המרחב הסינגולארי של ההדרכה-ברנרד סיינהב

Guillermo Ceniceros

כדי להציג את הדברים שלי, הייתי רוצה לשים דגש על שתי נקודות שגרסיאלה ברודסקי הבליטה, בין דברים אחרים, במאמר שהתפרסם ב- quarto"", שעסק בהכשרה של האנליטיקאי וליתר דיוק בחלק של ההדרכה.[1] "אין הכשרה פרוגרסיבית של אנליטיקאי. ההכשרה של אנליטיקאי היא רצף של נקודות של קרעים, של חסר המשכיות."[2]

רגעים אלו של קרע, היא מסכמת לאחר מכן, הם תוצאה של מפגש שקשור על סדק בידע – S(A)) – אשר לא יכול לשוב ולהסגר עם הסימבולי. התוצאה של מפגשים אלו היא אפקט של שיסוע סובייקטיבי.

אלו הם האפקטים של שיסוע סובייקטיבי, שנוצרו במהלך רגעי השבר בידע, שהייתי רוצה לשים עליהם דגש במסלול שנעשה אצל המדריך שלי. אלו הן שתי נקודות של שבר בידע  אשר הוברו בשני רגעים מדוייקים של הריפוי שלי. כל אחד מאפקטים אלו של חלוקה סובייקטיבית, קורלטיבי להתערבות של המדריך. מדובר כתוצאה מכך ברגעים קונטינגנטיים. טיבעו של הידע הוא היותו משתנה.

"לעולם לא אהיה אנליטיקאי", שמעתי עצמי מביע במהלך האנליזה שלי. זו הייתה כמובן הכחשה. אני מתרגל את המקצוע של אנליטיקאי. אולם למשפט זה שבוטא במסגרת אנליטית יהיו כמה השלכות והתפתחויות בקונטקסט אחר – זה של הדרכה.

כאשר התחלתי לקבל פציינטים, הרגשתי את ההכרח לפגוש מדריך. זה היה בשבילי לעבד ידע, ידע שהאמנתי שהוא מסדר אחר מאשר זה שעיבדתי בריפוי, ידע שלא היה קשור לעבודת הריפוי שלי. הערכתי שהיה עלי ללמוד הכל, שהלמידה הייתה לדוגמה הכרחית כדי שאתמצא במבנים הסובייקטיביים. השתוקקתי לידע. הידע הרפרנציאלי בהק עבורי. ציפיתי גם להכשרה קלינית מההדרכה. עמדה זו של בורות ביחס לידע הרפרנציאלי, אחרי הכל עמדה צנועה, לא הייתה אלא צעיף לנקודה חשוכה אחרת שהייתי רוצה להדגיש.

ההנחה של ידע חדש בסדק שהניבה ההתערבות הראשונה של המדריך, חנכה טרנספרנס חדש. זה שהידע היה ידע רפרנציאלי לא שינה מאום לעניין. זה אם כך במקום הזה של אחר גדול שחיכיתי לפרטנר שלי בקשר שחנכתי. פניתי, חשבתי לעצמי, לבכור המנוסה, אחר כשלישי שיודע. זה לא  במקום ששמתי אותו, שהתמקם המדריך שלי. זה היה למעשה מבלי לקחת בחשבון את האיווי של האנליטיקאי במימד הייחודי של ההדרכה שלי.

ההתערבות השנייה חזרה אל הראשונה והוברה במרווח של עשר שנים. הראשונה התרחשה בתחילת עבודתי איתו. השנייה הייתה מפגש אחרי הפאס. מעבר לסדק שנוצר בידע, שתיהן שואלות  על האיווי של האנליטיקאי. ראו להלן.

המדריך שלי אמר לי מתחילת עבודתי איתו: "לבטח, לנהל מוסד, זו התנסות, אבל אין לזה שום קשר עם ההתנסות של הבדידות של האקט. להיות מנהל של מוסד, אפילו אם הוא מתייחס לפרויד ולאקאן, זה לא להיות פסיכואנליסט." התערבות זו ענתה למה שהדגשתי במהלך המפגש הזה, את ההתנסות הקלינית שלי במוסדות. התערבות זו טלטלה אותי עמוקות. היה לה עלי אפקט של חלוקה סובייקטיבית. לא הבנתי על מה דברנו בכלל, התנודדתי על כני. היא יצרה פער בידע שלעולם לא שב ונסגר.

ובכך ההצבעה של המדריך שלי חנכה טרנספרנס מטבע אחר מזה שכונן עם האנליטיקאי שלי. היה צריך למעשה שאשפוך אור על משפט זה. נשארתי אצלו לבסוף ובנוסף המשכתי את האנליזה שלי במקום אחר.

משפט זה, קשה לשמיעה עבורי, בוטא במפגשים הראשונים, נשאר חקוק בסלע מבלי שאוכל לאמוד את היקפו. הוא הדהד, למרות שלא תפסתי אותו ברגע עצמו, עם משפט אחר זה שבוטא בדיספוזיטיב של הריפוי האנליטי : "לעולם לא אהיה אנליטיקאי, מאחר שדבר לא הכין אותי לכך, משום שאין לי הכשרה לכך, משום שבפשטות איני יודע".

לאחר מכן, היה פאס une, זה שהתרחש במהלך הריפוי: ההתנסות של הבדידות שצויינה באמצעות המעבר מהפיקציה של הסובייקט המונח לידע לאמת משקרת, המעבר לבדידות של האחד בלי האחר כערבות, לאחד שנותר לבד, ללא אחר – S1 מנותק באופן רדיקלי מ S2. זה מה שכיניתי: חציית המדבר[3]. התנסות זו  יכלה להתנסח במהלך פאס deux ואפשרה את הסערה על ידי המדריך שלי אשר למן תחילת המפגשים שלנו מייצרת עדיין גלים אחרי עשר שנים של הדרכה.

במהלך ההתנסות של פאס deux, כלומר זמן רב בדיעבד, פרוש זה של המדריך שלי חזר אלי. הצניעות המשקרת של הבורות שהתהדרתי בה למן ההתחלה אפשרה לי לפתע הצצה חטופה בנקודה אפלה. הבדידות של האחד לא נותנת שום ערבות לאחר. ההצעה של הפסיכואנליזה כוננה עבורי, רק עכשיו,  קפיצה לתוך התהום. הייתי מזועזע.

אבל זה לא היה הכל. זה בדיוק ברגע עצמו, שהוסמכתי  בפאס deux, זו שהתנסתי בה בבדידות זו של האחד בריפוי, בזמן של נישול סובייקטיבי, לפיכך זה ברגע בו עזבתי את האנליסט שלי, שהטרנספרנס עם המדריך הפך ליותר עקבי והתחזק. טרנספרנס אחר זה אשר התמקם במהלך הריפוי האנליטי, ברגע שבו החלטתי לקבל פציינטים, לא הופרע עם הפאס והמינוי שלי ל- AE. להפך, הוא התחזק באותה נקודה של התקשרות מיוחדת זו, טרנספרנס זה למדריך שלי הפך לשאלה עצמה שהועלתה במהלך המפגשים של ההדרכה.

שאלה זו  התבהרה עבורי יום אחד כאשר דברתי על כך עם אן-ליזי וכאשר ניסחתי את ארגון הפרוייקט של ערב זה בדיוק על ההדרכה. נוכחתי שההדרכה לא תפסה אותו מקום עבורה.

במהלך ההדרכה שבאה בעקבות המפגש הזה, דברתי על כך עם המדריך שלי. מה באתי לחפש אצלו? מה הוא היה עבורי? היה הכרחי לשאת, כתשובה היחידה לכל שאלה, את השתיקה האינסופית של המדריך שלי, כדי שאווכח שהיה זה בדיוק הערבות של האחר שלא יכולתי בלעדיה.

במהלך פגישה זו, נוכחתי מה היה הציר שעליו נסובו הפגישות שלי בהדרכה, זה היה שהאיווי של המדריך אינו דבר מה אחר מהאיווי של האנליטיקאי : "מדוע הוא אמר לי כך?" הייתי חייב זמן רב כדי להווכח שההתערבויות של המדריך נחרטו בראש ובראשונה במימד של ההיגד ולא במישלב של האמירה. המדריך התעניין בהיגד כשלעצמו שהופנה אליו ולא באמירה שלו. אוריינטציה זו של הפגישה שכוונה על ידי המדריך לעבר ההיגד שלי, הובילה אותי להתעניין באיווי של האנליטיקאי ובאקט שלו. ההדרכה לא יכולה לתת את הערבות של האחר, ההפך הגמור, היא לא יכולה אלא לשלוח אותך חזרה אל הבדידות של האקט. אין לצפות לשיעור מהדרכה כי אם רק זאת.

בהקשר זה, ההדרכה לכשעצמה עוסקת בדיסקורס האנליטי ובאקט האנליטי. האיווי של האנליטיקאי במרחב הסינגולרי של ההדרכה התחבר בראש ובראשונה עם ההגד של זה שבא למפגש עם המדריך. השתיקה המתעקשת של המדריך במקום של השאלה שלי הלכה לעמדה של סוכן בקשר בין הפרטנרים של ההדרכה. האפקט שמושג הוא ההפרדה מ- S1, מסמן אדון  האחראי לתפירה של הפגם באחר. S2, במקום של אמת מסמנית שהידע הוא לא ערב עבור האחד.

a S2                  S1

S

זו הנקודה שהדגישה גרסיאלה ברודסקי. הסובייקט השסוע הוא האפקט של שיח זה ושל האקט האנליטי, שנוצר על ידי זה שמסכים לתפוס את מקומו בהדרכה.

מתורגם מ : MENTAL no. 26

תרגום:

ענת פריד

אילנה הררי

---

[1] Brodsky G. "Effet d'un controle", Clinique de la formation dans la psychanalyse, Quarto, 76, mai 2002, pp. 78-79

[2] שם, עמ' 78ה, בהדרכה עימו

[3] Seynhaev B., "une passe. Temoignage au Cours de J.A. Miller", Qoatro, no 96, "Larret de la cure", octobre 2009, p. 19.              

De la mélodie à la partition Anne-Marie Le Mercier

Nora Grupalli

Quel est le ressort de l’opération produite par le contrôle ? Il y faut un transfert du contrôlant vers le contrôleur et, au-delà, vers le discours analytique.

Le contrôle n’est pas une pédagogie, même s’il a des effets d’enseignement. Ce n’est pas non plus l’apprentissage d’une technique thérapeutique, c’est un effet du discours analytique. Pour autant, ce n’est pas l’analyse. La réponse du patient aux effets de la nouvelle lecture de son cas valide l’effet du contrôle. Voyons cela à partir d’un cas.

Louis, homme jeune au parcours professionnel brillant,  est venu consulter après un passage par lesurgences. Lors d’une crise d’angoisse massive, il est tombé.Cela l’a rendu mutique un moment. Épuisé, il se sentait réduit à n’être plus qu’une lavette.C’est son mot.

Peu avant, il a été arrêté dans son élan sur le plan professionnel,parce que le soutien de son supérieurhiérarchiquelui a fait défaut. Cette déconvenue a renforcé, du même coup, la souffrance éprouvée vis à vis de son partenaire qui répond peu à sa forte demande d’amour.

Lors dela seconde séance, j’ai établi un lien entre son angoisse invalidante et un événement majeur de son enfance. Il parlait et s’agitait toujours beaucoup, jusqu’au jour où son père lui a lancéd’un ton agacé : « Ça suffit, Louisette! » En larmes, il s’est réfugié pendant deux jours dans sa chambre, sans parler. Il a ensuite discipliné son corps, afin d’effacer tout trait féminin.

La crise d’angoisse qui vous a mis au sol équivaut à ce qui vous est arrivé dans l’enfance à la suite de la phrase cinglante de votre père, lui ai-je dit.

Inscrire le dam éprouvé sur le plan professionnel dans une logique signifiante a permis à Louis de retrouver rapidement des forces. En réponse à sa question,je l’ai encouragé à rester dans son métier. Son transfert a étéd’emblée massif.

Comment manœuvrer face à la demande pressante de Louis qui s’exprimaitsur fond d’une fragilité contrastant avec un parcours professionnel remarquable ? Et comment tenir la corde de l’analyse sans se laisser endormirpar la satisfaction liée aux effets thérapeutiques ? Ce sont là les questions qui m’ont amenée à en parler en contrôle.

Premier signifiant clé du cas 

Le contrôle a fait apparaître combien Louis a trouvé une « personnalité » dans sa profession, pour se défendre d’être la « Louisette » du père. Il a également posé la question du lien sinthomatiqueavec son partenaire,par lequel, sans le savoir, le sujet donne peut-être corps à cette injure paternelle.

Ce premier temps du contrôle, lumineux, m’adonc conduiteà soutenir l’« ego »de cet homme, tout en interrogeant ce qui fait symptôme dans sa relation homosexuelle.

Louis s’est plaintde manquer de confiance en lui.

Je lui ai répondu : « Mais à partir des responsabilités que vous avez exercées vous pourriez écrire des orientations et des propositions. »

Il a alors décidé d’écrire des articles pour ses collègues. Son expression plus personnelle l’a surpris, elle tranchaitavec son style habituellement très poli. J’ai réfréné cependant son élan, lorsqu’il a ététenté de céder à l’invitation d’une amie qui lui proposait d’écrireet, par làmême, de dénoncer, ce qu’il avait subi à son travail. D’autre part, alors qu’il estimait avoir menti, je lui ai confirmé combien il a eu raison de dire non, alors que quelqu’un le provoquait en public à dévoiler son homosexualité.

Parallèlement, il se plaignait de son ami qui le malmenait en lui donnant peu de signes d’amour, alors que lui-même en donnaitbeaucoup.

Je lui ai alors dit : « Vous pourriez lui manquer un peu. Qu’est-ce qui vous oblige à rester dans cette position de demande ? »À la séance suivante, Louiss’est demandépourquoi il tenaiten effet tant à cette relation malgré la souffrance qu’elle engendrait depuis plusieurs années.

Réveil

Quelques temps plus tard, j’ai déplié en contrôle une séance avec Louis en me sentant encombrée.

Le contrôleur est intervenu en disant : Pourquoi parlez-vous autant ? Vous aimez trop ce patient, c’est un séducteur !

Est-il un séducteur ou ai-je été séduite ? Choisir la seconde option m’a permisde saisir, au delà de la séduction qu’a pu exercer le discours de Louis, à quelsminuscules traits du patient s’est accrochée ma fascination. J’aiaussitôt mis celaau travail dans mon analyse.

Moment crucial !Il m’a fallu pouvoir évider l’objet « cause de jouissance » qui m’agitait et me divisait en écoutant Louis, afin de pouvoir occuper, pour lui, la place d’objet « cause du désir » dans sa cure.

Dans le même mouvement d’ouverture, j’ai décidé d’aller parler de ce cas à un autre contrôleur, car mon contrôleur était aussi mon analyste. La séparation des lieux de l’analyse et du contrôles’est imposée à moi dans ce cas précis.

Très vite,je n’ai plus été encombrée par rapport au travail d’analyse de Louis. L’allègement a tenu, à la fois, à l’analyse de ce qui m’encombrait et au fait d’avoir pu parler, en parallèle, à un autre contrôleur.

J’ai été très sensible au style sans état d’âme du second contrôleur que je n’ai vu qu’une fois.

Il a insisté sur la nécessité de faire repérer au sujet ce qu’il méconnaissait de son désir.

Ce sujet veut en effetqu’on le reconnaisse et qu’on lui donne. Il vit dans un monde inconsistant de femmes et de doubles.

Le premier effet de ce temps de rectification subjective a été de couper les séances avec Louis de façon plus décisive, sans en dire trop.

M’est alors venue cette pensée: J’écoutais une mélodie, maintenant je lisune partition.

Ainsi quand Louis m’a dit qu’il a ressenti récemment, en sortant de chez son ami, un agrément certain à se promener seul dans la ville, j’ai coupé la séance. Il est revenu la séance suivante en disant: « Je me demande si j’ai vraiment envie d’être engagé dans une relation, et pourtant je ne cesse de le lui demander,de s’engager. »

Suivre la jouissance à la trace

J’apporte en contrôle un cauchemar de Louis : « Des rats m’attaquaient et je hurlais, d’un hurlement qui réveillait toute la maison. A l’adolescence mon père entrait dans ma chambre, me demandait ce qui se passait et je me rendormais. Ça m’est arrivé 4 fois ces dernières années : je crie très fort. C’est un cri strident, terrible, différent du hurlement de l’adolescence. »

Je l’ai interrogé sur ce cri, différent de l’appel au père dans le hurlement de l’adolescence. Il a associé ses cris à la mauvaise conscience.

« J’ai toujours l’impression de ne pas travailler assez, dit-il.C’est en lien aussi avec l’homosexualité. C’est une mauvaise conscience, mais c’est aussi une conscience mauvaise. »

Je lui ai alors demandé : « Mais qu’est-ce qui mériterait une telle férocité ? »Coupure de la séance.Il a ajouté : « Je n’ai pas à m’excuser de ce que je suis ! »

Le contrôleur a fait résonner le signifiant « rats », opaque et peut-être condensateur de la jouissance du sujet.

D’où, changement de cap dans mes interventions !

Une séance où Louis a évoqué ses nuits « intranquilles »m’a permisde revenir sur les rats.

Il m’a alors appris qu’il a une phobie des rats depuis l’enfance. Le lien au père est apparu très vite, avec des ruptures dans le style d’énonciation oùtransparaissait une forte jouissance. Lui, si poli, pouvait donc être grossier. Dès lors, outre les coupures, j’ai ponctuéses propos et interrogé à la foisson rapport aux conditions d’amour qu’il a ainsi pu déclineravec précision, et son rapportau corps.

Il a alors racontéune scène qui a précédé la crise d’angoisse l’ayant amené en analyse. Juste avant la mutation professionnelle à laquelle il a été contraint, Louis s’était fait opérer des hémorroïdes. Une fois rentré chez lui, il a fait une hémorragie pendant la nuit. Il est tombé et s’est retrouvé rampant au pied de son lit.« Une serpillère ! », a-t-il dit.

Je lui ai juste dit « Ce fait est important », et j’ai coupé la séance.

Louis n’est pas allé plus loin dans son récit: D’une part, il était persuadé qu’il m’en avait déjà parlé. Et, d’autre part, il a commencé la séance suivante en disant qu’il ne se souvenait pas de ce sur quoi nous nous étionsarrêtés. En revanche, il a affirmé se soumettremoins aux caprices de son ami.

Il m’a ensuite fait part d’un rêve :« La sœur de mon ami me téléphone, pour me dire qu’il est mort, il s’est coupé les veines. »

Dans ses associations, il a alors évoqué un de ses doubles, avec qui il a eu récemmentun désaccord d’ordre professionnel. Cela l’a angoissé.

C’est un homme à l’avis tranché,a-t-il dit.

« La vie tranchée ? », lui ai-je alors rétorqué.

Il a ajouté : « Je ne peux pas me passer de lui, c’est un frère. Mes rapports avec mes amis, avec ma sœur aussi, c’est de la gémellité. »

Au plus fort deleur différend, Louis adonc tranché, mais avec angoisse.

« C’est essentiel que vous ayez pu maintenir votre position ! », lui ai-je fait remarquer.

« Oui, mais, toute la journée, j’ai angoissé, parce qu’il(celui qu’il appelle : un frère)ne me répondait plus. Il avait juste oublié son portable. »

Effets du contrôle

Une orientation s’est ainsidéduite du contrôle :

Border le trou à rats pour que Louis reste à distance de Louisette, car si celle-ci s’incarne trop, il tombe ; aérer le tissage dela gémellité pour qu’il puisse trancher, sans craindre de perdre ces recours imaginaires vitaux, ou de mourir ; lui faire savoir ce qu’il méconnaît, notamment dans le lien à son partenaire et dans sa vie professionnelle.

Pour que ce repérage ait une incidence sur ma façon d’intervenir, il a fallu,en analyse et non en contrôle, travailler la cause de mon penchant à animer l’autre.

J’interviens désormais sur un mode plus économique, et plus incisif, ce qui laisse place au travail de Louis.

Il parle peu de sa vie professionnelle à présent. Il s’interroge sur ses choix intimes, notamment sur le plan sexuel, et sur sa demande d’amour infinie.