתי אפשריות ולמבואות סתומים. בכל פעם שקלייניאני אמר "עלי להציב גבולות", הלאקאניאני אמר "עלי לכבד את החוק". זה פיתח ז'רגון נוסף. התקווה של הקלייניאני הייתה להשיג באמצעות האידאל האמהי – זו המשמעות של הכלה – מה שמשיגים באמצעות הפונקציה האבהית. הטיעונים המפורסמים של השכנוע האימהי אשר הגיעה לגבול במחיר של "אם תעשה את זה אהרוג את עצמי" או "אם תעשה את זה אהרוג אותך", יצרו את הרעיון של ייסוד סוגים מסויימים של גבולות כאשר הכוחות של האידאל מדי פעם מאבדים מעט את הרסן.

סוף שנות השישים ראה את פריחת מוסדות ראויים לציון ואת אוטופיות מוסדיות, כולל בחיים פרטיים, במשפחות. זו הייתה תקופה של המצאות ראויות לציון. זה לא נעצר רק בנישואים חופשיים מן הסוג של סארטר וסימון דה בובואר. זה הלך את כל הדרך להמצאות בפרקטיקה שמעל לכל איפשרו ליחיד להתעלם מזה שיש אחראי לכך.

הכישלון של אוטופיות קהילתיות. 1969: הצד האחר של פסיכואנליזה

לאחר המצאות אלה במשפחות, מוסדות, באוטופיות הקהילתיות המגוונות ביותר בארה"ב, ישראל ואפילו בארצות אירופה, עבור לאקאן שנות השישים סומנו על ידי כישלון. זו האבחנה שהוא נותן בטקסט מ-1969. זו הייתה שנה מאוד פוריה משום שזו הייתה השנה בה הוא נתן גם את הסמינר על "הצד האחר של פסיכואנליזה" אשר מתייחס  לצורות של קשרים חברתיים ולמוסד, כמו גם הפירסום של הטקסט של נאום הנעילה מהכנס על ילדות מנוכרת ו"שתי הערות על הילד" שניתנו לגב' אוברי (Aubry), מבלי לשכוח גם את הרדיופוניה (Radiophonie) וההקדמה לדיסרטציה של הגב' Anika Riflet Lemaire.

בהערה השנייה מתוך "שתי הערות על הילד" לאקאן נקט באותה העמדה שהביע ב"טלויזיה" כשהוא ציין שאוטופיות קהילתיות נכשלו. בדרך כלל אנו מפרשים הרבה יותר את ההערה הראשונה אשר ממקמת את ההנגדה הקנונית כיום בין הילד כסימפטום של המשפחה לבין הילד הלכוד בפנטזמה של האם. הייתי רוצה להתייחס להערה השנייה, אשר עליה מגיבים פחות בתכיפות, כמו גם על קריאתו המחודשת של לאקאן את "התסביכים המשפחתיים" שלו. בהערות (על הילד) לאקאן מדבר על עצמו בגוף שלישי ופונה לאלה שלתקופה מסוימת לא עקבו אחרי ההוראה שלו. לאקאן אומר: "...לראות את הכשלון של קומונות אוטופיות - העמדה של לאקאן מזכירה לנו את המימד של מה שעומד לבוא. הפונקציה של השארית תומכת (ובאותו זמן מתחזקת) במשפחה של קשר נשואין באבולוציה של חברות..."

זה כתוב כמו הטקסט של 1938, אבל ב-1938 לאקאן לא הציג את הפונקציה של שארית של המשפחה באותה הדרך. הנחת היסוד  ב"התסביכים המשפחתיים" היא שליחסי קירבה פנימיים בתוך המשפחה, בכל מורכבותם, משמעות אחת היא באבולוציה, אך שהשג של המשפחה - הוא הנישואין. ניתן לתפוס את אירגון מחדש העמוק אשר הוביל את המוסד המשפחתי לצורתו העכשווית, ובו בזמן להכיר בכך שיש לזקוף שינוי זה להשפעה הרווחת של הנישואין, מוסד שחייב להיות מובחן מזה של המשפחה. בשפה האנגלית יש שתי צורות - “kinship” ו- “marriage"[7], אשר בצרפתית אינם נבדלות. בצרפתית אומרים “belle famille” וזה מעלה הלצות רבות בנושא, אבל מטשטש את הסוגיה משום שבדרך כלל אין לזה כל קשר ליופי. האנגלים אומרים “in laws”[8] והכוונה למשפחה בהתאם לחוק, ויש להם שני מונחים אשר מאוד שימושיים באתנולוגיה. כך שמערכות של יחסי קירבה  (kinship) מנגידות יחסי קירבת דם במשפחה לחוק שמגדיר משפטית יחסי הורים-ילדים ואת ברית נישואין, ככל שאלה לפי חוקי הברית/הסכמה. ב1938 לאקאן מעיר שהמשמעות של יחסי קירבה ממומשת בנישואין ככל שזה אפקט טהור של המסמן. מה שיפה בנישואין הוא שזה רק אפקט של המסמן: זה לא אפקט של דם. זה ממומש בו בזמן גם על ידי האקט של הסימון ככזה וגם ע"י האקט שתלוי אך ורק בחילופי מילים. אל תשכחו שבדתות מורכבות כמו הדת הקתולית קדושת הנישואין מבוססת באמצעות הסכמה פשוטה של בני הזוג. בימי הביניים כשלחוק הקנוני באמת היה משקל רב, הייתה שורה שלמה של מקרים מאוד מעניינים היכן שבדיוק הקידוש (של הנישואין), המחויבות נתקבלו מן הרגע בו הייתה הסכמה פשוטה בפני האל, המזומן על ידי טקס מדי פעם, אבל ההסכמה הייתה מספקת.

לאקאן ממשיך שוב ב-1969, שלושים שנה לאחר מכן, כך:

הפונקציה של השארית אשר תומכת (ובאותו זמן מתחזקת) במשפחה של ברית הנשואין באבולוציה של חברות חושפת את הבלתי ניתן לצמצום של מסירה – מה שמסדר(שדה) אחר מאשר זה של חיים לפי סיפוק צרכים – אבל אשר מגיע ממבנה סובייקטיבי שמצביע על קשר לאיווי אשר אינו יכול להיות אנונימי.[9]

הוא שם דגש פחות על הנישואין מאשר על הייסוד של השם לילד. הילד נבנה כסובייקט ביחס לשם של האיווי אשר הכרחי שלא יהיה ללא שם. הוא מוסיף:

זה בהתאם להכרח הזה נשפטות הפונקציה של אם ואב. מצד האם: כל עוד הדאגה שלה נושאת את הסימן של עניין פרטיקולרי, אפילו יהיה זה דרך של החסכים שלה עצמה. מצד האב: כל עוד השם שלו הוא הווקטור של התגלמות החוק באיווי.

מה זה אומר?

האם חיונית כל עוד היא מהווה מכשול לאם האידאלית.

לאקאן מציין שעל הטיפול האימהי לשאת את הסימן של עניין פרטיקולרי. הפרטיקולריות של הטיפול האימהי מהדהדת עם שם-האב. לאקאן אינו נסוג מול השאלה מה הופך את האם לאם רעה כשהוא אומר "שיהיה זה דרך החסכים שלה עצמה". זה לא שהאם טובה דיה, על פי הנוסחה של ויניקוט, אלא רעה דיה. לאקאן בהיר יותר. גב' ויניקוט עצמה אמרה על ויניקוט שסבל מדלוזיה של טוב לב. זה לא בהכרח כזב, במיוחד כשרואים את הדרך בה הוא מציין מדי פעם את מקומה של האם. נוסחה זו של "אם טובה דיה" הוטבעה, ללא ספק, מהריאליזם האנגלי, אך יש לקחת צעד אחד נוסף על מנת לתפוס את העובדה שהאם מעבירה איזשהו מסר בהיותה רעה מספיק.

רעה דיה עבור מה? רעה דיה שלא להיות אידאלית. הגרוע ביותר הוא האם האידאלית. האם האידאלית – יש דוגמאות רבות לכך; באמת שיש רבות מדי. ישנן דוגמאות בספרות שנותחו על ידי לאקאן: אמו של אנדרה ז'יד (Andre Gide), ללא רבב, לבושה בשחור, מסורה לחלוטין לבנה, שלבדה פרנסה את משק הבית לאחר מות בעלה, שנשארה עם תינוקותיה בזרועותיה. מה זה יצר? ילד עם סלידה מתשוקה וחיפוש אחר יציאה (פתרון) אשר, כפי שאנו יודעים, היה מסובך אל מול האם אידאלית זו. כל דבר שמצמצם את האם לפונקציה של אידאל יוצר השפעות הרות אסון. מה שחשוב לתפוס הוא את הפרטיקולריות של הילד, לא בקשר שלו לאם האידאלית, אלא באופן שבו הוא היה אובייקט עבורה. לאקאן אומר שהאם הכרחית לזה. האם חיונית כל עוד היא מהווה מכשול לאם האידאלית. הסכנה הניצבת בפני כל הקהילות – בין אם הן מוסדות ובין אם לאו, בין אם הן רואות עצמן בעלות אופי אידאולוגי ובין אם לאו, בין אם הן רואות עצמן כבעלות אידאולוגיה פרוגרסיבית או ריאקציונית – היא שהקהילות פועלות תחת אידאלים ובהן מנסים בדיוק להפוך אמהות למושלמות, כך שהן תהיינה הכל עבור כולם.

ניתן לראות זאת באוטופיות טוטליטריות כמו זו של שרי אורובינדו (Sri Aurobindo). הדבר ההינדי היחיד אצלו – זה השם שלו. הוא אירופאי, היה במחנה ריכוז, מצא שקט בהודו וייסד קהילות אותן כינה "אשרמים". זה יבוא טהור, הודו לא ידעה אף פעם קהילות מסוג זה. הוא שם בראשם אישה שתמכה בו מאוד ושאותה כינה "האם". הם אירגנו זאת כמעין "הינדואיזם יונגיאני" ("Jungo-Hinduism") חסר מעצורים שהיתה לו הצלחה מסחררת בקרב אמריקאים צעירים, ששוכנעו שמצאו את הצורה האותנטית ביותר של הבודהיזם. היה מאוד מעניין לראות, בהצגת מקרה בבית החולים סנט אנה, סובייקט שבילה זמן מה באחד ה"אשרמים" האלה. הסובייקט, פסיכוטי, יצר דלוזיה בנושא ונתן לנו מושג מה הם ניסו לעשות בקהילה זו, על מנת לגרום לסובייקט זה, חסר הגוף, להאמין שיש אחד. זו הייתה משימה שדרשה לכל הפחות אם אוניברסלית.

מה שעל פסיכואנליזה להציב כמטרתו של מוסד הוא לבטח את הפרטיקולרי בכל מקום על מנת להתמודד מול האידאלי.

אב שאינו מחשיב עצמו כאב

עמדתו של האב, "ככל ששמו מהווה ווקטור של התגלמות החוק באיווי", היא שהוא יצטמצם לשם. זה חשוב מאוד, כי לעתים קרובות משנתו של לאקאן התפרשה כקריאה "לייצר" אבות שבאמת ובתמים לוקחים את עצמם להיות אבות. נהפוך הוא, מיקומו של האב הופך להגיוני רק כשהוא נשאר ריק. האב שמחשיב עצמו כאב, במקרה הגרוע ביותר, הוא אביו של הנשיא שרבר. הוא ידע כיצד לשמור על הסדר בבית וזו לא הייתה בדיחה. היה לו פתרון לכל וכלל לכל דבר.  לבסוף, כולם הרגישו חנוקים, ומעל הכל, הרגישו שמקור של החוק היה מסואב ללא תקנה. זה היה המקרה עבור דניאל פול שרבר (Daniel Paul Schreber), שהרגיש שמקור של החוק היה מסואב לנצח נצחים ושהוא טפס את ההתחזות של האב.

התחזות האב, עבור לאקאן, מורכבת מהחשיב את עצמך לאב יהודי (במובן זה שהוא עמוס במספר גדול כל כך של כללים כך שאינו יכול לקחת את עצמו כחשוב במיוחד), או לאב קתולי (שתמיד, כמו סנט ג'וזף, יודע שעליו לדאוג לילד בעודו יודע שהוא לא הגורם). היתרון של השם הוא להיות מחוון שמציין מקום. הוא הווקטור של "התגלמות החוק באיווי", משפט שחייבים להרהר בו, כיוון שהחוק יכול להיות מגולם בספרים ולא באיווי. זה מה שמאפיין את העם היהודי, עם הספר למשך הדורות. עבור הקתולי החוק מגולם באהבה, מושג שאמור היה להחליף את כל הכללים הכבדים בציווי יחיד: אהוב את שכנך. פרויד, עם האירוניה המחריבה שלו אליה היה לו מפתח, הראה איך מעולם מעשי הטבח לא פרחו יותר מאשר כשהציווי לאהוב את שכנך נשמע בלב האימפריה הרומית בזמן גרוע בהיסטוריה שלה.

משמעות הביטוי "התגלמות החוק באיווי" היא גם זו: התגלמות החוק במה שחייב, בנסיבות אשר יהיו, לא להיות האידאל. משמעות הביטוי "התגלמות החוק באיווי" היא "לא לגלם אותו באידיאל". לכך יש השלכות מרחיקות לכת, כיוון שכל החוקים מכוננים בשם אידיאלים. שיח האדון, פוליטיקה, מתפקדים רק עם אידאלים. ישנם חוקים "בשם" מספר מסויים של אידאלים – חירות, שוויון, אחווה – בשם זכויות האדם. זכויות אדם אינן איווי האדם. איווי הוא בדיוק מה שניתן לחשוב כהיות הצד האחר של האידאל  או מעבר לו.

לאקאן כתב בסכמה I שלו שבפסיכוזה אידאל תפס בצורה ברוטלית את מקומו של האב. זה מה שיוצר את עיוות בין הנוירוזה לפסיכוזה. במקום האב בפרטיקולריות שלו, במגרעותיו וחטאיו, מופיע האידיאל.

ה-Sittlichkeit: אתיקה כהתגלמות המוסריות נגד אוטופיה

הפרדוקס של כל אתיקה של פסיכואנליזה הוא למצא מוסריות מגולמת. זה לא עניין של מיסוך העובדה שהאתיקה היא מוסרית, אך לא במובן של המוסריות הנוצרית הכתובה (קטכיזם). לפי המילה בה השתמש הגל, Sittlichkeit, זה הגילום האפקטיבי של המוסרי. ניתן לשפוט את האב רק לפי זאת. לאקאן אמר שניתן לשפוט אותו על פי יכולתו לעשות הומניזציה לאיווי, משמע שהוא יכול לגלם או לאו סוג של טיפול יעיל בהתענגות. הוא לא מקיים את עצמו כאב ההצטנעות, או כאב המוסר, או כאב עריץ-הבית. הדבר היחיד שמקיים את עמדתו הוא: האם הוא יודע על ההתענגות שלו כדי להיות אחראי ביחס לילדיו. ועדיף יהיה אם ההתענגות שלו תופנה לאשה אותה הוא הופך לסיבת האיווי שלו. הפרדוקס של השיח האנליטי הוא בלנסות למצא מוסריות באקט שאמנם אינו דורש אידיאל.

זו דרך אחת לומר שהפסיכואנליזה מציעה ללכת אל מעבר לאדיפוס, כולל עבור הנוירוטי. אביו של אדיפוס, מלך של תבי, הוא עדיין אידיאלי מדי. עדיף זה של אדיפוס בקולונוס אשר לוקח אחריות על מעשיו עד הסוף המר. אחריות זו יכולה להרחיק לכת עד כדי סירוב להתפייס עם בנו, כמו ב"אדיפוס בקולונוס". יש לזכור שסופוקלס כתב את המחזה הנערץ והנוגע ללב הזה כשהיה זקן והואשם כלוקה בשכלו על ידי בנו, שרצה להשתלט על הירושה. סופוקלס הגן על עצמו בפני הטריבון באמצעות דקלום מהזיכרון של שירת המקהלה מהמחזה שזה עתה כתב. לפחות כך זה מגיע אלינו על פי המסורת ונותן קונטקסט ונימה שמדגישה את חוסר הפיוס בין אב ובנו.

לאקאן מעניק לאב את הפונקציה של גילום החוק שחותר נגד אוטופיה. בסוף "התסביכים המשפחתיים" לאקאן משתמש במלים מדויקות וקשות על מנת לציין מה קורה כאשר מתרחש מה שהוא מכנה "הסטיה האוטופית של האידיאלים של התרבות"[10]. האב, לפי הגדרתו של לאקאן, נמצא שם על מנת להשגיח ולא על מנת להיות הזרוע המדכאת או המבצעת של הכוח האמהי. הוא נמצא שם על מנת להגן מפני פניה אוטופית.

מהמטפורה האבהית ל פר-ורסיה (père-version) [11]

הייתי רוצה לסיים קריאה מחדש זו של תפקיד האב ב"התסביכים המשפחתיים" על ידי התייחסות לסמינר המאוחר R.S.I.  (1974-1975). בשעור שלו מ-21 בינואר 1975 לאקאן אומר: ״לאב יש רק הזכות לכבד, אם לא לאהוב, אם הכבוד האמור הינו - ואתם לא תאמינו למשמע אוזניכם - בעל אוריינטציה פר-ורטית, כלומר, העושה מאובייקט נשי סיבה לאיווי שלו.״ [12]ננסה לשים עצמנו בנעליהם של אלה שכלפיהם לאקאן נזהר באומרו ״לא תאמינו למשמע אוזניכם״. אני סבור שעדיין יש דברים רבים אותם לא חילצנו עדיין מהמושג  פר-ורסיה (père-version), המחליף את המטפורה האבהית מנקודה זו והלאה. שלוש שורות אלו של לאקאן מפרשות בדרך כלשהי את מה שהיתה הנוסחה ב-1969 בהערות על הילד:

...המרחק בין הזדהות לאגו האידיאלי והתפקיד של איווי האם – המרחק בין אידיאל ואובייקט –, אם לא קיים כל תיווך, שבאופן נורמלי מתבצע באמצעות הפונקציה של האב, מותיר את הילד חשוף ללכידה פנטזמטית.

ב-1969 האב לוקח פוזיציה של גישור, של תיווך, של אמצעים בין האגו האידיאלי לבין התפקיד שמשוחק באיווי האם שאנו יכולים לרשום כ-״אובייקט a קטנה.״

החל מ-1974 והלאה לאקאן יראה כיצד זה אפשרי לפתוח פתרון אחר מזה שבאמצעות האב עבור הסובייקט. זה אינו אומר בפשטנות ש"האב מת ,הכל מותר". מאז שלאקאן מיתן זאת עם אחת מאימרות השפר שלו: "אפשר ללכת מעבר לאב בתנאי שעושים בו שימוש", קשה לראות כיצד ניתן להסתדר ללא האב אם חייבים לעשות בו שימוש. האמירה מחזירה אותנו לעובדה שהאב הינו מעל לכל מישהו שמשתמשים בו ,שמתגלם ככזה כל עוד הוא אפקטיבי. לאקאן הולך אל מעבר לאב האידיאלי ומעבר לשם האב בניסיון למצא ,כפי שהוא מעיר ב-21 בינואר, את הכבוד והאהבה כלפי האב הנובעים מהסיבה לאיוויו. האב אינו יותר מתווך בין האידיאל לבין האובייקט של איווי, אלא הוא נלכד ומונע על ידי מה שהוא מאמץ לתוכו מתוך סיבת האיווי. בו בזמן ,זוהי דרך חדשה להגדיר את התיווך והאהבה האבהית אשר יהפכו אותם תואמים עם סיבת האיווי. מקום האב אינו נובע ממה שהוא מוסר מן הפאלוס – מה שהגדיר את המטפורה האבהית – אלא כל עוד הוא מספק פתרון, כל עוד הוא מציג מראית עין, גירסה של מהו אובייקט a.

העמדה של האב הפרוידיאני הינה לגלם סירוס עבור הילד, ובכך לעודד את השימוש באיבר. כל הבעיות המכניות עם האיבר – הנעות בין הרטבה לשפיכה מוקדמת, בין היעדר שפיכה להיעדר זקפה – קשורות לאופרציה של סירוס שלא התרחשה, כך שהסובייקט מסרב בהמשך להיות מסורס על-ידי האישה בה בחר. מכאן הפרדוקס לפיו הסובייקט המסורס על ידי האב הוא זה שיהיה יותר נינוח לאחר מכן. הסירוס הפרוידיאני הוא זה שבו האידיאל מגולם באמצעות ברית מילה: איבר אשר הוקדש לאל במידה בה והכללים פועלים כיאות. במידה ולא, בין השיח לבין האיבר משהו אינו עובד, והסובייקט קושר את עצמו למשהו שעליו אינו רוצה לוותר, בחושבו שזה שלו. זו דרך אחרת לומר שהאב אינו רק זה המעביר סירוס, אלא גם זה המוגדר על ידי מתן גירסה של אובייקט-סיבה. הוא אינו עושה מאישה את הפאלוס של איוויו. הוא אינו עושה אותה האובייקט של איוויו במובן שהפאלוס נושא אותו .הוא עושה ממנה בהחלט את הסיבה. לאקאן מציע לגשת לאב לא כאב מיתי שנותן ערבות שמישהו יכול לקחת הנאה מהכל, אלא כאב המבטיח שהנאה יכולה להילקח מאחד, מחוץ לכל אוניברסליות, בלא שיהיו קריטריונים.

משם והלאה, ניתן להסיק  את כל הצורות שמוסדות יכולים לאמץ ברצונם להידמות לכל צורות המשפחה ואת כל המשברים שהם יעברו באופן סדיר אם בגלל המסמן האדון או אם בגלל המדע.

מרחב לפרטיקולריות שיורית

 המאבק למציאת מחסה במוסד יחזה כפרדוקס. נראה לי שהנתיב של המוסד האוטופי עם התקנות שלו נתן לנו משטר שאינו בר-קיימא ,מבוי סתום אוטופי התואם לרוח התקופה .זה מייצר אידיאל עם הנכונות לנסות למוסס את הפרטיקולריות של הסימפטום או את הפרטיקולריות של התענגות. נקודת מבט זו אינה נעדרת מן הקונספציות הרואות עצמן כתקווה לדמוקרטיה חברתית. הברמס (Habermas ) ב"תיאוריה של פעולה תקשורתית"[13] שלו ניסה לספוג בסיבתיות אוניברסאלית – לא את המדינה ככח אלא כסיבה – את הסימפטום במה שפרטיקולרי בו ובמה שהכי חולני בו. הוא מתייחס לתקשורת כחולה ומציע לעשות בה שינוי עמוק. הברמנס אינו אומר sittlichkeit, מוסריות בהתגלמותה; הוא אומר פעולה תקשורתית. זוהי תקשורת בהתגלמותה, נואשת לספר את האמת על האמת של התענגות במבנים תקשורתיים גדולים וגם בקבוצות קטנות של דיבור, בכל מקום, כך שזה לא יוותר בשקט, שהכל ידבר.

 

לאקאן מספק אלטרנטיבה לטיפול נאות במה שהוא מכנה בטקסט שלו L'Etourdit - "הממשי של הקבוצה"[14] – מה שלעולם אינו מצליח להספג לתוך קבוצות קטנות של דיבור. לאקאן לא רצה להקים אוניברסיטה של פסיכואנליזה. אמנם בשלב מאוד מוקדם היה ללאקאן הרעיון שכדי להפיץ את הפסיכואנליזה יש צורך במציאת קורת גג עבורה ב"אוניברסיטה ליברלית"  (Universitas Liberarum), כפי שהוא אמר בריאיון  לל'אקספרס אשר הודפס מחדש  ב- “L’Ane special Lacan” שיצא עבור “Rencontre Lacan”. הרעיון שלו היה שאסור לנסות להפוך מוסדות פסיכואנליטיים למנותקים מכל דבר, לאקסטרא-טריטוראליים, אלא שיש לכלול (את העברת פסיכואנליזה) במה שהינה המסירה הכללית של תרבות. אך זה אומר למצוא מקלט שם, זהו הגיונו כשהוא אומר "מצאתי קורת גג באוניברסיטה, בתוך הבית-חולים...". זה קצת כמו ציפור הקוקיה: אתה לוקח קן, אתה דוגר בתוכו ואתה עושה קו-קו איום בתוכו, אתה עושה מישהו שאינו כזה - לחלק מהמשפחה. לקחת מקלט בשיח - זוהי לוגיקה שאינה רוצה ספיגה של הכל בשיח האוניברסאלי. זה לדעת שלפסיכואנליזה יש פונקציה פוליטית להזכיר לנו שהאוניברסלי לעולם לא יפתור את השאלות, שההתענגות בפרטיקולריות הכי מתועבת שלה מצויה שם כדי למחות כנגד האידיאל. ככל שמייצרים יותר אידיאלים, כך גם מייצרים יותר רשעות, מה שלאקאן כינה "הייצוג הנשגב של הרשע". קורת הגג שלנו היא במוסדות כפי שהם מוגדרים על ידי החוקים הקיימים של מדינה אשר אינם בשום אופן מרגשים, ואינם נשגבים. העובדה שהמוסדות של שנות השמונים היו במידה רבה פחות אוטופיים מאשר בשנים הקודמות. זה באותו קו גם עם התנועה הכללית של החברה לארוג מערכת מנקודת המבט של האדון המייחל תמיד להיות יותר ויותר יעיל ובמחיר יותר ויותר נמוך. למצוא מקלט לפסיכואנליזה במתווה כזה, זה להציג את הפרדוקס של מאבק על מיצוי הפרטיקולריות של כל מקרה, מבלי לנסות להעביר זאת למקרה הבא בשם אידאלים. להגיש לכל סובייקט את הפרטיקולריות שלו זה בדיוק ההיפך מחוסר סבלנות או מסגרגציה. זה אמנם אינו אומר שהסובייקט יכול לרדות בכל העולם בשם הפרטיקולריות שלו, אלא שהפיתוח של המוסריות האפקטיבית נשפט מקרה, מקרה. אין משתמעת מכך היקסמות ,ולא שיתוק בשם "מה הסמיך אותי לעשות זאת?", שיכולים להופיע  רק מתוך חוסר אונים המזומן לצד מיטת הבלתי אפשרי.

זהו מעין פרדוקס, אך זו גם דרך הגונה לגשת להתענגות בדרך שאינה צדקה. זה מניח שחוזרים ושמים בשאלה את האידיאל של מוסד משפחתי. המשפחה עצמה היא בעלת ערך וראויה לכבוד כל עוד היא יכולה להוות מקום בו כל אחד מוצא מרחב למה שהוא הפרטיקולריות השיורית שלו.

*תרגום מטקסט באנגלית שפורסם ב- Courtil Papers, 2002"

************************

הכנה התחלתית לתרגום – צוות הגן "דן" לילדים עם אוטיזם

תרגום ועריכה – ורה אלעד וברוך אלעד

---

[1] באנגלית במקור (הערת המתרגם מצרפתית)

[2] באנגלית במקור (הערת המתרגם מצרפתית)

[3] Jacques Lacan. Les Complexes familiaux. Bibliotheque des Analytica, Navarin: Paris, 1984; p. 73

[4] Centre Nationale de Recherches Scientifiques; National Scientific Research Center ((הערת המתרגם מצרפתית

[5] בצרפתית lycee מתייחס למוסדות ההשכלה התיכונית, כיום בתי ספר תיכון ובתי ספר למסחר. Comedie Francaise הוא תיאטרון לאומי מפורסם. Polytechnique  הוא בי"ס גבוה להנדסה (הערת המתרגם מצרפתית)

[6] Jacques Lacan. "La psychiatrie anglais dans la guerre (1945)." La querelle des diagnostics. Navarin: Paris, 1986.

[7] באנגלית במקור (הערת המתרגם מצרפתית)

[8] באנגלית במקור (הערת המתרגם מצרפתית)

[9] Jacques Lacan. “Deux notes sur l’enfant.” in Jenny Aubry, Enfance abandonnee, Metaille: Paris 1973. Reprinted in Ornicar? #3; pp. 107-108

[10] Jacques Lacan. Les complexes familiaux; p 111

[11] השארתי את המילה הצרפתית לאב, père, במקומה, במקרה זה כי לאקאן עושה משחק מילים בין father-version ו – père-version. אני מקווה שלקוראים זו לא תהיה קפיצה גדולה מדי לדלג בין pater ל- père על-מנת להעריך את השימוש העשיר שלאקאן עושה בשפה (הערת המתרגם מצרפתית)

[12] Jacques Lacan. “R.S.I., lecon du 21 janvier 1975.” Ornicar? #3; pp. 107-108

[13] J. Habermas. Theorie de l’agir communicationnel, 2 vols. Fayard: Paris, 1987

[14] Jacques Lacan. “L’Etourdit.” Scilicet IV; pp. 5-52