הדרכה אחרי הפאס, פטריק מונריבו

הדרכה אחרי הפאס, פטריק מונריבו

טקסט זה פורסם כחלק מסידרה של טקסטים מכוונים, ליום עבודה תחת הכותרת שאלה של האסכולה: שימושיים של הדרכה, שהתקיים בפאריז ב 8 בפברואר 2014. פטריק מונריבו הוא אנליטיקאי חבר באסכולה, חבר ב ECF וב NLS

תרגום{ מתוך הרלי ברלי 11}

שרון זוילי

עמרי ביכובסקי

בהתנסות שלי, היו שתי צורות – אופנים של הדרכה שהיו מופרדות על ידי הפסקה: אחת לפני הפאס ואחת  אחריו. כל אחת היתה הכרחית במסלול שלה. ההתנסות  השנייה התמשכה. שאלתי את עצמי על האינטרבל בין שתי הדרכות אלו
במהלך הריפןי שלי, חלום קובע גילה וחשף את הוויתי כ"גוויה", עמדה שזרעה את זרעי ההתענגות הלא ידועה שלי. רגע זה הזמין את האנליטיקאי שלי להעלות את השם שלי ברשימה של המעבירים לאסכולה.  זה היה  המגע הראשון שלי עם הפרוצדורה.
בזמן זה התחלתי תקופה ארוכה של הדרכה שליוותה את הפרקטיקה שלי, במהלכה  אישרתי  עד כמה נואשתי מה"לדעת עשות (Savoir-y-faire) אבל האין אנו תמיד מתחילים (טירונים) לנוכח ה ממשי  שעל הפרק? השאלה החוזרת לא היתה כל כך 'איך לכוון את הטיפול' כמו 'איך להתחיל אותו'. חיפשתי משהו מדויק שיעזור לי בכך.

שנים אחר כך, הפאס שלי הסתיים במינויי. החלטתי, בהתאם לאותה מגמה,לשנות מדריכים, הודות לתדירות הגוברת והולכת של ביקורי בפריז - היכן , כך היה נראה לי, שפועם הלב של האסכולה. אף על פי כן, ברגע זה היתה עצירה בהדרכה שלי. מה היו הסיבות לכך?
האם זה היה לאור קיפאון מסויים  של אפקטיים נרקסיסטים , ביחס למינוי שלי? או עומס יתר של לוח הזמנים, כתוצאה מכמה פעילויות כ AE[1]? או אולי  זה היה לאור הזדהות שקרית עם האנליטיקאי? הסברים אלו לאו טובים מספיק...
דבר אחד ודאי: הפרקטיקה שלי השתנתה מייד אחרי הפרוצדורה. האם זוהי הוכחה לאפקטים מקלים של הפאס?  בחלום שהיה לי בתקופה זו, לא זיהיתי את המקום שבו היו הפגישות שלי. העיצוב השתנה. מאחורי היתה כורסאת אנליטיקאי ריקה. הייתי לבדי  על ספה לא מוכרת זו היכן שלא היה לי עוד מה לעשות. עזבתי, בהקלה.
שינוי זה היה "עשוי מאותו חומר" עם פרקטיקה פחות מעיקה. הפרקטיקה שלי  הפכה  באופן זמני  ליותר הרפתקנית  הודות לקריסה של "פוביה "מסויימת מהאקט. אינטרפטציה הפכה קלה יותר. בזרימה של תנועה זו, הלוגיקה של המקרים שלי  נהפכה ליותר בהירה עבורי.  ללא ספק, זרימה זו, גרמה לי לדחות את החזרה להדרכה, לפחות להדרכה שהובנה כהבהרה של מיקרים קליניים.  הבא נאמר  שזה לא נראה יותר חיוני, עם אופי דחוף, כפי שהיה בהתחלה.

זה לקח זמן מסויים, לפני שמימד ההכרחיות של זה תפס אותי שוב, כולל התקה של התביעה שלי. שוב ושוב איששתי כמה העמדה של האנליסט היא אקט תמידי של איזון, מצב מאוד לא יציב.

ראשית, יצאתי נגד מבואות סתומים בהכוונת הריפוי וזה שיסע אותי. אנליזנטית אחת חלמה שחמקתי החוצה במהלך הפגישה שלה, בעוד שאחר חלם ששכבתי מת בכורסא שלי, חושף את העמימות בין Monribot ל Moribond[2].  כהד לכך, חלמתי על  קבורה.. הגופה, פעם נוספת, מכשירה את הקרקע להזדהות מאובנת במהלך הריפוי שלי

האם עמדה פגומה אותרה על ידי שתי אנליזנטיות אלו, מעבר לפנטזמה שלהן? האם הן פרשו אותי? אם זה היה המקרה, זה לא היה כל כך התחלת הריפויים, כמו ההתנהלות שלהן, שמעתה והלאה הציבה בעייה. כשהפרקטיקה  משסעת, גם אם רק פעם אחת, הדרכה היא  הכרחית.

זה מחויב המציאות במיוחד כיוון שהדוקטרינה של סוף הריפוי, שהתפתחה לאורך השנים, שואלת את השאלה: עד לאן עלי לנהל אנליזה?

לבסוף, ישנה לוגיקה מוסדית בלב החזרה הזו להדרכה. מעבר לחיפוש אחר מצפן, זוהי גם שאלה של תרומה לערבות של האתיקה והרצינות של החברים באסכולה, שעומדים בפני תביעות חברתיות עכשוויות. למעשה האמינות הציבורית של הפסיכואנליזה תלויה בכך.

במובן זה, בכל אופן, בואו לא נשכח את הגבולות של המינוי של ה AE ביחס לערבות:  זה מאשר את המסע של האנליזנט, ולא את הביצועים של האנליסט.

לערוך אנליזה להתנסות של האסכולה זה דבר אחד, לנהל ריפוי זה דבר אחר. זה היה התנאי לפנייה השנייה להדרכה.

ההתנסות של הדרכה אחרי הפאס נראית לי שונה מהקודמת. החלטתי לעקוב אחרי הפיתולים של מקרה יחיד במהלך תקופה של חודשים. עקבתי אחר הסינגולריות של פרט חדש במקום הקטגוריות האבחנתיות העיקריות. כאן אני מאשר הערה של זאק אלן מילר שתפסה אותי:  לעשות פסיכואנליזה זה לא לעשות פרקטיקה קלינית. כזה היה ההבדל בין שתי התנסויות אלו, נפרדות על ידי הזמן של הפאס. אנחנו לפעמים נהיים קלינאים קשוחים, אבל אנחנו לעולם לא חדלים להיות אנליטיקאים טירונים,  מאחר וההבזק של האקט הוא לעולם לא ודאי. האנליטיקאי נדרש  להמציא מחדש את עמדתו באופן קבוע. למה שהפאס אימת בעבר ולאחר מכן אישר, ההדרכה מממשת בהווה.

להיות אנליטיקאי זה לעולם לא לעולם..

תרגום{ מתוך הרלי ברלי 11}

שרון זוילי

עמרי ביכובסקי

.

---

[1]  אנליטיקאי של האסכולה.

[2] משחק מלים בין שם המחבר לבין "אדם נוטה למות"

ההדרכה שלהם וזאת שלנו

ההדרכה שלהם וזאת שלנו

אריק לוראן

י  

תרגום: מבל גרייבר עם שרון זוילי

מאז שהכירו שיש לה מקום בהכשרה של הפסיכואנליטיקאי, הפרקטיקה של ההדרכה נותרה קשה למיקום. החל משנות העשרים, קושי זה לווה בעינוי: איך להבטיח שהמדריכים יהיו מבוקרים כהלכה ?המדריך  מפקח על מדריך אחר בחיפוש חסר מנוחה  אחר לפחות -אחד שיהיה המדריך האידאלי. לקאן פעל בצורות שונות על מנת להקל על האסכולה את העינוי המבני הזה.  קודם כל בהפעלת מה שקולט סולר כינתה היטב "היפוך" לאקאנאיני, כפי שיש היפוך גליגליאני. הוא הפך את ההדרכה לחובה, לא עבור הסובייקט אלא עבור האסכולה שצריכה לענות לתביעת ההדרכה ש"כופה את עצמה"[i]. לאקאן מעביר את הזהירות המוסדית לצד של חובה אתית. זה מתוך השיח האנליטי עצמו שנובע האיווי לתבוע הדרכה, בנקודה בה חובה ואיווי נקשרים. אני אוסיף להצגת דברים זו, שהלוגיקה של לקאן מובילה לכך שיהיו המודרכים אלו ששופטים את המדריכים, על ידי העבודה שהם יכולים להציג בפומבי. על מנת לתפוס יותר טוב את השינוי שמתרחש בחיים המוסדיים, אנחנו נבדוק את סוגיית ההדרכה בקרב ה IPA , כפי שאן מרי סנדלר, הנשיאה הנוכחית של החברה הבריטית של הפסיכואנליזה, מציגה אותה בספר שמציג עיבוד קולקטיבי על הtraining- שיצא לאור ב-1983. ההרהורים של גברת סנדלר הם יקרי ערך, כיוון שהם לוקחים בחשבון את השינויים בפרקטיקה המוסדית של ההדרכה, שרק החלו, בIPA באירופה. חלקם  הארי של שינויים אלו נגרמו אודות לתלמיד ותיק של לקאן, ג'אן לפלנש, שנאבק על מנת שהקבוצה שהוא ייסד עם אחרים {APF }תיקח בחשבון את הביקורת שלקאן ניסח כנגד המכונים הפסיכואנליטיים של הIPAבמערכת  שהוא פעל לאימוצה, אין כבר רשימות מחייבות של מדריכים או של אנליטיקאים דידקטיים. כל אחד בוחר , וזה בדיעבד שהבחירה היא תקפה. יש לציין שבכל זאת נותרת רשימה ב APF -. רשימה של אנליטיקאים המלמדים analystes enseignants) ). ללא ספק זה לא במקרה שראשי התיבות הם [ii]A.E. איך שלא יהיה בטוח שלפלנש לקח בחשבון את ההערות של לקאן במה שנוגע לפונקציה של "הרשימה" באקט הייסוד שלו: אנליטיקאי הוא דידקטי מכך שעשה אחת או כמה פסיכואנליזות, שאושרו כדידקטיות. זאת הסמכה למעשה, שבעצם תמיד הייתה ככה ולא מציינת דבר מעבר לרשימהannuaire) ), שמאשרר את העובדות.. שמי שעובר אנליזה יהיה חופשי לבחור את האנליטיקאי שלו."[iii] בהתחשב בפרקטיקות של הצרפתיים גב סנדלר מציינת שבאירופה קיימים שני סוגי מכונים, הסגורים והפתוחים. "במכונים הסגורים, ההכשרה היא מבוקרת באופן קיצוני, יש מהלך של הכשרה עם התקדמות מוגדרת , החל מהקבלה של הקנדידט עד להשגת התואר. האנליזה הדידקטית, ההדרכות, ההרצאות והסמינרים מוגדרים בהליך מוקפד, ומצפים מהמועמד שיתקדם בצורה מסודרת בכל שלב ושלב. ישנה נורמה של התקדמות שממנה, ברור שקנדידטים מסוימים יכולים  לסטות ושמעצם עובדה זו הופכים לבעיה עבור מכונים אלו. בהכשרות "הסגורות", הסלקציה העיקרית נעשית או לפני הכניסה לאנליזה, או אחרי בין שנה לשלוש של אנליזה, המועמד יכול להמשיך את ההליך שלו עם סיכוי טוב לתקף אותו בזמן הגיוני. המכון לוקח על עצמו את האחריות החינוכית עבור הקנדידט. במכונים "פתוחים", על הקנדידט לרכוש את הכישורים הנחוצים דרך האנליזה האישית שלו, ההדרכות ובהשתתפות בסמינרים ובהרצאות. זאת אחריותו להוכיח שהוא הפך להיות אנליטיקאי".

הנה גירסא  אקדמית של , האנליטיקאי מסמיך  את עצמו בעצמו , אבל היא מעידה לפחות על כך שדבר מה מזדחל במעמקי הטעם של הIPA החל מ- 1964 וההצהרה על ידי לקאן על העקרון שלו.  בכל זאת הניגוד בין פתוח לסגור עוקף נקודה מהותית: האחריות של האסכולה של פסיכואנליזה בהכשרה שהיא מעניקה. כמה פתוח שיהיה המכון, כמה שהאחריות תהייה על הקנדידט,עדיין " "האסכולה ,באיזה רגע שסובייקט נכנס לאנליזה עליה לשים את העובדה הזו באיזון עם האחריות שהיא לא יכולה להשיל מעצמה ביחס להשלכות [של האנליזה]".[iv]  ההתחמקות היא הומולוגית לזאת שלקאן נוכח לדעת כאשר הוא שם לב שהמונח שלו אנליזנט הקסים אתIPA - הצרפתי, כיוון  שמונח זה הקל על האנליטיקאי את כובד האחריות שלו. לקאן מצידו, אף פעם לא רצה להקל. לא על האנליטיקאי, לא על האסכולה. על ידי ההכשרה שהיא מעניקה, שופטים אם אסכולה מחזיקה את הפסיכואנליזה במקום שמגיע לה בעולם או לא. מבחינה זאת אנליזה אישית, הדרכות והוראה הן קשורות. אף אחת מהן לא ניתנת להפרדה מאחרות. האחריות של האסכולה ושל אלו שרוצים בה , לפעול לכך שהעמדה של הפסיכואנליטיקאי ביחס לפסיכואנליזה תהייה בהלימה. במה שנוגע להדרכה, במה צריך המדריך להיווכח? קודם כל  הוא צריך להיווכח  שהמודרך מדבר על מישהו אחר מאשר עצמו. זה לא כל כך קל. על מנת להיווכח בכך, די שהמודרך ידבר על סידרה של מקרים: רואים כי המודרך תפוס, לא על ידי המגוון, אלא על ידי ההתעקשות של השאלה שלו. תהייה זו השאלה אודות  היותו ראוי, או שאלה על התקלות חוזרת עם אותו גבול, או אפילו  אודות אותה נקודת עניין מחופשת כשאלה.לאחר מכן, באופן יותר עמוק , יש להיווכח שהאנליטיקאי לא עושה מכשול לפסיכואנליזה. אם אנחנו סומכים על הכתיבה של השיח האנליטי, מדובר בלאמת שני דברים שונים: אם האנליטיקאי עושה נכונה סמבלנט של אובייקט a  ואם הוא מהווה מכשול או לא , על ידי הדעות הקדומות שלו, לכך שהידע הלא מודע יופקד בעמדה של אמת.

מה שעושה מכשול ליכולת לעשות סמבלנט של אובייקט, הוא ההזדהות אליה נותר קשור הפסיכואנליטיקאי. העניין של המונח סמבלנט, הוא שהוא מתנגד למונח הזדהות. ניתן לתאר את המסלול עצמו של האנליזה כך: סובייקט נכנס לאנליזה עם ההזדהויות שלו ובסוף המסלול שלו הוא יכול לעשות סמבלנט. על מנת לעשות סמבלנט נחוצה דה- הזדהות (désidentifié). מה שנותר זה לא סובייקט לא מזדהה,  כפי שיש החושבים, אלא סובייקטים שיכולים לעשות סבלנט.

שיחים אחרים רצו לכוון לקשר של היחס הזדהות- סמבלנט על ידי פרקטיקות אחרות. מבחינה זו לקאן התייחס לBaltasar Gracián -  והרצון שלו לפיקחון {{desengaño. פאולוס הקדוש הגדיר את עצמו כזה שיכול להיות" כל דבר עבור כל אדם", כל עוד הוא השיל מעצמו את האיש הנושן שבו. להיות כל דבר עבור כל סובייקט, יכולה להיות הגדרה של סמבלנט של אובייקט a . לעשות סמבלנט קשור באופן אינטימי לאקט, בייחוד במקצועות הבלתי אפשריים, למשול, לחנך, לערוך אנליזה. זה בגלל זה שלקאן יכול לומר "שלהיות מועבר (dépassé) על ידי האקט שלו", זהו דבר של מה בכך, זה המקרה הכללי. ההיפך "זה האנליטיקאי שגובר על האקט שלו, שעושה את אי היכולת שאנו רואים  מלבלבת ,בערוגה של האנליטיקאים."[v] הצורה האמיתית לסובייקטיביזציה של האקט האנליטי , היא לדעת שאתה לא המחבר, שהכוחות של הריפוי הם לא "שלנו" ואם עושים מהם סובייקטיביזציה  בצורה כוזבת, כל האשליות של כפייה ושל תיקון משוחררות ללא רסן.

במובן זה האקט האנליטי עומד בניגוד לפעולה. לעשות סמבלנט   יותר קשור לעמדתו של החכם התאואיסטי  מיוסדת על ,לא-לפעול יסודי. כפי שמציין ג.א. מילר בהרצאה בארה”ב, לקאן מעלה בטלויזיה את הדמות הזאת של החכם הסיני,[vi] כאשר הוא שם בסידרה את הדרך של גרסיאן, הדרך של התאו והדרך של האנליטיקאי. שם מילר מציע קריאהחדשה של המונח "קדוש" המופיעה בטלויזיה.[vii] לאנליטיקאי יש פן תאואיסטי, עמדה שקורסוואה יכול היה להמחיש: להיות חסר תנועה כאשר הכל סביב לו הינו תנועה. לעשות סמבלנט של אובייקט a זה גם זה: להיות חסר תנועה, במקום שלו, בשעה שהמסמן זז.

·         הוצג במהלך שנת 1991-2 באחד מהערבים על ערבות ב- ECF.

---

[i] J. Lacan, "Note adjointe à l'Acte de fondation"

[ii] D. Laurent, "L'IPA en France: deux modes de formation analytique et leurs conséquences", Revue de l'Ecole de la cause freudienne n⁰ 20

[iii] J. Lacan, "Note adjointe à l'Acte de fondation"

[iv]  J. Lacan, "Note adjointe à l'Acte de fondation"

[v] J. Lacan, "Discours à l'E.F.P.", Scilicet n⁰ 2/3

[vi]  J.-A. Miller, A reading of some details in Television in dialogue with the audience, Newsletter of the Freudian field

[vii] J. Lacan, Télévision

האנליטיקאי בתמונה

​ ​

Claude Monet

​

האנליטיקאי בתמונה[1]

תרגום שרון זוילי

עריכה עמרי ביכובסקי

ובכן, מאחורי השאלה הזאת היתה לנו התשובה שלנו: לכל אחד מאיתנו יש את ה"שריטה" שלו. אנו נושאים זאת על ידי כך שאנו מציינים את המקום של ה"שריטה" הזאת בפרקטיקה שלנו. לא במטופל אלא בעצמנו, אנליטיקאים ומטפלים. יש פה מעין שעור שלימדנו את עצמנו; שעור שניטיב לעשות אם לא נשכח בעתיד. בפסיכואנליזה המקרה הקליני לא קיים! אין לו יותר קיום מבריאות הנפש. להציג מקרה קליני כאילו היה מקרה של המטופל זו פיקציה. זוהי תוצאה של אובייקטיביות מזויפת. אנו מעורבים במקרה, ולו רק דרך האפקטים של ההעברה. אנו חלק מהתמונה הקלינית, ואיננו יכולים להחסיר את נוכחותנו ולא לעצום את עינינו לנוכח האפקטים שלה.

בודאי שאנו מנסים לכלול את הנוכחות הזו, לשחוק את הייחודיות שלה, על מנת להתכנס אל תוך האוניברסלי שאנו קוראים לו "האיווי של האנליטיקאי". הדרכה – הפרקטיקה לה אנו נוהגים לקרוא הדרכה – משמשת לקרצף החוצה את שריד הסקוריה המתעקש, שיכול להתערב בטיפול. אבל מרגע שהצלחנו למחוק את מה שמייחד אותנו כסובייקט, זה אז והאנליזנט מגנדר אותנו – אנו, בני השיח שלו – עם מלבוש הפנטזיה שלו. הזהות שהוא מייחס לבן שיח זה איננה יכולה להיות מוצאת אל מחוץ לתמונה.

אז עליך לצייר את עצמך אל תוך התמונה הקלינית, בדיוק כפי שוולסקז מייצג את עצמו, עם מברשת ביד, במרכזם של היצורים הגודשים את ציורו לאס מנינאס (Las Meninas), עם הדיסאוריינטציה שצפה ועולה: בלתי אפשרי למקם אותו אלא אם כן הוא נלקח בחשבון בשיסועו. אתם יודעים שציור זה תפס את תשומת ליבו של לאקאן בעקבות קריאתו של מישל פוקו. הייתי אומר שבפסיכואנליזה על כל מקרה קליני לשאת את המבנה של ה"לאס מנינאס."

הייתי מרחיק לכת עם האפולוג הזה עד כדי לציין שמה שמוצע לנו על בד הציור של ולסקז, אותו תוכלו לראות בפראדו של מדריד, או ברפרודוקציות, הוא מה שהמאסטר עצמו ראה, כלומר, את הזוג המלכותי. האדון איננו מיוצג, הוא נמחק, כאילו הוא נפל אל מחוץ לתמונה. חוץ מהשתקפותו בה ניתן להבחין בגב התמונה, כל שנותר מהאדון הוא מקומו, המקום עצמו שכל אחד, כל צופה יכול לקחת. באותו אופן הייתי אומר שבהתנסות האנליטית מקום האדון בהחלט מתקיים, אך האדון אינו תופס אותו.

---

[1] מתוך: Miller J-A, Speaking through one's body, Hurly Burly 11, May 2014