ישראלים וירושלים- קלאודיה אידן וסוסנה הולר

LQ729

ישראלים וירושלים

אני יהודייה, ויודעת זאת בגופי.

הייתי אומרת כי עמיתתי, סוסנה הולר, מעט כאחרים במקומות רבים, נוהגת להשתמש במונח יהודים במקום ישראלים. איני שותפה לגישה זו שאני חולקת עליה. במכתבה הראשון היא תיארה את ישראל, ליתר דיוק את היהודים, במיוחד את אלה שמהווים חלק מהממשלה, בצורה קריקטוריסטית מעט כמי שלובשים סמוקינג ונעולים נעלי בית. בפעם שנייה, במהלך פעילות שנסבה על הדמוקרטיה, דובר על היהודים והדמוקרטיה. ברור שיש יהודים בישראל, אך אני חושבת  כי מרגע שאנו חיים בארץ זו אנו הופכים לאזרחים ישראליים ולפיכך מדובר בקונפליקט ישראלי-פלסטינאי ולא יהודי-פלסטינאי.

במצב הנוכחי הדגשת המונח יהודי תהיה כמו קבלת הטיעון של המפלגה הלאומנית-דתית, שמנסה בעיקשות להבליט את אופייה היהודי של המדינה ובכך ליצור קו פוליטי שתוצאתו מביאה לבידולן של אוכלוסיות שונות. טיעון זה סותר באופן רדיקלי את הכרזת העצמאות הקובעת שוויון זכויות לכל האזרחים ללא "הבדל דת, גזע או מין". אם אנו גם מביאים בחשבון את העובדה שהדתיים הקיצוניים חותרים להרחבת גבולותיה הטריטוריאליים של המדינה ושליטתה בהם בהסתמכות הכתבים התנכיים, מה שמכנים "ארץ ישראל השלמה", מהותי ביותר לשמור על שיח המביא בחשבון את זכויות אזרח תוך הפרדה בין מדינה לדת ובכך להגן על עקרונות הדמוקרטיה ועל חופש הביטוי.

הדמוקרטיה מיושמת גם ליחסים עם האחר, יהיה זה בנוגע לזכויות אזרחי אותה מדינה או בנוגע לזכויותיו של עם אחר, כפי שפני הדברים הנם באזורנו.

בקונפליקט שאנו חיים בו מדובר בזכויות של שני עמים. יש להזכיר כאן כי מדובר בשני עמים החיים במזרח התיכון, שבאופן היסטורי ותרבותי מרוחקים מאירופה ומאמריקה, גם אם הם מגדירים עצמם כמערביים. 50 שנות הכיבוש הטריטוריאלי מעלות מספר נקודות כפתור סביב אירועים שהיו. היום, ניתן לקרוא מאמרים המבהירים אותם אירועים, כמו גם את מדיניות ממשלת ישראל מיד לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים וההחלטה לספח את השטחים, במיוחד אלה של ירושלים המזרחית, זאת למרות ובניגוד לחוק הבינלאומי. למרבה הצער, חשיפת מידע אפשרה לנו להיווכח בכוונות ובאופי הקבוע של הכיבוש מראשיתו.

אנו יודעים את האפקט של אופוריה שגרמו הניצחון במלחמה וכיבוש העיר העתיקה. הצבא והממשלה היו מהופנטים ממימוש חלום הדורות של העם היהודי: להימצא אל מול הכותל המערבי, להיות בליבה של העיר.

אך, ברור שכותל או תפילה אינם יכולים להחליף את הדמוקרטיה, וגם לא לייצג הצדקה "ללגליזציה" של הכיבוש.

כך העיר ירושלים מגלמת את הסימפטום החברתי והפוליטי של הארץ: היותה עיר גבול, מאוחדת לכאורה מקץ 50 שנה אלה, היותה העיר ה"קדושה" לשלושת הדתות המונותאיסטיות, היותה הטרוגנית מבחינת  הרכב תושביה: חילונים, דתיים, מוסלמים ובני קבוצות אתניות נוספות. מעמדה של עיר זו הוא מפתח יסודי בקונפליקט וגורלה תלוי בו: עיר הבירה של ישראל, עיר הבירה של המדינה הפלסטינאית, עיר "מחולקת" מחדש או עיר שמעמדה בינלאומי?

ירושלים, 18 ביוני 2017

לא אמרתי "יהודי" על מנת להתיחס לישראלים. אמרתי "יהודי" כדי להתיחס לעצמי וליהודים האחרים כאן. להשתמש בהומור ביחס לעצמי וליהודים האחרים מקל עלי מהכובד של האני שלי ומהיותי יהודיה. לא הייתי משתמשת בהומור על מנת להתיחס לנוצרים או למוסלמים. הרי זה לא היה מביא לי הקלה כלשהי אלא בדיוק ההפך, כפי שכבר ידוע לנו.

ההפרדה בין המדינה והדת היא לא כל כך ממשית בישראל.  היא חייבת להיות, אך לא קימת בחוזקה. יש לנו לזה דוגמאות כואבות: מדוע בנינו דמוקרטיה בלי חוקה? מדוע נותרה ישראל ללא ההגבלה של כוח השלטון שחוקה יכלה לערוב לה?

אחת הסיבות היא העובדה שכשהוכרזה המדינה פרצה המלחמה. להלחם בארצות הערביות כרך בחובו לדחות את המחשבה על איך אנחנו רוצים להיות על מנת לעסוק בלהיות קיימים, לשרוד.

אך בתום מלחמת 48 הוחלט לדחות את כתיבת החוקה כדי למנוע את המחלוקת עם הדתיים על אודות השם "יהודי". היה נהיר שהמיסדים רצו מדינת לאום ולא ארץ דתית. חוקה היתה מציתה את הקונפליקט בין חוק המדינה וההלכה. אך לא היה עיבוד ברור (שאיני יודעת אם הוא בכלל אפשרי) על ההשלכות של יצירת מדינה יהודית.

בימינו ברור מתמיד שאסור לנו להותיר את השם "יהודי" בידיים של דתיים. גם ברור שהשם "ישראלי" לא פותר את ההבדלים בין העדות והדתות השונות הדרות בארצנו. עלינו להמציא את האופן בו נוכל להכיר ב- ולכבד את ההבדלים בלי אפקטים של הדרה. הבחנה אין פרושה הדרה. על אף שיש הבדלים שכורכים בחובם בעיות שהפתרון שלהן קשה ביותר, כמו ההבדל בין מושג מדינת לאום ומושג של חיים לפי ההלכה או השריה.

בשל כל אלה אני לא מסכימה עם ההצעה לראות בירושלים המפתח של הסכסוך. אני מעדיפה את מה שאנטוניו די צ'צ'יה יעץ לנו בתוקף: לא להתחיל את המשא ומתן בירושלים! ההתנסות שלו בוותיקן עשה אותו לחכם על אודות הסכנות הגלומות במילה "אלוהים".

סוסנה הולר

לשבור את השתיקה קלאודיה אידן

LQ 727

השתיקה נשענת על סיבות שונות ויש לה אפקטים שונים.

השתיקה כמו ההימנעות, גם אם היא מנומקת, יכולות להיהפך לאויבות של הדמוקרטיה. האמרה: "דין שתיקה כהסכמה" מציגה בעיתיות זו בפשטות. למה מסכימה השתיקה? מה היא מעניקה? היא מציגה את חוסר הישע הרדיקלי שיכול סובייקט לחוש נוכח שיח מרושע פופוליסטי או להתחנף אל הפוליטיקה של היען, אליבי פשוט, כפי שאמרה עממית מציגה זאת: "לב שאינו רואה, אינו חווה".

התנועה זאדיג נאבקת באופן ברור כנגד השתיקה. היא מעוררת אימפקט במיוחד בשל ההתנעה אל מחוץ הנורמות, שוברת עם ה"ניטרליות" לכאורה האנליטית באופן חד. למרות הכול היא מציגה שאלות, שנראה לי אינן עדיין פתורות, על המנגנונים שבאמצעותם הפסיכואנליזה יכולה לחשוף את האפקטים הדיסקורסיביים של כל חברה ולהשפיע על הפוליטיקות המקומיות.  

תנועה זו של אפס השפלה מייצגת בשבילי אירוע בהנגדה חזקה לשתיקה שאומצה במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי אנליטיקאים רבים נוכח הביטול המוחלט של כל זכות אנושית. בראיון שאנליטיקאי ישראלי העניק ביחס למחקר קצר על ההיסטוריה של הפסיכואנליזה בארץ, התייחס לתופעת השתיקה במנוחים של: "חסר דור". אנו יכולים לקרא את הניסוח הזה כעמדה מול הממשי, כחסר בקריאה או אפילו כחסר בפעולה.

השתיקה של רוב האנליטיקאים מאותה תקופה לא הייתה שונה לשתיקה של האומות, בדומה לזו שהן מחזיקות היום נוכח האסונות הפוליטיים וחברתיים, הרדיפות והרצח של עמים.

אני כותבת שורות אלה דווקא 50 שנה אחרי יוני 1967 , 50 שנה אחרי מלחמת ששת הימים. באיזה מנגנון להשתמש כאן בפני המורכבות הקיצונית שאנו חיים? מול התוצאות שההתפשטות הטריטוריאלית יצרה ושנוגעת לחיים של שני עמים שונים? הקבוצה "שוברים שתיקה" מנסה באמצעות העדויות של חבריה להעביר תמונה על המצב במסגרת של מוסדות חינוכיים וקהילתיים בישראל, אך גם בחו'ל , דבר המזין עמדה אנטי-ישראלית שלצערנו משפיעה באופן מסוים על פוליטיקה של בויקוט, של חרם כלפי מדינת ישראל וכלפי מוסדותיה האקדמיים. למצוא את האופן המתאים והיעיל לאבק בשתיקה היא סוגיה בעלת משקל.

אך בהזדמנות זו הייתי רוצה להתייחס לאפקטים דיסקורסיביים מסוימים, אכן מאד "רעשניים" שבהנגדה לשתיקה של אחרים, מבלבלים בפרישתם את שיח האדון שבו שוכנים לשיח דמוקרטי.

כך, ערכאות ממשלתיות הפעילו קו פוליטי פופוליסטי של ביטול מימון פעילויות תרבותיות כמנגנון להתערבות בתכנים התמאטיים שלהן. ברור שכל פעילות תרבותית שחושפת ביקורת על הפוליטיקה של הממשלה ומבטאת דעות אחרות, תחושב לפעילות "שמאלנית"  כמעט "חבלנית". משרד החינוך, למשל הזמין את כתיבתו של קוד אתי מיושם לאקדמיה, לפעולה ושיח של מורים אוניברסיטאיים, הקובע מה שניתן או אסור להגיד וכך, באופן פרדוקסאלי בשם "דמוקרטיה" ממשלתית מבדלת, לנטרל כל דעה מעובדת ומנומקת.

כיצד לשבור את השתיקה? כיצד להשפיע על סקטורים ראקציונריים ולהגן על הזכויות האזרחיות? גם אם הפסיכואנליזה מכירה מקרוב את השתיקה הזו של האנליטיקאי המגלמת נוכחות מוצקה של הסיבה, היא פועלת דווקא כסוכן של שיח ההוויה המדברת המחפש לשבור עם השתיקה של איוויה ושל התענגותה. מה יכול אז למלא מקום דומה לזו של השתיקה בשדה החברתי כך שיאפשר להניע את הדעה הציבורית ולהגן על הדמוקרטיה? 

ירושלים, 15 ביוני 2017