7/3/18

המתקפה על המיניות- ד"ר ירון גילת


המתקפה על המיניות

 ד"ר ירון גילת

המאמר פורסם בעיתון הארץ בתאריך 07.03.18



נראה כי מיניות, על כל גווניה, מעסיקה באופן כפייתי ופרדוקסלי דווקא את אלה אשר דוגלים בעמדות פוליטיות טוטליטריות ואת מי שדוחים מעליהם תפיסות של דמוקרטיה, חירות וליברליזם. ההיסטוריה של המאה ה–20 מדגימה זאת בבירור. אחד הצעדים הראשונים שנקט המשטר הנאצי, ב–1933, היה פרויקט העיקור הכפוי. מטרתו היתה השבחת הגזע ומניעת הִתרבות של מי שנחשבו פגומים וכביכול סיכנו את בריאותו של העם הגרמני. בהמשך, עם חקיקת חוקי נירנברג בשנת 1935, נחקק גם "החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני", שאסר על קשרים רומנטיים ומיניים בין ארים ומי שאינם ארים. הציבור הגרמני, מצדו, יישר קו עם רוח הדברים, ונשים גרמניות שנתפסו בקשר עם יהודים הוצבו בכיכר העיר ולצווארן נקשר שלט שפירט את פשען. היהודי בגרמניה הנאצית נתפס כיצור מכוער, זב־יצרים ומיני, שזמם לפתות את הנערה הארית התמימה והיפה, להוליך אותה בכחש ולבצע בה את זממו. ביטאון התעמולה הנאצי, "דר שטירמר", אשר נתן ביטוי גרפי לתפיסה הזאת, טען גם שהיהודים הדיחו נערות אריות טהורות גזע לזנות ושהם היו אחראים לרוב מקרי הזנות בגרמניה.
להבדיל מן היהודי, בן מיעוטים אחר, הגבר השחור, נחשב גם הוא למושא תשוקות אסורות של נשים לבנות ומושא קנאה של גברים לבנים. מיוחסות לו תכונות פיזיולוגיות מרשימות וכוח גברא ופיתוי עצומים, ואין להוציא את האפשרות שהאלימות הגזענית כלפי שחורים באמריקה ובדרום אפריקה יסודה דווקא בכך. במשטר האפרטהייד שניים מהחוקים הראשונים שנחקקו היו האיסור על נישואי תערובת (1949) וחוק האי־מוסריות (1950). האחרון אסר על מגע מיני בין אנשים מגזעים שונים ובשנת 1969 הוא הורחב לכדי אבסורד וכלל גם איסור על שימוש בצעצועי מין, כמו גם איסור על מגע מיני בין גברים במסיבה.
התבטאויות גזעניות משולבות ביחס למיניות השחורה אפשר לשמוע היום גם בישראל, תוך שמבקשי מקלט ופליטים ממוצא אפריקאי מואשמים בפיתוי נשים יהודיות, באונס ובהפצת מחלות מין כמו איידס ועגבת. גם מקומו של הגבר הערבי לא נפקד, וארגונים שונים מבקשים, לשיטתם, להציל בנות מעם ישראל שהתפתו לקשור קשר עם גוי, ועיקר מאמציהם מכוון למניעת קשרים רומנטיים בין נשים יהודיות וגברים ערבים. גם מעבר להתבטאויות גזעניות של פעילי ימין קיצוני מוכרים, לא קשה למצוא התבטאויות דומות בקרב פוליטיקאים בכירים, שהרעיונות הכלליים הללו אינם זרים להם. כששר החינוך נפתלי בנט הוציא מרשימת ספרי הקריאה במערכת החינוך את ספרה של דורית רביניאן, "גדר חיה", הוא טען כי "מערכת חינוך לא צריכה לקדם ערכים שנוגדים את ערכי המדינה", והסביר כי בספר "מתואר רומן של אסיר ביטחוני, פלסטיני, עם אשה יהודייה". לבסוף הודיע משרד החינוך שהספר נפסל משום ש"יחסים אינטימיים בין יהודים ושאינם יהודים מאיימים על הזהות הנפרדת". באופן דומה, הקשר שבין מיניות וממשל בא לביטוי לא מכבר גם באיומיה של שרת התרבות, מירי רגב, לשלול תקציב מפסטיבל ישראל בשל מופעי עירום, אשר לפי טענתה פוגעים בערכי החברה ובזהותה ומהווים "פגיעה בערכים הבסיסיים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".
הצנזורה היא האויבת הגדולה של הדמוקרטיה. גם שר החינוך בנט וגם שרת התרבות רגב מבינים זאת היטב, אך מה שהם ככל הנראה לא מבינים הוא שכל צנזורה היא בראש ובראשונה, ולפני הכל, צנזורה מינית, גם כאשר לכאורה אינה מתגלמת ככזו באופן גלוי ומוצהר.
מכיוון שהמיניות ארוגה בתשתיתו של כל משטר ושל כל ארגון באופן סטרוֹקטוּרלי, והיא חלק מן המציאות הלא־מודעת שלו, הרי שהיחס בין דמוקרטיה למיניות לא נוגע רק להסדרה המשפטית של זכויות הקהילה הלהט"בית, או לחתירה לשוויון מגדרי בנתוני השכר ובאפשרויות הקידום המקצועי של נשים. הוא גם לא נוגע רק להסדרת נישואים בין קבוצות אתניות שונות. בין מיניות לדמוקרטיה קיים יחס של מבנה. במשטרים דמוקרטיים המיניות ארוגה בתוך סדרי המדינה, ומקבלת מקום בתוך מערכת הכוחות הסמויים והגלויים, ובתוך מערכת ההסכמות התרבותיות והחברתיות הסמויות והגלויות כאחד.
"השאיפות המיניות הישירות", כתב פרויד ב–1921 בספר "פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני", מאפשרות ליחיד הנטמע בהמון "לשמור לעצמו פיסה של התנהלות אינדיבידואלית. כשהן הופכות חזקות במיוחד הן מפרקות כל מבנה של המון". כלומר, לפי פרויד יש במיניות משום איום ממשי על כל מבנה של המון ושל אספסוף.
המתקפה על המיניות, שמנהלים משטרים וארגונים אנטי־דמוקרטיים, משקפת אם כן סירוב מבני לשאת את המיניות בתוך הציוויליזציה המנטלית שלהם. במשטרים ובארגונים הללו, המיניות נדחית אל מחוץ לסדר הלשוני והסימבולי. כאשר המיניות לא ניתנת לייצוג באופן סמלי, היא חוזרת ומתגלמת בצורות מעוותות, אבסורדיות ולעתים גם אלימות. כך למשל חוזרת המיניות גם כפרנויה. וזוהי הפרנויה ממש, שאחראית לרעות חולות כמו ארגוני ימין קיצוני שרודפים "זוגות מעורבים"; כמו הפסילה של הספר "גדר חיה"; וכמו הדרישה לשלול מימון ממופעים שמציגים עירום. וכך, גברים ערבים, ספרים ומופעי אמנות הופכים כביכול לאובייקטים גולמיים שפוגעים במרקם האומה.
מול המתקפה על יסודות השיח הדמוקרטי חייבת חברה דמוקרטית וחפצת חיים להכיר גם בתשתית המיניוּת הלא־מודעת שלה ככזו. לשם כך דרושות קליניקה של תרבות וקליניקה של שלטון. כלומר, על מנת למקם ולבאר את התופעה הזאת, יש להביט בה דרך עיניו של רופא נפש, ויש להבין אותה כסימפטום קליני של חברה פצועה. אם המאבק הדמוקרטי חפץ חיים, הוא חייב לכלול הכרה נוקבת יותר, מעמיקה יותר ואינטימית יותר ביחס למיניות שבו. הוא חייב לדבר עליה, לבחון אותה ולהתמודד איתה הרבה מעבר למודעות משפטית גרידא הנוגעת לזכויות מגדר או קהילה. מדינה דמוקרטית חייבת לחקור את המיניות בהקשרים רחבים יותר, לקשור אותה לנורמות של שוויון, חופש, צדק וכבוד, ולהיות מסוגלת להכיל גם צורות שונות ומבולבלות של מיניות. ברוחו של פרויד, הכרה כזו היא שתעמוד כנגד הפיכתה של כל חברה, מכזו המורכבת מיחידים, מגוונים ומיוחדים, להמון מבוהל, מונוליתי ועיוור.
המאמר פורסם בעיתון הארץ בתאריך 07.03.18