לחתום על רצועת מוביוס: אינטרפרטציה או אקטינג-אאוט הסיבות ונהסיבות של חתימתי לעצומה של 13 מרץ -סמואל נמירובסקי

Firmo en la certeza de la paradoja de firmar. Firmo desde el lugar mismo de la paradoja. Firmo por la existencia de un mundo en el que se pueda discrepar humanamente sin ser excluido. Firmo por la Escuela de Lacan.
Samuel Nemirovsky, psicoanalista en Israel.

אני חותם מתוך וודאות הפרדוקס של עובדת החתימה.
אני חותם מהמקום עצמו של פרדוקס החתימה.
אני חותם בעד קיומו של עולם שבו יהיה אפשר להביע התנגדות אנושית מבלי להיות מנודה.
אני חותם בעד האסכולה של לאקאן.
סמואל נמירובסקי, פסיכואנליטיקאי בישראל.

עם משפטים אלה ליוויתי את חתימתי לקריאה של מילר.

אדבר על הסיבות והנסיבות של חתימתי לעצומה של 13 מרץ ועל הקטע הבא של

פ. אנסרמה  מ- 643 LQ:  Agiter l’angoisse vers la haine

Mais pour qui tente l’expérience analytique, ce qui est insaisissable traverse les frontières. C’est ainsi que chacun se découvre comme étant d’abord étranger à lui-même. Ce qu’enseigne la psychanalyse, c’est que l’identité est d’abord subjective. Elle est en cela intime, plus précisément « extime » 3 , en exil de soi-même. Ce qui n’empêche que l’identité subjective, la plus individuelle, la plus intime, ne peut advenir que dans un monde « socialement et culturellement pluriel » 4 . Sur la base de ces constats, faut-il attribuer à soi ou à l’autre que le monde aille si mal ? Qu’est-ce qui se montre de soi dans le monde ? Y a-t-il des acting out sociaux ? Ou des acting out collectifs, en particulier dans une période d’élection, où une impasse subjective risque de se rejouer sur la scène politique – par exemple au travers d’un vote ? Un vote privé, dans le secret des urnes, peut surgir comme un véritable acting out. Comme le dit Lacan : « l’acting out appelle l’interprétation » 5 . Pourquoi pas une interprétation à travers un appel, comme celui du 13 mars. La question reste de savoir si l’interprétation de l’acting out est possible. À chacun donc de la tenter – en signant l’appel – pour faire appel à l’Autre à son tour, pour faire appel à l’Autre en son nom.

הינה תרגום מהיר של הקטע של אנסרמה:
"עבור מי שמתנסה בהתנסות האנליטית, מה שאינו ניתן לתפיסה חוצה גבולות. כך שכל אחד מגלה את עצמו כזר לעצמו. מה שהפסיכואנליזה מלמדת, זה שהזהות היא ראשית כל סובייקטיבית. בזאת היא אינטימית, או אם נדייק "אקסטימית", בגלות מעצמה. דבר זה אינו מונע את זה שהזהות הסובייקטיבית, הכי אינדיווידואלית, הכי אינטימית, לא יכולה להגיע לקיומה אלא בעולם "מרובה מבחינה חברתית ותרבותית". על בסיס הוכחות אלו, האם ליחס לעצמנו או לאחר את זה שהעולם הולך כל כך רע? מה מראה העולם מעצמנו? האם יש אקטינג-אאוט חברתי? או אקטינג-אאוט קולקטיבי, במיוחד בתקופת הבחירות, או שמבוי סתום סובייקטיבי עלול להשחק על הסצנה הפוליטית ­‒ למשל באמצעות ההצבעה? הצבעה פרטית בסודיות הקלפי יכולה לצוץ כאקטינג-אאוט אמתי. כפי שאומר לאקאן: "האקטינג-אאוט מבקש פירוש". למה  לא פירוש כמו זה של הקריאה של ה-13 במרץ. השאלה הנשאלת היא האם הפירוש של אקטינג-אאוט הינו אפשרי. כל אחד יכול לנסות ‒ תוך הוספת חתימתו לקריאה ‒ בו זמנית לקרוא לאחר, לקרוא לאחר בשמו."

הסובייקט-אסכולה זורק לזירה האנליטית את נושא הבחירות בצרפת באמצעות הקריאה של מילר לחתום נגד מארין לה-פן. מה שעומד על הפרק הן האפשרויות שמועמד "בלתי רצוי" יבחר בתהליך דמוקרטי. בלתי רצוי, מכיוון שהוא מגלם לדעתו של מילר, ואולי של רבים מאתנו, הרוע המוחלט.
ללא ספק הקריאה של מילר מגרה, וגם מעיקה עבור כל אחד ששוקל את צעדיו רחוק מהתנועות של בהלת העדר. מדובר בנקודות של מתיחות ושבירה שמולן אין כל וודאות, מדובר בנושאים גבוליים, הנוגעים אצלנו תמיד בחצייתו של הלב היהודי: הגבולות של ההומניזם והשיח על השלום שמאחורי הפטפטת הפוליטית יכולה להוביל, יחד עם הפאתוס הדמוקרטי ובאופן נסתר וציני, לפשעים נוראיים
עליהם מזהיר ז'אן קלוד מילנר בספרו של 2003.

אם עלי למקם את הרוע המוחלט הייתי ממקם אותו באירופה המערבית, ומאחורי ערכיה האוניברסאליים.

"האם נייחס לעצמנו או לאחר שהעולם הולך כל כך רע?" שואל אנסרמה. זו שאלה שלאקאן היה מפנה לנפש היפה, לא פעם ולא פעמיים. שאלה זו והמושג של הרומנטיזם, שהגל דן בו בהרחבה, הפך למטבע לשון של הז'רגון האנליטי.  הנפש היפה ותפקידה הבלתי ידוע ברוע שהיא מגנה. הנפש היפה המתנגדת לנטיות העולם בשמו של חוק הלב.

מה מגלים אנחנו מעצמנו בעצם היותנו בעולם? האם יתכן אקטינג-אאוט קולקטיבי באמצעות הצבעה, הצבעה פרטית, בסודו של הקלפי,  שואל אנסרמה.

ואני, מהמקום של פרדוקס שממנו אני חתמתי על הקריאה של מילר, אני שואל את עצמי, האם חתימתי היוותה העברה לאסכולה או שמא גם היא אקטינג-אאוט, ותוצאה של העברה פרועה כמו זו שממנה מזהיר מילר את תושבי צרפת. האם קריאתו הקורפורטיבית של מילר לפסיכואנליטיקאים של כל העולם הינה אקט אמתי או שמא מהווה גם היא אקטינג-אאוט?

השדה הפרוידיאני הוא מעשה של שיח מעבר לכל טריטוריה, אולם אירופה אינה כאן. אבינועם חקלאי

Picasso

השדה הפרוידיאני הוא מעשה של שיח מעבר לכל טריטוריה, אולם אירופה אינה כאן.

איך לכלול בשיח את קולות האזעקה של מלחמת יום כיפור, את פעמוני הכנסיות של עין-כרם בבוקר, את תפילת ״חטאנו לפניך״ העולה מבית הכנסת הספרדי, את הבריטון המלטף של אריק איינשטיין הנכנס מן החלון עם השמש החזקה של ישראל, את קול המואזין הקורא למאמינים להתפלל, את מקצבי התיפוף של יהודי תימן...?

את השיח שאינו תלוי בטריטוריה ייסד יוחנן בן-זכאי ביבנה לאחר חורבן הבית, פעולה שהעניקה לפרויד השראה כאשר פירק את החברה הפסיכואנליטית בוינה בזמן בו חשיכת הנאציזם נפלה על אירופה.

צרפת אינה מרכז העולם במרחב טופולוגי.

לא שמעתי קול קורא לפסיכואנליטיקאים להביע את מחאתם כאשר הימין הפונדמנטליסטי הרים את ראשו בישראל.

שמעתי את השמאל הנאור במערב מטיף לישראל באיזו פרופורציה עליה להגיב למתקפות טילים, כיצד עליה להרוס את חומת האפרטהייד שעצרה את פיגועי הטרור הגדולים, שמעתי את הדיונים האינטלקטואלים על זכותה או אי זכותה להתקיים, ראיתי כיצד מעמידים את צלב הקרס על יד ידידו המגן דוד.

נכון, רוחות הקולוניאליזם שבות מן הממשי אל המערב, הגלובליזציה מולידה פליטות וגלות, הנאורות החילונית אינה מציעה כל אלטרנטיבה למשמעות אותה מעניקה הדת לחיים זולת עבודת הגוף ומיקום הסובייקט על גרפים של הערכה ומדידה המבדילים אותו מן האחר באופן מינימלי- עוד אחד. הדמוקרטיה הקפיטליסטית הוציאה רבים ממעגל ההשפעה ורופפה בכל מקום את החוק והסדר, והפשיטה את האזרח מזהותו והזדהויותיו בלי להצביע על אפשרות לאיווי בחיים.

לאקאן ניבא את נצחון הדת ואף טרח לציין שהוא עצמו אינו איש שמאל, כי אם מתבונן.

הסנטימנט לאב הלא מסורס מאפיין את האיסלאם הפונדמנטליסטי ואת הריאקציונרים במערב.

גם החילוניות הצרפתית היא דת, אחרת איך להסביר את כפיית כללי הלבוש.

האם אנחנו בזמנים של מלחמות דת?

כן, גם אני דואג לצורת המשטר הידועה כרע במיעוטו, הלא היא הדמוקרטיה.

גם אני רוצה להגן עליה מפני הרוחות הרעות המנשבות עליה מימין ומשמאל. לא היה זה הימין הפוליטי שאימץ בחום את הפסאודו-מדע ואת המדקליזציה של חיינו, אותן פרקטיקות המאיימות על הפסיכואנליזה.

אני רוצה להגן על הדמוקרטיה השברירית גם מפני עצמי. לא חלף זמן רב מאז שמעתי דיונים באסכולות באירופה על אנליזה בכפיה לצעירים המוצאים מקלט באיסלאם הקיצוני ובטרור שהוא מוליד. גם אני הייתי המום מההפקרות ומחוסר הבטחון ברחובות פריז, אפילו ישראל בטוחה יותר.

האם זוהי הבלתי אפשריות למשול או שמא אובדן רגש האחריות של המושל?

הרי הדמוקרטיה היא לא רק שלטון העם, היא גם שלטון החוק, עובדה שטראמפ נתקל בה באמצעות הפרדת הרשויות. כולם כפופים לחוק.

קריאתו של מילר נובעת ממעיין הסינגולריות שלו.

מילר האיש, לא מילר האב המת.

לכן, אני מוצא לנכון לסרב לו.

איני יודע מהו השם הפרטי שהעניק לעצמו.

אני בטוח שבצד אלה שנענו לקריאתו, חלקם מתוך שותפות לדאגתו וחלקם מתוך אהבה אליו, היו גם אלה שחשו אי נחת מבקשתו.

אני ישראלי. ה-אחר הישראלי העביר בגופי את האות שלו. אני גם ציוני, לא מתוך אידיאולוגיה, אלא כי ציון נתנה בי את אותותיה כך שהגוף שלי נתון למצוקה כאשר הוא נזרק אל תוך שפה זרה בניכר.

במשך חיי נפל עלי גשם ישראלי, בפראפרזה על שירו של הורביץ, אני מעין תבנית חד פעמית של נוף מולדתי, בפראפרזה על משורר אחר.

מילר לא יודע מי אני ואני לא יודע מי הוא.

הוא לא יכול להעלות על דעתו שהתמיכה בישראל של חלק מהקבוצות הניאו-נאציות, כמו גם דברי התמיכה של לה-פן ושל טראמפ בישראל מרחיבים את מה שכיווצה השנאה של השמאל הליברלי הנאור למי שאני מייצג עבורם.

כן, כן, פרדוקסים שכאלה,

כמו אותו קרע בתוכי בין שנאת הכיבוש לבין הפחד מעזתיזציה עם הנסיגה מיהודה ושומרון.

במלחמת יום כיפור, כאשר ישראל שיוועה לסיוע אמריקאי דחוף, ייעץ קיסינג׳ר לנשיא ניקסון לתת לישראלים לדמם קצת.

באמת היינו שחצנים ועיוורים עד אשר לא ראינו את האסון המתקרב.

עכשיו הגיע זמנם של נאורי המערב לדמם.

הפאשיזם התפשט שם מהר מאוד לנוכח תחושת אי הבטחון, מהר יותר מאשר בקרב אותו ״גזע״ אשר יישב את פלשתינה בכוח.

אני מביט מכאן על מצבם בדאגה.

לפרטים היחידאים בסך הקהילה,אורנה קסטל

למעלה מחודש מגיעות פניות נשנות להצטרף לחתימה על עצומה הקוראת להתנגד למרין לה פן והחזית הלאומית. הקריאה באה ממי שמחזיק במנדט רשמי ומכובד לרכז הוראה והכשרה של אינדיבידואלים שמוצאים עניין בדרכו של לאקאן. מהר מאוד העצומה הפכה להיות מרכזית וזה מעורר תהייה. האם אין לנו פה דאגות משלנו להיות מוטרדים בהן. האם דאגותינו קוראות להתערבות המרכז הלאקאניאני בצרפת ואירופה. האם אנו יודעים מספיק על הרקע לפנייה זו. עד כמה הפוליטיקה של הלא מודע, שהיא טבור העניין שלנו עליה להיות מעורבת בפוליטיקה של אדם, חשוב ככל שיהיה שיוזם מהלך (יתכן מבורך כשלעצמו) שתכליתו להשפיע על הרוח הנושבת (לא כוללת כל אקציה ממשותית) בחיק הדמוקרטיה בבחירות שייעודן הרכבת פרלמנט. כפי שאנו יודעים לעם ולפרלמנט אין נקודות השקה (אין יחס מיני). הפרלמנט חתוך מהעם ולעם אין השפעה עליו: האזרחים יכולים לבחור להתעניין במתרחש או לא – אחת היא. כך היה מאז ומעולם ובעיקר בצרפת המודרנית. המוטו של חיי המרפסת – נולד שם: איש תחת הגפן והתאנה שלו. מרין מבטיחה להכניס נפרדות וגבולות כדי שצרפת תהיה של הצרפתים ושהם יחזרו לאחוז בזהותם. אנחנו יודעים כמה זהות חשובה. פה בארץ אנו נעדרי זהות – אנחנו לא חשים ביהדותנו אבל הפלשתינאים כן. הנפרדות משיבה זהות. הדמוקרטיה מתפוררת בהיעדרה. אם יש לך זהות אתה לא צריך מנהיג. נדמה לי שעל כך מלמדת הפסיכואנליזה. מרין לה פן, עורכת דין במקצועה, ייצגה בעברה פליטים והיא יודעת משהו על העקורים – הם חשים בזהות שלהם. זרות היא זהות. עד כה השמיעה דעות חריפות, קיצוניות, שלא נהוג לומר בימינו הרגישים – אך נדמה שאין מדובר בפרנויה ולכן יש להפריד הפרדה גמורה בינה לבין המנהיגים הפשיסטים והנאציזם. המהגרים הפליטים לא מהווים איום כלכלי כמו איום על החופש שהוא לא פחות חשוב מבגט. אבל את החופש אי אפשר לקחת מאיש. זו הפוליטיקה של הלא מודע. האם אנו נקראים לדגל בשל אמירות או בשל מעשים? מה היא כבר עשתה? ההכחשה ההיסטורית של משפחתה למשטר הוישי תלוש מעמדותיה הנוכחיות עליהן בלבד  יש לשפוט אותה. האם יכול להיות מנהיג בן זמננו שאינו בובה, שאינו כנוע לדחף השחיטות? אלו שלא עושים דבר האם אינם מסוכנים יותר מאלו שלפחות מעיזים לומר משהו אחר? האם בנו אנו אין ניצוץ פשיסטי בעודנו נקראים לשמש חיילים בפרופגנדה אינדוקטרינית כזו. יש להיזהר להפוך מאוסף לאספסוף הנוהה אחר מי שמצביע על מקור הפחדה על מנת להציע עצמו כבעל הפתרון – מהר מאוד אפשר לחשוב בו כמונע מהסיבה הפרנואידית (זה לא פחד אם מציג איום ממשי מרעיונות חופשיים תיאורטיים). אנו נקראים להביע אחד אחת על ההשפעות של בחירה בלה פן תוך הנחת מוצא שאנו יודעים מה רע ושזה רע. האומנם?

https://www.youtube.com/watch?v=2hRZDFhn0XA&t=6s

הלא-מודע והמציאות העכשיווית-סולי פלומנבאום

 סולי פלומנבאום

אם לדידו של לאקאן, הלא-המודע הוא הפוליטיקה,  הרי זה מפני ששיח האדון הוא השיח של הלא-מודע.

הבה נראה מה אפשר להגיד על  האקטואליה או המציאות העכשיווית,  על הלא-מודע ועל שיח האדון.

מילר מתייחס לסיפור האקטואליה כדלקמן: "בתור פסיכואנליטיקאי, אני גם אזרח, אני חי את החיים של כל אחד מכם". על ידי כך מוותר מילר על המחבוא במובלעת הפסיכואנליטית כדי לטעון כי "סיפור  האקטואליה  אינה  פחותה בחשיבותה מן החלום , האקטואליה היא חלום שכולנו שותפים ליצירתו , והלא-מודע הוא הפוליטיקה, כפי שלאקאן טען, המעניק משמעות ליצירה  הזו".

אם אני מבינה נכון, קיים ויתור על מסגרת ההתייחסות הפסיכואנליטיקאית לצורך הכללה במסגרת אחרת, משולבת ושונה, שבה אנחנו מייצרים סיפור שהוא סיפור המציאות העכשווית. הלא-מודע הזה – שהוא הפוליטיקה – הוא מה שמביא את האנשים לקבל או לדחות את עצמם וליצור  הדקים ביניהם. אנחנו יודעים כי  דעת הלא-מודע נמצאת בזיקה לאחר,  הוא מדבר בפליטות פה, צוחק, חולם, מעיר אותנו.  זיקה זו לעולם היא שליטה על השיח.

המובלעת שאליה מתייחס ז'.א'. מילר יכולה להוביל אותנו להצדיק את הפחד; במקרה כזה עלינו להתעורר, כדי להיות אחראים על ההתענגות של כל אחד מאיתנו, כשאנחנו מציבים מכשולים להכרה בשיח השולט בנו.

בספרו Un esfuerzo de poesiaטוען מילר כי הפחד מהווה גורם בפוליטיקה וגם במלחמה. אליבא דמילר, הפוליטיקה היא גם זיהויו של הפחד. "shok and awe  , הלם ואימה, לשתק ולהפחיד. על כל אלה הם מסתמכים כדי להשיג ניצחון מיידי."[1]

ההתנגדות ללה פן, פירושה אי-הסכמה עם משטר שאופק אמירותיו הוא כינונו של הפחד.

הפסיכואנליזה יכולה להזהיר, יכולה להגיד דברים אחדים בנוגע לאקטואליה, מכיוון שלרשותה עומדים כלים מסוימים כדי לעשות זאת ולזהות את הפחדים שלנו, אשר נובעים מהשיח הפוליטי השוכן בתוכנו, מהאחר בעבור כל אחד. כל זאת, בתנאי שהמוחלט חל על נושא האמירה.

השנה מציינים בישראל יובל לכיבוש האדמות הפלסטיניות. השיח על אודות הכיבוש מפצל אותי  יוצר בנו סדקים ומכאיב. ואף על פי כן,, החשיבה על אסכולההעתידי שאני חולמת עליו פירושה הידיעה כי למעשים שלנו יש השלכות לגביו. אני מוצאת שם פחד שחוצה את הסובייקטיביות שלי, ואני לא יכולה להגיד, או לא אוכל להגיד, שלא ידעתי...

אסכולה  העתידי – שבו קיים האמיתי בכל מקום שבו מתקייםאסכולה– היא  אסכולה  שמאפשר לעשות, באמצעות האמיתי הזה, את מה שיכול לתמוך בשיח של הפסיכואנליזה. הבה נזכור כי שיח זה הוא, בעצם, ההפך מהשיח של האדון.

במאמרו "האסכולה  הלאקאניאני", טוען מילר: "בפסיכואנליזה, האדם אחראי על מה שלא רצה, על מה שלא ידע ועל מה שעשה כשלא ידע מה הוא עשה". כשאנחנו פועלים ביחס לאסכולה כמו באנליזה, עלינו להיות אחראים על התוצאות שלא לקחנו בחשבון. אם ניקח בחשבון את הדברים האלה, לא יהיה לנו בפני מי להתנצל  נוכח תוצאות  הרות אסון. לא נוכל להתנצל בטענה כי 'לא ידעתי ש'...".[2] אין לזה תוקף בפסיכואנליזה.

אין זה עניין פשוט; ההצהרות המוחלטות מפרידות, ואנחנו מדברים על אסכולה האחד. אבל מה שניתן למנוע הוא מה שאומר ג'רארד מילר כי אחד היעדים של הרפובליקה החמישית הוא לגרום לכך שהפוליטיקה תימאס על כולם, לשכנע אותנו כי זה לא העסק שלנו וכי המלך שייבחר ידאג לכול.[3]

ומכאן הזהירות וההמתינות– ובפסיכואנליזה ידוע לנו במה מדובר – אבל גם הנחישות והדעת הנחוצות כדי שאדון שאינו רוצה לדעת ואינו רוצה לעבוד, לא ישתלט כליל על חיינו.

---

[1] J-A Miller, Un Esfuerzo de Poesia, Ed. Paidos, 2016, pag 202,203

[2] Http://www.wapol.org/es/las_escuelas/TemplateArticulo.asp?intTipoPagina=4&intEdicion=1&intIdiomaPublicacion=1&intArticulo=289&intIdiomaArticulo=1&intPublicacion=10

[3] VSU,(el voto supuesto útil), Gerard Miller

https://www.dropbox.com/s/hks86j56okj00v6/G%C3%A9rard%20Miller%20%20Sobre%20el%20VSU%20%28el%20voto%20supuesto%20%C3%BAtil%29%20%2821.03.2017%29.pdf?dl=0

מדוע המאמר של אנאל לבוביץ קנהן, שהופיע ב Liberation נוגע לי במיוחד? מרקו מאואס

כי הוא מתמקם אחרת ב״ הפוליטיקה, היא הלא-מודע״.

הוכחה לכך, שניתן לקרוא בו, ואולי בפעם הראשונה, את שלושת הדורות של השואה, דבר חי כאן בישראל, עם שושלת הדורות של הדחיה, של ז׳אק לאקאן.

מתדיינים , מתווכחים. האם השואה היא ארגומנט פוליטי? האם ניתן להשתמש בשואה כארגומנטים בעד עמדה פוליטית זו או אחרת?

אבל, לא, לא זה העניין, אלא השכיחה! השכיחה, כמין על-אבסולוטי אחד. שכיחה, אבסולוטית.

מאמרה של אנאל לבוביץ קנהן הנו התעוררות. הרי שהלא- מודע, הוא הפוליטיקה. ברגע שאנחנו תלויים ועומדים בהיעלמותם של העדויות  האחרונות של הזוועות של השואה ושל חרפת הכיבוש הגרמני, אנחנו שוכחים, היא אומרת, עובדות ברורות  כמו הקשרים Dieudonne -LePen, , הוואלס בוינה של Le Pen  אצל הניאו- נאצים ב-2012 ועוד.

אכן יש חזרה שאינה רק מן ה״ טוטליטריזם״. שאול פרידלנדר, היסטוריון של השואה, לא מאמין במונח המפוקפק הזה של חנה ארנדט, כי הוא, פרידלנדר, מאמין בממשי, והוא אינו מאמין שהרוע הוא בנאלי. הוא מדבר על ״ מדבר תיאורתי״. הוא משוכנע שיש מן המממשי בפוליטיקה. והנה, אנאל כותבת, ״שהניתוחים הפוליטיים מעוררים את התחושה של בלה בלה כללי ללא יעד אחר אלא של התענגות אורלית שמופיעה כעת בשמים פתוחים.״

מה ששולט בנו כבר הנו כאן, תחת הצורה של השכיחה, אומרת אנאל. אבל שכיחה אבסולוטית, כפי  שהיא מגנה ״ הדחקה טוטלית״.

הדחקה זו אינה ניתנת למיקום באמצעות הכלי המשולש הקלאסי של הפוליטיקה: שמאל, מרכז, ימין. ההדחקה הזאת אכן קשורה לשלוש, אבל של שלושת הדורות סביב חור. חור תיאורתי. זהו ממשי. אכן, כפי שהיא אומרת, התגובה היחידה שכנגד, היא של ליטרת בשר. התערבות של הגוף.

אחרית דבר,

טקסט זה נכתב ב- 21 במרץ 2017. אני רואה היום שMarine Le Pen  מתכחשת לאחריות של צרפת ב- .rafle du vel d'hiver  אין מדובר רק השכיחה, אלא השכיחה שמתחזקת עוד על ידי נגציוניזם. הסכנה היא שם,

clear and present danger.

כוח השנאה של החזית הלאומית

סוסנה אולר

הבעת בפני סכנת עליתה של מרין לה פן לשלטון נובע, בעיניי,  לא רק מסכנת הרס הדמוקרטיה על ידיי מי שמסוגלת לבחור בנאו נאצים כחברים לריקודיה. לא רק מפני שהיא מאמינה בהדרה ובבוז לזרים אלא גם מפני שהיא מנציחה שקר שהרי כל פעם שתנועה לאומנית תופסת שלטון, מתברר תוך זמן קצר שגם בתוך הלאום עצמו יש מי שיוגדר כאויב ויהיה רדוף, מושתק, מעונה והזכויות שכביכול שייכים למי ששייך ללאום ינושלו ממנו.

על אף שה" ואהבת לרעך כמוך" נכתב לראשונה בברית הישנה (ויקרא פרק י"ט פסוק ט') ונחשב על ידיי רבי עקיבא כמושג יסוד, לא היהודים אלא הנוצרים היו אלה שעשו ממנו דת. הדת של האהבה, של האחווה וההזדהות.

פרויד, לעומת זאת, הבהיר וחשף את התעתוע שבפקודה זאת, שהרי ה"כמוך" הוא בכלל לא דוגמה טובה של אהבה מאחר שאנחנו שסועים בתוך עצמנו ונוהגים לשנוא את עצמנו לא פחות משאנחנו אוהבים.

לאקאן, בהמשך, חידד את האניגמה של האחר. מה יש בידינו על מנת להכיר את האחר? איך נדע מי הוא הרע ומי הוא הרוע? ואם נרצה לאהוב את הרע, רק נצליח לצאת מעצמנו על ידיי המשהו שבקושי ניתן לקרוא לו אובייקט והוא כונה על ידיו באות a .

הימין נוטה להעתיק את הפשיזם ולהשתיק ולסתום את הפיות כדי לשחרר את כושר הפעולה. כל משטר ימני שהכרנו בז למחשבה על מנת להאדיר את העשיה.

אך אם מרין לה פן חס וחלילה תעלה לשלטון, כל אלה שיודעים לחשוב, שחובקים אידאלים של אהבה וצדק, ישכחו שהסיבה לעליתו של מנחה הראליטי שאוו בארצות הברית  והסיבה שמרין לה פן אהודה על הרבה צרפתים כרוכה בזה שהיה מנהיג  שאהב את פרס השלום שקיבל יותר מישאהב להגדיר לעמו לאן מועדות פניו בתקופתנו הרעועה והמסוכנת. גם הולנד והשמאלנים השונים בצרפת אוהבים יותר לחשוב מאשר לעשות. אולי כי מחשבה ללא מעש נראית כלא מסוכנת. אך היא כל כך מסוכנת כמו מעש ללא מחשבה. זו האחרונה, המעש ללא מחשבה, נותנת פורקן לדחף. לכן השנאה מושכת קולות. המחשבה שמעקרת את האפשרות לפעולה היא בכלל לא מושכת ולא רק זאת אלא שהיא מעוררת השליות מהסוג שפרויד תאר כהשליות שאינן מאפשרות לחיות.

מדוע חשוב לי שמרין לה פן לא תבחר?-קלאודיה אידן

זו אכן שאלה טובה, במיוחד משום שאינני צרפתייה.

יש להדגיש שמה שגב' לה פן צווחת מזכיר לי קולות מהעבר, קולות של שיח הכופה אימה כדי לכבוש כוח מוחלט. צל העבר, זה הרחוק יותר וזה הקרוב יותר נוכח בחיינו. אלה הם קולות הלאומניות, הגזענות, הפשיזם, האוסקורנטיזם: האלים האפלים!

ארגנטינה, שבה נולדתי, קלטה את הורי ואת אחותי, ושם הם מצאו מקום לחיות בו אחרי אסון המלחמה. למרות זאת, ארץ יפה זו, שבה למדתי ושעוררה בי את האיווי לפסיכואנליזה, גרמה לי להכיר מהו משטר אפל וטוטליטריסטי, מהי הרדיפה אחר אנשים בשל מחשבות שונות ומה מקומן של האפליה הדתית, החברתית והאידאולוגית. הכול מכירים את גורלם המר והאכזרי של ה-   desaparecidos"" [נעלמים] ואת תפקידם המתועב של המשטרה והצבא בכל הנוגע להיעלמות, לעינויי ולרצח אזרחים.

במהלך התקופה הראשונה שלי בישראל, כשהלכתי ברחוב, כל רעש קטן היה מעורר בי דריכות, כך כמובן גם בכל היתקלות אקראית במשטרה, שעוררה בי חוסר אמון. מזה ארבעים שנה, מתוך בחירה,  אני גרה בארץ זו, בירושלים וגם אם מדובר ב"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", סכנת עלייתו של הימין הקיצוני בחיבורו עם פונדמנטליזם דתי היא יותר מאפשרית.

בשם חוקים פופוליסטיים האמורים כביכול להגן על האזרחים ומטפטפים את שנאת האחר, כל זכות אזרח וכל חירות עלולות להישלל במהירות. זכויות האזרח של כל הוויה אנושית מייצגות את הסובייקטיביות שלו ושיח של נדמה [סמבלנט] טהור שבאמצעות האפליה מנסה משתלט, מוחק את ייחודיותו של כל בן אנוש. זוהי צורה של נגציוניזם, כן, זוהי הסיבה שבגללה חשוב לי שגב' לה פן לא תיבחר בדומה  לכל גברת  או מר לה פן  אחרים היכולים לצוץ ולשגשג בכל מקום. 

קלאודיה אידן

Habeas corpus* Jacques-Alain Miller

Arthur C Danto 

הטקסט המקורי באנגלית תועתק ופורסם על-ידי אדריאן פרייס,

תרגמה: חמוטל שפירא, עריכה: יאיר צבעוני,

קראה והשוותה לטקסט המקור בצרפתית: סוסנה הולר.

טקסט הנעילה בכנס בריו, אפריל 2016

בפאריס לפני שנתיים, הגדרתי את המצפן שלנו, המצפן של האיגוד העולמי לפסיכואנליזה, כך שיצביע בכיוון של ההוראה האחרונה של לאקאן. זה מה שכיוון את הכנס העשירי שלנו. מה שנתן השראה לכותרת שלו הוא משפט שמסכם את אחד הפרקים בסמינר XX: ׳הממשי [...] הוא התעלומה  של הגוף המדבר, הוא התעלומה של הלא מודע׳ (1). כתוצאה מכך, הצעתי את הנושא ׳הלא מודע והגוף המדבר׳.

אולם אנו יכולים לראות, אני חושב, שהזוהר של הגוף  ניצח את הנושא של הלא מודע. החידוש, שהופיע ככזה, היה להתמודד עם הגוף המדבר. אם אני לא טועה, נוכחותו של המונח ׳לא מודע׳ נדחק לרקע כל זמן הכנס. אני חייב לומר שכל זה לגמרי בסדר, כי זה חייב אותנו להתמודד עם השאלה בהתלהבות. זה גם מה שמספק לי כרגע את ההזדמנות להציג מספר דגשים כדי להבהיר את טבעה של ההוראה האחרונה של לאקאן, מקומה במסלול כולו, והשימוש שאנו יכולים לעשות בה, בעידן הנוכחי.

אעצור אם כך, לפני שאציע כותרת חדשה לכנס בברצלונה, כשעוד לא התקבלה ההחלטה בנושא זה.

לוגיקה טהורה

לפני זמן לקחתי חלק בקוליקוום על הקשרים בין לאקאן למתמטיקה. הן פסיכואנליטיקאים והן מתמטיקאים לקחו בו חלק. לתרומה שלי נתתי את הכותרת ׳החלום של לאקאן׳ (2).

מה היה החלום המדובר? התייחסתי לאיווי של לאקאן לקשור בין פסיכואנליזה למתמטיקה, בעיקר ללוגיקה מתמטית, ולא רק בלשנות סטרוקטורלית, כחלום. האם חלום זה היה של לאקאן לבדו? לא, הוא לא היה. דור שלם, הדור הסטרוקטורלי, מורים ותלמידים כאחד האמינו באותו החלום. תיזכרו למשל בתקוות שרולאן בארת ודומיו השקיעו בסמיוטיקה הסטרוקטורלית.

כדי למקד דברים, אני הולך לבודד נוסחה שמסכמת את החלום של לאקאן. נוסחה זו עברה ללא תשומת לב כי היא מופיעה אך ורק בטקסט שבגב הכריכה של  ה.Écrits

בטקסט הזה, האחרון שלאקאן כתב להוצאה של הספר שלו, ישנו משפט שמצביע על כך שהוא האמין שהוא הדגים  ש׳הלא מודע שייך לתחום של הלוגיקה הטהורה׳ (3). בואו נהיה זהירים עם התרגום. יכול להיות קל יותר לתרגם אם נאמר שהלא מודע, כשנבחן מאד מקרוב, מכונן אך ורק מאלמנטים של לוגיקה טהורה. שם התואר ׳טהור׳ נמצא שם כדי להדגיש שלפי לאקאן, הלאקאן של ה- Écrits, הלא מודע הוא אך ורק עניין לוגי. לוגיקה זו, בסופה של האסופה,  מגיעה אפילו לשלוט בבלשנות. ׳לוגיקה טהורה׳ היא מה שמסביר מדוע אנו מדברים במונחים של ׳הסובייקט של הלא מודע׳, ולא במונחים של ׳אדם׳.

אתיקה

הסובייקט של הלא מודע, הסובייקט שלאקאן מדבר עליו, זה שהוא רושם באות S חצויה הוא למען הדיוק ללא גוף, בגלל שהגוף אינו שייך לתחום של ׳לוגיקה טהורה׳. לסובייקט יש מימד אונטולוגי, שמסמן שהוא אינו ישות, שאין לו ביטויים פיזיים מסויימים. הוא אינו שייך למימד של האונטי. לא אוכל כרגע לעבור על האבחנה המהותית בפילוסופיה

_____________________________________

*Text presented by J.-A. Miller during the closing session of the tenth Congress of the World Association of Psychoanalysis, The Speaking Body. On the Unconscious in the XXIst Century, Rio de Janeiro, 25-28 April 2016. During the session, titled ‘From Rio to Barcelona’,

)1 (Lacan, J., The Seminar Book XX, Encore, 1972-1973, New York: Norton, 1998, p. 131.

)2 (Miller, J.-A., ‘Un rêve de Lacan’, in Le réel en mathématiques : psychanalyse et mathématiques, proceedings of the Cerisy colloquium held over 3-10 September 1999, edited by P. Cartier and N. Charraud, Paris: Agalma/Seuil, 2004, pp. 107-133.

)3( Lacan, J., back cover of the French edition of the Écrits, Paris: Seuil, 1966.

בין האונטולוגי והאונטי, כך שרק אאזכר אותה (4). הסובייקט מחזיק במימד אונטולוגי בדיוק בגלל  שאין לו שום ביטויים פיזיים. כאשר לישות יש ביטוי פיזי, היא שייכת לתחום של האונטיות ולא של האונטולוגיה. יותר מכך, זה בגלל שלסובייקט של הלא מודע יש מימד אונטולוגי, שניתן להציג את הנושא של אמונה, כפי שהראו גרסיאלה ברודסקי וג׳ורג׳ פורבס (5) ברצף של התערבויות.

עלינו לזכור שבזמנו, בסמינר Xl, שהוקדש לארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה, לאקאן הניח שהמציאות של הלא מודע היא אתית (6).  במילים אחרות, הוא הדגיש שהמציאות של הלא מודע נובעת מהחייב להיות. לא ניתן לבחון את המציאות של הלא מודע בדרך של ביטוי פיזי. אנחנו  יכולים להבחין במימד אתי זה כל פעם שמתחילה אנליזה. אנחנו מנסים להעריך אצל אדם שבא לבקש אנליזה, האם אכן קיים הרצון לא להיות אדיש לתופעה הפרוידיאנית. כל אחד יכול בהחלט לומר: ׳אין מצב...אני לא יכול לקוות למשהו בכך שאספר את החלומות שלי ואנסה למצוא בהם הגיון׳. זה לחלוטין לגיטימי. במקור צריך להיות סובייקט שמחליט להיפך, לא להיות אדיש לתופעה הפרוידיאנית.

אני סבור שהנוסחה שבגב הכריכה של ה Écrits - ׳הלא מודע שייך לתחום של הלוגיקה הטהורה׳, נוסחה שהינה  במובן מסוים מכריעה -  שלטה במסלול של לאקאן עד להוראה המאוחרת שלו. ואז התרחשה סזורה. אמרתי  césure ולא cassure. לא מדובר בשבר מכיוון שהטרנספורמציות המושגיות של לאקאן - כשהוא נכנס להילוך וממשיך להוסיף אלמנטים שונים - עוברות החלקה, הן הופכות חלקות, כמו עיוותים טופולוגיים מתמשכים.

הגוף המדבר

ההוראה האחרונה של לאקאן מתחילה כאשר הנוסחה הזו, ׳הלא מודע שייך לתחום של הלוגיקה הטהורה׳, שנראתה כמכוננת בלאקאניאניזם, נשללה, הוכחשה. היא מוחלפת באחרת שלא נהגית ככזו, אולם  אני יכול להוציא אותה לאויר העולם: הלא מודע נוגע לגוף המדבר. לאקאן מצייד את הסובייקט של הלא מודע בגוף, ולכן אין מדובר עוד בסובייקט של הלא מודע. לאקאן אומר, די בפשטות, l’homme (7).

שפינוזה, למשל, גם אומר זאת כך (8). חיוני לתפוש את הנקודה הראשונה הזו: בשונה מהסובייקט, לאדם, ישנו גוף. שנית, הגוף הזה הוא גוף מדבר. זה מופיע בכותרת של הכנס. שלישית, אין זה הגוף שמדבר ביוזמה של עצמו. זה תמיד האדם שמדבר עם הגוף שלו (9).  ׳עם׳ היא אחת ממילות היחס שלאקאן אהב, לה הוא נותן את מובנה המדוייק: אינסטרומנטציה. אדם עושה שימוש בגוף שלו כדי לדבר. לכן, הנוסחה של הגוף המדבר לא תוכננה לשמש לפתיחת הדלת לדיבור של הגוף. היא פותחת את הדלת לאדם כמי שעושה שימוש בגופו כדי לדבר. ואכן, לאקאן לא כלל מימד זה בלא מודע, כפי שזה מופיע ב- Écrits.                                                                                                

                                                                          _________________________________________

)4( Cf. in particular Miller J.-A., L’orientation lacanienne, L’Être et l’Un, 2011, unpublished.

)5(These two presentations composed a sequence that went under the title: Becoming a dupe of a real: what does it mean to ‘believe in the sinthome’?

)6(Lacan, J., The Seminar Book XI, The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis, 1964, Harmondsworth: Penguin, 1994, p. 33

)7(Cf. Lacan, J., ‘Joyce the Symptom’ in The Seminar Book XXIII, The Sinthome, 1975-1976, Cambridge: Polity, 2016, p. 145, where Lacan spells it ‘LOM’, thus condensing the noun ‘man’ with its definite article. See also the written version of ‘Joyce the Symptom’ in The Lacanian Review, Issue 2, 2016.

(8)Cf. Spinoza, Ethics, Book II, Axiom II: ‘Homo cogitat’. For Miller’s commentary on this passage, see ‘Spare Parts’ in Psychoanalytical Notebooks, Issue 27, September 2013, pp. 88-89.

)9(Lacan, J., The Seminar Book XX, Encore, op. cit., p. 119: ‘I speak with my body, and I do so unbeknownst to myself.’

ישנו למעשה טופוס לאקאניאני, איזכור שכיח אצל לאקאן, לפיסקה מאריסטו. ב ,De Anima אריסטו מדגיש - ולאקאן מסכים - שלא הנשמה היא זו שחושבת, אלא זה האדם, שחושב עם הנשמה שלו (10). באופן דומה, האדם מדבר עם הגוף שלו. הגוף הינו המכשיר שלו כדי לדבר.

הלא מודע והדחף

דיבור עובר דרך הגוף, ובתמורה, הוא משפיע על הגוף שפולט אותו. באיזו דרך ובאיזו צורה, משפיע הדיבור על הגוף שהוא הפולט שלו? הוא משפיע עליו דרך התופעות של תהודה והדהוד. התהודה וההדהוד של הדיבור על הגוף (11) הן הממשי, הממשי של מה שפרויד קרא להם ה׳לא מודע׳ וה׳דחף׳ גם יחד.

במובן הזה, הלא מודע, והגוף המדבר, הם אותו ממשי יחיד.

אומר זאת שוב כך שההדגשה המהותית הזו לא תחמוק מאיתנו. ישנה שקילות ערך בין הלא מודע והדחף מאחר ולשני המונחים יש מקור משותף והוא האפקט של הדיבור בגוף, האפקטים הסומטים של השפה, של lalangue.

מעתה ואילך, הלא מודע בו מדובר אינו לא מודע של לוגיקה טהורה אלא, אם אפשר לומר, לא מודע של התענגות טהורה. כדי לכנות לא מודע חדש זה, לאקאן יצר מילה חדשה, נאולוגיזם שמתחיל להישנות, הparlêtre, שהוא  שונה מהלא מודע הפרוידיאני שכפי שכבר ראינו, שיך לסדר האונטולוגי והאתי.

מנגד, ה- parlêtre, הוא ישות אונטית, מכיוון שלישות הזו בהכרח יש גוף, מכיוון שאין התענגות ללא גוף. המושג של parlêtre נשען - זה מה שאני מציע -  על שקילות הערך המקורית של הלא מודע והדחף.

זה מערב איפוא לא מודע שונה מן הלא מודע הפרוידיאני, שנותן ללאקאן הזדמנות לנבא: יבוא יום והparlêtre הלאקאניאני יחליף את הלא מודע הפרוידיאני  (12).

נבואה זו אינה  לגמרי רצינית. לאקאן ידע שלשמות המסורתיים יש כח עמיד וחסין שקשה לשים לו סוף. אבל הוא מראה כאן שהוא חצה את הגבולות  שפרויד הציב למה שמעורב בלא מודע , מכיוון שברמה שבה לאקאן ממקם את אמת המידה שלו,  ההבדל הבינארי בין הלא מודע והדחף, נעלם.

לא ניתן לומר שההוראה המאוחרת מאריכה את המסלול של לאקאן. ההוראה המאוחרת מסמנת תנודה, מפנה, שהולכים יד ביד עם הביקורת על הארכיטקטורה העצומה שעוצבה על ידי ההמשגה הקודמת שלו.

מפנה זה, הוביל למפנה נוסף  שהוא גלוי יותר, אשר הימם את הדור הסטרוקטורלי (לפחות הדור הצרפתי, למרות שהיתה לו השפעה רחבה יותר ממנו): זה של רולאן בארת. פאריס כולה נדהמה מהעובדה שזה שהיה המקדם של הסמיולוגיה המתודולוגית, יהפך למחברה של עבודה קטנה הנושאת את הכותרת ׳הנאת הטקסט׳ (13).

כולם פענחו בזה מפנה סנסציוני בכיוון של הדוניזם שעד אז היה מוצנע יותר. כאחד מה׳צעירים׳ של אותה תקופה של הדור הסטרוקטורלי, אני יכול לומר שבארת היה רגיש לדגש החדש שלאקאן שם על התענגות, ושמצידו, הוא למד מכך. הכותרת של הספר היתה צריכה להיות ׳ההתענגות של הטקסט׳, אלא שזה היה מגלה באופן מיידי את ההשפעה של לאקאן תחתיה מצא בארת את השראתו.

                    _________________________________________

(10) Aristotle, De Anima, 1.4, 408b 14. In the J. A. Smith rendering: ‘It is doubtless better to avoid saying that the soul pities or learns or thinks and rather to say that it is the man who does this with his soul.’ The first reference to this passage in Lacan’s teaching is in The Seminar Book III, The Psychoses, Norton/Routledge, 1993, p. 14. Among the many further occurrences, cf. The Seminar Book XX, Encore, op. cit., p. 110 (‘man thinks with – instrument – his soul’) and the written version of ‘Joyce the Symptom’.

(11) Lacan, J., The Seminar Book XXIII, The Sinthome, op. cit., p. 9: ‘[...] the drives are the echo in the body of a fact of saying.’

(12)Lacan, J., ‘Joyce the Symptom’ (written version): ‘Hence my expression parlêtre, which will supersede Freud’s UCS (unconscious: let it be read).’

(13)Barthes, R., (1973) The Pleasure of the Text, Hill & Wang, 1975

מ-  langage to langue

אנלוגיה נוספת עלתה בדעתי. שני פילוסופים גדולים של המאה העשרים הכירו תפניות בהוראה המאוחרת שלהם - אפשר אפילו להכין קטלוג של הוגים ׳תפניתיים׳, שעברו תפניות - מרטין היידגר, שמדבר באופן מפורש על ה-,Kehre  הפנייה החדה בחשיבה שלו, ולודוויג ויטגנשטיין. אשאיר את היידגר בצד אחד כדי לומר מילה על ויטגנשטיין. ויטגנשטיין פיתח שתי פילוסופיות מאד שונות. הראשונה הפכה את ה logicism- של ברטרנד ראסל, לעקרון של השקפת עולם. על ידי אימוץ הנוסחה הלאקאניאנית , ניתן לומר שהעולם של הפילוסופיה הראשונה של ויטגנשטיין היה שייך לתחום של לוגיקה טהורה כפי שהוא הגה אותה. פילוסופיה זו הופיעה

ב - Tractatus Logico- Philosophicus (14) המפורסם - יש מי שיכול לומר שה Écrits הוא ה: Tractatus Logico-Psychoanalyticus. אחרי הTractatus ויטגנשטיין עשה פניית פרסה. בעודו מבקר ונוטש את המודל של לוגיקה טהורה, הוא הראה שכל מה שלוגי תלוי בחיים ובמנהגים של הקבוצה. כל מה שהינו לוגי אינו יותר מאשר ׳משחק-שפה׳. לפני הTractatus ויטגנשטיין האמין בלוגיקה אחת יחידה. לאחר מכן הוא הראה שכמות הלוגיקות  ככמות ׳משחקי-שפה׳, וצורות חיים (15).

Mutatis mutandis, בשינויים המחייבים, קיים אצל לאקאן אותו פער בין, ראשית, ׳כמו שפה׳, ואז, שנית,        la langue. ראשית, שהלא מודע מובנה כשפה רומז על כך שהמבנה זהה לכל שפה. ׳כמו language׳ הוא בעצם  אוניברסליות של מבנה. מאידך גיסא, la langue הוא תמיד פרטיקולרי (16) . הוא קיים רק  בפרטיקולריויות שלו. כתוצאה, אין אוניברסליות של לשונות, אין ״כל״ הלשונות.

התפנית הלאקאניאנית

בואו ננסה לדייק לגבי מה היתה התפנית הלאקאניאנית. האוריינטציה הראשונית של לאקאן היתה לפצל את המורשת הפרוידיאנית. במקום אחר, זה הרי מה שהאמריקאים והבריטים עשו מהצד שלהם, כולל מה שהIPA עשו. פיצלו את פרויד לטופולוגיה הראשונה והשנייה. הם בחרו ללכת בעקבות הטופולוגיה השנייה, ונטשו את הראשונה. האופרציה של לאקאן היתה מורכבת יותר, אבל גם היא היתה אופציה של חלוקה שכללה את הפרדת הטכניקה של פיענוח הלא מודע מהתאוריה של הדחפים, כמו שהוא מניח זאת ב׳דיסקורס של רומא׳ (17). במילים אחרות, לאקאן חיפש הפרדה ברורה של הלא מודע מהדחפים. זה נכתב בצורה מפורטת. האוריינטציה של התנועה הראשונה שלו היא ההפרדה הזו. מה שעניין את לאקאן היה לפתח את הפיענוח הזה, כלומר, לפתח תאוריה לגבי הטכניקה הזו בעזרת הבלשנות. באותו הזמן, הדחפים, סיפוק הדחף וההתענגות היו בעיניו חלק מהדמיוני, בעוד הסמלי מתערב דרך הדיבור רק כדי לשלוט ולמחוק.

אנחנו יכולים לכוון עצמנו בעזרת הדוגמא הקאנונית של ה-Fort/Da , בה לאקאן מראה בהתחלה איך הסובייקט של המסמן שולט בהתענגות, והופך האדון של ההתענגות. מה ניתן לומר על כך מנקודת המבט של ההוראה המאוחרת? ובכן, שבניגוד לכך, ה- Fort / Da מראה לנו שבראשית של השרשרת המסמנית ישנו הjouis-sens (18).

                                                                                                    ____________________________

(13) Barthes, R., (1973) The Pleasure of the Text, Hill & Wang, 1975.

(14 )Wittgenstein, L. (1921) Tractatus Logico-Philosophicus, Paul Keegan: 1922.

(15)Wittgenstein, L., (1953) Philosophical Investigations, revised Hacker & Schulte edition, Hoboken: Wiley- Blackwell, 2009.

(16) Cf. Lacan, J., ‘Radiophonie’, in Autres écrits, Paris: Seuil, p. 412, among other occurences.

(17) Lacan, J., ‘Fonction et champ de la parole et du langage en psychanalyse’, Écrits, op. cit., p. 261; & ‘Discours de Rome’, in Autres écrits, op. cit., pp. 137-141.

)18( Lacan, J., ‘Television’ in Autres écrits, ibid., p. 517. This spelling matches the imperative jouis [‘enjoy’] with sens, which on p. 10 of the English-language edition is rendered as ‘enjoy-meant’, but consider also j’ouï-sens [‘I hear meaning’]. Both versions are homophonic with jouissance. Cf. Lacan, J., The Seminar Book XXIII, The Sinthome, p. 58.

הצמד Fort / Da מביא לאפקט של מובן ומאפשר הפקה של התענגות. למעשה  ה- Fort / Da מראה לנו את הילד נעתר אל ה-parlêtre, נעתר אל ה-׳parlêtre by nature׳ שלו (19).

בהרבה קורסים שלי נתתי פירוט למאמצים שעשה לאקאן לעצב את הדחף על פי שרשרת מסמנים. הראתי שהעיקרון של הגרף של לאקאן, גרף האיווי, כלל את זיהוי הדחף עם השרשרת המסמנית בחלק העליון של הגרף, לצד אוצר המסמנים ונקודת הכפתור של מסמן האחר הגדול השסוע. זוהי דרך לכתוב את הדחף כאילו היה לא אחר מאשר שרשרת מסמנית, כאילו היה לו את אותו מבנה כמו לשרשרת המסמנית. הפתרון הגדול שמצא לאקאן ובו השתמש לאורך שנים ארוכות היה אובייקט a , אותו הפך להמצאה המרכזית שלו. אוביקט a הוא בו זמנית חלק מהשריון של הפנטזיה, היא שוכנת בלב הדחף, והיא בעלת תכונות מסויימות של המסמן. היא נוכחת דרך יחידות. היא ניתנת למספור וניתנת לספירה, ולכן היא כבר התענגות. אם היא עודף התענגות, זוהי עודף התענגות שהיא כבר הנמכה של ההתענגות, עיצוב ההתענגות על הדגם של המסמן.

התפנית לא תסתיים עד שלאקאן פורץ את הבריח הזה בסמינר XX, אז אנחנו נראה את אובייקט a מורד לדרגת מראית עין [un faux- semblant] (20).

הטקסט המקורי באנגלית תועתק ופורסם על-ידי אדריאן פרייס,

תרגמה: חמוטל שפירא, עריכה: יאיר צבעוני,

קראה והשוותה לטקסט המקור בצרפתית: סוסנה הולר.

      

                                                                   _____________________________________________

.Lacan, J., ‘Joyce the Symptom’ (written version), op. cit(19)

 Lacan, J., The Seminar Book XX, Encore, op. cit., pp. 90-95, in particular(20)