השדה הפרוידיאני הוא מעשה של שיח מעבר לכל טריטוריה, אולם אירופה אינה כאן. אבינועם חקלאי

Picasso

השדה הפרוידיאני הוא מעשה של שיח מעבר לכל טריטוריה, אולם אירופה אינה כאן.

איך לכלול בשיח את קולות האזעקה של מלחמת יום כיפור, את פעמוני הכנסיות של עין-כרם בבוקר, את תפילת ״חטאנו לפניך״ העולה מבית הכנסת הספרדי, את הבריטון המלטף של אריק איינשטיין הנכנס מן החלון עם השמש החזקה של ישראל, את קול המואזין הקורא למאמינים להתפלל, את מקצבי התיפוף של יהודי תימן...?

את השיח שאינו תלוי בטריטוריה ייסד יוחנן בן-זכאי ביבנה לאחר חורבן הבית, פעולה שהעניקה לפרויד השראה כאשר פירק את החברה הפסיכואנליטית בוינה בזמן בו חשיכת הנאציזם נפלה על אירופה.

צרפת אינה מרכז העולם במרחב טופולוגי.

לא שמעתי קול קורא לפסיכואנליטיקאים להביע את מחאתם כאשר הימין הפונדמנטליסטי הרים את ראשו בישראל.

שמעתי את השמאל הנאור במערב מטיף לישראל באיזו פרופורציה עליה להגיב למתקפות טילים, כיצד עליה להרוס את חומת האפרטהייד שעצרה את פיגועי הטרור הגדולים, שמעתי את הדיונים האינטלקטואלים על זכותה או אי זכותה להתקיים, ראיתי כיצד מעמידים את צלב הקרס על יד ידידו המגן דוד.

נכון, רוחות הקולוניאליזם שבות מן הממשי אל המערב, הגלובליזציה מולידה פליטות וגלות, הנאורות החילונית אינה מציעה כל אלטרנטיבה למשמעות אותה מעניקה הדת לחיים זולת עבודת הגוף ומיקום הסובייקט על גרפים של הערכה ומדידה המבדילים אותו מן האחר באופן מינימלי- עוד אחד. הדמוקרטיה הקפיטליסטית הוציאה רבים ממעגל ההשפעה ורופפה בכל מקום את החוק והסדר, והפשיטה את האזרח מזהותו והזדהויותיו בלי להצביע על אפשרות לאיווי בחיים.

לאקאן ניבא את נצחון הדת ואף טרח לציין שהוא עצמו אינו איש שמאל, כי אם מתבונן.

הסנטימנט לאב הלא מסורס מאפיין את האיסלאם הפונדמנטליסטי ואת הריאקציונרים במערב.

גם החילוניות הצרפתית היא דת, אחרת איך להסביר את כפיית כללי הלבוש.

האם אנחנו בזמנים של מלחמות דת?

כן, גם אני דואג לצורת המשטר הידועה כרע במיעוטו, הלא היא הדמוקרטיה.

גם אני רוצה להגן עליה מפני הרוחות הרעות המנשבות עליה מימין ומשמאל. לא היה זה הימין הפוליטי שאימץ בחום את הפסאודו-מדע ואת המדקליזציה של חיינו, אותן פרקטיקות המאיימות על הפסיכואנליזה.

אני רוצה להגן על הדמוקרטיה השברירית גם מפני עצמי. לא חלף זמן רב מאז שמעתי דיונים באסכולות באירופה על אנליזה בכפיה לצעירים המוצאים מקלט באיסלאם הקיצוני ובטרור שהוא מוליד. גם אני הייתי המום מההפקרות ומחוסר הבטחון ברחובות פריז, אפילו ישראל בטוחה יותר.

האם זוהי הבלתי אפשריות למשול או שמא אובדן רגש האחריות של המושל?

הרי הדמוקרטיה היא לא רק שלטון העם, היא גם שלטון החוק, עובדה שטראמפ נתקל בה באמצעות הפרדת הרשויות. כולם כפופים לחוק.

קריאתו של מילר נובעת ממעיין הסינגולריות שלו.

מילר האיש, לא מילר האב המת.

לכן, אני מוצא לנכון לסרב לו.

איני יודע מהו השם הפרטי שהעניק לעצמו.

אני בטוח שבצד אלה שנענו לקריאתו, חלקם מתוך שותפות לדאגתו וחלקם מתוך אהבה אליו, היו גם אלה שחשו אי נחת מבקשתו.

אני ישראלי. ה-אחר הישראלי העביר בגופי את האות שלו. אני גם ציוני, לא מתוך אידיאולוגיה, אלא כי ציון נתנה בי את אותותיה כך שהגוף שלי נתון למצוקה כאשר הוא נזרק אל תוך שפה זרה בניכר.

במשך חיי נפל עלי גשם ישראלי, בפראפרזה על שירו של הורביץ, אני מעין תבנית חד פעמית של נוף מולדתי, בפראפרזה על משורר אחר.

מילר לא יודע מי אני ואני לא יודע מי הוא.

הוא לא יכול להעלות על דעתו שהתמיכה בישראל של חלק מהקבוצות הניאו-נאציות, כמו גם דברי התמיכה של לה-פן ושל טראמפ בישראל מרחיבים את מה שכיווצה השנאה של השמאל הליברלי הנאור למי שאני מייצג עבורם.

כן, כן, פרדוקסים שכאלה,

כמו אותו קרע בתוכי בין שנאת הכיבוש לבין הפחד מעזתיזציה עם הנסיגה מיהודה ושומרון.

במלחמת יום כיפור, כאשר ישראל שיוועה לסיוע אמריקאי דחוף, ייעץ קיסינג׳ר לנשיא ניקסון לתת לישראלים לדמם קצת.

באמת היינו שחצנים ועיוורים עד אשר לא ראינו את האסון המתקרב.

עכשיו הגיע זמנם של נאורי המערב לדמם.

הפאשיזם התפשט שם מהר מאוד לנוכח תחושת אי הבטחון, מהר יותר מאשר בקרב אותו ״גזע״ אשר יישב את פלשתינה בכוח.

אני מביט מכאן על מצבם בדאגה.

לפרטים היחידאים בסך הקהילה,אורנה קסטל

למעלה מחודש מגיעות פניות נשנות להצטרף לחתימה על עצומה הקוראת להתנגד למרין לה פן והחזית הלאומית. הקריאה באה ממי שמחזיק במנדט רשמי ומכובד לרכז הוראה והכשרה של אינדיבידואלים שמוצאים עניין בדרכו של לאקאן. מהר מאוד העצומה הפכה להיות מרכזית וזה מעורר תהייה. האם אין לנו פה דאגות משלנו להיות מוטרדים בהן. האם דאגותינו קוראות להתערבות המרכז הלאקאניאני בצרפת ואירופה. האם אנו יודעים מספיק על הרקע לפנייה זו. עד כמה הפוליטיקה של הלא מודע, שהיא טבור העניין שלנו עליה להיות מעורבת בפוליטיקה של אדם, חשוב ככל שיהיה שיוזם מהלך (יתכן מבורך כשלעצמו) שתכליתו להשפיע על הרוח הנושבת (לא כוללת כל אקציה ממשותית) בחיק הדמוקרטיה בבחירות שייעודן הרכבת פרלמנט. כפי שאנו יודעים לעם ולפרלמנט אין נקודות השקה (אין יחס מיני). הפרלמנט חתוך מהעם ולעם אין השפעה עליו: האזרחים יכולים לבחור להתעניין במתרחש או לא – אחת היא. כך היה מאז ומעולם ובעיקר בצרפת המודרנית. המוטו של חיי המרפסת – נולד שם: איש תחת הגפן והתאנה שלו. מרין מבטיחה להכניס נפרדות וגבולות כדי שצרפת תהיה של הצרפתים ושהם יחזרו לאחוז בזהותם. אנחנו יודעים כמה זהות חשובה. פה בארץ אנו נעדרי זהות – אנחנו לא חשים ביהדותנו אבל הפלשתינאים כן. הנפרדות משיבה זהות. הדמוקרטיה מתפוררת בהיעדרה. אם יש לך זהות אתה לא צריך מנהיג. נדמה לי שעל כך מלמדת הפסיכואנליזה. מרין לה פן, עורכת דין במקצועה, ייצגה בעברה פליטים והיא יודעת משהו על העקורים – הם חשים בזהות שלהם. זרות היא זהות. עד כה השמיעה דעות חריפות, קיצוניות, שלא נהוג לומר בימינו הרגישים – אך נדמה שאין מדובר בפרנויה ולכן יש להפריד הפרדה גמורה בינה לבין המנהיגים הפשיסטים והנאציזם. המהגרים הפליטים לא מהווים איום כלכלי כמו איום על החופש שהוא לא פחות חשוב מבגט. אבל את החופש אי אפשר לקחת מאיש. זו הפוליטיקה של הלא מודע. האם אנו נקראים לדגל בשל אמירות או בשל מעשים? מה היא כבר עשתה? ההכחשה ההיסטורית של משפחתה למשטר הוישי תלוש מעמדותיה הנוכחיות עליהן בלבד  יש לשפוט אותה. האם יכול להיות מנהיג בן זמננו שאינו בובה, שאינו כנוע לדחף השחיטות? אלו שלא עושים דבר האם אינם מסוכנים יותר מאלו שלפחות מעיזים לומר משהו אחר? האם בנו אנו אין ניצוץ פשיסטי בעודנו נקראים לשמש חיילים בפרופגנדה אינדוקטרינית כזו. יש להיזהר להפוך מאוסף לאספסוף הנוהה אחר מי שמצביע על מקור הפחדה על מנת להציע עצמו כבעל הפתרון – מהר מאוד אפשר לחשוב בו כמונע מהסיבה הפרנואידית (זה לא פחד אם מציג איום ממשי מרעיונות חופשיים תיאורטיים). אנו נקראים להביע אחד אחת על ההשפעות של בחירה בלה פן תוך הנחת מוצא שאנו יודעים מה רע ושזה רע. האומנם?

https://www.youtube.com/watch?v=2hRZDFhn0XA&t=6s