״בעקבות זדיג״
מאת גיל כרוז
אני רוצה לבודד שני רגעים "פוליטיים" במהלך השנה האקדמית שחלפה. הרגע הראשון חל בתחילת אותה שנה, והוא כולל שני מהלכים שהתרחשו במקביל, האחד בצרפת והשני בבלגיה. בשני המקומות מדובר היה במאבק כנגד החוקים שמאיימים, בצורה פחות או יותר ישירה, על עצם קיומה של הפסיכואנליזה.
הרגע השני הוא זה של היווצרות התנועה "זדיג", החל ממה שז'אק-אלן מילר קורא לו "הרף העין של המבט" שלו, כאשר הוא נוכח פתאום לדעת, שיש סיכון אמתי שמארין לה-פן, ואיתה הימין הפאשיסטי בצרפת, יעלו לשלטון. זאת כאשר בציבור ניתנת להם לגיטימציה, וכל המפלגות הפוליטיות רדומות ואינן מגיבות לסיכון הזה.
"הרף העין של המבט" הזה התרחש בתחילת מרץ, ואפשר להשוות אותו בקליניקה לסימן של חרדה. בעקבותיו הופיעו מידית שני הזמנים הלוגיים האחרים על פי לאקאן. הזמן להבין: סדרה של טקסטים שנכתבו על ידי ז'אק- אלן מילר ואחרים, והרגע להסיק, שבא לידי ביטוי בארגון של 23 פורומים, מעין הפגנת כח אינטלקטואלית ברחבי צרפת ובלגיה, כנגד הבחירה במארין לה-פן.
שני הרגעים האלה תואמים את האבחנה שעשה ז'אק-אלן מילר בין שני זמנים מכריעים בהתגייסות של השדה הפרוידיאני במישור הפוליטי. הראשון שבהם הוא יציאתם של הפסיכואנליטיקאים מן הקליניקה שלהם ב 2003, עם הצעת החוק של חבר האסיפה הלאומית בצרפת, Accoyer, ששאפה לתקנן את הפסיכותרפיה, ובכלל זה גם להכפיף את הכשרת הפסיכואנליטיקאי לפיקוח של החוק. ההתנכלות הזו לפסיכואנליזה אינה הביטוי הראשון להתנגדות לפסיכואנליזה. ואולם אם בעבר הוויכוח היה אפיסטמי, כיום המתנגדים לפסיכואנליזה הם הרבה פחות מוכשרים. הם פונים אל החוק ומבקשים ממנו לפעול כנגדה, משום שהם אינם יכולים להתמודד איתה במישור של הטרנספרנס.
כך, מאז 2003, המאבקים האלה של הפסיכואנליזה כנגד ההתקפות נגדה לא פסקו, עם עליות וירידות. יסוד ה CPCT, מוסדות לטיפול קצר מועד וללא תשלום ברחבי צרפת ובבלגיה, היוו חלק מן המאבק שהאסכולה השיבה להתקפות האלה, בכח הקליניקה.
בהמשך הופיעו עוד פעילויות פוליטיות, שעניינן היה לא הגנה על הפסיכואנליזה, כי אם על פסיכואנליטיקאים בארצות בהן היעדר חופש ביטוי מעמיד אותם בסכנה. כך השתתפנו במאבק לשחרורן של רפא נשד בסוריה ומיטרה קדיבר באיראן.
הזמן השני, שמתחיל עם התנועה "זדיג", אינו מהווה עוד תגובה של הגנה של הפסיכואנליזה על עצמה או על העוסקים בה. זוהי יוזמה אקטיבית להתערבות בפוליטיקה, מתוך הנחה שיש לפסיכואנליזה מה לתרום לה, מבלי להיכנס למשחק הפוליטי של המפלגות, משום שהפסיכואנליזה מאפשרת את חציית המסכים שמסתירים את הממשי (אותו יש להבחין מן האמת).
זה בדיוק מה שאירע באותו "הרף העין של המבט" שבו נחשפה סכנת עלייתה של מארין לה-פן לשלטון, מעבר למסכים של האידיאולוגיות הפוליטיות. העיוורון שבו לקו הפוליטיקאים ברגע הזה, הוא עניין של הלא מודע. צריך היה פסיכואנליטיקאי על מנת לראות זאת.
היינו עסוקים, אם כן, בהגנה על הפסיכואנליזה בפני החוק בתחילת השנה האקדמית האחרונה, בצרפת כמו בבלגיה. אני שם בצד את הבעיה הבלגית והטיפול בה. מדובר בחוק לפסיכותרפיה שנכנס לתוקף מאז ספטמבר שעבר, שמשליט את ה EBM (Evidence-Based Medicine) כקריטריון יחיד בתחום בריאות הנפש, ודוחה את הדיבור והשפה ככלים לטיפול. המאבק הזה עדיין נמשך, והצלחנו להופיע בנוף הפוליטי כגורם שלא ניתן להתעלם ממנו.
בצרפת היה הכרח להיכנס למאבק כנגד הצעת חוק של פסקל, חבר אחר באסיפה הלאומית, שדרשה "לאסור ולהוקיע" את הפסיכואנליזה כאוריינטציה טיפולית לטיפול באוטיזם. האסכולה התגייסה באופן מאד פעיל על מנת להיאבק בהצעת החוק הזו: פרסומים, בלוגים, לובי, מפגשים עם נציגי האסיפה הלאומית בכל רחבי צרפת...בסופו של דבר, ההצעה ירדה מהפרק. זאת לא בגלל שהנציגים באסיפה אוהבים את הפסיכואנליזה, אלא בגלל שההצעה הייתה בלתי דמוקרטית בעליל. "לאסור ולהוקיע" את הפסיכואנליזה זה לא יכול היה לעבור. אילו ההצעה הייתה מנוסחת טוב יותר, יתכן שהייתה עוברת.
זמן קצר מאוחר יותר, בעת פעילות של האסכולה, ז'אק- אלן מילר התייחס למאבק הזה כנגד הצעת החוק של פסקל, בהערות שהיו מעין session של הדרכה קולקטיבית לאסכולה כולה. "הצעת החוק של פסקל יצרה הרבה אמוציות בקרב חברי האסכולה", כך הוא אמר. "רבים מחברי האסכולה התמקמו בעמדת הקורבן", כך הוא הוסיף. (הדגש היה על התגובה הקבוצתית האמוציונאלית). והוא הציע לנו לקרוא את האירועים מתוך עמדה אנליטית רגועה יותר, האומרת: 1. שהגרוע ביותר עבורנו אינו הטרנספרנס השלילי שמעוררת הפסיכואנליזה, אלא כאשר ישנה אדישות כלפי הפסיכואנליזה. הפסיכואנליזה נמצאת בסכנה כאשר לא מדברים בה יותר. 2. הפסיכואנליזה השתתפה בעיצוב העולם כפי שהוא כיום. ליתר דיוק היא השתתפה בצמצום המסמנים של העולם לכאלה, שכל ערכם הוא "כאילו" (mise en semblant des signfiants du monde).
במילים אחרות, לפסיכואנליזה תפקיד מרכזי בחשיפת העמדת הפנים של האב, אשר הובילה לנפילתו, כפי שאנו חיים אותה היום, לטוב ולרע. זאת אומרת שהיא גם השתתפה בכינונו של עולם של מסכים ואידיאולוגיה על פיה הכל ניתן להסבר באמצעות מיספרים, וזאת כאתיקה הבאה למלא את המקום הריק שהאב הותיר מאחוריו.
כיצד להבין את הנקודה השנייה הזו? זה שהפסיכואנליזה היא שיח. יש בה משהו שהוא מן ה "כאילו". תסביך האדיפוס כמדד לנורמה, איננו ממשי. אנו יודעים זאת היום טוב יותר מאי פעם. אבל ז'אק-אלן מילר הוסיף לכך נקודה נוספת: הפסיכואנליזה היא השיח היחיד מבין כל השיחים, שמכיר ב "כאילו" שלו, שמצהיר עליו, ואף מפרק אותו, מתוך מאמץ ליצור שיח שלא יהיה "כאילו" (Un discrous qui ne serait pas du semblant). זאת אומרת שה "כאילו" של הפסיכואנליזה אינו אלא אמצעי לגעת בממשי.
כך, ז'אק-אלן מילר הזמין אותנו שלא ליפול במלכודת של המהפכנים, ולאמץ במקום זאת עמדה חתרנית. ידוע לכם אולי שלאקאן הדגיש את ההתנגדות לשינוי הטמונה בכל מהפכה. כך הוא אומר לסטודנטים ב Vincennes, אחרי מאי 1968: " הדבר אליו אתם שואפים כמהפכנים, זה לאדון. ואתם תמצאו אותו". כדי לומר זאת בפשטות: המהפכן רוצה להפיל את האדון הקיים על מנת לשים במקומו אדון אחר. זוהי החלפה של S1 ב-S1 אחר. לאקאן, לעומת זאת, מנסה לקדם פסיכואנליזה שלא תהיה רק תנועה של אלמנטים בתוך מבנה שאינו משתנה, אלא שתהיה שינוי בממשי של המבנה עצמו. זה מה שמשתמע מן המהפכה עליה הוא מדבר ב"רדיופוניה" בתחום הידע. המעבר מקופרניקוס לניוטון ולנוסחת הגרוויטציה שלו, הוא מעבר מן האב והמובן שהוא מבטיח, לידע בתוך הממשי שהוא חסר מובן. זוהי מהפכה אמתית.
עכשיו, בואו נכניס קצת דחף לדיון. במהפכה יש דחף. הדחף הוא אפילו המקור של המהפכה. בטקסט הקרוי ״כיצד להתמרד?״ (Comment se révolter? ), ז'אק-אלן מילר מדבר על המרדנות (révolte) כתופעה שהיא קודם כל בגוף. זוהי התפרצות, כמו כעס או זעם, אל מול דבר מה בלתי נסבל.
הייתי אומר שכאשר הדחף המרדני נמשך לאורך זמן, כאשר הוא נקשר לסיבה חברתית, וכאשר חולקים אותו עם קולקטיב מסוים, הוא יכול להפוך לתנועה מהפכנית. ראוי לציין שז'אק-אלן מילר מדגיש שהדחף המרדני אינו סתם תכונה של "קוטריות", של זה שמתבכיין על כך ש "החברה" מדכאת אותו. זוהי עמדה אימפוטנטית. הדחף המרדני עליו הוא מדבר, היא נטייה לאקט אולטימטיבי. המרדן מקריב את עצמו עבור הדבר שהוא נלחם עליו.
אנו שומעים כאן מעין הדהוד בין הדחף המרדני כאשר הוא הופך למהפכנות, לבין הסימפטום כפי שהוא מוגדר בפסיכואנליזה. הסימפטום מן הבחינה שהוא מורד באני. כל עוד האובססיבי חי את המחשבות כמשהו שאינו זר לו, זה לא סימפטום. הסימפטום הוא סיפוק מרדני של דחף שדוכא.
נחזור לחתרנות. אמרנו על המרדנות שהיא דחף בגוף. ככזאת, אין בה ידע. בנוסף, אמרנו לגבי המהפכנות שהיא בסופו של דבר סוג של קונפורמיות. היא שואפת להחלפת אדון אחד באדון אחר. החתרנות, לעומת זאת, היא פעולה לאורך זמן, שדורשת לימוד מעמיק של הסדר אותו יש לסלק. זוהי עבודת חפרפרת, אומר ז'אק-אלן מילר, והיא משתמשת בתחבולנות (ruse). האנליטיקאי אמור להיות מומחה לתחבולנות, משום שהלא מודע עצמו עושה תחבולות ללא הרף. זה מה שאומר לאקאן בטקסט supposé La méprise du sujet savoir, כאשר הוא מנגיד את הלא מודע לאלוהים של הפילוסוף, זה אשר לא טומן מלכודות. עבור האל של הפילוסופים 2+2 הם תמיד 4. הלא מודע לא מפסיק להכשיל את הוודאויות הללו.
אז איך להיות חתרני? הפסיכואנליטיקאי תופס מרחק מן הבלתי נסבל שמוביל למרדנות. הוא יודע שההתענגות שלו עצמו, שהפנטזמה שלו עצמו, כלולות במרדנות שלו. כך הוא יכול גם להימנע ממהפכנות אידאליסטית, שמחליפה אדון אחד באדון אחר.
כיום, עם "זדיג", אנחנו בזמן אחר. המאבק שבו פתחנו בחלק האחרון של השנה האקדמית, כנגד עליית הימין הקיצוני, הפופוליזם ואויבי המין האנושי, אינו מהפכה. מדובר בהתערבות בענייניו של האדון, מתוך הנחה דומה לזו של הנס יונס במאמרו על ״הקונספט של אלוהים אחרי אושוויץ״. באושוויץ אלוהים התגלה כחסר יכולת, ובכל זאת, לא מדובר על להפסיק להאמין בו. צריך לעזור לו לנהל את העולם. זוהי גרסה של וויתור על האב בתנאי שמשתמשים בו.
ואולם, ההתערבות הזו של הפסיכואנליטיקאים בענייני הפוליטיקאים, אינה דומה להתערבויות של שיחים אחרים. ז'אק-אלן מילר מציע בנייה של קבוצות חדשות, שהן שונות מהמפלגות הפוליטיות שמאורגנות סביב אידאל, המהווה אמירה אחידה של כל חברי המפלגה. העיקרון הזה מצוי כבר במה שאומר לאקאן ל ז'אק-אלן מילר בשנות ה 70, כאשר זה האחרון עסק במהפכנות . בעוד המהפכן נלחם בדרך כלל למען חלוקה שווה של התענגויות, לאקאן מציע למילר להיות כמוהו (כמו לאקאן). זאת אומרת, לעסוק במהפכה שתהיה פריבילגיה (Une revolution priviligiée).
אני מבין זאת כך: מדובר במהפכה, שגם אם הוא חולק אותה עם אחרים, היא אינה מאבדת את התו המקורי שלה, של סימפטום של איש אחד. מהפיכה שהיא פריבילגיה, היא פרטית. זה ההיפך ממהפכה עממית או פופוליסטית. ההכרה והשימור הזה של המקור של כל מהפכה, הוא זה שמייחד את הפעילות העכשווית של הפסיכואנליזה בתחום הפוליטיקה.
צריך להיות באוריינטציה פסיכואנליטית על מנת להכיר בכך שכל סיבה פוליטית, ככל שהקבוצה שתומכת בה תהיה גדולה, מתחילה במרד של סובייקט יחיד, אשר מוצא הדים אצל סובייקטים אחרים. עבור הפסיכואנליטיקאי, האיווי של היוזם הראשון אינו נמחק במעבר מן המרדנות למהפכה.
כך, סובייקט שמעורר תנועה פוליטית, תורם את הסימפטום ו/או הפנטזמה שלו לשירותה של הסיבה המשותפת לקבוצה. דרך הסימפטום והפנטזמה הוא תורם למעשה את הממשי שלו, זה שיש לו פריבילגיה עליו, לקבוצה. התפקידים שמשחקים כאן הסימפטום והפנטזמה הם שונים. הסימפטום, כפי שאמרנו, הוא סוג של מרד של הסובייקט כנגד האידאלים שלו עצמו. הוא נותן למרדן את הכח של העמדה המהפכנית שלו. הפנטזמה היא כלי שרת בידי הפעולה המהפכנית, בתנאי שהמהפכן נמצא במרחק מסוים ממנה. זאת אומרת, שאין הוא בובת תאטרון הנשלטת על ידי הפנטזמה, אלא שהוא זה ששולט בה. כך עונה ז'אק-אלן מילר לבתו כאשר היא שואלת אותו אם רעיון הגבורה אינו הפנטזמה שלו. "ודאי שזו פנטזמה", הוא עונה לה. "יש לי את הפנטזמה הזאת, אבל אין לה אותי" .
בכך שהפסיכואנליזה משמרת את מקום הפריבילגיה לזה שנושא באיווי לפעולה הפוליטית, בזה שהיא לא מוחקת את ההיגד (énonciation) של היחיד, לטובת האמירה (énoncé) של הקבוצה, היא פותחת את הדלת לאיוויים אחרים, ייחודיים, להשתתף בפעולה פוליטית שמובילה לחידושים. מכאן ההבחנה שעושה ז'אק-אלן מילר בין מפלגה פוליטית ובין קבוצה של פסיכואנליטיקאים. מכאן גם שהוא מזמין אותנו ליצור קבוצה, בה כל חבר מכוון את פעולתו על פי נאמנות מוחלטת ל "אור הפנימי", מונח שהוא חילץ מתוך טקסט של סימון וייל. זאת אומרת, שכל חבר בקבוצה מכוון את דבריו מן האופן שבו הוא חושב את הדברים, ולא על פי הכוונה של סמכות חיצונית, או אידאל משותף לרבים. מכאן גם רעיון הרשת, רעיון הקבוצה הפתוחה, הסדרה, ללא היררכיה, ועם מיסוד מינימאלי.
תיקנה וערכה: תמי וייל
