התקלויות כושלות בממשי[1]-Neus Carbonell

Bruce-Nauman

התקלויות כושלות בממשי[1]

Neus Carbonell is a practicing Psychoanalyst and member of both the Escuela Lacaniana de Psicoanalisis and World Association of Psychoanalysis. Her latest book, co-authored with Ivan Ruiz, is entitled No todo sobre el autism (Not - all about autism).Her essay in this issue of the LCExpress provides a conceptual history of the Real with an emphasis on contingency. She suggests that for the 21^st century ,  encounters with the Real allow the parletre to "use his or her style of enjoyment instead of suffering from it." Gary Marshall, Co-Editor.

ההתקלויות בממשי בהתנסות האנליטית היא הכותרת של ימי הלימוד הקליניים שיתקיימו בחודש ינואר 2015 במיאמי.

הוזמנתי להציג את הפרזנטציה שלי היום סביב נושא זה. כשהתחלתי לחשוב על כך, הבנתי שישנם שלושה מושגים שיהיה בעל ערך לחקור אותם עוד: "הממשי", "encounter" - "התקלות" ו"התנסות פסיכואנליטית". עלינו להבין כל אחד מהם בנפרד על מנת לתפוס את משמעותם המשותפת .

הראשון אותו הזכרתי הנו "הממשי" :  על פי הבנתי זהו המונח המרכזי של הארגומנט.

הממשי, כפי שאנו מבינים אותו, הנו מושג שהומצא על ידי לאקאן אשר הפך להיות מושג מכריע בהוראה שלו לאחר סמינר 7. מושג זה הפך להיות בעל חשיבות ניכרת ומרכזית בהוראתו המאוחרת.

אין זה פשוט להגדיר את "הממשי", ראשית, בשל מה שלאקאן טען, כי הממשי הוא מה שחומק מהמובן. לכן, קשה למצוא הגדרה טובה לממשי באמצעות מילים. למעשה, ניתן כמעט לומר, כי ההגדרה של הממשי הינהaporia   - פרדוקס לוגי. אולם , למרות כל זאת, ישנם הרבה דברים שניתן לומר אותם על או סביב מונח זה.  אנסה להבר כמה מהם היום.

כעת אעבור למושג השני :  "התקלות " /encounter" ". מה שלדעתי הנו מכריע לגבי המושג הזה היא העובדה, כי להיתקלות יש את הקונוטציה של פגישה מקרית (chance meeting). התחושה, אם כן, של מקריות, אגביות, של יום יום, משהו שהוא בלתי מכוון ובלתי מתוכנן. למעשה הניואנס של ההגדרה של המילה מקשר אותה לממשי. כפי שאסביר בהמשך, בהוראתו המאוחרת של לאקאן, הממשי מובנה סביב הרעיון של הקונטינגנטי, המקרי, מעורר הסכנה hazardous)) והלא מתוכנן.

המונח האחרון הנו : "ההתנסות הפסיכואנליטית". ביטוי זה מכוון לעובדה שהפסיכואנליזה היא בראש ובראשונה התנסות, לא תיאוריה, אולי אפילו לא פרקסיס, אלא התנסות של ההוויה מבעד לדיבור "speaking being" , של הסובייקט המדבר.

למעשה, רק באמצעות המילים הנאמרות באנליזה, הסובייקט יכול להיתקל בממשי, שהוא מחוץ למובן. לכן, ניתן לומר, כי במסגרת של ההתנסות הפסיכואנליטית, ישנה התקלות ספציפית  - מפגש מקרי - של ההוויה מבעד לדיבור עם הממשי .

אף על פי כן, הוספתי שם תואר לכותרת של ההצגה שלי היום. "אני מתכוונת לדבר על ההיתקלויות הכושלות בממשי" . הכותרת הזו יכולה להוביל אותנו לחשוב, כי ישנם שני סוגים של היתקלויות בממשי : כושלות ומוצלחות. אני יכולה לחשוב רק על היתקלות מוצלחת אחת בממשי, וזהו המוות. אם נבין, כי הממשי מבוסס על מה שהוא מחוץ למובן ולתחושה, מחוץ לסדר הסמלי, אז ההתקלות המוצלחת בממשי הנה במוות.

כל יתר ההיתקלויות הן כושלות, כי הסובייקט יופיע כתגובה להיתקלויות אלו. במילים אחרות, הסמלי תמיד מתערב. בשל הסיבה הזו ז'אק אלן מילר, מציע כי בהתנסות הפסיכואנליטית אנו מוצאים רק פיסות, עקבות, פרגמנטים של הממשי. אולם פיסות אלו של הממשי הן בעלות חשיבות רבה.

הבה נחזור לשאלה שהצבתי בתחילת דברי: מהו "הממשי" ? ובאופן ספציפי יותר, מהו הממשי בהוראתו של לאקאן?. כפי שאמרתי קודם לכן, זהו מושג אשר הומצא על ידי לאקאן ואין לו כל קשר למציאות או למונח השגור שמצוי במילון. הדבר הראשון אשר יכול לסייע לנו לתפוס את המובן של המושג הנו שהממשי שונה מהסמלי, ולמעשה הממשי מקבל חשיבות רבה יותר בהוראתו של לאקאן, בעוד שהסמלי הולך ומאבד מהרלבנטיות שלו.

בהמשך לסיווג של ז'אק אלן מילר את לאקאן, סמינר 6 העוסק באיווי מהווה נקודת מפנה. לאחר סמינר 7, אשר עוסק באתיקה של הפסיכואנליזה, השאלה על ההתענגות והממשי מתחילה לקבל יותר ויותר משקל.

הסמלי כפוף לממלכת החוק. ראשית, הסמלי כפוף לחוקים של השפה, ולאחר מכן, לחוק האב ולשם האב. הפסיכואנליזה של לאקאן נולדת תחת הסימן הזה. כפי שז'אק אלן מילר מסביר בסמינר 6, לאקאן בוחר בדרך שהיא מנוגדת לדרך שהלך בה עד כה. נוכל לומר, כי הוא בוחר בדרך לחקור את מה שהוא מחוץ לסמלי, מחוץ למובן. כלומר, הדרך לחקור , אם להשתמש בביטוי פרודיאני , את ה""dark continent של הממשי.

עד כה, הגענו להבנה הראשונה של הממשי כבלתי אפשרי. לאקאן יבטא זאת כך: "מה שלא חדל לא לרשום את עצמו" או "what does not stop not writing itself". לבסוף, הממשי יהיה העדר היחס המיני, אשר לא ניתן לרשום אותו. דבר לא מוביל הוויה מדברת אחת לאחרת באופן טבעי. הממשי הנו הבלתי אפשרי אשר נובע מהעדר היחס. אולם זה הבלתי אפשרי אשר לו אנו יכולים להקשיב בכל ריפוי אנליטי שאנו מכוונים.

הממשי כבלתי אפשרי הנו גם "הטראומה", troumatism"". בצרפתית Trou"" משמעו "חור". בניאולוגיזם, troumatism"" יש משחק מילים בין trou, hole ו trauma. Troumatism   זה החור  שהשפה מייצרת בהוויה מבעד לדיבור, ביחס להתענגות שלה או שלו.

בסמינר 6, לאקאן מתחיל להבנות את הנוסחה עבור הפנטזיה. האובייקטa  נושא את העובדה שהממשי כלול בפנטזיה. יתר על כן, הפנטזיה היא תגובה להיתקלות הראשונה של הסובייקט בממשי. נוכל להדגים זאת עם מקרה פרוידיאני.

אמה לא יכלה להיכנס לחנויות. היא סבלה מחרדה רבה. אולם, היא זכרה כמתנה את התחלת הסימפטום שלה. כאשר הייתה בת 12, היא נכנסה לחנות ושני זבנים לעגו לה. היא ייחסה תוכן מיני לזיכרון. אולם, באנליזה, היא הצליחה להבנות זיכרון קודם לזיכרון זה. כשהייתה בת 8, היא נכנסה למגדנייה, והאופה צבט את איבר המין שלה דרך שמלתה. למרות שהיא הרגישה רע, היא חזרה לחנות הזו. היא נזכרה בכל זה בצער רב ובמבוכה.

הנה, אם כן, ההיתקלות הראשונה, היתקלות מקרית, עם המיניות ועם ההתענגות, אשר בלתי אפשרי לתאר אותה במילים. היא מבוססת על משהו שהוא בלתי אפשרי עבור הסובייקט להבינו, משהו שנמצא מעבר למובן. לאחר מכן, הקונטינגנטיות הזו, הופכת לכורח. מה שהוא בלתי אפשרי עבור הסובייקט לתפוס, הופך עצמו להתענגות חזרתית. זה הופך להיות מקובע בסימפטום - זה הפחד להיכנס לתוך החנות -  והפנטזיה של הפיתוי. אני רוצה להדגיש שפרויד הדגיש את האחריות של הסובייקט ביחס להתענגות שלה, זה הטראומטי. זה מה שמעניק להיתקלות בממשי את הערך האמיתי שלו.

ישנה חוויה טראומטית: התקלות עם מה שלא מפסיק לא לרשום את עצמו, והסימפטום כתגובה של הסובייקט לבלתי אפשרי זה. זה היה מפגש קונטינגנטי שהפך לכורח. המקרה של אמה הנו דוגמא טובה של התקלות כושלת בממשי. בעוד שבממשי אנו מוצאים את הבלתי אפשרי, בכורח נמצא מובן ומילים. הסובייקט מכסה את הממשי עם הסימפטום והפנטזיה. נוכל לראות כאן מדוע הסובייקט הנו התגובה לממשי. באנליזה, מצופה מהאנליזנט להתחקות לאחור אחר המפגש הראשון בכדי לעשות טרנספורמציה לבלתי אפשרי , לא לכורח, למה שלא מפסיק לא לרשום את עצמו, אלא לאפשרי, אותו לאקאן מכנה כ"מה שמפסיק לרשום את עצמו". זה יהיה "הריפוי" הראשון באנליזה: ללכת מהכורח של הסימפטום לאפשרות של משהו אחר.

ב "פונקציה והשדה של הדיבור והשפה בפסיכואנליזה" לאקאן כותב :

"האפקט של הדיבור המלא הנו לארגן מחדש את הקונטינגנטיות של העבר על ידי כך שמעניקים לו מובן של אחריות שעתידה לבוא."[2]

ניתן לכנות זאת ההצלחה של הסדר הסמלי על הכישלון בהיתקלות באי הסדר של הממשי. זהו לאקאן בראשית הוראתו. אולם, כשאיבד את אמונתו בסמלי הוא המציא אנליזה שונה: אנליזה שביסודה אין אמת בהתענגות. בלאקאן המאוחר, יש מעבר ללא מודע הטרנספראלי  הלא מודע אשר נשען על ידע savoir) ), על הסובייקט שאמור לדעת, שם יש לא מודע אמיתי, כזה שקשור לממשי, אשר בלתי אפשרי לצמצם אותו למתן מובן. 

במצב עניינים אלו, הקונטינגנטיות מועדפת. הממשי איננו בבחינת הבלתי אפשרי אלא הקונטינגנטי. הממשי, בהתנסות הפסיכואנליטית, הנו מה שהאנליזנט "נתקל בו במקרה". לא ניתן לתכנן דבר ביחס לזה. האנליזנט לא ישיג מההתנסות האישית שלו את "האמת" אלא את "הרדוקציה של האחר הגדול לממשי ". משפט זה נמצא בהצגה של ז'אק אלן מילר בכנס של WAP בבאונוס איירס באפריל 2012.[3] הוא מוזכר ביחס להגדרה המחודשת של האיווי של האנליטיקאי במאה ה 21. אולם , נוכל לנסות להבין את הביטוי הזה אם נתייחס למטרת האנליזה בתקופתנו כרדוקציה של האמת לממשי.

ההתקלות בממשי בהתנסות הפסיכואנליטית, תהיה, אם כן, התוצאה של הקונטינגנטיות. ייתכן, ויהיה זה חלום, אולי פליטת פה, והם יהוו גילוי פתאומי של הממשי, כי הוא מתגלה רק בפיסות . מה שנמצא על כף המאזנים בלא מודע הממשי איננו ההבנה כיצד הסימפטום נבנה אלא כיצד ההיתקלות  הקונטינגנטית עם הממשי תלויה (hinges) בהתענגות. ההתענגות נתפסת כאן כצורה של הנאה של הסובייקט. ניתן לקוות, כי במקרה הטוב, האנליזה תוביל לכך שההוויה שמבעד לדיבור תוכל לחוש מכך הנאה, ולא סבל .

אנסה להדגים זאת באמצעות וינייטה קלינית:

אישה מביאה חלום לאנליזה. החלום הנו על אישה חולה, אשר נלקחת לבית חולים. שמו של בית החולים הוא משחק מילים בין השם של האנליטיקאי של האישה, והמילה "her" - "שלה".היא בונה בחלום את התביעה שלה: לרפא את האישה באמצעות ידע. בבירור, היא יודעת, שזהו הדבר אותו היא מחפשת באנליזה. היא רוצה לדעת מה היא האישה, כי היא סובלת מחוסר היכולת להשיב לשאלה זו. היא חושבת כי לפסיכואנליזה יש תשובה לשאלה זו. היא מחפשת את התשובה לשאלה של הנשיות בידע , באמת ובמשמעות.

לשאלה על הנשיות אין תשובה אוניברסאלית, כי זוהי שאלה על ההתענגות. זוהי שאלה אשר קשורה לסינגולאריות/ לייחוד של אישה זו. איך היא הגיבה להעדר היחס המיני? לעבודה שהאישה איננה קיימת?.

הפציינטית הזו נכנסה לאנליזה, כי חשבה שבאמצעות הידע היא תקבל תשובה למה שגרם לה סבל. זוהי העברה, בראש ובראשונה, זהו לא מודע העברתי.

אולם, בחלום יש  חרדה רבה. האנליזנטית מוטרדת מהגוף החולה של האישה בחלום, ומהידיעה שלא ניתן לרפא אותה. בנקודה זו האנליזנטית נתקלת בפיסה מהממשי, אשר מכוון על משהו שהולך מעבר לתביעה שלה למובן. יתר על כן, זה מסמן על כיוון  של הנאה. היא חשדה שהחרדה שלה מהגוף החולה, והתביעה שלה לריפוי ,משקפות משהו מהסגנון שלה כאישה. מנקודה זו היא תוכל  להבחין מהי הדרך שלה ליהנות (jouir ). כאן הייתה לה האפשרות לצמצם את האחר הגדול לממשי ולהשתחרר מהמובן.

אין ספק כי היא הייתה צריכה לעבור דרך הטרנספרנס ודרך המובן כדי ללכת מעבר לכך. זה רק באמצעות המובן, שהיא יכולה להשיג את ההתענגות. ראשית, היא ניסחה את השאלה, רק כדי ללכת מעבר לשאלתה, לעבר השאלה של ההתענגות. במידה ותוכל ללכת עד הסוף, ישנה אפשרות שהיא תצליח להבר את הסינטום, ובכך לשנות את מה שהסב לה סבל, למצוא את הדרך שלה להנאה, לדבר אשר יספק אותה.

האנליזה מתחילה ,אם כן, עם תשוקה לאמת, אולם, בהוראה המאוחרת של לאקאן , ישנה תזוזה לכיוון הבלתי אפשרי של האמת ולהתעקשותה של ההתענגות. לא ניתן לתת מובן מלא לממשי שבהתענגות. זהו הממשי בהתנסות הפסיכואנליטית. כפי שלאקאן מציע, ממשי, שכתוצאה ממנו נוצרת ההנאה מהסינטום. כלומר, הסגנון של ההנאה של ה parletre, של ההוויה שמבעד לדיבור.

אנליזה לא מסתיימת עם אמת, אלא יותר בכיוון של איך ההוויה שמבעד לדיבור מתמודדת עם ההתענגות שלה, ובתקווה שתהיה אפשרות להפוך את מה שגורם לו/לה לסבל, לדבר מה מספק. אם האנליזנט מצליח להגיע לסוף, הוא או היא ידעו משהו מהדבר שהוא התקלות כושלת טובה בממשי.

תרגמה: מירב שטנצלר

תודה לנטע נשילביץ' על הערותיה.

---

[1] המאמר נקרא "Failed Encounters with the Real  "  מתוך,Volume 2,Issue 13. December9, 2014.     LCEXPRESS – בחרתי לתרגם את encounters ,  כהיתקלויות, ממשי שנתקלים בו במקרה (מ.ש.).

[2] Ecrits'.New York &London: Norton& Company,2002,p.257.

[3] Available via the World Association of Psychoanalysis (http://wapol.org)