מדוע המאמר של אנאל לבוביץ קנהן, שהופיע ב Liberation נוגע לי במיוחד? מרקו מאואס

כי הוא מתמקם אחרת ב״ הפוליטיקה, היא הלא-מודע״.

הוכחה לכך, שניתן לקרוא בו, ואולי בפעם הראשונה, את שלושת הדורות של השואה, דבר חי כאן בישראל, עם שושלת הדורות של הדחיה, של ז׳אק לאקאן.

מתדיינים , מתווכחים. האם השואה היא ארגומנט פוליטי? האם ניתן להשתמש בשואה כארגומנטים בעד עמדה פוליטית זו או אחרת?

אבל, לא, לא זה העניין, אלא השכיחה! השכיחה, כמין על-אבסולוטי אחד. שכיחה, אבסולוטית.

מאמרה של אנאל לבוביץ קנהן הנו התעוררות. הרי שהלא- מודע, הוא הפוליטיקה. ברגע שאנחנו תלויים ועומדים בהיעלמותם של העדויות  האחרונות של הזוועות של השואה ושל חרפת הכיבוש הגרמני, אנחנו שוכחים, היא אומרת, עובדות ברורות  כמו הקשרים Dieudonne -LePen, , הוואלס בוינה של Le Pen  אצל הניאו- נאצים ב-2012 ועוד.

אכן יש חזרה שאינה רק מן ה״ טוטליטריזם״. שאול פרידלנדר, היסטוריון של השואה, לא מאמין במונח המפוקפק הזה של חנה ארנדט, כי הוא, פרידלנדר, מאמין בממשי, והוא אינו מאמין שהרוע הוא בנאלי. הוא מדבר על ״ מדבר תיאורתי״. הוא משוכנע שיש מן המממשי בפוליטיקה. והנה, אנאל כותבת, ״שהניתוחים הפוליטיים מעוררים את התחושה של בלה בלה כללי ללא יעד אחר אלא של התענגות אורלית שמופיעה כעת בשמים פתוחים.״

מה ששולט בנו כבר הנו כאן, תחת הצורה של השכיחה, אומרת אנאל. אבל שכיחה אבסולוטית, כפי  שהיא מגנה ״ הדחקה טוטלית״.

הדחקה זו אינה ניתנת למיקום באמצעות הכלי המשולש הקלאסי של הפוליטיקה: שמאל, מרכז, ימין. ההדחקה הזאת אכן קשורה לשלוש, אבל של שלושת הדורות סביב חור. חור תיאורתי. זהו ממשי. אכן, כפי שהיא אומרת, התגובה היחידה שכנגד, היא של ליטרת בשר. התערבות של הגוף.

אחרית דבר,

טקסט זה נכתב ב- 21 במרץ 2017. אני רואה היום שMarine Le Pen  מתכחשת לאחריות של צרפת ב- .rafle du vel d'hiver  אין מדובר רק השכיחה, אלא השכיחה שמתחזקת עוד על ידי נגציוניזם. הסכנה היא שם,

clear and present danger.

מאמר מערכת מאת מיקל באסולס

מאמר מערכת 1

מאת מיקל באסולס

הִנחתם נכון: תיבת הדואל הנכנס שלי ממש בוערת! כצפוי, לאחר הכרזת "הדיון על ונצואלה", בימים אלה קיבלנו מבול של הודעות. רבים שמחים על הדיון ואחרים מודאגים מעצם פתיחתו. אחדים רואים אותו חפוז ואף לֹא מתאים לזמן הזה ואחרים חושבים שהוא נפתח מאוחר מדי. ישנם כאלה שמתאמצים להגיע להמשגה החל מחוויה שנראית להם קשה לעיכול, אפילו טראומטית וכמובן, ישנן גם הודעות... שלא קיבלנו  עדיין שיש להניח כי הן מעניינות כמו הקודמות.

עם זאת, כל ההודעות שקיבלתי מסכימות לפחות בשתי נקודות:

1. הדיון היה שם מוסתר ורדום, השלכותיו היו לפעמים זדוניות.

2. עמיתינו בוונצואלה שידרו אותות אזעקה ויש להגיב להרגשת האי-נחת.

מאותות התרועה: "סוף סוף דיון פתוח באסכולה!" אכן כן, וכעת יש להנחות אותו, לתת לו את המקום שהוא ראוי לו עם מגבלה מינימלית אך הכרחית: עדיפות להודעות מחברי האסכולה של AMP.

מאותות האזעקה: "הפוליטיקה נכנסה ל-AMP!" אכן כן, ואין ספק כי הסיבה לכך היא שהפוליטיקה כבר הייתה בפנים, מעולם לא חדלה להיות שם. גם כאן אפשר רק לפתוח את הדלת, לקרוא מבפנים ולהזמין להיכנס. השאלה היא על איזו פוליטיקה מדברים: פוליטיקה שהיא פָּנים, ותוּ לא? הפוליטיקה של הנמצאים בימין ושל אלה הנמצאים בשמאל? הפוליטיקה של הנמצאים למעלה ושל אלה הנמצאים למטה? הפוליטיקה של רוחות הרפאים המטרידות ביותר? הפוליטיקה של הסימפטום?

הבה נראה,

אני רוצה שהדיון יתנהל בהתאם ל-affectio societatis [רוח של שיתוף פעולה וכבוד הדדי] שלנו וללוגיקה של אסכולה אחת – טראנס-לאומית, טראנס-לשונית, טראנס-זהותית – שכל כך יקרה לנו.

בברכה לבבית,

מיקל באסולס

נא לשלוח טקסטים, 6,000 תווים לכל היותר, בעבור "הדיון על ונצואלה" אל:

m. bassols@mac.com; guybriole@orange.fr

,תרגמה: סולי פלומנבאום

קריאה: אורית וויס

מאמר מערכת  2

הדיון על ונצואלה החל בקצב ובעוצמה התואמים את חשיבותה של המשימה: ליזום ולקיים באסכולה שלנו חשיבה אפיסטמית ופעולה פוליטית לנוכח המציאות ש"סימפטום ונצואלה" – הרשו נא לי לקרוא לזה כך – העמיד על סדר היום. אכן, קיימים חילוקי דעות, תגובות חפוזות ורגעי השהיה; ישנם אורות וצללים; רבים מהם, ללא ספק, קשורים ל"קריאה נגד MLP" שהוצהרה בצרפת. אין פלא בכך: הטקסטים שבגיליון שני זה, שנערך ויוצא לאור בהתאם לקצב האירועים, מעידים על העמדות השונות הקיימות ועל ההדים שהם מעוררים. הבה נקווה שה- affectio societatisהמאפיין את האסכולה האחת ידע להפוך את המציאות הזאת ואת הדיון הזה למצפן טוב שיַראה לנו את הכיוון.

גילוי הדעת שז'אק-אלן מילר פרסם בימים אלה, שהופץ גם כאן, מקדם את התנועה הנקראת לעת עתה "רשת אלפא" ומצביע על משימה לטווח ארוך מאוד. היא לא מתרחקת ואינה סוטה מהדיון שעלינו לדעת לנהל במדיום הזה. על כן, אני קורא לכם להמשיך להשתתף בו עם התרומות שלכם.

הדיון על ונצואלה יתנהל בקצב לא תקופתי ולא סדיר, כפי שיידרש. גיליון שני זה מתפרסם ימים ספורים לאחר הגיליון הראשון, לאור המספר הרב של טקסטים מעניינים שאנחנו מקבלים. ניתן עדיפות לחברי AMP.

מיקל באסולס

נא לשלוח טקסטים, 6,000 תווים לכל היותר, בעבור "הדיון על ונצואלה" אל:

m.bassols@mac.com; guybriole@orange.fr

תרגמה: סולי פלומנבאום

קריאה: אורנה קסטל

מאמר מערכת 3

תרגמה: סולי פלומנבאום

עריכה: עומרי גילן

בעקבות הקמפיין שהושק נגד מרין לה פן, לא מזמן ציין ז'אק-אלן מילר בשטרסבורג שאי אפשר להסיר את התשוקות (שעליהן לא ניתן להחיל רציונלזציה כוללת) מהפוליטיקה. זאת הסיבה שבעקבותיה פילוסופים ותיאולוגים מתחו פעמים רבות ביקורת על הפוליטיקה, בתור שדה התשוקות המובילות בהכרח להרס. ובכל זאת, התשוקות נמצאות בראשיתה של כל פעולה פוליטית, והן נמצאות גם בפעולות שהובילו להבניות מוסדיות מוצקות ובעלות ערך רב. כך היה זה שבאמצעות התשוקות האלה גם כן נבנה ה-AMP והאסכולה האחת שאינה משלימה אותו. על כן, לא נראה כי ניתן להסיר בקלות מהדיון שלנו את שלוש התשוקות של ההווייה: השנאה, האהבה, הבורות.

הפוליטיקה של הסימפטום שהפסיכואנליטיקאי לומד מתוך ניסיונו אמורה להיות מונחית על-ידי שימוש בתשוקות שיהיה קשוב לתוצאות שלהן ושלא יסמוך על הכוונות המשוערות שלהן, לא משנה אם יראה אותן כטובות או רעות. זה ההבדל בין האתיקה של הכוונות, שהן לעולם לא ודאיות, לבין האתיקה של התוצאות, שכל אחד צריך תמיד ליטול אחריות עליהן. אם כן, הדיון הזה יהיה בהחלט יקר ערך לכולנו, משני צדי האוקיינוס האטלנטי.

אפילו אם ימיו של הדיון על ונצואלה ספורים, עד סופו של חודש זה, כפי שציינו בהודעה השנייה של AMP, גודש המסרים שקיבלנו ותדירותם מצביעים על משהו מעבר לכך, ועלינו לדעת ליטול אחריות גם עליו.

בברכה לבבית,

מיקל באסולס

נא לשלוח טקסטים, 6,000 תווים לכל היותר, בעבור "הדיון על ונצואלה" אל:

m.bassols@mac.com; guybriole@orange.fr

,

כוח השנאה של החזית הלאומית

סוסנה אולר

הבעת בפני סכנת עליתה של מרין לה פן לשלטון נובע, בעיניי,  לא רק מסכנת הרס הדמוקרטיה על ידיי מי שמסוגלת לבחור בנאו נאצים כחברים לריקודיה. לא רק מפני שהיא מאמינה בהדרה ובבוז לזרים אלא גם מפני שהיא מנציחה שקר שהרי כל פעם שתנועה לאומנית תופסת שלטון, מתברר תוך זמן קצר שגם בתוך הלאום עצמו יש מי שיוגדר כאויב ויהיה רדוף, מושתק, מעונה והזכויות שכביכול שייכים למי ששייך ללאום ינושלו ממנו.

על אף שה" ואהבת לרעך כמוך" נכתב לראשונה בברית הישנה (ויקרא פרק י"ט פסוק ט') ונחשב על ידיי רבי עקיבא כמושג יסוד, לא היהודים אלא הנוצרים היו אלה שעשו ממנו דת. הדת של האהבה, של האחווה וההזדהות.

פרויד, לעומת זאת, הבהיר וחשף את התעתוע שבפקודה זאת, שהרי ה"כמוך" הוא בכלל לא דוגמה טובה של אהבה מאחר שאנחנו שסועים בתוך עצמנו ונוהגים לשנוא את עצמנו לא פחות משאנחנו אוהבים.

לאקאן, בהמשך, חידד את האניגמה של האחר. מה יש בידינו על מנת להכיר את האחר? איך נדע מי הוא הרע ומי הוא הרוע? ואם נרצה לאהוב את הרע, רק נצליח לצאת מעצמנו על ידיי המשהו שבקושי ניתן לקרוא לו אובייקט והוא כונה על ידיו באות a .

הימין נוטה להעתיק את הפשיזם ולהשתיק ולסתום את הפיות כדי לשחרר את כושר הפעולה. כל משטר ימני שהכרנו בז למחשבה על מנת להאדיר את העשיה.

אך אם מרין לה פן חס וחלילה תעלה לשלטון, כל אלה שיודעים לחשוב, שחובקים אידאלים של אהבה וצדק, ישכחו שהסיבה לעליתו של מנחה הראליטי שאוו בארצות הברית  והסיבה שמרין לה פן אהודה על הרבה צרפתים כרוכה בזה שהיה מנהיג  שאהב את פרס השלום שקיבל יותר מישאהב להגדיר לעמו לאן מועדות פניו בתקופתנו הרעועה והמסוכנת. גם הולנד והשמאלנים השונים בצרפת אוהבים יותר לחשוב מאשר לעשות. אולי כי מחשבה ללא מעש נראית כלא מסוכנת. אך היא כל כך מסוכנת כמו מעש ללא מחשבה. זו האחרונה, המעש ללא מחשבה, נותנת פורקן לדחף. לכן השנאה מושכת קולות. המחשבה שמעקרת את האפשרות לפעולה היא בכלל לא מושכת ולא רק זאת אלא שהיא מעוררת השליות מהסוג שפרויד תאר כהשליות שאינן מאפשרות לחיות.

מדוע חשוב לי שמרין לה פן לא תבחר?-קלאודיה אידן

זו אכן שאלה טובה, במיוחד משום שאינני צרפתייה.

יש להדגיש שמה שגב' לה פן צווחת מזכיר לי קולות מהעבר, קולות של שיח הכופה אימה כדי לכבוש כוח מוחלט. צל העבר, זה הרחוק יותר וזה הקרוב יותר נוכח בחיינו. אלה הם קולות הלאומניות, הגזענות, הפשיזם, האוסקורנטיזם: האלים האפלים!

ארגנטינה, שבה נולדתי, קלטה את הורי ואת אחותי, ושם הם מצאו מקום לחיות בו אחרי אסון המלחמה. למרות זאת, ארץ יפה זו, שבה למדתי ושעוררה בי את האיווי לפסיכואנליזה, גרמה לי להכיר מהו משטר אפל וטוטליטריסטי, מהי הרדיפה אחר אנשים בשל מחשבות שונות ומה מקומן של האפליה הדתית, החברתית והאידאולוגית. הכול מכירים את גורלם המר והאכזרי של ה-   desaparecidos"" [נעלמים] ואת תפקידם המתועב של המשטרה והצבא בכל הנוגע להיעלמות, לעינויי ולרצח אזרחים.

במהלך התקופה הראשונה שלי בישראל, כשהלכתי ברחוב, כל רעש קטן היה מעורר בי דריכות, כך כמובן גם בכל היתקלות אקראית במשטרה, שעוררה בי חוסר אמון. מזה ארבעים שנה, מתוך בחירה,  אני גרה בארץ זו, בירושלים וגם אם מדובר ב"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", סכנת עלייתו של הימין הקיצוני בחיבורו עם פונדמנטליזם דתי היא יותר מאפשרית.

בשם חוקים פופוליסטיים האמורים כביכול להגן על האזרחים ומטפטפים את שנאת האחר, כל זכות אזרח וכל חירות עלולות להישלל במהירות. זכויות האזרח של כל הוויה אנושית מייצגות את הסובייקטיביות שלו ושיח של נדמה [סמבלנט] טהור שבאמצעות האפליה מנסה משתלט, מוחק את ייחודיותו של כל בן אנוש. זוהי צורה של נגציוניזם, כן, זוהי הסיבה שבגללה חשוב לי שגב' לה פן לא תיבחר בדומה  לכל גברת  או מר לה פן  אחרים היכולים לצוץ ולשגשג בכל מקום. 

קלאודיה אידן