גוף אחד, שני כתבים- אראסלי פואנטס

גוף אחד, שני כתבים

למרות שהפסיכואנליזה היא חוויה של הדיבור, הכתיבה ממלאת בה תפקיד חשוב מאוד.  בפסיכואנליזה הדיבור והכתיבה לא מופרדים כי ההתענגות שנרשמת בגוף כסימפטום הייתה קודם מילה שנאמרה  ומה שלא מפסיק  מלא להיכתב נכתב באופן קונטינגנטי בשימוש בדיבור.  הדיבור האמיתי כשהוא מושקע/מופקד בהעברה, אזי יש לו אפקט של כתיבה. מנקודת מבט  של התנסות באנליזה לא רק בחינה של מה שכבר נכתב וחוזר, אלא גם בחינה של החדש שיכול להכתב.

האבל רשום בגוף

במקרה שלי, חוסר האפשרות להתאבל על אובדן שהתרחש מוקדם מאוד בחיים שלי, גרם לכך שההתענגות מחוץ לסירוס  נכתבה בגופי  בכתיבה ממשית.

האבל הוא תגובה לאובדן ,בדרך כלל אובדן של מישהו אהוב עלינו,  אולם יתכן שהאובדן לא יכול היה לעבור סובייקטיביזציה וכתוצאה מכך האבל  לא יכול להתקיים. הבלתי אפשריות עבור אובדן זה לעבור סובייקטיביזציה, גרמה לכך שלא נרשם בלא מודע – למרות זאת השאירה עיקבה, שנכתבה ישירות על הגוף ופצעה אותו .

העבודה  האנליטית הייתה יצירת שינוי בכתיבה  שיאפשר לכתוב את האבל בסמלי.  כך, כפי שאמר לאקאן בהרצאה ב ג'נבה על הסימפטום,  הובילה המצאה  של הלא מודע להצפנה (צופן) של חלק מההתענגות הספציפית  שהתמקדה בגוף על ידי כתיבה ממשית מהסדר הספרתי.

 ללא ספק כל מקרה של אבל שונה זה מזה, כפי שכל סובייקט מגיב בצורה אחרת לקשיים המונחים באבל.

במקרה שלי חוסר היכולת לעשות סובייקטיבזציה מפטירתה של אמי כשהייתי בת 8 חודשים בלבד, לא היתה קשורה רק לגיל,  אמנם הגיל היה משמעותי ביותר, אבל אליו התווסף קושי נוסף , האופן שהאחר דיבר ומסר לי בלשונו על האובדן הזה.

התגוררנו אז בכפר באלמריה ((Almería ששרר בו סגנון דיבור ייחודי.  כמה מנשות הכפר שהכירו אז את אימי כשראו אותי נהגו לומר –  איי.. לו אימה יכלה לראות אותה!!!

משפט זה  שמעתי כשהייתי צעירה מאוד, ומבלי להיות מודעת לכך,  קיבל צורה קומפקטית של הולופרזה.  כשהתבגרתי, כל פעם ששמעתי אותו חשתי אי נוחות בגוף שלא יכולתי לבטא במילים.  הרגשתי שההתענגות נכפתה עלי, התענגות מפניה לא יכולתי להתגונן. בסמינר I לאקאן אומר: "כל הולופרזה קשורה למצבים גבוליים שבהם הסובייקט תלוי בקשר אספקלרי עם האחר".   לו אימה יכלה לראות אותה!!! הציג בפני באופן קודר את המבט של אימי המתה, וכך הלחים מבט ומוות.  נשות הכפר לא דיברו איתי על אימי ולא סיפרו לי איך הייתה, מה שהייתי מאוד רוצה שהרי לא היו לי סיפורים על איך שהיא היתה, אלא הוצגו בפני כעדות אילמת - המבט של מישהי מתה.  מה ששמעתי נכפה עלי ויצר אי נחת גדול שהשליך על גופי, ואיפשר שתיכתב התענגות שאליה לאקאן מתייחס כהתענגות בסדר של הספרה.

בדומה לחותמת, זהו סוג כתיבה שאינה ניתנת לקריאה, היא נקבעה בגופי במקום ובאתר שהיה יכול להתמקם בו הסימפטום.

על כתיבה זו, רק שנים רבות  אחר כך נודע לי, כאשר פגשתי אבל נוסף: אבל על אבי.

על האבל הבלתי גמור הראשון לא ידעתי כלום, חוץ מתחושה מוקדמת שעם מות אבי אהיה נתונה בסכנה.

העובדה היא שבעת מותו הרגשתי חוויה מוזרה. למרות שאהבתי אותו מאד, כשנפטר לא הרגשתי כלום. הייתי לידו אבל לא הצלחתי להגיב על האובדן. מצאתי עצמי שוקעת בסוג של קפאון. לא בכיתי וזה היה מוזר.

חוסר אפקט זה היה חשוד היות ואפקט הוא האפקט של פגיעת הללנג על הגוף. בנקודה זו התגלה שהללנג לא השפיע על גופי כפי שאמור היה.

אבי נפטר והתחושה המוקדמת שהיתה לי התממשה בצורה של מחלה במערכת החיסון שהעמידה אותי בסכנת חיים.  הסימפטומים הראשונים הופיעו בצורה של כתמים אדומים על העור, יחד אתם הופיעו כאבים ראומטיים חזקים.  המערכת האימונולוגית השתגעה, במקום להגן על הגוף התחילה לתקוף אזורים שונים  שהפסקתי להכיר בהם, כמו למשל – העור. אושפזתי מספר פעמים והייתי בטוחה שאמות.  חיי נעשו אפורים.

מה קרה?

לקח לי זמן להבין שמה שההרגשה המוקדמת ניסתה לבשר לי הוא שלא הייתי מוכנה  לעבור אבל נוסף  כי האבל הראשון  הושהה. ברגע שהייתי מול  פטירתו של אביו הפגם האפיסטמי-סומטי שנוצר בילדות  הונכח, ובכן, הגוף שלי כגוף דמיוני, בנקודת מסוימת הפך לממשי.

הגוף, כצורה בעלת מוצקות – נותן עצמו לשילטונם של ייצוגים המובלים על ידי הלשון ושלאקאן מכנה אימבצילים. בתופעה הפסיכוסומאטית הזמניות מניחה שני זמנים : בראשון נוצר הפגם האפיסטמי -סומטי ובשני הוא מתממש.

קונטינגנטיות

בתקופה זו של עצבות כשהוסר הליבידו מהעולם, רצה הגורל שאכיר את הגבר איתו אני חולקת את חיי. גבר  של איווי, בעל חוש הומור מפותח וחסיד של האבסורדי. לפניו הכרתי רק משוגעים שגרמו לי סבל או גברים משעממים שניסיתי בכוח וללא הצלחה לשנות.

התביעה לאנליזה

בהזדמנות זאת החלטתי לבקש אנליזה בפריז. במדריד הייתי פעמיים באנליזה, כל פעם במשך שש שנים. בחרתי בבעלת מקצוע משובחת שהייתה לה תכונה מיוחדת: היא גרמה לי להרגיש קצת פחד. עבורי אלו הן הנשים המגלמות את האני עליון.

במפגש הראשון עלה, מבלי שכלל חשבתי על כך, המשפט שהשאיר את סימניו  בחיי: "לו אימה יכלה לראות אותה!!!" . נזכרתי גם במשפט אחר שבאותם הימים שמעתי מפיו של בן דודי הבכור: "איזה מזל היה לילדה עם הגב' מריה" . הגב' מריה הייתה האישה  אתה התחתן אבי לאחר מות אמי, אמי השנייה, היחידה שהכרתי, והילדה שבה מדובר הייתה ללא ספק אני. באופן מעורפל, המשפט נתן לי להבין שהיה לי מזל שהייתה לי אמה שנייה אבל בה בעת ניתן היה להסיק שלאבד את האם הראשונה היה מזל..
בנוסף לקשיים שהיו לי להתאבל, לאבי היו קשיים משלו כאשר הגיע הזמן לדבר איתי על אמי.  לכאורה אהבתו אליה הייתה יוקדת אך לא נטולת קונפליקטים בשל אופייה העיקש. זו הסיבה בגללה נהג לומר לי שלא רצה שאהיה כמוה. אין ספק שרגשות המעורבים שהחיים חוללו בו  לא סייעו בעדו להתאבל.

לאחר מותה, השפיע הקושי הזה לא מעט גם על מה שהיה מסוגל למסור לי וגם על בחירת ליבו החדשה. הוא בחר באשה מבוגרת ממנו שכבר לא יכלה להביא ילדים לעולם, אישה טובה, חכמה, מורה במקצועה. מנקודת הראות שלי, הקשר שלו אתה היה משונה במקצת. לשניהם הייתה אישיות חזקה והם הרבו לריב על מנת שלא להכנע אחד לשני. אותי הם הותירו בחלל של עצמי.

אמי השנייה הייתה נדיבה מאוד, קצת תקיפה ונוטה להטפת מוסר. אבל מהר מאד הופיע ילד הצהיר על אהבתו אלי מולה והלמידה התערבבה עם הארוטיקה. זו היתה משענת הכרחית על מנת לממש את רצוני לעזוב את אלמריה וללמוד בגרנדה. מאידךהייתה קיימת גם ה-טטה". הטטה הייתה אישה כפרייה ששמרה עלי מאז שנולדתי. היא הייתה חביבה מאוד ואהבה אותי אהבה ללא תנאי. למרות שהטטה לא ידעה קרוא וכתוב, היינו משחקות במשחק המוכר לה, הייתה אומרת לחזור בחמש ואני, למרות שהייתי קטנה ועוד לא ידעתי להביט בשעון, נמשכתי למשחק. זה היה משחק של העמדות פנים.

לאבי מצידו היה חוש הומור מצוין. למשל, בזמן הארוחות עשה מיני קסמים והפך את מליצות המוסר של אמי לבדיחות. כישוריו המפותחים למשחקי מילים היה תכונתו הטובה ביותר. פניו האחרות של כישרון זה היו האכזריות והעקשות שהופיעו לפעמים. עבורי ההומור  מרפא, אם מתייחסים אלי בהומור אני מבריאה. זיכרונות הילדות שאני שומרת מהכפר הם טובים: התגוררנו בבית הספר, השכמנו קום כשהילדים התדפקו בשער ובימי גשם חגגנו ולא היו לימודים. באלמריה לא יורד הרבה גשם.

בגלל שהיו לי שתי אימהות ואב אחד, היו לי בעצם שלוש משפחות, מה שאפשר לי לשמור על מקום די מיוחד ששירת אותי במצבי קונפליקט.

העברה

העברה התרחשה  מהר מאד, כמה חלומות היוו הוכחה לכך. באחד החלומות, בדומה למה שקרה לפרויד עם אירמה, הביטה האנליטיקאית בגרוני, ובטאה את שם המחלה ממנה סבלתי: זאבת.

האנליזה  לא היתה קלה לי כי נקודת המוצא שלה היתה ממשי  אילם שלא נתן עצמו לסימבוליזציה. הסימפטום שבגללו העליתי את הבקשה  לאנליזה היה אבל שלא התרחש ואשר תוצאותיו - שנרשמו בממשי - לא הניבו מובן כלשהו, מה שהפך את האנליזה למסע במדבר.

על אף הקשיים, הפנים הליבידינליות של ההעברה גילו במהרה את הסיפוק שהסובייקט ניסה להשיג שם.  זה קרה החל מתביעה יוצאת דופן שהפניתי לאנליטיקאית. ביקשתי ממנה להסתכל על הכתמים שהיו לי בעור, כתמים חבויים מתחת לשמלה ולאיפור. מבעד לבקשה זו שהתבססה על הנימוק הלא יאמן שאם לא תראה את הכתמים לא תאמין לי, התגלה האיווי החבוי מתחת לתביעה: האיווי לתת לראות.  איווי לאחר הגדול  שלאקאן מכנה בסמינר XI, איווי שכבר היה נוכח בחלום ההעברה הראשון שבו גרמתי לה להסתכל בגרוני.

ההתענגות הנשית העושה סימפטום

באנליזה הראשונה שעברתי במדריד, התביעה הייתה קשורה במבוי סתום ביחס להתענגות נשית האופיינית להיסטריה: הדחף לגלוש מעבר לגבולות הפאליים שהוביל אותי למצב קטסטרופלי עם הגבר שבו התאהבתי לראשונה.  בתקופה בה התקיימו היחסים בינינו התוודעתי לרמות מועקה שהעפילו לגבולות הבלתי נסבל. באותה תקופה של מועקה קיצונית חלמתי שמישהו חילק אפר בצלחות לבנות של האורחים שהוזמנו לסעודה. האפר יצא מראשה של בובה מחלון ראווה. זה היה חלום מבעית. "אפר לאכילה", אפר היה כל מה שנשאר לאחר מות אמי. הלא מודע  הצפין משהו אך לא בצורה מסְפקת.

מה שאי אפשר לכתוב

באנליזה בפריז נגעתי בחוסר האפשרות לכתוב את היחס המיני דרך פירוק הפנטזמה שגרמה לי לחשוב שאני יודעת מה זה גבר ומה זה אישה. הפנטזמה הזו התגלתה באחד המפגשים בהם ביטאתי כעס באשר לחברה שמאוד אהבה לשחק  אותה גבר. -"אני אראה לה שהיא לא גבר" הדגשתי. "הצלחת בזה" הוסיפה האנליטיקאית. הייתי מבולבלת וחשבתי: "במה הצלחתי? מה זה להיות גבר? מה זה להיות אישה?" פתאום הבנתי, שבדומה ל- JONES .E,  גם אני חשבתי שנולדים גבר או אישה. איזה בלבול!!

הקשר שלי עם הדיבור והאמת

בנוגע לאמת לקחתי על עצמי את התפקיד של נושאת הדגל. בגלל שאהבתי להגן עליה הסתבכתי לא פעם. למרות שהחשבתי עצמי כמגן האמת מה שבעצם הניע אותי היה הסיפוק העצמי, הסיפוק שקיים בפנטזמה של "לתת לראות".

אמנם האמת הפנטזמטית מופיעה כאמת מוחלטת, אך יש לציין שהאנליזה אפשרה לי להתנסות במעבר ממובן מוחלט לחוסר מובן. באופן זה, מה שדקה קודם היה אמת אבסולוטית, איבד דקה אחר כך כל מובן והותיר אותי בהרגשה חזקה של אבסורד.

באשר לאופן הדיבור שלי, הוא התאפיין בתקיפות מסוימת באמירה ובאהבה לסינטזה. במהלך האנליזה, המפגשים הקצרים היו עבורי ארוכים מדי עד כדי כך שלא פעם הפסקתי אותם לפני האנליטיקאית. בהזדמנויות אלה  הייתי קמה מהספה כמו  קפיץ, והייתי מגלה קצת באי-נוחות, שהקדמתי. בדיעבד הגעתי למסקנה שזה היה קשור למבט ולזמניות של הרגע וגם לעובדה שהסובייקט קורא את השעה באובייקט ולא בשעון.

חלום החושף נפילה של הזדהות: "חלום על בגדו של לוחם שוורים"

החלום התפתח באוירה היפנוטית. מישהו מלביש אותי בלבוש של לוחם שוורים "בגד נוצץ" ואני נענית לו.  אני מרגישה כמו תחת היפנוזה, אבל ברגע שמניחים את החרב בידי כדי שאצא להרוג, בחלום אני מתעוררת בפחד מפני מה שעמדתי לעשות. מבלי לחשוב פעמיים אני מורידה את הבגד ומסתלקת.

מה היה אותו בגד לוחם השוורים שהסרתי?

בחלום זה הסובייקט נפרד מתג אבהי כאילו היה בגד של לוחם שוורים. התג היה אומץ ליבו של האב שבתור נער, בזמן שלחם עם הרפובליקאים במלחמת האזרחים בספרד, קיבל פקודה להעביר מסר אל מעבר לשדה הקרב וסיכן את חייו על מנת לבצע שליחות זו. על אומץ ליבו ניתנה לו מדליה.

האפקט ההיפנוטי של החלום כמו גם השם שניתן לבגדיו של לוחם השוורים "בגד נוצץ", מראים שמשטר ה-אידאל, משטר אומץ הלב שעליהם נשענות ההיפנוזה וההזדהות עם האב, התבססו על התענגות אסקופית.

חלום קודם 

היה לי עוד חלום שהראה אותי מוכנה למעשה גבורה. לבושה כז'אן דארק עוטה שיריון  רכובה על סוס התכוננתי לצאת למילחמה.  החלום התקיים במהלך מלחמת מאה השנים, שדה הקרב היה אחו ירוק אבל כשהגעתי אליו האויב כבר לא היה שם. חלום זה גרם לי אֵפקט של בדיחה  שכן במובן מסויים זה היה מה שמתרחש באנליזה כאשר הדמות של האחר הגדול  שהסובייקט מחזיק בה בהתענגותו, מתרוקן מאוויר ולא מתייצב.

המכתב מגיע ליעדו

היה זה בזמן מלחמת האזרחים שאבי יצר קשר עם אמי באמצעות מכתב עוד בטרם הכיר אותה. בן דוד של אמי שהיה ידיד וחבר לנשק של אבי לא הפסיק לדבר אתו על מנת לשכנע אותו שיכתוב לבת דודתו. אבי לא שוכנע ונתן לזמן לחלוף עד שגילה יום אחד שידידו כתב לה מכתב בשמו. רק אז החליט גם הוא לכתוב לה וכך, דרך מכתב, התחיל הסיפור ממנו נולדתי אני.

אירועי גוף "ותופעות מיוחדות"

תקופת האנליזה שלי הייתה מלווה בתופעות התענגות שונות, אירועי גוף, שבעלי קרא להם בצורה הומוריסטית: "תופעות מיוחדות", רמז לאפקטים יוצאי דופן שמראים בסרטים. ביניהן היו תופעות מאד מוכרות כמו הפרעות היסטריות בראיה: ראיה כפולה או ראיה למחצה או דרך עין אחת בלבד. שום תופעה כזו לא הייתה מוזרה לי. היו גם תופעות פחות שכיחות  כמו לאחר שיצאתי מאחת הפגישות שבה דיברתי על סיום אנליזה דמיינתי, בחזרה למלון, באולם הכניסה, נוכחות של אישה שלא היה בה שום דבר מיוחד אלא מהיכן שהופיעה הדמות עצמה. אחרי כן עלתה בי הוודאות שנוכחות האישה הייתה מסקנה לוגית מכך שדיברתי על סיום אנליזה, אם כי לא הבנתי מדוע.

פעם אחרת בקליניקה שלי  במדריד הייתה לי מועקה, יצאתי למרפסת, ולרגע "ראיתי" על גבי מסך טלוויזיה, מנחה שדברה בקול שהלך והפך שקט יותר ויותר. חיזיון זה הצליח לשכך את המועקה שכנראה מצאה בו את המיסגור שלה.

חייתי את התופעות האלה בטבעיות, כאילו היו בלתי נמנעות, כך צריך היה להיות. אם לא חייתי אותן זמן מה, התגעגעתי אליהן. באופן מיוחד, התגעגעתי במיוחד לתחושה בגוף, קרובה למועקה וגם חולפת.

שני חלומות על המבט

1.  החלום של הטרו-מטיזם

 חלמתי על כתם לבן, קרחת, שהופיעה בשיער ראשי כתוצאה ממחלה, שהפך לחור ריק. נראה שהחלום הצביע על מסלול האנליזה: מהכתם אל החור.

2.  אלומיניום !

בחלום הזה האנליטיקאית  אומרת בטון של אוראקל: "אלומיניום!" 

האלומיניום הזכיר לי שיר של ז'אק פרבר שמדבר על "מבט מתוק מפלדה", מבט שקישרתי למבטו של אבי, קשוח ואכזרי לפעמים. בחלום, הפלדה הופכת לאלומיניום, מתכת שיכולה להיות חזקה, קלה, גמישה וברת ריקוע. התבצעה פעולה מטלורגית של גמישות, דבר שכבר קרה לי בעבר ושייך לבחירת האובייקטים  שלי. עד שהגיע האקטינג אאוט שיצר את הרגע לפני ואחרי באנליזה הזו.

"גונבים ילד"

זה קרה בתקופה בה עבדתי באופן זמני בקליניקה של חברה וקולגה, שבה עבדה קולגה נוספת, חולת סרטן מזה שנים רבות. אני לא הכרתי אותה, אבל חברתי סיפרה לי עליה ואמרה שהאישה הייתה אומרת שהסיבה היחידה שבגללה הייתה מסוגלת לעמוד במחלה הקשה, הייתה בשל רצונה לראות  את ילדיה מתבגרים.

יום אחד כשהייתי לבד בקליניקה, צלצלה אישה שרצתה לבקש מהקולגה החולה שתטפל בבנה. מכיוון שאני הייתי זו שענתה לטלפון, ומבלי להקדיש לכך מחשבה נוספת, גרמתי להסית את הפנייה אלי והחלטתי שאני אהיה זו שתטפל בבחור. "גנבתי ילד".

חברתי כמובן לא ראתה זאת בעין טובה, אני "גנבתי ילד", שיחת הטלפון לא היתה מיועדת לי.

כאשר סיפרתי על כך באנליזה, כולל כל הפרטים אודות מי היה הבן אדם אליו הופנה הילד, כאשר סיימתי את הסיפור, אמרה לי האנליטיקאית: "הוא לא יראה אותה בעת מותה, היא לא תראה אותו גדל" . הפירוש זעזע אותי, קלע במטרה. ובכן נכון, "גניבת הילד" מנעה מהאנליטיקאית ההיא לראות אותו גדל ומנעה ממנו לראות אותה בעת מותה". ה- אקטינג אוט  ביצע אקט של הפרדה בין המבט ובין המוות, ובכך פירק את מה שהולחם באמצעות המשפט "לו אימה יכלה לראות אותה!!!מאידך, הפירוש של האנליטיקאית "היא לא תראה אותו ...גדל, הוא לא יראה אותה ...בעת מותה". התווה גבול למה שניתן לראות, הפריד בין המבט לבין הראיה.

שתי הפעולות הללו היו הכרחיות על מנת שהאבל יוכל להתרחש. כל עוד מבט ומוות היו מולחמים וראיה ומבט ממוזגים, אי אפשר היה לרשום את האובדן בסימלי.

 באשר לנושא הגניבה, זה לא היה לי זר.. כאשר אמי נפטרה, התנגד אחיה להשיב לאבי קרקעות עליהם היה ערב. הקרקעות הללו היו חלק מהירושה שלי. אפשר לקרוא לסיפור הזה "גונבים לילדה".

תוך כדי כתיבת העדות הזאת שמתי לב שהפירוש הלא מודע לאימוץ מצד אמי השנייה גם כן היה גניבה. אני הייתי הילדה שנגנבה והמשמעות הזאת עמדה בינינו. מספר זיכרונות הוכיחו זאת.

הלא מודע מציע לוגיקה אחרת לבעיה המינית

מופיעים שני חלומות הדומים במבנה שלהם. בחלום הראשון אני פוגשת את ר., קולגה שהיה לה קשר עם הפאס. כשפגשתי אותה הופתעתי בשמחה לגלות שהייתה כמעט בגובה שלי. בלילה השני חלמתי שפגשתי קולגה אחרת גם בשם ר. וגם היא קשורה לפאס , ובדיוק כמו בחלום הקודם, אני פוגשת אותה ומגלה שמחה שאנחנו באותו גובה. במציאות, שתיהן גבוהות ממני.

בנוסף למימוש האיווי שלי  להיות יותר גבוהה, מציעים החלומות הנ"ל אלטרנטיבה ללוגיקה של הכל ושל היוצא מן הכלל. אף פעם לא אהבתי להשתייך לקבוצות של נשים בלבד, וכאשר זה קרה לא יכולתי אלא להרגיש את הבדידות של היוצא מן הכלל. אך גם בזה לא רציתי. החלום מייצר פתרון אחר: לא קבוצה ולא יוצא מן הכלל, סדרה פתוחה, ללא ערבות.  להיות אישה אחת מיני רבות  היה עבורי פתרון מקובל וגם משעשע.

מה שמפסיק לא להיכתב ונכתב כחור של האות בלשון של הסובייקט

כך חלף לו הזמן, והחשק שלי לסיים את האנליזה התעצם מיום ליום, הרגשתי שהסיום הפך עבורי דחוף. במפגש אחד, ומסיבות שאיני זוכרת, חזרתי על המשפט: "לו אימה יכלה לראות אותה!!!". האנליטיקאית אמרה, כבדרך אגב: "זה בא מרחוק". זה נשמע כמו הערה חסרת ערך, אני הרי ידעתי שזה בא מרחוק. למרות זאת, פתאום הרגשתי ורטיגו ומועקה. "זה בא מרחוק" התנהג כמו המסמן החדש, שמבלי להוסיף לו מובן כלשהו, מחורר את המשפט "לו אימה יכלה לראות אותה". המועקה והוורטיגו העידו על הופעתו של החור ונפילתו של הסובייקט לתוכו.

האנליזה אפשרה שהאבל, שלא נכתב בלא מודע, הפסיק מלא להיכתב וכן להיכתב כמו אות. האות רכיב של פונקציה לוגית המתמקת במקומו של חור שנוצר בשפה של הסובייקט כתוצאה מהתערבותה של האנליטיקאית. כאשר, בסוף, כשהאבל נכתב, הוא נכתב כשוליים של חור, שוליים שבאותה עת, יוצרים אותו.

ההתענגות הספציפית שנכתבה בצורה של כתם וכמו סיפרה על העור, התגלתה כהתענגות אסקופית ממשית שלא היתה מסומנת על ידי המינוס של הסירוס. למרות זאת, עודף -ההתענגות של הפנטזמה, שגם היא התענגות אסקופית, נכתבה כאות מהסדר של הסמבלנט.

הגעתי לסוף, הייתי מסופקת. רגעי המלנכוליה הקטנים נעלמו. על כל פנים לקח עוד  זמן מה עד תום האנליזה כי ציפיתי שתהיה זו האנליטיקאית שתחליט על רגע הסיום. לקח לי זמן להודות ולקבל שהאקט בידיי, אז החלטתי לסיים.

המפגש האחרון: האקט

כבר החלטתי. ידעתי שזה היה המפגש האחרון. סיפרתי שני חלומות, הראשון מיקם אותי בסדרה בין נשים אחרות. בחלום השני, האנליטיקאית הופיעה בפתח ביתה. היא ניקתה את העקבות שהשאיר בעלה  שנפטר במקום. היא סיפרה לי שהכינה מסיבה לכבודו.  אני סיפרתי לה שאפנה לפאס, לכן שאלה: "מה לגבי תבליט הקול?"

במפגש חיברתי את השאלה שהופיעה בחלום עם האני עליון, כהזמנה להמשיך באנליזה. אך כבר קיבלתי החלטה, הייתי מסופקת מהדרך, ובכל מקרה תמיד יישארו שרידים.

כשנפרדתי ממנה היא  שאלה אותי: "ובכן, לא תחזרי?", עניתי "לא". נפרדנו בחיבוק וביציאה מהקליניקה היא אמרה: "לכי!".

מה שמפסיק להיכתב  נכנס למשחק במנגנון  הפאס

יותר מאוחר  יכולתי להבין, בזכות חלום ששכחתי לספר במנגנון הפאס, על מה מדובר בשאלה על תבליט הקול.

בחלום, הייתי בפריז, התקיימה שביתה, היו הפגנות, אנשים צעקו סיסמאות, ולמרות זאת הייתה לי הרגשה שהורידו את עוצמת הקול של פריז. זה היה מדהים.

מה שהתרחש בחוץ, בחלומי, קרה לי. הקול שלי איבד קצת מהתקיפות שלו, איבד רעש. ובנוסף לכך עשיתי עכשיו שימוש במטונימיה. פציינטית וותיקה, רגישה במיוחד לקול, אישרה את העובדה הזאת.

באופן מפתיע, במנגנון הפאס שכחתי לספר חלום זה. שכחתי להעביר מידע שהפסיק להיכתב. לאקאן מתייחס למה שמפסיק  להיכתב כמו "האפשרי" ומציין: "קיימת האפשרות שבאנליזה מובן יפסיק להיכתב". במקרה שלי, מה שהפסיק להיכתב היה מובן  של התענגות שהיה קשור לקולה של אמי השנייה.

זה בדיוק מה ששכחתי לספר.

המחברת: אראסלי פואנטס

E.A. פסיכואנליטית במדריד. חברת ה-ELP  וה-AMP. מרצה במכון השדה הפרוידיאני NUCEP

Email: araceli.f@arrakis.es

תרגום:  סולי פלמנבאום 

עריכה מדעית ולשונית:  דיאנה ברגובוי   ומלכה שיין

הקרטל בעולם [8-10-1994]-מאת ז'אק אלן מילר

הקרטל בעולם

ז'אק-אלן מילר

בחרתי בכותרת זו כי רציתי להביע ולהבהיר מחשבה שמטרידה אותי מזה זמן רב. משהו בקשר לקרטל בעולם לא עובר לי חלק. זו נקודת המוצא שלי. היא הובילה אותי למקום אחר מזה שחשבתי מלכתחילה.

חוסר התלהבות

ב-1979 , המצאתי יחד עם אריק לוראן את הקטלוג של הקרטלים. היום קיימות חמש אסכולות בשדה הפרוידיאני, יש חמישה קטלוגים, עם אותה כריכה, עם אותן רובריקות. זה בסדר גמור. אבל האם אין שם הרבה פורמליזם? אני מרגיש, ואני חושב שאני מרגיש בעולם - אני יכול לטעות, וכמובן יסתרו אותי, אם לא כאן, אזי במקומות אחרים - חסר מסויים של התלהבות ביחס לקרטל. אני אף פעם לא שומע עמיתים ממקומות אחרים שמדברים על הקרטלים שלהם. אינני רואה התייחסות לעבודה בקרטל. אינני מבחין בהתרגשות כאשר עמיתים מדברים על קרטל.

זוהי עובדה שהמסורת איננה הקרטל, זו ההוראה המאגיסטראלית (le cours magistral).

בארגנטינה, היכן שהאוניברסיטה במשך זמן ממושך הייתה מנוטרלת ונותרה ארכאית במתודות שלה, הייתה נהירה אחרי המורים (maîtres) שלמדו את תורתם מחוץ לאוניברסיטאות - מורים ((maîtres לא על ידי דיפלומה, אלא על ידי כריזמה. זה מה שהועתק לספרד ולברזיל. הפלוס-אחד של הקרטל, שהוא המנהיג הפונקציונאלי של קבוצה מינימאלית, איננו מרווה את התביעה לכריזמה. הפלוס-אחד הוא מנהיג, אך מנהיג צנוע, מנהיג עני. האגלמה שנושאת אותו אינה דחוסה. הוא מושקע באופן חלש, הוא, אם נתן לומר כך, ניחן בכריזמה בדרגה נמוכה, בעוד שלפחות במדינות הלטיניות, רוצים, כך נראה, כריזמה מסדר גבוה יותר, השקעה מסיבית של פלוסאחד שבנוסף יהיה דובר (orateur). הדרישה של תיווך אוראלי כדי לגשת לכתיבה היא מבנית, אולם גם אם הכתיבה פחות נוכחת בהכשרה, תיווך זה הופך למטרה בפני עצמה, ומומר להדרכה (guidance) דמיונית. בקיצור, לעיתים קרובות יש לי הרגשה, שכאשר מזכירים קרטלים במקומות אחרים, שישנו שם איזשהו סמבלנט, שיש אילוץ, שזה מעט מאחז עיניים. באמרי זאת, לא יראו אותי בעין יפה. לא יראו אותי בעין יפה במקומות אחרים. עם מה שאני עומד לומר עכשיו, לא יראו אותי כאן בעין יפה. אני מתגרה. זה על מנת שיענו לי. כדי לנסות, תוך כדי גישוש, להרהר על אי הנחת הזה ביחס לקרטל בעולם, זה הוביל אותי לחזור אל מקורות הקרטל – לחזור גם אל מה שאנו כאן, הפכנו את הקרטל.

אל מקורות הקרטל

הקרטל, בשונה מהפאס, הוא בן הזמן של יצירת האסכולה. היו לנו ימי עיון על האסכולה ועל ההתנסות של הפאס בזמן פירוק האסכולה הפרוידיאנית של פריז וב-ECF על הקונספט של האסכולה וההתנסות של הפאס - מעולם לא היו לנו ימי עיון על האסכולה וההתנסות של הקרטל. עם זאת, משום העובדה שהקרטל הוא בן הזמן של יצירת האסכולה, אפשר להניח שהוא מתיישב עם הקונספט של האסכולה ולשאול את עצמנו במה. שתי הערות מקדימות: הראשונה מתייחסת לאקטואליות של הקבוצה הקטנה ב- 1964, בזמן שלאקאן ייסד את האסכולה הראשונה שלו. באותה תקופה הרעיון של עבודה בקבוצות קטנות, של הכשרה החל מקבוצה קטנה, הועלה על סדר היום בסורבון, על ידי סטודנטים למדעי הרוח, במיוחד על ידי האיגוד שלהם - איגוד של פעילי מחאה, לא של מנהלים אדמיניסרטיביים, ה- F.G.E.L., La Fédération générale des Etudiants))  (הפדרציה הכללית של סטודנטים למדעי הרוח, אשר קדמה את הצורך במה שהם כינו G.T.U.

(des groupes de travail universitaire), קבוצות עבודה אוניברסיטאיות, אשר הזמינו את הסטודנטים לעבוד ביחד על בסיס שוויוני, ללא ה-"פרופסורים" ((profs, או עם מעט ככל הניתן של profs, כדרך להתנגד להוראה המאגיסטראלית, פרקטיקה שנתפסה כריאקציונרית. היה בהצעה זו, כמו תקדים לאירועי מאי 68. הרעיון של הכשרה בקבוצות קטנות במקום ההוראה המאגיסטראלית או לצדה, כבר לקח חלק בתנועה האנטי-אוטוריטארית. הפרו-קרטל הוא אנטי-אוטוריטארי. ראינו זאת ב 1979-80, במהלך פירוק ה- EFP, שהחל באמצעות התחדשות העניין בקרטלים. ההערה השנייה שלי היא שהקרטל מגלם תזה של התיאוריה של קבוצות: בקבוצה יש צורך במנהיג, לכל קבוצה יש מנהיג. תזה זו יכולה להירשם לפי נוסחאות הסקסואציה הגברית, באותו אופן בעצם שהפאס יענה לנוסחאות הסקסואציה הגברית. הרעיון של לאקאן עם הקרטל הוא, שבו זמנית, אין כל טעם להכחיש את עובדת המנהיג, אולם אפשר לדלל אותו במקום לנפחו, לצמצמו למינימום, להפוך אותו לפונקציה, ובנוסף פרמוטטיבית.

עבודת האסכולה

אז חזרתי על משפטו של לאקאן שהכניס את הקרטל ל- "אקט הייסוד" שלו - "כדי להוציא לפועל את העבודה, נאמץ את העיקרון של עיבוד מתמיד בקבוצה קטנה". הערה: הקרטל, שהינו קבוצה קטנה זו, הוא האמצעי כדי להוציא לפועל עבודה. זו אינה מטרה בפני עצמה. כן, אולם זה גם לא בדיוק אמצעי. לאקאן אומר בעצם שזה האמצעי, ולא כדי להוציא לפועל עבודה, אלא כדי להוציא לפועל את העבודה, אמצעי על מנת להוציא לפועל את העבודה – עם הא הידיעה. משפט זה, אם עוצרים שם, אומר שעבודת אסכולה עוברת דרך הקרטל. יכולנו להוציא לפועל עבודה מסדר זה בסמינרים, קורסים, הרצאות, ימי עיון. ליתר דיוק לאקאן לא אמר –  "על מנת להוציא לפועל עבודה, נאמץ את העיקרון של עיבוד מתמיד בסמינרים, קורסים, הרצאות, ימי עיון". הוא אומר - "נאמץ את העיקרון של עיבוד מתמיד בקבוצה קטנה". העבודה. איזו עבודה? ב"אקט הייסוד" של לאקאן, המילה עבודה חוזרת מספר פעמים. היא מופיעה בפסקאות השנייה והשלישית. בפסקה הרביעית המחבר מדבר על משימה, בפסקה החמישית על הוצאה לפועל של עבודה, וכ"ו. הוא מסיים בעובדים נחושים. "אקט הייסוד" הוא תחת חסותה של עבודה. אולם, למה קורא לאקאן עבודת האסכולה? זוהי עבודה, - "אשר, בשדה שפרויד פתח, משיבה על כנה את הלהב החותך של האמת שלו – אשר משיבה את הפרקסיס המקורי אותו הוא ייסד (...) אל החובה לה היא ראויה בעולמנו זה – אשר על ידי ביקורת שקדנית, מוקיעה את הסטיות והפשרות..." במילים אחרות, הדרישה האתית, אפיסטמולוגית, של אמת ושל פרקסיס, שלאקאן עושה שתשמע, אמורה להיעשות באמצעות עבודה, שהינה עבודת האסכולה, ועבודה זו עוברת דרך הקרטל - לא דרך הסמינר, ההרצאה, הקורס.

קרטל ופאס

מדוע, עבור לאקאן, הקרטל עולה בקנה אחד עם עבודת האסכולה מבחינת הדרישות האינטימית והגבוהה ביותר שלו? אנו יכולים לענות לשאלה זו : כדי לענות, צריך קודם כל לשאול את עצמנו - מהו הדבר הזה שפגע באמת של הפסיכואנליזה והסיט את הפרקטיקה שלה? אנו יודעים את התשובה של לאקאן - לפחות בצד המוסדי שלה: אנו מוצאים שהוא פיתח זאת ב "מצב הפסיכואנליזה ב- 1956". הרשע של הסיפור הוא האושר העילוהי  (béatitude), זהו הדידקטיקאן. הקרטל, למעשה, כפי שלאקאן מביא אותו ב "אקט הייסוד", הינו מכונה צבאית נגד הדידקטיקאן וכנופייתו – כפי שלאקאן משתמש בביטוי במקום אחר.

זה מראה בברור את הקרבה בין הקרטל לבין הפאס. הפאס, כמו גם הקרטל, הנו מנקודת מבט מוסדית, מכשיר אנטי- דידקטיקאני. האסכולה, עם הקרטל שלה והפאס שלה, הנה אורגניזם המכוון לעקור את הפסיכואנליזה מהדידקטיקאנים. ככל הנראה, זה תמיד נוטה להיווצר מחדש, שכן לאקאן הובל לפירוק אסכולה זו מאותן סיבות עצמן שהביאו אותו לייסדה. לפאס יש תוצאה מוסדית ברורה, לגרום לכך שמינוי ה- AE, יישמט מאחיזת הדידקטיקאנים. ברעיון של לאקאן, הקרטל כיוון גם לשמוט מאחיזת הדידקטיקאנים, את חברי הבסיס, מלא להתקבץ בקליקות מתחרות, אלא להיכנס לארגון המעגלי של האסכולה.

לאקאן מוסיף ב- אקט  : "בשום אופן אין הדבר מצביע על היררכיה הפוכה" la tête en bas) -עם הראש למטה). האם יש להכיר בכך כהכחשה? dénégation) זה לכל הפחות שם את הדידקטיקאן במהופך ((sens dessus-dessous. ואם אין זו היררכיה בהיפוך, אלא ארגון מעגלי, הוא מסומן בקצהו בשוויוניות ברורה. בסיסטמה של הקרטלים אחד שווה לאחר. לאידיאולוגיה של הקרטל יש איזשהו פן של leveller, לעשות פלס (niveleur). זאת עובדה, לאקאן לווה, בכל היוזמות שלו על ידי'Fronde des notables'  (מרד הנכבדים) שהחל בייסוד עצמו, שהמשיך בזמן "ההצעה" של הפאס, ושהסתיים בפירוק האסכולה הראשונה.

תוכנית לאקאן

אם אנו תופסים שכוונתו של לאקאן היא שעבודת האסכולה עוברת דרך הקרטל - ולא דרך הסמינר, ההרצאה וכדומה - כי אז מבינים את הפונקציה של הסקציות באסכולה. לאקאן תכנן שלוש סקציות על בסיס אותן התקבצויות של קרטלים. תכנית זו לאסכולה, תכנית לאקאן לא התממשה מעולם. לפי תכנית זו, עבודת האסכולה נעשית באמצעות קרטלים. במידה שנערכים קורסים, סמינרים או הרצאות זה נעשה מחוץ לאסכולה. יתר על כן הסמינר של לאקאן היה מחוץ לאסכולה. אקט הייסוד אומר שהסגוליות של האסכולה ביחס שלה לאמת, היא העבודה באמצעות הקרטלים. השאלה יכולה להיות אקטואלית. מספיק להחליט על כך. זה היה מניח לחקור מדוע תוכניתו של לאקאן מעולם לא התממשה. האם זה משום שהיא לא ניתנת למימוש? משום שלא ניתן למנוע את צמיחת הכריזמות, או את הביקוש לכריזמה? האם יש לממש תוכנית זו? או שיהיה זה פונדמנטליזם של קרטל? האם יש צורך לשנות משהו בהגדרת הקרטל, או בפרקטיקה שלו, על מנת לממש את תוכנית לאקאן? - כמו, שבסיכומו של דבר היה צורך להשלים את ה"הצעה" של הפאס, על מנת לחדש אותה. אומרים לי שקיים מעט חוסר וודאות באשר לקרטלים. אם כך, יש לבחור: להמשיך כמו עד עכשיו או לחשוב מחדש ברעננות.

ז'אק-אלן מילר השיב לשאלות מהקהל במונחים הבאים: (סיכום)

נותרת על כנה שאלה בעקבות תכניתו של לאקאן מ-1964 : האם אנו רוצים, או שאין אנו רוצים שהאסכולה תישאר בנפרד? הרעיון המקורי הוא של אסכולה בנפרד, אשר בדיוק בשל כך יכולה לענות לשאלה שמוצגת לה, או שצריך שתציג לה - החברה ואפילו המדינה – השאלה אודות הכשרתו של הפסיכואנליטיקאי. באיזה אופן אנו רוצים להישאר בנפרד? או שמא איננו רוצים להיות בנפרד? כיצד לתת את האינטנסיביות המקסימלית לאסכולה? האם חשוב מה שמתפקד בהצלחה במקומות אחרים? או, להיפך, ללכת עד הקצה עם הסגוליות שלנו כפי שלאקאן מצייר אותה כאן? לקחת אותה על עצמנו ולעבוד אתה? האם האסכולה תהפוך לאסכולה של ה- ACF  (החברות המרכיבות אותה), סך ה- ACF? או שהאסכולה תישאר הפלוס אחד שלהן? זה מניח להמציא מחדש את ההבדל. הפאס כבר מציב את האסכולה בנפרד. האם הקרטל עשוי גם הוא להציב את האסכולה בנפרד? או שהוא עבר  בנאליזציה באופן סופי?

הערה שנתתי כהמשך להרהורים אלו ב-Ecole à l’envers  , פורסם בגיליון מספר 1 של L'Envers de Paris, פורסם על ידי ה- ECF בנובמבר השנה. התערבות ביום עיון של קרטלים, מה- 8.9.1994 ב- ECF.

תומלל על ידי Catherine Bonningue .

פורסם במקור ב- La Lettre mensuelle 134

תרגום : סמואל נמירובסקי

עריכה: נטע נשילוויץ

עריכה נוספת: ענת פריד, אנט פלד