14/2/17

Au début était l’inconscient 'Catherine Paumier




Catherine Paumier



Au début était l’inconscient : le rêve de l’Injection faite à Irma

La Science des rêves et l’injection faite à Irma
« Aucun de mes travaux n’aura été si complètement le mien ; c’est mon propre fumier » (S. Freud, La naissance de la Psychanalyse, lettre n°107 : PUF Paris, p249)
INTRO
Pour cette soirée, j’ai choisi de m’intéresser bien évidemment à l’inconscient. ; l’inconscient tel que Freud l’a découvert  en démontrant, entre autres, que le rêve est interprétable et à interpréter .
A ce titre la Traumdeutung est une initiation à l’inconscient. Elle forme avec  la Psychopathologie de la vie quotidienne et Le mot d’esprit et sa relation à l’inconscient l’essentiel de la démonstration historique de Freud de sa découverte.  C’est  le rêve de Freud de L’injection faire à Irma plus particulièrement que je souhaite examiner ce soir. Ce rêve se trouve donc dans la Traumdeutung qui fut publiée et mise en vente le 4 Novembre 1899 pour la première fois alors que Freud n’avait que 43 ans.  Cet ouvrage sera réédité huit fois de son vivant.  C’est dans cet ouvrage que Freud déclare le rêve comme voie royale vers l’Inconscient et élève le rêve de l’Injection faite à Irma comme paradigme du rêve. L’ouvrage est censé placer le rêve dans son ensemble comme la clé qui ouvrira la porte de l’inconscient
La Traumdeutung occupe un moment particulier dans l’élaboration de Freud : il va abandonner sa théorie de la séduction.
La lettre à Fliess du 21-9-97 en fait état : « Il faut que je te confie tout de suite le grand secret qui s’est lentement fait jour au cours de ces derniers mois. Je ne crois plus à ma neurotica »
Freud découvre que les scènes de séductions auxquelles ils imputaient l’éthiologie des névroses  sont bien souvent fantasmées.

« S’il est vrai que les hystériques ramènent leurs symptômes à des traumatismes fictifs, le fait nouveau est bien qu’ils fantasment de telles scènes ; il est donc nécessaire de tenir compte, à côté de la réalité pratique, d’une réalité psychique. Bientôt l’on découvrit que ces fantasmes servaient à dissimuler l’activité auto-érotique des premières années de l’enfance, à les embellir et à les porter à un niveau plus élevé. Alors, derrière ces fantasmes, apparut dans toute son ampleur la vie sexuelle de l’enfant » « Contribution à l’histoire du mouvement psychanalytique », 1914, trad. fr. Cinq Leçons sur la psychanalyse, Paris, Payot, pp. 83-84.
L’effet de ce rêve de l’injection faite à Irma sur Freud est tel que c’est cinq ans plus tard qu’il va lui donner la puissance d’un acte fondateur. Cinq ans après avoir fait ce rêve, le 12/07/1900, à l’orée du vingtième siècle, il écrit à Fliess  qu’il s’est pris à imaginer que grâce à ce rêve et à l’interprétation qu’il en a faite on pourra graver un jour après sa mort en épitaphe sur sa maison :  « Ici le 24 Juillet 1895, pour la première fois l’énigme du rêve a été dévoilée par Sigmund Freud » . C’est dire à quel point ce rêve qualifié par Lacan de « rêve initial ,le  rêve des rêves, le rêve inaugural » compte dans la théorie freudienne de l’inconscient.
En même temps c’est parce que Freud avait su interpréter les symptômes (hystériques) qu’il a su de la même manière interpréter les rêves. Pour lui il y avait analogie : un texte était là a déchiffrer. Considérant les termes du Tanach qui dit qu « un rêve non déchiffré est une lettre non lue » Freud s’y est attelé .
Voici maintenant le rêve :
« Un grand hall- beaucoup d’invités, nous recevons . Parmi ces invités  ,Irma, que je prends tout de suite à part, pour lui reprocher en réponse à sa lettre, de ne pas encore avoir accepté ma « solution » (Lösung) . Je lui dis : « si tu as encore des douleurs, c’est réellement de ta faute. » Elle répond : « Si tu savais comme j’ai mal à la gorge , à l’estomac et au ventre, cela m’étrangle ». Je prends peur et je la regarde. Elle a un air pâle et bouffi ; je me dis : n’ai je paq laissé échapper quelque symptôme organique ? Je l’amène près de la fenêtre et j’examine sa gorge. Elle manifeste une certaine résistance comme les femmes qui portent un dentier. Je me dis : pourtant elle n’en a pas besoin. Alors , elle ouvre bien la bouche ,et je constate, à droite ,une grande tache blanche, et d’autre part j’aperçois d’extraordinaires formations contournées qui ont l’apparence de cornet du nez, et sur elles de larges escarres blanc grisâtre. J’appelle aussitôt le docteur M., qui à son tour examine la malade et confirme. Le Docteur M ; n’est pas comme d’habitude, il est très pâle, il boîte, il n’a pas de barbe… Mon ami Otto est également là, à côté d’elle, et mon ami Léopold la percute par-dessus le corset ; il dit : «  Elle a une matité à la base gauche », et il indique aussi une région infiltrée de la peau au niveau de l’épaule gauche (fait que je constate comme lui malgré les vêtements). M. dit : il n’y a pas de doute, c’est une infection, mais ça ne fait rien ; il va s’y ajouter de la dysenterie et le poison va s’éliminer. »Nous savons également d’une manière directe, d’où vient l’infection. Mon ami Otto lui a fait récemment, un jour où elle s’était sentie souffrante, une injection avec une préparation de propyle, propylène…acide proprionique…triméthylamine (dont je vois la formule devant mes yeux, imprimée en caractère gras)… Ces injections ne sont pas faciles à faire…il est probable aussi que la seringue n’était pas propre ».

-------------------------------------------------------------------------------------

Quelle interprétation Freud fait-il de ce rêve ?
On pourrait résumer sa conclusion et dire que, selon lui, ce rêve est une tentative d’explication au pourquoi de l’échec de Freud et de ses traitements sur Irma, et surtout une tentative de déculpabilisation vis à vis de l’échec. S’il est si important aux yeux de Freud, c’est que pour lui ce rêve est paradigmatique de la théorie qu’il veut défendre ; à savoir : le rêve est un accomplissement de désir inconscient. Ce qu’il essayera de démontrer à travers tout son ouvrage. Mais pour en revenir au rêve de l’injection, nous trouvons sous sa plume :
« La conclusion du rêve est que je ne suis pas responsable de la persistance de l’affection d’Irma, et que c’est Otto qui est le coupable » (p 110) . Ce rêve enlève à Freud la responsabilité de la maladie d’Irma, son motif (au rêve) est un désir et « son contenu l’accomplissement d’un désir » (p 110). Le rêve renvoie  les reproches sur Otto qui avait agacé Freud à propos de la cure inaboutie d’Irma.
En effet, Irma ( de son vrai nom Emma Eckstein) est une patiente récalcitrante de Freud et une « amie très liée » (S. Freud p 98 L’Interprétation des rêves)  avec la famille, et pour tout dire surtout avec la femme de Freud.
Ces liens le mettent  dans l’embarras. En effet, un échec de la cure peut « compromettre une vieille amitié » (p99)
Freud est mécontent du résultat de la cure ;  les symptômes n’ont pas disparus, et il propose à Irma une « solution » (Losüng) qu’elle refuse, ce qui contrarie Freud plus encore.
 La cure se rompt. Otto , jeune confrère de Freud, revoit plus tard la malade et rapporte ,avec ce que Freud entend comme un reproche larvé, qu’  « elle va mieux mais pas tout à fait bien » (p 99). Freud entend dans ce reproche qu’il a « trop promis à la malade » (p 99) compte tenu du maigre résultat obtenu, ce qui l’agace. Le soir même il se met à écrire « l’observation d’Irma pour pouvoir la communiquer en manière de justification à notre ami commun le Docteur M… ». Dans la nuit qui suit il fait le rêve de l’injection.
Mais en quoi ce rêve est-il différent des autres ? En fait toutes ces idées étaient latentes, à portée du conscient.  Freud est consciemment mécontent de cette cure, consciemment agacé par Otto, il en veut consciemment à Irma pour sa résistance vis à vis de sa « solution » (Losüng)…
En quoi ce rêve est-il réalisation d’un désir inconscient ??? Et de quel désir s’agit-il ???
La première partie de l’interprétation du rêve, rêve que l’on peut diviser en deux temps, tente de donner un sens au rêve et fourni une articulation avec le désir de Freud de se déculpabiliser de l’échec du traitement. Certes ! mais comme déjà souligné, ce désir est conscient, bien présent la veille au soir en écrivant le compte-rendu du cas.
Et c’est bien ici que se situe la vraie découverte de Freud, non pas tant  que tout rêve soit la réalisation d’un désir inconscient , ce qui qui ici n’est pas probant ; que le rêve soit la voie royale de l’inconscient assurément, mais que le sujet de l’inconscient y apparaisse est ce que Lacan va pointer et élaborer.
Lacan ne va pas chercher à interpréter Freud plus que Freud ne le fait. « Ce serait absurde » (Séminaire II p 183). Il ne s’agit pas de cela. Lacan reprendra et le rêve et les interprétations de Freud , suivra Freud lorsque celui-ci affirme l’importance capitale de ce rêve , et piochera dans ce rêve et son interprétation des concepts qu’il développera plus tard dans son enseignement.
Lacan trouvait étrange ce que déjà pointé plus tôt : Freud connaît consciemment son désir d’être disculpé de tout ce qui le relie au traitement d’Irma. Alors pourquoi s’appuyer sur ce rêve pour prouver que le rêve est l’accomplissement d’un désir inconscient c’est à dire refoulé ??? (Freud fit  très tôt une analogie entre rêves et symptômes : tous deux étaient l’expression d’un désir inconscient. C’est ce dont témoigne L’interprétation des rêves. Ensuite Freud fera la liaison entre rêve, symptômes, lapsus, oublis et actes manqués qui tous renvoient au même processus de refoulement. Je ne développerais pas ici plus avant.)
Suivons Lacan dans le Séminaire II qui consacre deux leçons à ce rêve. Lacan se fait pour nous lecteur de Freud, qui lui a rêvé pour nous, la communauté analytique (Jacques Lacan, Séminaire II, p203) Lacan, et nous même, avons un avantage sur Freud. Nous pouvons lire le rêve en y incluant les élaborations de Freud. « A prendre ,nous, l’ensemble du rêve et de son interprétation. Là, nous sommes sur une position différente de celle de Freud » Séminaire II, p 210) . et c’est ainsi Lacan lèvera le paradoxe de l’inconscient freudien du rêve.
Que lit Lacan que n’a pas pu lire Freud?
La première partie du rêve s’introduit par un dialogue de Freud avec Irma où cette dernière refuse la « solution » proposée par Freud. Notons qu’en français tout comme en allemand il y a un jeu de mot avec les mots « solution » et « Losüng » qui peuvent se traduire tous deux et par « résolution » (d’un problème) et par « liquide ».
Le rêve dénonce donc le remède génital qui était conseillé aux hystériques par les spécialistes de l’époque Freudienne. Solution que Freud n’entérine pas. Mais son rêve dénonce aussi sa propre méthode ; à savoir qu’il pensait « alors (j’ai reconnu depuis que je me suis trompé) que ma tâche devait se borner à communiquer aux malades la signification cachée de leurs symptômes morbides ; que je n’avais pas à me préoccuper de l’attitude du malade : acceptation ou refus de ma solution, dont cependant dépendait le succès du traitement… » ( L’interprétation des rêves, S. Freud, p101)
Quelle que soit la « solution » (génitale et hypocrite puisque réfutant l’étiologie sexuelle de la névrose mais proposant le sexe comme « solution »  ou bien délivrer comme un oracle le sens sexuel des symptômes)  le rêve dit qu’aucune  d’elle n’est  la bonne.
C’est alors qu’à la demande de Freud, Irma ouvre la bouche( ce que Freud n’obtient pas d’elle dans la réalité.. . à savoir parler). Elle expose au regard de Freud l’innommable, l’indicible profondeur de sa gorge. La première partie de ce rêve « abouti au surgissement de l’image terrifiante, angoissante , de cette vraie tête de Méduse, à la révélation de ce quelque chose d’à proprement parler innommable, le fond de cette gorge, à la forme complexe, insituable, qui en fait aussi bien l’objet primitif par excellence, l’abîme de l’organe féminin d’où sort toute vie, que le gouffre de la bouche, où tout est englouti, et aussi bien l’image de la mort où tout vient se terminer. (………) Il y a donc apparition angoissante d’une image qui résume ce que nous pouvons appeler la révélation du réel (…) du réel dernier (….) ce quelque chose devant quoi tous les mots s’arrêtent et toutes les catégories échouent, l’objet d’angoisse par excellence » (J. Lacan Séminaire II p 196)
Mais Freud ne se réveille pas …il continue de rêver.
 Au lieu du réveil intervient dans le rêve une diffraction du moi .  la scène est envahie par une foule.
Jusqu’à présent en premier lieu le rêve se situait dans le domaine imaginaire dans le moment de dialogue avec Irma, elle ouvre la bouche et nous entrons dans le domaine du réel. Puis, effacement de Freud lorsqu’apparaît « la foule », les trois médecins qui représentent tous les médecins es-docteurs en vérité.
Un « trio de clowns » en vérité. (J. Lacan, Séminaire II, p 187)
Otto, le Dr M…, Léopold…Tous trois discutent de la maladie d’Irma et chacun y va de son savoir…tous « docteurs de la Vérité qui, d’une solution à l’autre, exercent leur maîtrise sur le désir de l’autre et continuent de méconnaître le leur » (S. Cottet, Freud et le désir du psychanalyste, p69). C’est en alter-égo de Freud qu’il faut voir ces médecins, des égos que le rêve désintègre.
(Ce que ces trois personnages viendraient figurer, ce sont les différentes couches identificatoires à partir desquelles s’est successivement composé le Moi freudien. Chacun renvoyant par association à des êtres chers dans l’histoire de Freud (ex. Dr. M. renvoie par association au demi-frère de Freud qui lui-même renvoie au Père de Freud soit à celui qui fait autorité), ils incarnent les figures identificatoires à partir desquelles s’est constitué par accumulation le Moi freudien.)
Au moment de la désintégration des différentes composantes du moi freudien alors apparaît une formule ; celle de la triméthylamine, lettres qui n’ont aucun sens et qui viennent à la place du réel que l’imaginaire essaye de recouvrir. Ainsi, sous le signifiant et sa signification, il n’y a rien d’autre que le réel de la castration que Freud rencontre.  Il n’y a plus d’associations. La triméthylamine apparaît comme étant le fin mot du rêve qui ne « veut rien dire sauf qu’il est un mot » (Jacques Lacan, Séminaire II, p 234). Ombilic du rêve nous dira Freud.
-------------------------------------------------------------------------------------

Je vous ai amené jusqu’à ce point du rêve, où il y aurait encore

beaucoup de choses à dire, pour tenter de le prendre par un autre

biais en regard de l’avancée du travail des AE de l’Ecole.


En effet, quid de cette « triméthylamine » dans le développement

de la cure de Freud. Nous le savons, Freud est le père de la

psychanalyse, et en tant que tel le père du « péché originel » de

n’avoir pas fait d’analyse au sens orthodoxe du terme puisqu’il

l’inventait. Nous savons aussi que son « interlocuteur » était Fliess

et que son échange littéraire à servi de support à la cure de Freud.

De la même manière on peut y intégrer ses créations littéraires

tels justement cette Traumdeuntung. Mais écrire ce n’est pas

parler et lire ce n’est pas écouter.( cf. Conférences et Entretiens

dans des universités nord-américaines. Paru dans Scilicet n° 6/7,

1975, pp. 32-37.)

Lacan indique qu’en ce point du rêve, tout s’arrête, une limite est marquée en regard du sens du rêve. C’est la limite du chiffrage du rêve. Et combien même on le pousserait plus loin, il ne livrerait rien de ce qui en est du sens du sexuel et de la mort. Arrivé à ce point le sujet peut se réveiller. (Ceci dit Freud aurait dû se réveiller plus tôt, au moment même où Irma ouvre sa bouche et où se dessine l’image de l’horreur. Mais comme le signale Lacan, Freud ne se réveille pas à ce moment là car  « Freud est un dur » (P186 Séminaire II) et qu’il va « aller aussi loin qu’il peut aller dans l’ordre de l’angoisse » (p 199) et atteindra ce qu’il nommera l’ombilic du rêve. (S. Freud, L’interprétation des rêves p 446) ou l’Unerkannt, l’impossible à reconnaître (J. Lacan le Sinthome , Séminaire XXIII p 238). Ce qui ne se reconnaît pas est de l’ordre de ce qui ne peut pas se dire ni s’écrire.
Freud franchit quelque chose, il va au-delà de sa passion pour la vérité, au-delà de son moi ambitieux, au-delà du désir du Maître. Lacan souligne l’effacement de l’ego de Freud, l’annulation du moi de l’analyste (J. Lacan, Séminaire II, p 287), « condition de l’émergence d’un désir inconscient au-delà du narcissisme (qui n’est désir de personne) ; d’autre part, il s’agit d’un désir inhumain et fondamentalement transgressif en tant qu’il est à l’origine de la psychanalyste, qu’il inaugure l’acte analytique »(S. Cottet, Freud et le désir du psychanalyste, p70). C’est de ça qu’il s’agit lorsque le rêve signale que « la seringue était sale , la passion de l’analyste, l’ambition de réussir, étaient là trop pressantes, le contre-transfert était l’obstacle même. »( J. Lacan, Séminaire II, p 196)

En quoi ce rêve se différencie-t-il d’un rêve de fin d’analyse? En quoi le cartel de la passe considère qu’un rêve plus qu’un autre relève ou non de la fin ?
Pour illustrer cela je vais vous rappeler le rêve de Sonia Chiriaco qui a abouti à une nomination d’AE :
« … l’analysante doit subir une opération qui consiste à ouvrir le couvercle de son crâne pour en extraire quelque chose, le fin mot, se dit-elle, mais quel est-il ? Lui revient qu’elle a ramassé des coquillages et parmi eux des ormeaux, pour les exposer, sous forme de tableau, sans leur coquille, au public de l’Ecole.. L’apparition de ce signifiant incongru « ormeau » qui présente d’abord sa face hideuse, mollusque dénudé et répugnant, va se décliner en  or-mot le mot en or, le mot précieux et son envers, « mort », signifiant-maître contenu dans la formule du fantasme, et jusqu’aux « hors mots », qui , comme j’ai pu dire, le rendre dérisoire, faisant exploser le mot lui-même et rendant vains tous ces mots auxquels le sujet s’est accroché, notamment dans son analyse » (Sonia Chiriaco, soirée des AE ; La Cause Freudienne 78, p.128)
Je m’en tiendrais à l’énoncé pur du rêve. On y entend la rencontre avec l’horreur innommable,  « hideuse », «répugnante », la butée qui marque la limite du sens du rêve et pointe ce que Jacques-Alain Miller nomme «  l’inconscient réel », un S1 sans S2. C’est la limite de ce qui peut être lu qui s’entend là ; l’ombilic du rêve, ce qui ne peut s’écrire. En ce sens le « choix » du mot « ormeau » est remarquable.
Le désir du rêve de Freud est, non pas tant un désir de déculpabilisation comme déjà vu, mais un désir de trouver une réponse à l’énigme du désir de la femme, une formule qui ne serait pas une injection sale. Le désir de Freud qui se dessine dans ce rêve, est un au-delà du désir de savoir, un désir qui ne serait écrasé par sa furor sanadi ,  une passion orientée vers un réel comme le dit Lacan :  « Aucune praxis plus que l’analyse n’est orientée vers ce qui, au cœur de l’expérience, est le noyau du réel » ( Jacques Lacan, le Séminaire livre XI, p 53) ce que le nom d’ombilic représente.
Alors ? Irma rêve de fin d’analyse ? Nous dirions plutôt rêve de passe.











7/2/17











ז'אק אלאן מילר

התפר  (La suture)
(יסודות הלוגיקה של המסמן)

תרגום: סמואל נמירובסקי
עריכה: אורנה קסטל

            מי שלא רכש במשך אנליזה אישית, את המושגים המקדימים שאפשר לרכוש רק באמצעותה, אין לו זכות להתערב בענייני הפסיכואנליזה. ללא ספק, אתם, גבירותי ורבותי, רוכשים כבוד רב לקפדנותו של איסור זה שפרויד ביטא ב- הרצאות חדשות על הפסיכואנליזה.

            לכן נשאלת אצלי, ביחס אליכם, שאלה בצורת דילמה.

            אם תוך כדי הפרת האיסורים האלה אני מדבר על פסיכואנליזה, מה אתם עושים כאן?, כי אתם באתם לשמוע אחד שאתם יודעים שאינו מסוגל להציג את התואר שהיה נותן פתח לאמון שלכם.

            לעומת זאת, אם אינני מדבר על פסיכואנליזה, אתם שבנאמנותכם  הרבה מכוונים את צעדיכם לאולם זה כדי לשמוע על בעיות הקשורות לשדה הפרוידיאני, מה אתם עושים כאן?

            מה אתם עושים כאן? במיוחד אתם גבירותי ורבותי פסיכואנליטיקאים; אתם המכירים את האזהרה שפרויד כיוון אליכם במיוחד, שלא ליצור קשר עם אלה שאינם אוהדים ישירים של המדע שלכם. שלא ליצור קשר עם ה"גאונים לכאורה" האלה, כפי שאומר פרויד, עם כל אנשי הספרות האלה המבשלים את המרק הקטן שלהם על האש שלכם, מבלי להראות אפילו סימני תודה על זה שקיבלתם את פניהם.
            אם זה שמתפקד עבורכם כשף היה רוצה לשעשע את עצמו בכך שיאפשר לשוליה לחטוף את הסיר הזה, היקר כל כך לכולכם מכיוון שממנו אתם מתפרנסים, איני בטוח שהייתם מוכנים לטעום ממרק שהוכן על פי כזו מתכונת. למרות זאת אתם כאן... תנו לי להתפלא לרגע על נוכחותכם ומהזכות להשתלט לרגע ולהפיק הנאה מהפעלת חוש היקר לכם מכל אלה שאתם משתמשים בו, היינו, חוש השמיעה שלכם.

            עכשיו אני חייב להצדיק את נוכחותכם כאן ועכשיו עם תירוצים שיהיו לפחות ניתנים לווידוי.

            לא אגרום לכם להמתנות מיותרות. הצדקה זו נתמכת במשהו שלא היה צריך להפתיע אתכם אחרי הפיתוחים שבהם עוסק הסמינר הזה מאז התחלת שנת הלימודים: השדה הפרוידיאני, לא ניתן לייצגו על ידי משטח סגור. הפתיחות של הפסיכואנליזה אינה תוצאה של הליברליזם, של הפנטזיה או של העיוורון של מי שהכתיר את עצמו בעמדת השומר שלו. אם למרות שאינם נמצאים בפנים, לא נזרקים החוצה, זה בגלל שבנקודה מסוימת, המנודה מטופולוגיה המוגבלת לשני מימדים, פנים וחוץ מתאחדים והפריפריה חוצה את קווי התיחום.

            ההכרה בעובדה שאני יכול להיות ממוקם בנקודה זו, מאפשרת לכם לברוח מהדילמה שהבאתי בפניכם ולהמשיך בזכותכם המלאה לשבת באולם בתור שומעים. כך תבינו גבירותי ורבותי עד כמה אתם מעורבים במפעל שאני מקדם, ועד כמה אתם מחויבים בהצלחתו.


מושג הלוגיקה של המסמן

            מה שאני מנסה לשחזר תוך איסוף של הוראה מפוזרת ביצירה של ז'אק לאקאן חייב לקבל את השם  לוגיקה של המסמן, לוגיקה כללית, במידה שפעולתה היא צורנית [פורמאלית] ביחס לכל תחומי הידע, כולל הפסיכואנליזה, בה היא שולטת כאשר מתלבשת באפיוניה הספציפיים. הלוגיקה של המסמן היא לוגיקה מינימאלית, במידה שבה מתנסחים הכלים הנחוצים המבטיחים לה התפתחות המצטמצמת לתנועה לינארית הנוצרת באופן אחיד בכל נקודה ונקודה של מסלולה ההכרחי. העובדה שללוגיקה זו קוראים לוגיקה "של המסמן" באה לתקן את האופי החלקי של ההמשׂגה שהייתה מגבילה את תוקפה לתחום שבו היא נולדה בתור קטגוריה: תיקון זה של  הטייתה הבלשנית [הדקלינאציה הלינגוויסטית déclinaison linguistique-]  מכין ומאפשר את היבוּא של לוגיקה זו לצורות אחרות של שיח - יבוא שלא נהסס לבצע לאחר שנשתלט על המהות שבה.

            היתרון העיקרי של תהליך זה הנוטה למינימום, חייב להיות החיסכון המקסימאלי בהשקעה המושגית. למרות זאת, חייבים לדאוג שהחיסכון המקסימאלי הזה לא יסווה מאתנו את העובדה שחיבורים (קוניונקציות) המתבצעים בין פונקציות מסוימות הם די מהותיים על מנת שאי אפשר יהיה להתעלם מהם בלי לגרום לסטייה מההיסקים האנליטיים המובהקים.

            כאשר אנו דנים ביחס שבין הלוגיקה הזאת [של המסמן] ללוגיקה שאנו מכנים לוגיציסטית, רואים שיחס זה הוא מיוחד, כי הראשונה עוסקת בהופעתה [émergence] של השניה, ושהיא חייבת להציג את עצמה כלוגיקה של ראשיתה של הלוגיקה [logique de l’origine de la logique], כלומר, אינה כפופה לחוקיה, ותוך כדי כך שהיא מחוקקת בתחום האכיפה שלה, היא נופלת מחוץ לתחום סמכות זה.
            מגיעים לממד הארכיאולוגי הזה בקלות רבה באמצעות פעולה לאחור [rétroaction] דווקא החל מן השדה הלוגי, שבו מתרחשת ההתעלמות [méconnaissance] הכי רדיקאלית, מכיוון שהיא הקרובה ביותר להכרתה.

            לומר שמהלך זה חוזר למה שז'אק דרידה לימד אותנו כדוגמה מובהקת של הפנומנולוגיה[1], רק יסתיר מהנחפזים את ההבדל המכריע: שההתעלמות כאן מזנקת החל מיצירת המובן. בוא נאמר שהיא לא נוצרה כשכחה אלא כהדחקה.
            בחרנו לקרוא לה בשם 'תפר'. התפר נותן שם ליחס שבין הסובייקט לשרשרת של השיח שלו: נראה שהוא נוכח בשרשרת זו כמו היסוד החסר, תחת צורה של ממלא מקום [sous l’espéce d’un tenant-lieu]. מכיוון שתוך כדי כך שהוא חסר שם הוא אינו שם אך ורק נעדר. הוא תופר על ידי האקסטנסיה [par extension] את היחס הכללי של החֵסר במבנה שבו הוא אחד מיסודותיו, במידה שהוא כרוך בעמדה של ממלא מקום [en tant qu’il implique la position d’un tenant- lieu].

            הרצאה זו מיועדת לנסח את מושג התפר, שאינו נוסח על ידי ז'אק לאקאן ככזה, אולם נוכח כמעט כל הזמן בתורתו.

            שיהיה ברור לכולם שאיני מדבר כאן כפילוסוף או בתור שוליה לפילוסוף, אם פילוסוף הוא זה  שעליו אומר היינריך היינה במשפט שמזכיר פרויד- "...שעם מצנפות השינה שלו ועם רצועות כותונת הלילה שלו סותם את החורים של הבניין האוניברסאלי". אולם תזהרו מלחשוב שהתפקיד של התפר מיוחד לפילוסוף: מה שמאפיין את הפילוסוף הוא קביעת התחום שלו "כבניין אוניברסאלי". חשוב שתשתכנעו שהלוגיקן, באותה מידה שהבלשן עושה זו בתחומו, שניהם תופרים. ובאותה מידה כל מי שאומר 'אני' [je].
            חירור התפר דורש שנחצה את מה ששיח אומר במפורש על עצמו - שנבדיל ממובנו את האות שלו [sa lettre]. ההרצאה הזו עוסקת באות - מתה. היא מחזירה אותה לחיים. שלא נתפלא שמובנה ימות שם.
            הקו המנחה של אנליזה הנו השיח שהעלה גוטלוב פרגה (Gottlob Frege) ב- Grundlagen der Arithmetik, היסודות של האריתמטיקה[2] . ספר זה זוכה בהערכתנו כי הוא מעמיד בשאלה את המונחים שהאקסיומטיקה של פֶּאַנו (G. Peano) מקבלת כמונחים ראשוניים מספיקים כדי לבנות את תיאורית המספרים הטבעיים, כלומר: מונח 'האפס', המונח של 'מספר', והמונח של 'העוקב'[3]. העמדה הזו בשאלה של התיאוריה, שעלינו לשחרר מהאקסיומטיקה שבה היא מתגבשת, האובייקט התופר אותה חושף אותה בפנינו.

האפס והאחד

            השאלה בצורתה הכללית ביותר מתנסחת כך:
                        מהו זה שמתפקד בסדרה של המספרים השלמים הטבעיים שאליו חייבים                    לייחס את התקדמותה?

            התשובה, שאני מוסר אותה [je la livre] לפני שאני משיג אותה, היא:
                        בתהליך של התהוות הסדרה, בהיווצרותה של הפרוגרסיה, פועלת ללא הכרה, הפונקציה של סובייקט.
            קרוב לוודאי הטענה הזו מקבלת צורה של פרדוקס לכל מי שאינו מכחיש שהשיח הלוגי של פרגה פורץ עם הסילוק [exclusion] של מה שבתורה אמפיריציסטית מתברר כמהותי כדי לבצע את המעבר מן הדבר אל היחידה [l’unité] ומקבוצת היחידות אל האחידיוּת [l’unité] של המספר: כלומר, הפונקציה של סובייקט, במידה שהיא נושאת על עצמה את הפעולות של הפשטה ושל איחוּד.
            אולם, האחידיוּת שכך מובטחת הן ליחיד והן לקבוצה נמשכת אך ורק וכל עוד המספר מתפקד כשם של עצמו. כאן מקורה של האידאולוגיה [תיאוריה עמומה] ההופכת את הסובייקט למחולל בדייה [פיקציה] זו, אלא אם כן נכיר בסובייקט זה כתוצר של תוצרו; אידאולוגיה שבה השיח הלוגי מתמזג עם השיח הפסיכולוגי, ובמיזוג הזה שהשיח הפוליטי תופש את עמדת האדנות, שאוקהם [William of Occam] חושף, לוק [John Locke] מעמיד פנים שאינה קיימת, וזאת לפני שהיא הולכת והופכת לבלתי ידועה בדורות שבאו אחריו.

            סובייקט, אם כן, המוגדר על ידי תכונות, אשר צדן השני [envers] הינו פוליטי, שלרשותו מעין יכולת זיכרון הנדרשת כדי לנעול את הקבוצה מבלי לתת לאיברים (שתמיד ניתנים להחלפה זה עם זה) ללכת לאיבוד; ויכולת של חזרה [répétition] הפועלת באופן אינדוקטיבי. ללא ספק הסובייקט הזה הוא זה שפרגה מלכתחילה מסלק מן השדה שבו המושג של המספר חייב להופיע- כאשר יוצא חוצץ נגד הייסוּד האמפיריציסטי של האריתמטיקה.

            אולם אם קיימת ההסכמה שהסובייקט, בתפקידו המהותי ביותר, אינו מצטמצם לדבר הנפשי, סילוקו [son exclusion] מחוץ לשדה של המספר מזדהה עם החזרה [répétition]. זה מה שאנו חייבים להוכיח.

            אתם יודעים שהשיח של פרגה מתפתח החל ממערכת בסיסית המורכבת משלושה מושגים: המושג של מושג, המושג של אובייקט והמושג של מספר, ושני יחסים: הראשון, מן המושג אל האובייקט, ההיכללות [subsomption], והשני, מן המושג אל המספר, שיהיה עבורנו היחוּס [assignation]. מספר מיוחס למושג שבו נכללים אובייקטים.

            הדבר הלוגי הספציפי מצביע לכך שכל מושג אינו מוגדר ואינו קיים אלא בגלל היחס שהוא מקיים בתור מכליל עם הנכלל. ובאופן דומה, אובייקט מגיע לקיומו רק במידה שהוא "נופל מתחת למושג"; אין שום קביעה אחרת שתתרום לקיומו הלוגי של האובייקט למרות שהאובייקט מקבל את מובנו מהשוני שבינו לבין הדבר שהתחבר לממשי [la chose intégrée au réel] בגלל היותו במרחב ובזמן.

            בדרך זו ניתן לראות את ההעלמוּת שחייבת להתרחש על מנת שהדבר יופיע בתור אובייקט. האובייקט אינו אלא הדבר במידה שהוא אחד.

            מתברר שהמושג הפועל במערכת ונוצר אך ורק על ידי הקביעה של ההיכללות, הינו מושג מוכפל: הוא המושג של הזהות למושג.
            הכפלה זו שנוצרה בתוך המושג על ידי הזהות, מולידה את המימד הלוגי, כי באמצעות ההעלמות של דבר, יוצרת את הופעתו של הדבר בר-מניה [numérable].
            למשל: אם אני מאחד את מה ש"נופל מתחת" למושג "הבן של אגאמנון ושל קאסאנדרה" אני קורא  לפֵּלוֺפּס ולטֵלֵדַמוס כדי להכליל אותם. לקבוצה זו איני יכול ליחס מספר אלא תוך שימוש במושג: "זהה למושג: בן של אגאמנון ושל קאסאנדרה". באמצעות האפקט של הפיקציה של המושג הזה, הבנים משתתפים עכשיו במידה שכל אחד הינו, תרשו לי לומר, מיוחס לעצמו, דבר ההופך אותו ליחידה, ומעביר אותו לסטטוס של אובייקט ובתור שכזה, בר-מניה. האחד של איחוד היחיד [l’un de l’unité singulière], האחד הזה של הזהה לנכלל [cet un de l’identique du subsumé], האחד הזה כאן, הוא הדבר המשותף לכל מספר מעצם העובדה שהוא הורכב לפני כל כיחידה [constitué comme unité].
            אתם יכולים לגזור מנקודה זו את ההגדרה של יחוס [assignation] של מספר: על פי הנוסחה של פרגה, "המספר שיוחס למושג F הינו האקסטנציה של המושג "זהה למושג F"".
            התוצאה של המערכת השלישונית [ternaire] של פרגה היא שהמערכת אינה משאירה לדבר אלא את התמיכה של זהותו בינו לבין עצמו, מה שהופך אותו למושג פועל ובר-מניה [concept opérant et numérable].
            צעדי התהליך שהרגע עברתי מסמיכים אותי להסיק את הטענה הבאה שבהשלכותיה נדון מייד: היחידה שניתן לקרוא מאחדת [unifiante] של המושג, במידה שמיחסת לו מספר, משתעבדת ליחידה מבחינה [distinctive], במידה שהיחידה הזאת היא הנושאת את המספר [l’unité qu’on pourrait dire unifiante du concept en tant que l’assigne le nombre se subordonne à l’unité comme distinctive en tant qu´elle supporte le nombre.].
            במה שנוגע לעמדה של היחידה המבחינה, יסודה חייב להיות ממוקם בפונקציה של הזהות שתוך כדי יחוס של התכונה של "להיות אחד" לכל דבר ודבר שבעולם, מקיימת את הפיכתו לאובייקט של המושג (הלוגי).
            בנקודה זו של הבנייה, תחושו את הכובד של ההגדרה של הזהות שאני הולך להציג.
            ההגדרה הזו, החייבת לתת את מובנו האמיתי למושג של המספר, אינה חייבת לשאול ממנו שום דבר[4], כדי ליצור את המספור [numération].
            הגדרה זו היא ציר הסיבוב שסביבו מסתובבת המערכת כולה. פרגה לוקח אותה מלייבניץ. היא מתבססת על הטענה הזו : Eadem sunt quorum unum potest substitui alteri salva veritate, זהים הם הדברים שאפשר להחליפם אחד בשני salva veritate, מבלי שהאמת תלך לאיבוד.
            ללא ספק מעריכים אתם את החשיבות של הדבר המתקיים במשפט הזה: הופעתה של הפונקציה של האמת. למרות זאת, מה שהמשפט מניח כמובטח מראש הוא בעצם חשוב יותר ממה שהמשפט טוען, כלומר האפשרות של הזהות של דבר עם עצמו. אם דבר רק יכול להיות מוחלף על ידי עצמו, אז מה יהיה מהאמת? החתירה מתחתיה היא מוחלטת.
            אם מסתמכים על המשפט של לייבניץ, אחרי הנפילה [défaillance] של האמת - האפשרות של האמת נפתחת רק לרגע כדי להעלם מיד לאחר ההחלפה של דבר אחד על ידי דבר אחר - האמת משתקמת מיד ביחס חדש: האמת מתקבלת בחזרה מכיוון שהדבר המוחלף יכול לתפקד כאובייקט של משפט ולהיכנס בתוך הסדר של השיח; מכיוון שהדבר הינו זהה לעצמו, הוא ניתן להיבור.
            אולם העובדה שדבר אינו זהה לעצמו חותרת מתחת לשדה של האמת, משחיתה את האמת ומבטלת אותה.
            אתם תבינו עכשיו למה המונח 'זהה לעצמו' המלווה את המעבר מהדבר אל האובייקט הוא מעיינינו של שימור האמת. הזהות-עם-עצמו היא מהותית כדי שהאמת תישמר.

האמת קיימת (La verité est). כל דבר זהה לעצמו.

            נפעיל עכשיו את הסכימה של פרגה, כלומר נעקוב אחרי המסלול הזה המודגש על ידי שלושה שלבים שהוא מציע לנו. יהא דבר אחדX  מן העולם. יהא המושג, האמפירי, של ה- X הזו. המושג התופס מקום בסכמה זו, אינו אותו המושג האמפירי אלא המושג שמשכפל אותו, בהיותו "זהה למושג של X". האובייקט ה"נופל תחת" המושג הזה הוא - X בעצמו, בתור יחידה. ובכך, המונח השלישי של המסלול, המספר, שצריכים לייחס למושג X יהיה המספר 1. פרושו של דבר, הפונקציה הזאת של המספר 1 היא פונקציה חזרתית [répétitive] עבור כל הדברים שבעולם. לכן האחד הזה אינו אלא היחידה המכוננת את המספר בתור שכזה, ולא ה- 1 בזהותו האישית של מספר, במקומו המיוחד, עם שמו הפרטי בסדרה של המספרים. בנייתו של המספר דורשת מאידך גיסא, להזמין דבר מן העולם על מנת לשנותו; משימה בלתי ניתנת להשלמה אומר פרגה: הלוגיקה חייבת להישען רק על עצמה.
            כדי שהמספר יעבור מן החזרה של ה-1 של הזהה אל הסדרה המסודרת שלו; כדי שהמימד הלוגי אכן יזכה באוטונומיה שלו, מן ההכרח שה-אפס יופיע ללא כל קשר עם הממשי.
            הופעתו של האפס מתקבלת כי האמת קיימת [la verité est]. אפס הינו המספר המיוחס למושג "לא זהה לעצמו". אכן, יהא "לא זהה לעצמו". המושג הזה, בגלל היותו מושג, הינו בעל אקסטנציה ולכן מכליל אובייקט. איזה? אף אחד. מכיוון שהאמת קיימת שום אובייקט אינו מגיע להיכלל בתוך המושג הזה, והמספר המאייך [qualifie] את האקסטנציה הזאת הוא אפס.
            בהולדה זו של האפס חשפתי את העובדה שהאפס נתמך בטענה שהאמת קיימת. האמת חייבת להישמר אפילו אם אין שום אובייקט ה"נופל מתחת" למושג של ה- "היעדרות-זהות-לעצמו". אם אינם קיימים דברים שאינם זהים לעצמם, אזי ה- "העדר זהות לעצמו" עומד בסתירה עם המימד כשלעצמו של האמת. למושג של ה- "העדר זהות עם עצמו" מיחסים את האפס.
            'המספר אפס מיוחס למושג של ה- "העדר זהות לעצמו"', זהו המשפט המכריע התופר [suture] את השיח הלוגי.
            מכיוון שבבניה של הדבר הלוגי האוטונומי על ידי עצמו - וכאן אני חוצה את הטקסט של פרגה - כדי שכל התייחסות לממשי תוסר [afin que fût exclue toute référence au réel] היינו מוכרחים להביא בחשבון במישור של המושג, אובייקט שאינו זהה לעצמו, ולדחות אותו מייד מן המימד של האמת.
            ה- 0 שנרשם במקום של המספר, משלים את הנידוי (exclusion) של אובייקט זה. במה שנוגע למקום המשורטט על ידי ההיכללות בו האובייקט חסר, שום דבר לא היה יכול להיות כתוב שם, ואם כבר משרטטים שם - O, זה רק כדי לסמן מקום פנוי, ריק [un blanc], כדי לגרום לחסר להראות.
            מן האפס-חֶסר ועד האפס-מספר מתרחשת ההמשגה של הבלתי ניתן להמשיגו.
            נעזוב עכשיו בצד את האפס-חסר שחשפתי בפניכם, כדי להתייחס אך ורק לדבר אשר נגרם בהבאתו בחשבון ודחייתו לסירוגין, כלומר נתייחס לאפס כמספר.
            האפס בתור מספר, כלומר, בתור זה שמייחס למושג המכליל את החסר של האובייקט, בתור שכזה הינו דבר: הדבר הראשון הלא ממשי במחשבה.
            אם החל מהמספר אפס אנחנו בונים את המושג של המספר אפס, מושג זה מכליל את האפס כאובייקט היחיד שלו. לכן המספר שמייחסים לו הוא ה - 1.
            המערכת של פרגה משחקת עם הזרימה של יסוד אחד בכל אחד מהמקומות שהמערכת קובעת עבורו: מהמספר אפס למושג שלו, מהמושג אל האובייקט ומשם אל המספר. הזרימה הזאת יוצרת את ה -1[5].
            מערכת זו מורכבת, לכן, בצורה כזו שהמספר 0 נמנה כ-1. לחשב את ה- 0 כ-1 הוא הבסיס הכללי של סידרת המספרים (במידה שהמושג של האפס אינו מכליל בממשי אלא ריק).
            זה מה שמוכיח הניתוח שעושה פרגה על פעולת "העוקב",  של "הבא אחרי..." המספקת את המספר העוקב אחרי ה- n על ידי הוספת יחידה: n* העוקב אחרי n, שווה ל- n+1, כלומר
(n+1) = n*. פרגה פותח את ה- n+1 כדי לגלות מה המשמעות של המעבר מ- n לעוקב אחריו.
            אתם תתפסו מייד את הפרדוקס הכלול בתוך גזירה זו אחרי שאני אתן את הנוסחה הכללית של "העוקב" , שאליה מגיע פרגה: [המספר העוקב הוא] "המספר המיוחס למושג 'האיבר בסידרה של המספרים הטבעיים המסתיימת ב- n' זה העוקב באופן מיידי אחרי n בסידרה של המספרים הטיבעים".
            ניקח מספר, הנה השלוש. הוא משמש לנו כדי להרכיב את המושג "איבר של הסידרה של המספרים הטיבעיים המסתיימת בשלוש". נמצא שהמספר המתאים למושג הוא ארבע. שם מופיע ה 1 של ה- n+1. מאיפה הוא נובע?
            כאשר מייחסים אותו למושג המוכפל, המספר שלוש מתפקד כשם המאחד של הקבוצה: שמרה. במושג של "איבר של הסידרה של המספרים הטבעיים המסתיימת ב-3", השלוש הוא איבר (יסוד ויסוד סופי).
            בסדר הממשי, ה-3 מכליל 3 אובייקטים. [אבל] בסדר של המספר, שהוא הסדר של השיח המאולץ על ידי האמת, סופרים, מונים את המספרים: לפני ה-3 יש 3 מספרים, לכן הוא הרביעי.
            בסדר של המספר, בנוסף יש את ה - 0, וה- 0 נמנה כ- 1. ההתקה של מספר מהפונקציה של שמרה אל הפונקציה של איבר, כרוכה בהוספה של ה- 0. כאן הסיבה של ה"עוקב". מה שבממשי היעדרות צרופה ופשוטה, נמצא, בגלל קיומו של המספר, (בגלל האינסטנציה של האמת) רשום כ- 0 ונמנה כ- 1.
            זו הסיבה שבגללה אנו אומרים: האובייקט שאינו זהה לעצמו הוא מעורער-מודח [provoqué-rejeté] על ידי האמת, ממוסד-מבוטל [institué-anulé] על ידי השיח (ההיכללות בתור שכזו), ובמילה אחת: הוא אובייקט תפור [suturé].
            הופעתו [l’émergence] של החֵסר כ- 0, והופעתו של ה- 0 כ- 1 קובעת את הופעת העוקב.
 יהא -  n מספר. החֵסר נקבע כ- 0 אשר נקבע כ- 1; n + 1 זה מה שמתווסף כדי לקבל n* שסופג את ה-1.
            אמנם, אם ה-1 של ה- n + 1 אינו אלא הספירה של ה-אפס, הפונקציה של ההוספה של סימן החיבור שסימנה הוא  '+' הינה ממש עודפת, חייבים להחזיר אל ההיצג האופקי (horizontal) של ההולדה את אנכיותו (sa verticalité)[6]: חייבים להתייחס ל- 1 כאל הסמל המקורי של הופעת החסר (la manque) של השדה של האמת, והסימן '+' , מסמן את החצייה, את ההפרה (transgression) שבאמצעותה ה- 0 של החסר בא לייצוג על ידי ה- 1, ויוצר על ידי ההפרש הזה מ n ל- n* שאתם הסכמתם לקבל כאפקט של מובן, יוצר שֶם של מספר.
            ההיצג הלוגי ממוטט את הריבוד הזה בעל שלושה מישורים. הפעולה שביצעתי פורשׂת ריבוד זה. אם לוקחים בחשבון את שני הצירים האלה [האנכי והאופקי] אתם תבינו במה מדובר כאשר מדברים על התפר הלוגי ואת ההבדל בין הלוגיקה שאני מציג לבין הלוגיקה של הלוגיקנים.
            האפס הוא מספר: זהו הפסוק המבטיח למימד הלוגי את סגירתו [fermeture].
            במה שנוגע אלינו, היכרנו באפס-מספר את ממלא המקום של מה שתופר את החסר.[7]  
חייבים לזכור כאן את ההיסוס שהונצח אצל ראסל (Bertrand Russell) ביחס למיקומו של האפס (האם הוא בפנים?, או האם מחוץ לסדרת המספרים?).
            החזרה [répétition] היוצרת את סידרת המספרים נשענת על זה שהאפס של החסר, יעבור לפי ציר אנכי, תוך חצייה של הקו המגביל את השדה של האמת, על מנת להיות מוצג שם כאחד; לאחר מכן הוא מבטל את עצמו בתור מובן בכל אחד מן השמות של המספרים שנתפסים בשרשרת המטונימית של ההתקדמות הסדרתית.
            באופן דומה אתם חייבים להיזהר ולהבדיל בין האפס כחסר של האובייקט הנושא סתירה (contradictoire), מזה שתופר את היעדרות זו בסדרה של המספרים; חייבים אתם להבדיל בין ה-1 שם פרטי של מספר, מזה שבא לקבע בתַוו את האפס של מה שאינו זהה לעצמו התפוּר על ידי הזהות עם עצמו, חוק של השיח בשדה של האמת. הפרדוקס המרכזי שעליכם להבין (שכפי שתראו בעוד רגע היא זו של המסמן במובן הלאקאניאני) הוא זה שהתוו של הזהה מייצג את מה שאינו זהה, ומכאן מסיקים את הבלתי אפשריות של הכפלתו[8]  ובדרך זו את המבנה של החזרה (répétition), כתהליך של הבדלה [différentiation] של הזהה.
            ובכן, אם הסדרה של המספרים, מטונימיה של האפס, מתחילה במטפורה שלו, אם האפס איבר של סידרת המספרים, בתור מספר, אינו אלא ממלא מקום של מה שתופר את ההיעדרות (של האפס המוחלט) הזורם (qui se véhicule) מתחת לשרשרת על פי התנועה המתחלפת לסירוגין של היצג (représentation), ושל נידוי [exclusion] – אז מה מהווה מכשול להכיר ביחס שהוחזר מהאפס אל סידרת המספרים, את הניסוח היסודי ביותר של היחס שמקיים הסובייקט עם השרשרת המסמנת?
            האובייקט הבלתי אפשרי שהשיח של הלוגיקה מזמין כהדבר-שאינו-זהה-לעצמו ודוחה אותו בתור השלילי הטהור [le négatif pur]; שהלוגיקה המזמינה ודוחה על מנת להפוך למה שהינה, המזמינה ודוחה מבלי לרצות לדעת שום דבר על זה, אנו מכנים אותו, במידה שהוא מתפקד כעודף-הפרזה [excès] הפועלת בסדרת המספרים, הסובייקט.
            הנידוי שלו מחוץ לשיח שבפנימיות קרבתו הוא הווה: תופר.
            אם עכשיו אנחנו קובעים את התוו כ'המסמן', אם אנחנו קובעים עבור המספר את עמדת המשמעות, מן ההכרח להכיר ביחס שבין החסר לבין התוו כלוגיקה של המסמן.

היחס בין הסובייקט ובין המסמן

            אכן, היחס הנקרא באלגברה הלאקאניאנית יחס של הסובייקט אל השדה של האחר (כמקום של האמת) מזדהה עם זה שהאפס מקיים עם הזהות של היחיד (l’identité de l’unique) כנושא האמת. היחס הזה, במידה שיש לו תפקיד רחמי [מטריציאלי], לא יוכל להיכלל בהגדרה של האובייקטיביות. זה דווקא מה שטוען ד"ר לאקאן. היוולדותו-היווצרותו של האפס החל מן הלא-זהות עם עצמו הזו, אשר מוציאה החוצה במכה אחת כל דבר מן העולם הנופל תחתיה, מתארת זאת עבורכם בצורה מספיקה.
            הדבר המכונן של היחס הזה כמטריצה [רחם] של השרשרת, חייב להיות מבוּדד במהלך הזה המהווה את הקובע [דטרמיננטה][9] של הנידוי (exclusion) של הסובייקט  מחוץ לשדה של האחר, ההיצג בשדה הזה תחת הצורה של האחד של היחיד [l’un de l’unique], של היחידה המבדילה [l’unité distinctive] מכונה על ידי לאקאן ”הדבר האחיד" [l’unaire]).  באלגברה של לאקאן הנידוי הזה מסומן על ידי הקו המבטל (barre) הבא לפגוע ב- S  של הסובייקט מול ה- A  הגדולה של האחר ושהזהות של הסובייקט מתיק לפי ההחלפה היסודית של הלוגיקה של המסמן, על ה- A; התקה שהתוצאה שלה היא ההופעה של המשמעות המסומנת עבור הסובייקט (la signification signifiée au sujet).
            כאשר אינה מושפעת על ידי השינוי (ההחלפה) של הקו המבטל, החיצוניות הזאת של הסובייקט ביחס לאחר נשמרת תוך כינון של הלא מודע.
            כי,- אם ברור הוא שהחלוקה לשלוש המדַרֵגֶת, 1) את המשמעות-עבור-הסובייקט; 2) את השרשרת המסמנת, שהאחרות הרדיקאלית שלה ביחס לסובייקט גוזרת אותו מהשדה של האחר, ולבסוף, 3)  השדה החיצוני לדחייה הזו, שאינו יכול להיות מכוסה על ידי הדיכוטומיה הבלשנית של מסומן ומסמן; - אם התודעה של הסובייקט חייבת להתמקם במישור של האפקטים של המשמעות הנשלטים על ידי החזרה של המסמן במידה רבה, עד כדי כך שאפשר להתייחס לאפקטים האלה כאל השתקפויות, של החזרה של המסמן; - ואם החזרה עצמה נוצרת על ידי ההעלמות של הסובייקט והמעבר שלו כחסר; אז הלא מודע הוא הדבר היחיד שיכול לשיים את ההתקדמות (progression) המכוננת של השרשרת במשלב [dans l´ordre de la pensée] של החשיבה.
            ברמה של הכינון הזה, ההגדרה של הסובייקט מצמצמת [מגבילה] אותו לאפשרות של מסמן "נוסף" [á la possibilité d’un signifiant de plus].
            בסופו של דבר, האם אין זו הפונקציה של העודף שאליה אפשר ליחס את כוח התמטיזציה שדדקינד (Dedekind) מיחס לסובייקט על מנת לתת לתורת הקבוצות את משפט הקיום שלו (son théorème d’existence)? האפשרות לקיומו של האינסוף הבר-מניה מוסברת על ידי זה ש"מהרגע שפסוק הוא אמתי, אני תמיד יכול ליצור על סמך פסוק זה  פסוק שני, דהיינו שהראשון הוא אמתי, וכך עד האינסוף".[10]
            כדי שהפניה (recours) לסובייקט כמייסד של חזרתיות (itération) לא תהווה פניה לפסיכולוגיה, מספיק להחליף את התמטיזציה על ידי ההיצג של הסובייקט (בתור מסמן), אשר מוציא החוצה את התודעה; מכיוון שלהיצג זה אין לו קיום עבור מישהו אלא, בשרשרת, בשדה של האמת, עבור המסמן שמקדים אותו.
            כאשר לאקאן מבליט את ההגדרה של הסימן כמה שמייצג משהו עבור מישהו; ואת ההגדרה של המסמן כמה שמייצג סובייקט עבור מסמן אחר, הוא מבליט עבורנו שבמה שנוגע לשרשרת המסמנת, זה במישור של התולדות ולא בתור סיבה, שחייבים למקם את התודעה. השיבוץ של הסובייקט בשרשרת הינו היצג, שהוא קורלטיבי באופן הכרחי לנידוי שהוא התפוגגות [L’insertion du sujet dans la chaîne est représentation, nécessairement corrélative d’une exclusion qui est un évanouissement].
            אילו רצינו עכשיו לפרושׂ בזמן את היחס שמוליד ותומך בשרשרת המסמנת, היה צורך לקחת בחשבון שהסדרה של הזמן תלויה בליניאריות של השרשרת. הזמן של ההולדה או של ההיווצרות אינו יכול להיות אלא מעגלי, וזאת מכיוון ששני הפסוקים האלה הינם אמתיים בו זמנית, הם טוענים את קדימותו של סובייקט עבור המסמן ושל המסמן עבור הסובייקט, אולם הסובייקט רק מופיע בתור שכזה לאחר הופעתו של המסמן. הפעולה למפרע (rétroaction) היא במהותה זו: הולדתו של הזמן הלינארי. מן ההכרח לשמור ביחד על שתי ההגדרות ההופכות את הסובייקט לאפקט של המסמן, ואת המסמן למציג של סובייקט: יחס מעגלי, אבל למרות זאת לא הדדי.
            כאשר חוצים את השיח הלוגי עד כדי ההתנגדות החלשה ביותר, כלומר נקודת התפר שלו, אפשר לראות שם את ההיבור [ארטיקולציה] של המבנה של הסובייקט כ-"פעימה בעלת צורה של היעלמויות" [battement en éclipses], שווה לזה שפותח וסוגר את המספר, משחרר את החסר בצורה של ה- 1 כדי לבטל אותו בעוקב.
            הבנתם גם את התפקיד החַסַר תקדים שמאמֵץ בלוגיקה של המסמן, הסימן '+' (סימן + שאינו כבר סימן לחיבור [addition] אלא סימן של קריאת זימון לאלתר [sommation] של הסובייקט אל השדה של האחר המבקש את אפיסתו-ביטולו). נשאר עכשיו רק לפרק סימן זה כדי להפריד בו את התו האחיד של הקמתו ואת הקו המוחק של דחייתו: חלוקה זו של הסובייקט אינה אלא שם אחר לניכור שלו.
            אפשר להסיק מכאן שהשרשרת המסמנת הינה מיבנה של המיבנה.
            אם הסיבתיות המבנית (כלומר הסיבתיות במבנה, במידה שהסובייקט כלול בה) אינה מילה ריקה, היא מקבלת את מעמדה החל מהלוגיקה המינימלית שכאן פיתחנו.
            מאוחר יותר נבנה את המושג שלה.
             



           





                        [1] ראה הוסרל: L’origine de la géometrie [ראשיתה של הגיומטריה], תרגום [לצרפתית]  ומבוא של ז'אק דרידה. P.U.F. (1962).

            [2] טקסט ותרגום אנגלי יצאו לאור תחת השם The foundations of arithmetic על ידי Basil Blackwell (1953) .

            [3] אף אחד משינויי הכיוון שביצע פרגה אינו מעסיק את הקריאה שלנו, העומדת מן הצד הזה של התמטיזציה של ההבדל בין מובן לבין הוראה [sens et référence] - וכך גם מהגדרת המושג שהובא מאוחר יותר מזה של הפרדיקציה, שממנה מסיקים את אי-הרוויה [non saturation] שלה].

            [4] בגלל זה חייבים לומר זהות ולא שוויון.

            [5] אני אשמור עדיין ביידי את הערות על הפארגראף 76 הנותן את ההגדרה המופשטת של הסמיכות
[6] הערת המתרגם: לדעתי מילר מתייחס בפיסקה הזאת לצורה של הסימן +, על הקו האופקי ועל הקו האנכי המרכיבים אותו.
[7] [Pour nous, nous avons reconnu dans le zéro nombre le tenant-lieu du suturant du manque.].

            [8] ובמישור אחר הבלתי אפשרות של המתה-שפה (ראה בטקסט של ז'אק לאקאן מדע ואמת ב- Écrits

[9] הערת מתרגם: למילים מטריצה ודטרמיננטה יש הדהודים מהאלגברה הוקטוריאלית 
            [10] דדקינד מצוטט על ידי קאווי Dedekind cité par Cavaillès, (“Philosophie mathématique, p. 124 - Hermann- 1962