יום עבודה עם אנתוני ויסנס- אסכולה פוגשת עתיד פוגש אסכולה - הקדמה למהדורה האנגלית של סמינר 11 ז. לאקאן

הקדמה למהדורה האנגלית

של סמינר 11

ז. לאקאן

כאשר מרחב הלאפסוס כבר אינו נושא כל משמעות (או פירוש), רק אז אפשר להיות בטוחים שאנו בלא מודע. יודעים זאת.

אולם די להפנות תשומת לב לעובדה זו, על מנת למצוא עצמך מחוץ לו. אין שם כל ידידות, במרחב זה, התומך בלא מודע.

כל מה שאני יכול לעשות הוא לומר אמת. לא, אין זה כך - פספסתי אותה. אין אמת, אשר בעוברה דרך תשומת הלב, אינה משקרת.

ולמרות זאת רודפים אחריה.

 

 יש  דרך לעשות סדר בבלגן הזה, דרך שהינה מספקת לא רק מסיבות פורמליות (סימטריה, למשל). כמו סיפוק, המושג רק עם שימוש, שימוש של אינדיבידואל - אשר מכונה בפסיכו-אנליזה (,(psych = fiction of אנליזנט. ואכן, עובדה היא שאין במחוזותינו מחסור באנליזנטים. זוהי עובדה של מציאות אנושית - מה שמכנים מציאות.

יש לציין שמאז שהיא קיימת / ex-sisted, הפסיכואנליזה השתנתה. היא הומצאה על ידי בודד, תיאורטיקן של הלא מודע שאין עליו עוררין (שאינו מה שמדמיינים שהוא - הייתי אומר שהלא מודע הוא ממשי), ושעכשיו מתנסים בו  בזוגות. למען ההגינות, הבודד, היה הראשון לשמש דוגמא לכך. לא ללא ניצול תלמידיו (מאחר שהיו תלמידים רק בגלל שהוא לא ידע  מה שעשה).

זה מוסר את הרעיון שהיה לו אודות פסיכואנליזה - מגיפה - אלא שהיא הוכיחה עצמה כמרגיעה בארץ אשר אליה הוא הביא אותה; הציבור הסתגל אליה די בקלות.

עתה, בערבו של יום אני מוסיף את קמצוץ המלח שלי: עובדה של היסטוריה (history), או היסטריה (hysteria) : זו של הקולגות שלי, כפי שקורה, מקרה חסר חשיבות, אולם מצאתי עצמי מעורב בו, באופן בו אני עסוק עם פלוני שהציג אותי בפניהם כמי שכפה על עצמו את פרויד, the Beloved of Mathesis.

הייתי מעדיף לשכוח זאת: אבל אין שוכחים את אשר הציבור מזכיר לך ללא הרף.

אם כן יש לקחת בחשבון את האנליטיקאי בטיפול הפסיכואנליטי. אני חושב שלא היה לו כל מעמד חברתי אלמלא פרויד היה פותח לו את הדרך – אני אמר פרויד, על מנת לקרוא לו בשמו. כי אין אף אחד שיכול לכנות מישהו אנליטיקאי, ופרויד לא עשה זאת. מסירת טבעות לבאי טקס חניכה, אינה לכנות בשם. מכאן, הצעתי היא שהאנליטיקאי יסמיךhystorizes /  עצמו אך ורק מעצמו: זו עובדה של המצאה. אפילו אם הוסמך באמצעות היררכיה.

איזו היררכיה יכולה לאשר אותו כאנליטיקאי, לתת לו את חותמת הגומי? תעודת לידה אומרת לי שנולדתי. אני מתכחש לתעודה זו:  אינני משורר, אלא שיר. שיר שנכתב, גם אם הוא נראה כמו סובייקט.

נותרת השאלה מה יכול להניע מישהו, במיוחד אחרי אנליזה, להסמיך עצמו  hystorisiz- מעצמו.

אין זה יכול לבוא מעצמו, מכיוון שהוא יודע משהו על האנליטיקאי, עכשיו, כשהוא חיסל, כמו שאומרים, את הטרנספרנס החיובי שלו. איך הוא יכול לשקול לקחת על עצמו את אותה פונקציה?

במילים אחרות, האם יש מקרים אשר בהם אתה נדחף מסיבה אחרת, מזו של המשאלה להסתדר, כלומר, להרוויח כסף, לשמור על אלה שבטיפולך, ומעל לכל על עצמך, בהתאם למוסר היהודי (אשר במובן זה פרויד נשאר קשור אליו).

חייבים להודות שהשאלה (שאלת הסיבה האחרת) חיונית על מנת לתמוך במעמד של מקצוע שזה לא מכבר הופיע בהיסטוריה – history. היסטוריה Hystory שאיני מכנה נצחית, מפני שהaetas-  שלה הוא רציני רק ביחס למספר ממשי, כלומר, לסדרה סופית.

מדוע, אם כן, שלא נעמיד את המקצוע הזה למבחן האמת הזו שבה המכונה לא מודע מתפקד כחלומות, עם מה שהוא טובל בו? לתעתוע של אמת, שממנו ניתן לצפות אך ורק לשקרים (זה מה, שבשפה מנומסת, אנו קוראים ׳התנגדות׳), אין שום מונח אחר מאשר הסיפוק שמציין את סוף האנליזה.

מכיוון שהמטרה המרכזית של האנליזה היא לתת את הסיפוק הנדרש בדחיפות, הבה נשאל את עצמנו כיצד מישהו יכול להקדיש עצמו לספק מקרים דחופים שכאלה.

זהו היבט משונה של ׳אהוב את שכנך׳ שדוגלת בו המסורת היהודית. אולם לפרש אותו במונחים נוצריים, כלומר, כמו ה-jean-f ..trerie  ההלני, מה שמוצג לאנליטיקאי הנו דבר מה שונה מאשר השכן: זהו החומר הלא מוסדר של התביעה שאין לה דבר עם הפגישה (של השומרוני הראוי להכתיב את החובה הנוצרית).

ההצעה קודמת לבקשה דחופה שלא בטוח שתסופק, אלא אם תשקל.

לפיכך ייעדתי כ ׳פאס׳ את ההעמדה למבחן של ה ‘hystorization’ של האנליזה, בעודי נמנע מלכפות פאס זה על כולם, מפני שכמו שזה נראה, אין זו שאלה עבור כולם, אלא עבור אינדיבידואלים פזורים בצורה מגוונת.

השארתי זאת לרשות אלה שמוכנים להסתכן בלהעיד, במקרה הטוב, על האמת המשקרת.

עשיתי זאת מכוח הרעיון היחיד המתקבל על הדעת שיצרתי לגבי האובייקט, זה של האובייקט כסיבת האיווי, של זה שחסר.

החסר של החסר עושה את הממשי, שמופיע רק שם, כפקק. הפקק הזה נתמך על ידי המושג של הבלתי אפשרי - והמעט שאנחנו יודעים אודות הממשי, מראה את האנטינומיה שלו לכל הסתברות.

אדבר על ג׳ויס שמאד העסיק אותי השנה, רק על מנת לומר שהינו תולדה פשוטה ביותר של סירוב - ועוד איזה סירוב מנטלי! - לפסיכואנליזה, שעבודתו מדגימה כתוצאה מכך. אבל לא עשיתי יותר מאשר לגעת בזה, לנוכח המבוכה שלי בכל הקשור לאמנות - אלמנט שבו פרויד לא רחץ ללא דופי.

אזכיר כמו תמיד, שכתבתי זאת הייתי מסובך במקרים דחופים.

יחד עם זאת, אני כותב, במידה בה אני מרגיש חייב, כדי להיות באותו מישור (au pair) עם מקרים אלה, לעשות זוג איתם.

ז׳. לאקאן

פריז

17.5.1976

תרגמו מאנגלית:

חמוטל שפירא

מלכה שיין

ענת פריד

יום עבודה עם אנתוני ויסנס- אסכולה פוגשת עתיד פוגש אסכולה "זה לא מקרה קליני" אן ליזי*

"זה לא מקרה קליני"

אן ליזי*

הצייר הבלגי רנה מגריט ( (Magritteידע כיצד לשחק עם פרדוקסים בציוריו. אתם מכירים את "בגידת הדימויים" עם "זה לא מקטרת" המפורסם, בין מילים ודברים, בין מילים ודימויים, בין הצהרה ומבע, הוא גרם לגבולות הייצוגים להתנודד.

קיבלתי את ההזמנה של המארגנים כאתגר: ההצעה שלהם - "לדון באופן שבו ניתן או לא ניתן להתייחס לעדות כאל מקרה קליני" - הפתיעה אותי. השאלה נתפסה בעיני באופן מיידי כמקורית ורלוונטית וטלטלה את מה שהאמנתי שחשבתי.

אכן כתבתי בעבר, כשציטטתי את גי בריול (Briole), שאנליטיקאי של האסכולה (AE) שם את המקרה שלו או שלה כמשרת את התקדמות הפסיכואנליזה[1]. לקחתי את זה כמובן מאליו, אולם, האם זה כה וודאי? האם אין זה אידיאל טהור? לומר זאת מראש, ממקם אותך כ"מקרה" זה מניח שאתה מאמין בכך שאתה אחד! התגובה הראשונית שלי, פרגמטית, הייתה להשיב כך: "זה בידיים שלך, קורא, מאזין, לומר זאת לי! זה בידיים שלך לומר אם העדות שלי הייתה לך לשימוש כלשהו ובאיזה אופן! עליך לומר האם לימדה אותך דבר מה והאם הויץ ((Witz שלי גרם לך לצחוק! אם זה מקרה, זה הודות לך. זוהי עובדה מבוססת שבקהילה האנליטית שלנו, אך גם מעבר לה, העדויות של ה- AE "משרתות" לדבר מה; ניתן לעשות בהן שימוש, למשל, למטרות של הוראה, להדגים למה אנליזה יכולה להוביל, להמחשה של קונספט, ללמידה של רצף מדויק וכו'. באיזה אופן זה שונה מלקרוא אותה כ"מקרה קליני"? באיזה אופן זה שונה מלתפוס חזקה על האפיזודה של ההכאה ב- דיוקן האמן כאיש צעיר של ג'ויס ולהפוך אותה לפרדיגמה?

היחסים בין "עדות" ל"מקרה קליני" אינם פשוטים. הכרחי עבורנו להתיר שני מונחים אלו מערפל ה- déjà vu .

ניתן היה לגשת לשאלה במונחים של מטא-שפה. מי מדבר, על מי? לדבר על עצמי/ לדבר על אחר: זה אמנם יוכל להיות הבדל, אך זה אינו מוביל רחוק, כדבר המשורר "אני הוא האחר" ; כאשר מישהו מדבר על עצמו, הוא למעשה מדבר על האחר. במשך תקופה ארוכה ה- AE נהגו לדבר על עצמם בגוף שלישי, אני חייבת לומר שבאותה תקופה הדבר נראה לי מלאכותי מעט, אך כפי נראה הדבר סימן את המרחק ביחס למה שהיו ואינם עוד. היה זה כמו להציג את סוף האנליזה כמסמן לפני/אחרי. בנוסף, היה זה בהקשר של ניקוי ה"פאתוס", והפיכת סוף האנליזה ל"מתמה" של המסע שלך עצמך. אין זה במקרה שלאחרונה יותר AE אומרים "אני". שימוש חדש זה מופיע בצמוד למסקנות שמסיק ז'אק-אלן מילר מההוראה האחרונה של לאקאן, בהדגישו את ה- "פאס-סינטום" או "פאס-אמת" על מנת להבחינם מה- "פאס-ידע" שהיה זה של חציית הפנטזמה[2]. באומרם "אני", ה-AE מניחים את "האמת המשקרת" – לא זו של הרומנטיקן השופך את ליבו, אלא זו שבאופן מבני מכשילה את הממשי, אגב הידוק המעקפים שלה סביבו.

  כאשר אני אומרת "ה- AE", זהו מלכתחילה שימוש לרעה בשפה. מובן שאני יכולה לדבר רק על עצמי. בלקיחה בחשבון את ניסיוני כ- AE, אומר שלהניח אמת משקרת זהו סיכון עצום ומשימה הכרוכה במאמץ. לעיתים קרובות אני אומרת כי על מנת לכתוב, בכל פעם היה עלי לקרוע משהו מעלי; אך בנוסף זוהי הנאה: ה-  Lustgewinnמתגלית קטנה, ואף יותר מכך ההנאה מלומר זאת, מ"להציג" זאת.

עדותו של הAE - אינה אומרת את האמת אודות האמת. אני רואה כאן שני ממדים, מצד אחד זוהי עבודת הבנייה של פיקציה אשר הופכת את המסע האנליטי לניתן לקריאה ובה בעת מאפשרת, במעקפים חוזרים ונשנים את הופעת  אטימות הממשי הסינגולרי (real (singular, המופיע גם, לדוגמא, בשיום סינגולרי; ומצד שני זה מתרחש כ"מופע" (performance), יש בזה פן "תיאטרלי", זה מתגלם, בהופעה על במה. הפאס לא נעשה באמצעות כתיבה, וכל שכן אנליזה!

כשהצגתי את עצמי לפאס לא חשבתי על עצמי כ"מקרה קליני" - הייתה לי התחושה כי קרה דבר מה שחרג מעבר לכל קטגוריה. לא ניסחתי את השאלה במונחים של אבחנה של מבנה - לדוגמא אם הייתי מקרה של היסטריה או של נוירוזה אובססיבית. כמו כן לא הייתה לי הרגשה כי סוף האנליזה שלי התפתח על פי מודל קלאסי. זה די פשוט: כל האזכורים מהצד של הידע התנפצו לרסיסים. הונעתי מהתשוקה להעיד על מה שהיה מפתיע לגמרי, מסדר אחר מכל מה שיכולתי לחזות לפני כן, ושאפשר לי לצאת מ "סיפורי ההתקשרות" שלי ובאותה נשימה גם מהאנליזה.

העדות הראשונה שלי, אשר לא כללה שום מונחים תיאורטיים, הציגה את הפירוש שלי למה שהתרחש על ידי הבניית שזירה החל מכמה חוטים. התמקדתי באירוע הכפול של הסוף: הניתוק ממורה דרך - דימוי של אי-עקביות ( (de-consistingשל האחר - וכוח הנעה שהשתחרר, האנרגיה של ה- "רצה". הדבר הזה עצמו "אשר הפיח בי חיים", אשר התייחסתי אליו כתגלית היקרה של האנליזה,נראה לי בו זמנית בארוקי לגמרי, ללא נקודת השוואה ומאוד קשה "להסבר"!

לאחר מכן, בזמן כהונתי כ- AE, חזרתי לעיתים קרובות לאותה תזכורת מסתורית. הפעם, עם פנייה לכמה מונחים אנליטיים לעזרה. הבאתי זאת לקשר קרוב יותר עם ה"סינטום" ו"אירוע הגוף", אך בחקירתם מנקודת מוצא של ההתנסות שלי ולא על ידי יישומם כמפתח קריאה. כפי שאמר לי פעם אריק לורן: "את נכנסת לאזור שאין בו כל דוקסה Doxa))". עבורי, עבודת עיבוד זו, שבה אין דבר הנרכש לנצח, הינה "עשייה" שהתאימה במלואה לרגע של הסינטום: לרוץ, זה עדין לומר, אך פחות "על" מה שלא ניתן לומר ויותר להתחיל ממנו כנקודת מוצא.

כאן, ישנו מימד נוסף של כתיבת העדות: זה לא לכתוב טקסט על אנליזה פעם אחת, אלא זו עבודה מתמשכת! זה לא עניין של חזרה על אותן אנקדוטות, אלא יותר צמצום של הסיפורים, "לכרסם את התפוח עד הליבה"[3]. לנגוס כמה נגיסות, של פיקציה ושל הממשי. להתעמת עם מה שלא ניתן להיאמר או להיכתב, אז, בהזדמנות, מופקת מעט כתיבה: קצה ל- a ממשי (an edge to a real).

 אך לשם מה, ואת מי משרת מאמץ זה של "הידוק"? זה שם שחוזרים מחדש לכתיבה של המקרה הקליני. ז'.א. מילר אומר שלקחת את נקודת המבט של הסינטום, זה לכוון לסובייקט בסינגולריות שלו או שלה, בחוץ-מובן של ההתענגות שלו או שלה, שחותרת תחת קטגוריות ומעמדות.[4] בדיוק, על מנת להחזיק עצמך שם, הכרחי היה לעבור דרך אופן ההתענגות, סינגולרי, קונטינגנטי, חוץ- מובני.

מבלי להיות מסוגלת, כאן, להראות זאת "בפועל", הייתי אומרת שהעקרונות של "קליניקה של סינטום" זו מהדהדים עם כמה היבטים של עדות אשר אותם עוררתי.

לכן, כאשר אנליטיקאי מציג מקרה של אחר, רחוק מלהאמין במה שכביכול נקרא אובייקטיביות של המקרה ומחיקת עצמו ממנו, הוא גם כותב פיקציה שבה הוא עצמו מעורב; כפי שז'.א. מילר מדגיש זאת באופן חד, למקרה חייב להיות המבנה של Las Meninas: האנליטיקאי הוא בתמונה![5] פיקציה זו כבר לא מבלבלת עצמה עם "ביוגרפיה" כרשת של אנקדוטות. לאקאן הדגיש זאת ב- מהאחר אל האחר: זה כולל את הנקודה של אינסוף של ההתענגות שחומקת מהידע;[6] אם כך, זו היא ביוגרפיה של חורים.

אם לכתוב את המקרה הקליני אין זה על מנת לגרום למקרה להתאים ל"שובך היונה" מראש (כפי שלאקאן אמר בג'נבה)[7] אלא על מנת ליצור אזכור לזוג הבלתי אפשרי של ידע והתענגות;[8]

 אם אכן הצלחתי למסור משהו מהמסע שלי, כל הזמן כמתחדש, של קו חוף (Littoral) זה; אזי כן, לעיתים, אולי העדות שלי היא אכן מקרה קליני.

---

[1]גי בריול., ""Passer au sinthome, La Cause du desir, מס' 82, אוקטובר 2012 עמ' 27.

[2]ז'.א. מילר, "Est-ce-passe?", La Cause Freudienne, מס' 75, יולי, 2010 עמ' 83-89. (תורגם ע"י נחמה גסר ופורסם בעת-לאקאן 6)

[3]אן ליזי, Pass"", for the 21^st Century, Silicet , A Real 2014, עמ' 247-249.

[4]ז'.א. מילר., שיעור מה- 10.12.2008, L'orientation Lacanienne, Choses de finesse en psychoanalyse"  לא פורסם.

[5]ז'.א. מילר., "Speaking Through One's Body", תורגם ע"י אדריאן פרייס, הרלי ברלי, מס' 11, מאי 2014 עמ' 132.

[6]ז'. לאקאן., סמינר 16, D'un Autre a L' autre, Seuil, Paris, 2006, פרק 21 (21 מאי 1969).

[7]ז'. לאקאן., "Geneva Lecture on the Symptom"  Analysisמס' 1, 1989, עמ' 11.

[8]ז'.א. מילר., "A Reading of the Seminar from an Other to the other-3" ,Lacanian Ink, מס' 31, 2008, עמ' 122.

*פורסם ב The Lacanian Review -, מס' 2, עמ' 137-140.

הטקסט הוצג בימים קליניים בקונגרס ה- WAP ב- 2016.

תרגום: אורית וייס

עריכה והשוואה למקור : ענת פריד

יום עבודה עם אנתוני ויסנס- אסכולה פוגשת עתיד פוגש אסכולה-האפשרות של אקט פטריק מונריבו[1] תרגום מתוך - 02the Lacanian Review

האפשרות של אקט

פטריק מונריבו[1]

תרגום מתוך -  02the Lacanian Review  

במהלך התנסותי כמודרך היו שני אופני הדרכה, מופרדים על ידי הפסקה: לפני הפאס ולאחריו. האפקטים של ההכשרה של כל אחת מהן היו שונים.

בפריס, בתאריך 8.2.2014, במהלך יום עיון "שאלה של אסכולה" ז'.א.מילר הזכיר לנו שבאסכולה של לאקאן, הדרכה אינה חובה; אין אפשרות, אלא להתאוות לה. יש איווי אפשרי להדרכה ביחס  לפרקטיקה של מאן דהו כאנליטיקאי, כמו שיש איווי אפשרי לפאס ביחס להתנסות של מאן דהו כאנליזנט.

אם כך הדרכה נחשקת מאחר שניתן להתאוות אליה. מה שעל הפרק הוא טרנספרנס לפסיכואנליזה, למוסד או לאנליטיקאי ספציפי. נוכל להוסיף שיתכן גם הכרח סובייקטיבי משתי סיבות לפחות:

האנליטיקאי מאבד את המצפן בפרקטיקה שלו וטועה באשר להכוונת הטיפול. זוהי קריאה טכנית למחלקת תמיכה.

האנליטיקאי שואף להכפיף את יכולתו לערוך אנליזה להערכת האסכולה שיכולה – או שלא – לאשר  כישורים מעין אלו באמצעים של וועדת הערבות. איווי זה אינו ממומש על ידי כל בקשה אדמיניסטרטיבית מאחר ש, בניגוד לפאס, אין כל בקשה מעורבת בכך. אולם אף על פי כן, המודרך, לוקח על עצמו את ההימור שהאסכולה "תשיג את הפער ביחס לפרקטיקה שלו", אם להשתמש בביטוי של מילר. האמינות הציבורית של הפסיכואנליזה תלויה בכך. להגדיר את האנליטיקאי על סמך האקט שלו, מרמז על קידום אתיקות של התערבות יותר מאשר מפגן של יכולות טכניות: זוהי מטרת ההדרכה הכפופה להערכת האסכולה הפועלת כערבה עבור חבריה.

אני תוהה אודות ההבדל בין שתי ההדרכות שלי  ותרומתן הנכבדת.

במהלך הטיפול שלי, חלום מכריע חשף את הווייתי כ"גופה", מיקום שסלל את הדרך להתענגות, שעל אודותיה לא ידעתי דבר. רגע זה של חצייה (passe) הזמין את האנליטיקאי להציע אותי עבור רשימת המעבירים באסכולה.

בדיוק באותו הזמן – צירוף מקרים משונה? – תקופה ארוכה של הדרכה התחלתית החלה ללוות את הפרקטיקה שלי.

מה למדתי בהתנסות ראשונה זו? ראשית, הבחנתי בכך שבאתי לשאול על מנת דעת-עשות. השאלה שחזרה ונשנתה לא הייתה כל כך "כיצד לכוון את הטיפול" אלא יותר "כיצד להתחיל אותו". חיפשתי  סיוע יקר ערך על מנת לא להחליק אל עבר פסיכותרפיה. רציתי גם הכשרה קלינית; שאלת הדיאגנוזה הייתה מטרידה כמעט בכל מקרה שהצגתי, דבר אשר היה לו אפקט של ריבוי מספר הסיטואציות שהוצגו.

 שנים לאחר מכן, הפאס שלי הביא למינוי כאנליטיקאי של האסכולה. באותו הזמן החלטתי לשנות מדריכים, מאז שנסעתי לפריס - היכן שפועם לב האסכולה - לעיתים קרובות יותר. אף על פי כן, בזמן זה הייתה הפסקה ביחס להדרכה. מה היו הסיבות לכך?

האם היה זה בשל אפקט כלשהו של קיפאון נרקיסיסטי הקשור למינוי? או של לוח זמנים עמוס מדי בשל פעילויות רבות של האנליטיקאים של האסכולה? האם היה זה בשל הזדהות מתעתעת עם האנליטיקאי? ההסברים הללו אינם מספקים. דבר אחד בטוח: הפרקטיקה שלי השתנתה מייד לאחר ההליך. כך שהאם זו עובדת ההתבהרות הקשורה לפאס? בחלום מתקופה זו, עם הליך הפאס, אני לא מזהה את המקום של הפגישה שלי. העיצוב השתנה. מאחורי, כורסת האנליטיקאי ריקה. אני לבדי ואני קם מהספה הזו, היכן שאין לי עוד מה לעשות. אני עוזב, בהקלה. הבדידות שמצוינת באמצעות חלום זה, נראתה לי כתנאי הכרחי לאקט שעימו התמודדתי מכאן ואילך עם אנליזנטים  – דבר מה שונה לחלוטין מאשר הויכוח הדיאגנוסטי.

נקודת מפנה זו, למעשה, הגיעה עם פרקטיקה פחות  מכבידה. הפכתי לפתע – באופן זמני – ליותר נועז, הודות לנפילת "פוביה" מסוימת של האקט. פרשנות נעשתה קלה יותר. בתנועה זו, הלוגיקה של המקרים נראתה יותר בבהירות: היא הופיעה בקלות. ללא ספק זרימה זו גרמה לי לדחות את חידוש ההדרכה – לפחות כזו שנתפסה כהסבר של מקרה קליני. הבה נאמר שזה כבר לא כפה עצמו עם אותו אפיון של דחיפות כפי שהיה בהתחלה.

לקח זמן מסוים על מנת שאתפס שוב על ידי מימד חדש של הכרח, עם התקה של הבקשה שלי: האיווי שלי להדרכה מצא קואורדינאטות חדשות. שוב ושוב אימתי עד כמה עמדת האנליטיקאי הנה  הליכה מתמדת על חבל מתוח, מצב מאוד לא יציב.

ראשית, נלכדתי על ידי מבואות סתומים בהכוונת הטיפול ששיסעו אותי. אנליזנט חלם שנעלמתי במהלך הפגישה שלו, אחר, שמתי בכורסתי, משחק על האקיווק בין שם המשפחה שלי -Monribot  ו "moribund" (אדם הנוטה למות) ... כהד לכך, אני עצמי חלמתי על קבורה.

שאלתי: האם שני האנליזנטים, זיהו כי דבר מה אינו כשורה בעמדה שלי, מעבר לפנטזמה שלהם? האם הם פירשו אותי? יהא אשר יהא המקרה, זה כבר לא היה תחילת הטיפולים, אלא הכוונתם שמעתה ואילך הציגה בעיה. כאשר הפרקטיקה משסעת את האנליטיקאי, גם אם רק פעם אחת, הדרכה הנה חיונית.

זה עוד יותר חיוני, כאשר הדוקטרינה של סוף הטיפולים התפתחה לאורך השנים, ומביאה עימה את השאלה: עד כמה רחוק אני יכול לקחת אנליזה?

בנושא זה, בואו לא נשכח את הגבולות של המינוי כאנליטיקאי של האסכולה בנושא סוגיית הערבות: זה מכיר במסלול של אנליזנט, לא בביצוע של אנליטיקאי. לערוך אנליזה להתנסות של האסכולה זה דבר אחד, לנהל טיפול זה דבר אחר. אלו היו הקואורדינטות של הפנייה השנייה שלי להדרכה.

התנסות זו לאחר הפאס, נראתה שונה מהקודמת. בחרתי לעקוב מחודש לחודש אחר הפיתולים של מקרה אחד, שדרש רישום אינטנסיבי, על מנת לתחום אותו. חיפשתי אחר הסינגולריות של פרטים חסרי תקדים, יותר מאשר אחר קטגוריות דיאגנוסטיות גדולות.

באופן זה, הגעתי לאמת את אחת ההערות של מילר שהלמה בי: לעסוק בפסיכואנליזה זה לא "לעשות קליניקה". הדרכה מאוחרת זו, היא לכן, הרבה יותר במישור של לאקאן האחרון: יש לה קשר עם גישה של "אי רצף", והיא מכוונת לנקודות סינגולריות של הוויות מדברות יותר מאשר לספציפיות דיאגנוסטית של סובייקט.

כזהו הניגוד בין שתי התנסויות אלו, מופרדות על ידי הרגע של הפאס. ההדרכה הראשונה הייתה יקרת ערך מכיוון שהיא הכשירה אותי בקליניקה תחת העברה, שאינה זהה לפרקטיקה קלינית שנלמדת במדריך פסיכיאטרי של עברי (שעדיין לא הורדה בדרגה על ידי הDSM - ). למדתי, למשל, להבחין בין אי סיפוק היסטרי לבין לאי סיפוק עדין, תוך שימוש בסימנים דיסקרטים שעלו לקדמת הבמה תחת העברה. או שוב, להבחין בין אפקט דכאוני בפציינט מלנכולי, מוכה השפלה בפני האחר, והעצבות של פציינט פרנואידי מוצף בתרעומת נוכח האחר, וכו.

אבל, אם זה אפשרי להפוך להיות – במקרה הטוב ביותר ועם ענווה - קלינאי מנסה, ההדרכה השנייה, לימדה אותי, שלעולם לא מפסיקים להיות אנליטיקאי טירון: אכן, ההבזק המהיר של האקט לעולם אינו מובטח. האנליטיקאי חייב באופן קבוע להמציא מחדש את עמדתו. למשל: אנליזנטית הודתה שגנבה הרבה עטים, בתקופת ההתבגרות שלה. זה היה אחד הסימפטומים שלה, קשור לאב הביולוגי שלה, שנעלם מחייה זמן קצר לאחר לידתה, ושאותו פגשה שוב בתקופת ההתבגרות שלה. האב נתן לה במתנה עט יקר בזמן האיחוד מחדש החולף הזה. מאז, ובמשך הרבה שנים, היא לא הפסיקה לגנוב את העטים של אחרים. היא חשבה שלא האמנתי לה. כהוכחה, היא הביאה את העט המפורסם של האב - היחיד שלא היה גנוב - לפגישה. אני רשמתי זאת ולא אמרתי דבר. אמרתי זאת למדריך שלי, שזינק מכסאו וקרא: "מה?! אתה לא גנבת את העט שהיא שמה מתחת לאף שלך? זה באמת מפתיע אותי מצדך!!!"

זו כבר לא ההדרכה שחושפת התנסות קלינית. בדיבור הנ"ל, מילר מעדיף הדרכה "מתירנית" מאשר "מעוכבת". אנחנו יכולים להוסיף, לבינאריות הזו, את ההדרכה ש"דוחפת- ל-אקט". זוהי גם דרך,עבור אלו שסיימו את הטיפול שלהם, להמשיך למצוא עצמם בפוזיציה של אנליזנט, אל מול האיווי של האנליטיקאי, באמצעות  המדריך.

האפקט המרכזי של ההכשרה, של הדרכה כזו הוא כזה: אנחנו תמיד טירונים נוכח הממשי שעל הפרק. כפי שהמשורר פול ולרי ((Valery אומר בשירו- "בית הקברות הימי" (The Graveyard by the Sea):  "הים המתחדש לנצח..."That sea forever starting and restarting…) )

 בין גאות ושפל, זה קל להסתובב/לעלות על שרטון. הרלוונטיות של הדרכה קשורה לכורח הקשה הזה: להעלות את האפשרות של אקט. ככל שזה קשור אליי, בעבר, הפאס אישר והכיר בכישור שלי לאקט, אבל ההדרכה מממשת את זה בהווה, כיוון שאין סיבה שזה ימשיך ללא סוף. בהחלט, אין גיל להרשות את עצמך "עם כמה אחרים" כשזה מגיע  לשחייה בבריכה הגדולה של הדיסקורס הפסיכואנליטי.

להיות אנליטיקאי זה לעולם לא לעולם.

תרגום: שרון זוילי- כהן, ענת פריד

---

[1] פטריק מונריבו הוא אנליטיקאי חבר ב – ECF (צרפת) וב- NLS.