Twingo-Bruno de Halleux

(11,231 signs)

When, in the nineteen-nineties, Jacques-Alain Miller proposed entry to the School through the Pass, I got started without a moment’s hesitation! Since then, I had in mind that I would never present myself for the Pass. Firstly I felt that I was too old! Lacan wanted the Pass to be a springboard to enable the young to bridge in a single step that which older people take years to cross. I had surpassed the age.

Next, because I felt that I was too neurotic! My entanglements with my father - that stubborn stage in my analysis - were so great that I was of the opinion that I would never escape them. I authorised myself to receive patients as an analyst despite this uncrossed obstacle. I knew it. I accepted it.

As well, no doubt, because I was too satisfied by a secret jouissance that I derived from this position of refusal towards the procedure of the Pass. The School impressed me, certain of its members are very brilliant and induce inhibition and aggressivity in me in return. No! Definitively no! I no longer wanted to present myself for the Pass.

But analysis caught me. Here is how... The following proceeds in three stages, and concludes with a dream.

Clenched fist

The first stage. Juliette, my wife, interpreting an oft-repeated phrase: “I don’t want the Pass”, hit the nail on the head: “But it’s what you’ve been dreaming of!”

The second. By way of the analyst’s desire, this never ceases to remove me from the narration, from the signifying chain, from the transference. At the end of the funnel that I was sucked into more with each passing session, appears the drive that precipitated me to acknowledge the end.

In order to unfold the third stage, I must first provide the context. Ten years ago, in Buenos Aires, I was sharing an apartment with two AME of the School. During a meal, one of them teased me: “It’s the first time that I’ve had breakfast with a noble!”

Since then, in supervision with her, I told her of my decision to submit myself to the procedure of the Pass and confided in her my fears, in the case of a nomination, of having to face the brilliant members of the School; these members who awoke in me a certain aggressivity, in the vein of: “they believe in it”. I lowered my voice: “I call them the barons of psychoanalysis.” She burst out laughing, encouraged me to analyse it, and showed me out.

That night I dream.

I dream that I go to the house of a lady, baroness of her state, who has played an important role in my childhood. I am pedaling, because I am on my bicycle, and suddenly, for no apparent reason I feel restricted; so restricted that the bicycle stops. A Twingo arrives, which instead of passing by, stops beside me. A man gets out, seemingly drunk, and makes sweeping movements with his arms to the point that I only just avoid being hit as he swings them in all directions. I associate this man with a cousin, the same age as me, with whom I played a great deal as a child. He is also a baron.

I want to escape. I get on my bicycle and pedal furiously, but am once again stuck with this bicycle which inexplicably brakes. The man comes straight at me, ready to strike. He wants to throw himself at me, and instead of avoiding him and running away as prudence would advise, I clench my fist. At the moment that he swings at me, I throw a punch at his face and scream “NO” so loudly that I wake my wife, my daughter, and my son.

End of the dream; nightmare I should say, seeing that this dream woke me, along with my family. Surprise! The dream answers to my fears submitted a few hours earlier during supervision. The barons, I will smash their faces in.

First thing the next morning, I telephone Catherine Lazarus-Matet, secretary of the Commission for the Pass. What has happened? What to draw from this dream, from its signifiers which each make a chain with the pieces of my story?

Thus: “Twingo” is a signifier that comes directly from my father. He held throughout his career, a managerial position in an automobile company. This signifier Twingo condenses numerous meanings: that of twinning, of a brother to whom I remain inexplicably close despite very different interests; that of the English language, in which my mother dressed her secrets; that of my son who, at the time I had the dream, amused himself by counting the yellow Twingos that we passed on the road.

My bicycle inexplicably braking. I associate this braking with my position, always in the shadows in regard to the School, with analysis, with my clinical work as an analyst. As if I could only be in the second line of the School, engaged, but not entirely, with a certain reservation.

Then this terrible punch. It is this that bears witness to a radical change. Smashing someone’s face is not my style. My approach to the Other has always been soft, convivial, and in the belief that a dialogue is always possible. The punch, the “no” that I shouted, signals a radical mutation in my subjective position. The Pass, that is it, it is no longer a matter of taking shelter, it is a matter of facing up.

To be seated at the right hand of the father

My family history is a series of missed encounters with the father. He did not want children, he said as much to his wife. My birth was unexpected. At the hospital in a colonial town in Africa, nobody suspected that my mother was carrying twins, and once my brother was born, she was left alone, exhausted by the birth of the first twin. She had to manage unaided with the second. Thus I was born with the cord strangling me, my life saved only because a nurse miraculously happened to be passing by. I was the “miracle baby” along with everything that it entails to be a son to his mother, a son that finds himself delighted to occupy the place of the maternal phallus.

Ravishment in relation to the mother, failure in relation to the father. The price to pay for occupying the place of a darling son was the distance from a father that my mother said was jealous, angry, and who, every time I opened my mouth to say something, scolded or silenced me because he considered that children do not have the right to speech.

This start in life has shaped a fantasy that little by little has revealed itself to me as the following: I had to hollow out (לרוקן את התוך) the lack in the paternal Other and even simply the Other, such that he recognises me, desires me, invites me to sit at his right hand. I had to meet his supposed ideals: priesthood; wealth; fame.

Hollow out the lack in the Other! “The first object [that the child] offers to this parental desire [...], is his own loss - Does he want to lose me?”, said Lacan in Seminar XI. “The fantasy of his death, of his disappearance, is the first object that the subject has to put in play in this dialectic”.  This is what I had unceasingly put into practice in my fantasy scenarios: flee the scene, which is to say eject myself, either in a soft way (efface myself, annul myself, disappear without a word) or in a harder way (blow myself up, burn myself out). More than once, I failed to balance my psychoanalysis, my work, my family. Each time, the analyst allowed me to see the phantasmic stakes of such a wish.

In the relentless pursuit of a benevolent father, I have met along the way a whole series, of which the common trait has been their status of priesthood (actual or past). I had noticed an infatuation on the part of my mother for one of her brothers-in-law; monk, university professor, and thinker. All these substitutive fathers condensed knowledge, action - the creation in Belgium of analytical institutions or universities - and the priesthood.

Struggling and exhausting myself to make myself welcome by the protective hand of a father, I finished by choosing an analyst for whom I have always had a massive transference because he embodies an overwhelming desire and beyond that, he has a way all of his own to dismount all the “barons” I suppose at his court.

With him, and for the first time, despite a lengthy prior analysis, the father that I had constructed was being breached. The battering he dealt to the figure of the father toppled him from his pedestal, but it was only a postponement; barely had he fallen, I installed my analyst on the father’s throne.

One of his interventions shook me considerably. Clinging to the hope of a benevolent gaze, of a welcoming word, of a privileged place, and complaining once again of my feeling of invalidity, of incompetence and of a flagrant lack of self-esteem, he threw in a statement, unthinkable for me: “Halleux, I think well of you!” He told me what I had been waiting for above all, and what I had dreaded the most. Touched to the bone, I fled in tears. If he, the greatest in my eyes, the loving father, idealised, the master of knowledge, tells me that he thinks well of me, my entire phantasmatic functioning is wiped out, broken down. How to continue to believe in an ideal father if this one here tells me that, in effect, I am at his right hand, recognised, loved. The place of the father was emptied, hollowed out. However, despite this daring intervention, I continued to give my analyst an overly-dense consistency, too massive, too smooth.

Taking account of the signifier itself

 I decided to leave him, and take up with a new analyst, my last sprint to the finish. It took two years. A strange symptom emerged during this decisive final leg. The least association which brought me back to my father, to his function, to his image, even to his reality, precipitated a flood of tears. It is difficult to speak when words are substituted by tears, I could no longer say a word! It was paralysing.

Irritated by the tears which appeared from one session to the next, I asked my analyst the meaning of this symptom. Why these tears? Her response surprised me: “Tears,” she told me, “are very mysterious!” Put another way, the response offered no second signifier which might come back on the first - tears - to give it a meaning, and therefore allow me to take up again the infinite chain of associations. The response, which did not adjoin me again to the signifying chain, pressed me to acknowledge the signifier all alone.

So things are closing in. In this position of powerlessness particular to my fantasy, the analysis progressively brought me to see the empty place of the father, his non-existence, this fiction of the father, which I did not cease to suppose too consistent. In a position of powerlessness in my belief in the father, in dialogue, in harmony possible between men, I acknowledge an impossibility: no second signifier will ever explain my master signifiers.

My very numerous tears shed with my final analyst doubtlessly came from the time required to extract this object of jouissance which supported my phantasmic position. If the place of the father is empty, the very motor of my fantasy loses its object. A reduction occurs, first in my fantasy, then in my symptoms. 
A new operator appears in my everyday life: my family, my conjugal life, l’Antenne 110, my patients, l’École de la Cause freudienne. In each of these domains, a resolute desire pushes me forward. It no longer suffices to dawdle,(למשוך זמן) to pussyfoot(ללכת על קצות האצבעות) around, to postpone the moment when finally I put myself forward, it is a matter of going there, to go without yielding to anything, like this beautiful dream tells me so precisely in English: Go twin, Twin-go!

Translated by James Snowden

טקסט של Bruno de Halleux מתוך ה-Scilicet

שלוש התערבויות של האנליטיקאי שלו,


הזמנה ליום עיון- שימושים של הדרכה Uses of Control

על השימוש הנכון בהדרכה - אריק לורן

Eric Laurent
מהפרספקטיבה שלקח ז'אק אלן מילר, שממקמת את ההוראה של לאקאן בחזרה כפולה לפרויד וללוגיקה, אחקור את הסטאטוס של הדיבור על מקרים כפרוצדורה מדגימה.
אנו מנסחים את ההתנסות במונחים פרוידיאניים, ובאופן סימולטני מבנים אותם בסגנון של הלוגיקה שלאקאן עיצב. אך באותה עת עלינו להכיר בכך שבלב השאלה נמצאת השקילה הרדיקלית של המקרה של האנליזנט כפי שדווח על ידי אחר, כנגד הדיווח העצמי של האנליזנט. שקילה זו תואמת את ההוראה של לאקאן, שעל פיה המבנה, באספקטים הלוגיים שלו, הוא בממשי. זוהי נקודת מבט מנוגדת לעיבוד של מקרה כ'מודל' או 'ייצוג' של ממשי.
אם המקרה האמיתי הוא זה של העובר התפוס בסינטום שלו, המעיד ביחס לאי האפשרות לצמצם את הסמלי בממשי, אזי מה ה'לספר' את המקרה 'של אחר' הופך להיות, כזה המוצג באופן פומבי או בהדרכה? צורה כפולה זו של המקרה הפומבי והמקרה המוצג בהדרכה נראית בתחילה כמבשרת ניגוד בין מה שניתן לומר בין פרקטיקנים, בדרך אזוטרית, ומה שיכול להאמר 'לכל אחד', בדרך אזוטרית. זוהי הבחנה פילוסופית.  בעידן שלנו – עידן נצחונה של הטכניקה – באה לאחר מכן ההבחנה בין מה שיכול להאמר בין מומחים לבין מה שיכול להאמר לכל אחד.
מנקודת מבט אחת הדרכה מביאה את ההערכה של קבוצה של צמדים, הערכה של קבוצת שווים. הניגוד בין מה שיכול להחשף בפני כולם ושנחשף  בפני קבוצה המוגבלת לצמדים מראה שאפילו במסגרת תרבות טכנית, המחסום בין אזוטרי לאזוטרי נותר קשה לצמצום. הבחנה ראשונה זו היא רק אספקט אחד של הבעיה. זה דורש, ללא ספק, את הפרספקטיבה של הפאס, עם מה שהיא מבודדת בקשר ל'שקר בממשי', כדי לאפשר לזרות של ההדרכה להופיע באור הנכון. אלא שזה מופיע יותר כהוכחה שקרית.
כל אחד הוא בפרקטיקה שלו, המתרחשת בעיקר בסודיות של חדר הטיפולים, אשר אודותיה קשה לדעת את העיקר, ושלמעשה בלתי אפשרית לסטנדרטיזציה. זהו הפרוטוטיפ של המצב בו, בתרבות שלנו, עם דרישתה לאינדיבידואליזם דמוקרטי, נקרא המעקב לפעולה, 'פלוס' של שקיפות. זו הסיבה שברגע שהמערכת הסובייטית הישנה רצתה לעבור מודרניזציה, גם התומכים זעקו גלאסנוסט! זו היתה בעיה בוערת מאז הולדת זכויות האדם והמהפכה: ז'אן סטארובינסקי קרא לספר משובח אודות ז'אן ז'אק רוסו שקיפות ומכשול[1]. הוא הראה את הפרנויה של רוסו כתואמת את העולם החדש שעתיד היה להתהוות. שניהם הצטערו על כך שאין לנו מה שרוסו קרא 'ראי אינטלקטואלי', ושאנו נידונים לחיות באטימות.
בקריאה להדרכה של פרקטיקה פסיכואנליטית איננו מאמינים יותר באופרטור סטנדרטי בעל ראיה בהירה של פעולתו מפני שהוא ידע, ביחס לנורמות הטיפול, בדיוק איפה למקם את עצמו. אנו נזרקים בחזרה לאטימות של אדם לאדם. לכן יש לנו הדרכה.
אומרים בשפה של איפ"א (IPA): 'צריך לזהות שלישי'. שמעתי לאחרונה אדם נכבד מציג תמונה של החברה שלו שתאמה באופן רחב לתאור של ז'ק אלן מילר ב"מכתב לדעת הקהל הנאורה"[2] שלו. נציג זה הודה שמאז המחלוקת פרויד/קליין לא היתה כל אורתודוקסיה ואפילו לא אסכולה כלשהי באיפ"א. הוא הוסיף: 'אולי חוץ מכמה קלייניאנים מבודדים' – זה נועד, ללא ספק, 'לדקור' כמה קלייניאנים, ומבלי לנקוב בשמו, כנגד הוריישו אצ'גויין (Horacio Etchegoyen).
המושג הלאקאניאני של אסכולה (School) הוחזר לשימוש אך במובן כללי יותר של School, כפי שמדברים על בתי ספר לרפואה. באופן מדויק יותר, זה שיחק על שתי המשמעויות של בית ספר-אסכולה כהמצאה מוסדית: המשמעות המדויקת, הלאקאניאנית, וזו של השפה המארחת. אין יותר שום אסכולות של פסיכואנליזה, אך עדיין היו כמה בשנות השמונים: האסכולה של לאקאן, הקלייניאנים וכו'.
הוא הגיע למסקנה בדבר הנחיצות הגדולה יותר של הדרכה, כדי לודא שהתפרקות זו לא תוביל לכל-דבר-שהוא. הדרכה נראתה לו כמו הדרך הברורה ביותר ל'הכרה של השלישי', להבאה בחשבון של השלישי. זה תרם לביסוס מה שהוא קרא 'שלישיוּת בכל רמה'. על פי פרספקטיבה זו סיפורו של מקרה מודרני מאושר כצורה של דיווח על פעילות יותר מאשר תמיכה של התקדמות תאורטית.
אנדרה גרין הציג את הניאולוגיזם שלו של ה'שלישיוּת' בכנס שהוא אירגן כנשיא ה SPP. הוא פיתח זאת בספר שהוא רק הוציא לאור:  la pensée Clinique[3]. בהזדמנות זו הוא הסביר במבוא ש"מאז הפרסום של המונוגרפיה, שמסרה את חילופי הדברים, 'השלישיוּת' – מושג ששאל מפירס (C. S. Peirce) – מצאה הד מסוים, והשימוש בה התרחב". שלישיוּת בכל רמה היא הרחבה משלימה של מסמן זה, שהיתה לו הצלחה מסוימת.
מאיפה מגיעה ההצלחה הזאת, בסביבה הלינגויסטית הצרפתית? הניאולוגיזם המתרגם את השלישיוּת של פירס מביאה לחשוב על הפתרון שמצא סרז' לקלייר, במישור אחר, לקשיים המוסדיים של התנועה הפסיכואנליטית. עבורו, כל אחד יכול היה להתקדם באופן מוסדי בהתאם לנטייתו, בתנאי שהיה לו שלישי, כפי שהוא קרא לזה, שישמש כדי לסייע בקונפליקטים אפשריים, ולאמת שקוד של פרוצדורה נשמר. רצף זה בין 'הסמכות של השלישי', 'שלישיוּת' ו'שלישיוּת בכל רמה', המקויים על ידי שלושה קוראים של לאקאן כמו סרז' לקלייר, אנדרה גרין ודניאל וידלוקר, מאיר ללא ספק את ערכו של המקור המשותף של השראה זו בהוראתו של לאקאן. ללא ספק ההשלכות של הוראה זו אינן זרות לקבלת הפנים ש'השלישי' מצא בפסיכואנליזה.
שעורים בלוגיקה
פיליפ לה סנייה הפנה את תשומת לבי לעובדה שפסיכואנליטיקאים אמריקאיים מסוימים[4], מרימים את הרעיון של 'שלישי אנליטי', בלוקחם כרפרנס הן את לאקאן והן פילוסופים אמריקאיים כגון דונלד דייווידסון או ריצ'רד רורטי. זוהי הזדמנות עבור אלה שמפנים לרפרנס זה, לקחת בחשבון את העובדה שהפסיכואנליטיקאי הראשון שלקח על עצמו לקרוא את פירס בתשומת לב, החל משנות ה-60, ושהפיק מכך מסקנות עבור הפסיכואנליזה היה ז'אק לאקאן. אנו מעודדים את חברינו האמריקאים לקרוא את הפילוסוף הלוגיקן הגדול שלהם ביד אחת ואת לאקאן בשניה, מאחר ולפניו הרפרנס הזה לא הוכנס אל תוך השיח הפסיכואנליטי.
פירס משתמש במושג שלישיות[5]. המושג יכול להיות מיוצג על ידי הסכמה הבאה:
הסכמה מבוססת על הרעיון שזה חיוני לספור עד שלוש כדי ליצור מכניזם של משמעות. ראשית יש את הנוכחות של אחד, אלמנט a. זה על ידי השוואה ל b שמופק אפקט של משמעות כדי לדעת שזה a שאחרת היה ניתן בראשוניות שלו. העובדה ששמים אותם ביחס אחד לשני נוצר מושג אמצעי שמופיע כשלישי המבטיח את ההשוואה, ומבטיח את התכוננות השרשרת. פירס מוסיף שהמושג האמצעי תופס את מקומו רק כל זמן שהוא מאמת את הקשר בין  aל b. ההשוואה בין a ל b, השיפוט ביחס לאחד או לשני, מניח ציפיה לאימות שעתיד לבוא.
מקום השלישי קשור באופן עמוק עם מושג ההיקש. עבור פירס כל שיפוט, כל תפיסה, תפוסה כבר בציפיה, בהיקש, בפנומן של השלישי.
האדם (הגוף) השלישי[6] The Dritte Person
בפסיכואנליזה זהו לאקאן השם את הדגש על הפונקציה של השלישי, ועל מבנים משולשים, שאין להם ערוך בהמשגה של ההתנסות עצמה. יחד עם זאת הוא מוסיף שהכרחי לספור עד ארבע: "עבור הלא מודע מבנה מרובע תמיד נדרש בהבניה של סדר סובייקטיבי"[7]. כדי להגיע לארבע, שלושה כבר הכרחיים – קורס שניתן על ידי ז'אק אלן מילר, 1,2,3,4[8] הכיל את ההכרח לספור.
ישנם שני מקורות, של היחס לשלישי בהוראה של לאקאן, שאינם חופפים. ראשית יש מקור לוגי בו השלישי נוכח כדמה (dummies). מצד שני, ובאופן יותר עמוק, לאקאן ממקם את  הפונקציה של השלישי, בחזרה לפרויד, בתפקיד של הגוף השלישי (Dritte Person), של הגוף השלישי בפונקציה של הויץ. הוא הפך את זה ליסוד של הפרוצדורה של הפאס, אך ישנו משהו מאותו סדר בפרוצדורה של ההדרכה.
מנקודת המבט של IPA, הגוף השלישי (Dritte Person) מפורש בדרך מסוימת. הרצון לבסס את השלישי בכל רמה, בהתאם לסמכות הצרפתית שציטטתי, הוא בהתאמה עם החשיבות שנותן אוטו קרנברג לתהליך ההדרכה במוסד האנליטי כפי שהוא הגה אותו[9]. זה תואם עבורם להשמה במקום של האחר של הסמלי, של האחר של הרצון הטוב, האחר שייסד את המעבר מהפרטי לציבורי במסירה. נראה שהבעיה נעוצה במסלול לפתרון דרך הצגתו של המקרה הסמלי שיביא את הדברים אל מחוץ לתיחום הדמיוני. אך האם הבעיה באמת נפתרת כך בדרך הנכונה? האם זה אפילו מוצג נכון?
אי אפשר לחשוב על זה כך משתי סיבות מובחנות. ראשית מפני שהאחר של הרצון הטוב, והאחר כמקום לוגי חייבים להיות נפרדים. האחר של הרצון הטוב כמקום אוניברסאלי איננו אותו הדבר כמו זה של האחר של הויץ, כפי שלאקאן מציג אותו בסמינר V[10]. שם, האחר הזה במקום בו הפרטיקולרי של הויץ מתקבל בברכה בחידוש הבלתי ניתן לצמצום שלו[11]. זהו המקום בו החדש שמופק חייב להרשם כשייך למשפחה של משחקים, של מלים קודמות בדרך הומולוגית לויטגנשטיין והמשפחות הלוגיות שלו, המגיחות מאותה סידרה מבלי שניתן יהיה להגדירן כבעלות תו משותף.
מהו האחר שהולך להיות מושם במקום? האם הוא האחר של המעקב המאמת שדברים הולכים בהתאם לנורמות, או שזהו האחר של ההסמכה של החדש באותה משפחה? אלו הם תמיד שני הצדדים: מבחינה אחת אני האחר של האיסור, מבחינה אחרת אני האחר של ההסמכה. יש להיות קשוב מפני שזה יכול להוביל לבלבול עם המקום של הסופראגו שאליו פונה הפסיכואנליזה: במובן אחד איסור, במובן אחר 'דחיפה לעבר'.
יש, על כן, לחשוב על הדבר בהבדל שלו ולא להסתפק בלחשוב שזה ממצה את עצמו ב'לתת דין וחשבון לשלישי'. מהי הכוונה שתומכת ב'דין וחשבון' זה, ומהי הפעולה שמצופה ממנו? הכשירות שמובילה את הסובייקט לחשוב על לתפוס את המקום של הערבות של הנורמה, ואת זה של מ שמקדם בברכה את החדש במשפחה של פרקטיקות אינם זהים.
ישנו סדר שני של טיעונים שמתנגדים לפתרון זה, והוא שה'שלישיוּת בכל הרמות' מציגה טעות בפרספקטיבה על כלל הבעיה של המסירה בפסיכואנליזה.
מקום הפסיכואנליטיקאי
הפסיכואנליטיקאי איננו במקום של האחר האוניברסלי של הרצון הטוב בפרוצדורה. במקום זאת הוא תופס, מיד כשהתהליך מתרחש ומושם במקומו, את מקומו של המת, הצופה את המקום של אובייקט a שיבוא להחסיר את האחר של המסמנים.
שלישיוּת בכל רמה – אני צופה את תרגום הסיסמה – הוא מעין הוכחה שקרית טובת מזג. להצהיר 'המקום של המת בכל רמה' יהיה מדאיג יותר. בנתיב הזה אנו נזכרים שכדי לתמוך במבנה של שלושה לאקאן זימן מושג רביעי, שממנו משתמעת שאלת המוות: "המונח הרביעי ניתן על ידי הסובייקט במציאותו, כנדחה ככזה במערכת, ונכנס רק בצורה של המת במשחק של המסמנים, אך הופך להיות הסובייקט האמיתי בכך שמשחק המסמנים יגרום לו לסמן"[12]. המציאות של החי הנדחה במערכת, יקבל, אז, גישה אחרת עם האובייקט petit a. ועדיין זה בפתיל של המונח הרביעי שזה מתנגד לאומניפוטנטיות של השלישי של הסמלי.
לאקאן לא ניגש אל הדברים בהתאם לאופן בו זו תהיה שאלה של לדעת מה מכשיר את זה שתופס את מקום האחר, בא' רבתי. אף פעם לא מוכשרים לקחת את המקום הזה, ולאקאן אמר ברגע כלשהו שהאומנה בלהיות יכול לעשות זאת היא רמאות[13]. להאמין שאפשר לקחת את מקום האחר, באופן לגיטימי, זו התחזות.
ניגשים למקום של הפסיכואנליטיקאי, בהוראה של לאקאן, מנקודת מוצא של 'לעשות את עצמך מת' על מנת להיות ממוקם כך במקום של אובייקט petit a: הוא מחסיר את מקום הרצון הטוב ולא מזהה את עצמו איתו.
מאז Variantes de la cure-type באמצע שנות החמישים, לאקאן מאפיין מה נדרש מהפרסונה של הפסיכואנליטיקאי על ידי כך שהוא מעורר, בסדר של הסובייקטיביות שאמורה להתגשם, כל דבר שמוחק את האגו, על מנת להשאיר מקום ל'נקודת הסובייקט'[14] של הפירוש. מהו האיווי למחיקה על מנת לחזור לנקודת-הסובייקט של הפירוש? מספיק בינתיים להדגיש את רשימת האיכויות הנדרשת מהאנליטיקאי: "צמצום של המשוואה הפרסונאלית, [...] סמכות שיודעת איך לא להתעקש, [...] קריאת תגר על מזבחי הנדיבות, [...] צניעות אמיתית אודות הידע"[15] כאן אין זו שאלה של לשחק בלהיות באמת במקום של האחר, אלא יותר של להיות במקום של בובת הדמה או של הסובייקט השסוע, כדי לאפשר את התהוותו של הסובייקט האמיתי.
בהצעת 9 באוקטובר 1967 לאנליטיקאי של האסכולה, ביחס לפאס, לאקאן מציין את הסדר של הסובייקטיביות שאמורה להתממש, באופן חזק יותר. הוא איננו מעורר יותר רק 'צמצום' אלא 'נישול' של הסובייקט שמופק. לצמצום של הדמיוני של האגו נוספת 'מחיקת השם'. אין זו יותר רק שאלה של ה'אגו' אלא של ה'שם', המוכן לצמצם את עצמו [...] לכל מסמן שהוא[16]. נישול הולך ביחד עם אבדן של האחיזה של הסובייקט באיוויו דרך הפנטזמה. באמצעות סמכותה של הפנטזמה ש'הפעילה' אותו, הוא האמין שידע מה היה האיווי שלו. בהוראה המאוחרת של לאקאן, כאשר האחיזה של האיווי בפנטזמה מתהפך, זוהי נוכחות הסינטום שצפה ועולה. מחיקת הסובייקט מביאה אז מאירה את מקום החוץ-משמעות של הסמלי בממשי, הפרטנר-סינטום.
לקחת את הדברים באור כזה מביא אותנו לכיסוי שיכול לגרום לשלישי להתנפח על ידי הזדהות עם המקום השלישי שלו, עם השם שלו, עם הקשבתו, עם עמדתו כקשוב לאמת. בסופו של דבר זו שאלה של להרחיק את עצמך מהיעוד לעשות אחר שאינו קיים.
לספור עד ארבע
אם לשים זאת כמקרה של אמת סובייקטיבית (veridictional instance), (פרפראזה על פוקו), הפיתוי עם השלישי הוא למקם את ה'שקריות' של המקרה בחוסר הכח של המודרך להחזיק את עצמו מעל. הפיתוי עם השלישי הוא לעשות היסטוריזציה של עצמו כשלישי, בשכחו את אי הניתנות לצמצום של השארית בפעולה האנליטית, וזה שלעולם לא יהיה לו שם באחר. האזהרה של לאקאן לאלה שיתפסו את המקום של המדריך האוניברסלי, היא עדיין רלבנטית: "מה שבלתי ראוי איננו שמשהו מייחס לכך או לנשגב שבהקשבה, גם לא שהקבוצה נותנת ערבות בשוליים התרפויטיים, [...] זה שהתאהבות וזהירות לוקחות את מקום הארגון"[17].
אנו רואים שני סוגים מנוגדים של ארגון מסודי: זה שסומך על השלישי[18] בכל הרמות, וזה שסופר עד ארבע. המוסד שסופר רק עד שלוש, מעלים, למעשה את שאלת האיווי של האנליטיקאי, בהעדיפו את הידע של האנליטיקאי שמאפשר לתמוך בדמות של הסובייקט שיחמוק מהטעות של הסובייקט שמונח לו ידע.
הפונקציה של הדרכה
בעקבות פרספקטיבות אלה, המנגידות שני סוגי מוסדות, אנו מגיעים לפונקציה המדויקת שיכולה להיות להדרכה. לאקאן אף פעם לא לעג לפונקציה של ההדרכה. סיום "השאלה המקדימה לכל טיפול אפשרי בפסיכוזה" היא קריאה להדרכה, לפחות רפרנס למה שיכול להיות מועבר מהפרגמאטיקה של הטיפול. הטקסט מסתיים ב"המשגה שיש לעצב על התמרון של ההעברה בטיפול הזה. לומר מה נוכל לעשות על קרקע זו יהיה מוקדם מדי"[19]. כך הוא מנגיד את מה שיהיה מוקדם מדי לומר באופן אזוטרי, ומעודד הדרכה באופן אזוטרי.
אחרי שהתמקד על הפאס, לאקאן אירגן מחדש ממד מקורי של מה שנאמר בהדרכה, והוא מציין ב 1975: "אינני יודע למה קראנו לזה הדרכה (supervision – ראיית על), זו שמיעת על. אני מתכוון שזה מפתיע, בהקשיבכם למה שהפרקטיקן אמר לכם – מפתיע שבאמצעות מה שהוא אמר לכם, אפשר ליצור ייצוג של האחד שבאנליזה [...] זהו ממד חדש"[20]. הוא מארגן מחדש את זה שיש ממשי במשחק, בהתנסות הזאת. הוא לא לוקח את זה כנרכש בעליל, אך הוא מציין זאת כמפתיע.
מה שהפרוצדורה של הפאס משנה בהוכחה השקרית של ההדרכה הוא הפנטזמה של המדריך, של זה שיהיה היחיד שיכול לשמוע את הממד שפועל בהדרכה. זו הפנטזמה של ידע שלגביו הסובייקט יהיה אדון. זה תמיד לשם שהנרקיסיזם  שמכסה את ה a הקטנה, מצביע. הנרקיסיזם של המדריך יהיה ההופכי של האכלוס של מקום ה a הקטנה בהתנסות האנליטית.
על מנת להיות תואמת לזמנה, היה על ההדרכה לשלב את האפוריה (aporia) של האקט האנליטי. לאקאן הצביע על נקודה זו ב"שיח ב EFP" (Discourse at the EFP): "זה משהו אחר מלהדריך 'מקרה': סובייקט [...] שהאקט שלו עוקף (overtakes) אותו, שזה שום דבר, אבל שאם האקט שלו 'משיג' אותו, זה מייצר את אי היכולת שאנו רואים פורחת בערוגת הפסיכואנליטיקאים"[21]. ראשית, לאקאן מזהה את הפונקציה של ההדרכה: זה "להדריך סובייקט שהאקט שלו הולך אל מעבר לו". הוא מוסיף: "שזה שום דבר" – זה קיים, זו העבודה, אנו עושים זאת, השאלה היא לא שם. השאלה היא זו של הסובייקט שהולך אל מעבר לאקט שלו, כלומר, שמאמין שהוא האדון של האקט שלו, הרמאי המכסה את האקט של הנרקיסיזם שלו, ובמקום לתפוס את המימד של האיווי במשחק, מבקש להביא זאת בחזרה לידע, לידע-לעשות שיכול להיות לו.
הבעיה של ההדרכה איננה לתקן את עמדת הסובייקט שהאקט שלו השיג אותו. הבעיה היא של האנליטיקאי המנוסה, זה שלא מזהה יותר שהוא נטש את האקט האנליטי, זה שרוצה להימלט מההכרח של ה'איווי של האנליטיקאי'. הבעיה מתחילה כאשר צריך להתערב ביכולת של האנליטיקאי להפוך את עצמו לסיבת האיווי. אי יכולת זו היא המקור של כל הפיתויים לוותר על האיווי של האנליטיקאי. זו הסיבה שב"שיח ב EFP" (Discourse at the EFP), ניתנות הדוגמאות, התוכחות מופנות לאנליטיקאי המנוסה, השם את עצמו במקום של זה שיש לו ידע, ושבאותה תנועה, מוותר: "לפני המושב של האובססיבי [...] מוותר בפני התביעה שלו לפאלוס, ומפרש זאת במונחים של אכילת צואה" (Coprophagy)[22].
ויתור על האיווי של האנליטיקאי
הביקורת נוגעת לפירוש שהוצע על ידי אחד המאזינים הגדולים של הרגע ב-EFP. זה מגיע, בכל אופן, ממודל שאותו, הראתה ה-IPA הצרפתית, בעקבות מוריס בווה (Maurice Bouvet), שהיא אוהבת. עבור כמה העמדה הזאת עדיין קיימת. הפירוש המבוקר כלל ויתור למצור של האובססיבי, על ידי תגובה במונחים של 'כאן ועכשיו', על ידי הפירוש: "זה מה שאתה רוצה ממני? אתן לך את זה". התביעה, המפורשת במונחים של אובייקט רגרסיבי, נחשבת כאילו היא חוזרת לאמת אובייקטיבית, לאובייקטיבציה אמיתית של איווי.
במקרה של בווה (Bouvet) שלאקאן ביקר בסמינר V[23], האנליטיקאי מוותר לפני המצור של האובססיבי, על ידי פירוש האיווי במונחים של תביעה אוראלית לפאלוס הדמיוני. לאקאן אומר שהאנליטיקאי מפרש את האיווי במונחים של Phallophagy (אכילת הפאלוס) זו לא שאלה של Coprophagy, כמו ב"שיח ב EFP, אלא של Phallophagy. זה מספיק להניח את שני ה Phagies ביחד באופן הומולוגי כדי לראות שזו שאלה של אותה בעיה.
בסמינר V לאקאן מפתח את הביקורת של ביחס לטכניקה שעל פיה האנליטיקאי יגרום לעצמו ללחוץ, להתעקש, בפירושים שלו, כך שהסובייקט יסכים לבלוע, לעשות אינקורפורציה, במישור של הפנטזמה, את האובייקט החלקי. זה נוגע לסובייקט אובססיבי שחולם ומפנה זאת לאנליטיקאי: "אני מלווה אותך לביתך. בחדר שלך יש מיטה רחבה. אני מאד נרגז (גם מרוגש). יש בידה בפינת החדר. אני מאושר, למרות שאני נבוך". האנליטיקאי מפרש את הסובייקט האובססיבי הזה מיד, באמרו: "זה הנטיה ההומסקסואלית הפסיבית שלך, אתה רוצה לקבל את הפאלוס ממני". זה מגיע לאחר סידרה ארוכה של פירושים בה בווה (Bouvet) מוכן, עם זמינות ראויה לציון, לתת לו את הפאלוס שלו כמונח מרגיע, כדי למלא את החסר של הסובייקט. הוא מציע את עצמו כקרבן ל Phallophagy המדובר. לאקאן מבקר את המונח 'הומוסקסואל פסיבי' מפני ש"עד שיגיע סדר חדש לא מופגן בהזדמנות זו דבר מהאחר כאובייקט של איווי". להפך, הוא מביא בחלום אובייקט מהובר באופן מלא כמקום של השלישי. זה הבידה, המצביע על מה שבעייתי. לאקאן שם לב בזמן הזה לגביע החלול כמה שיכול לייצג את הפאלוס; הוא מציין עד כמה זה טיפוסי בחלומות של האובססיבי שגביע חלול מתפקד כאברי מין, ולכן כפאלוס. זה הפאלוס "כשאלה: האם יש אותו לאחר או לא?"
זה מה שפותח את הבִּידֶה בעמדה השלישית. זהו שלישי פחות מהולל מאשר ה'שלישי בכל הרמות'. ישנן כמה רמות שזה לא נעים למצוא את עצמך בהן, זה גם לא נעים להיות במרומי השאלה הפאלית. זו לא שאלה של לרצות להיות מוכן ל Phallophagy הפנטזמנטי המוכלל, ולפרש אותו במונחים של כאן ועכשיו, אלא להפך לאפשר לשאלה להופיע כשאלה. זו שאלה של הבחנה בין אוריינטציה של טיפול לכיוון יחסים של שניים הממולאים עם אובייקט דמיוני, ובין כיוון ששואל אודות המקום של האחר, ומותיר מרווח לשאלות הנוגעות לשלמות של האחר הזה – האם יש לו פאלוס או לא.
ובכן לאקאן מבקר את הפיתוח של עבודותיו של בווה (Bouvet), שמסתיימות על ידי התמקדות על פיתוח של פנטזיה של מציצה (fellatio), הניתנות כברות השוואה לספיגה של קרבן. פרספקטיבה זו רומסת את הפרספקטיבה של האחר. זה מצמצם את שאלת האיווי על בסיס של סיפוק דמיוני פנטזמטי. צמצום זה של האיווי לממד הדואלי של התביעה, בתוך מסגרת הפגישה, הוא תוצר של הזנחת העמדה השלישית של מסמן האיווי, הפאלוס.
המכניזם הוא מדויק מאד. האנליזנט מטיל מצור על האנליטיקאי שעונה במונחים של אובייקטים ברי העברה. זהו מה שכמה, שהוכשרו ב IPA, קוראים 'לפרש בהעברה'. זו היתה גם שאלה של חברים ב EFP שהוכשרו ברגע שבין ה SFP וה EFP, ושעמדו להיפרד מלאקאן כדי ליצור קבוצה אוטונומית. כאשר אומרים לאנליזנט "אתה רוצה לבלוע (incorporate) את הפאלוס כצואה", יש שם את מה שמכשיר את ה Coprophagy. הפעולה שהופקה בשני המקרים, שצוינה כ Coprophagy או Phallophagy מעוררת צמצום של האיווי לתביעה דמיונית שלאקאן מתאר כך: "זו דבִיקוּת (stickiness) של מה שהפנטזמה מניחה".
האין ביקורת זו אקטואלית בקשר לאוריינטציה העכשווית ב ?IPA האם זה לא זה שעלול להתרחש בדגש המושם על ה"שניים חושבים", בשיווי המשקל בין העברה והעברה נגדית, בו האנליזנט נותן את האסוציאציות שלו, והאנליטיקאי, מודע יותר, איננו נותן מיד את הפאלוס שלו, אך נותן את כל המחשבות שלו, את הטוב ביותר שיוכל עזור לסובייקט? פרספקטיבה זו של העברה/העברה נגדית, מתעלמת באופן עמוק מהמקום שצריך להישמר, האין זה קרוב מאד? הדגש שניתן לקריאה לשלישי, לשלישיוּת, נראה כאן כמו העקבה והסימפטום של עינוי. האם נוכל באמת לספור עד ארבע ביחד? שאלה זו דורשת שיקול דעת בצורתה הנוכחית.
לתחזק את עצמך במישור של האיווּי
מה תהיה האלטרנטיבה? איך לפרש אחרת? יש לתחזק את עצמך במישור של האיווי, ולא במישור של הדמיוני. הבה וניקח דוגמא. סובייקט אובססיבי מטיל מצור על האנליטיקאי באמרו באופן חזרתי שאין לו מה לומר, אחרי שהיה לו רעיון על הקשרים האסוציאטיביים בין החזקה (retention) של רעיונותיו לבין החזקה אנאלית היקרה לילדותו. כעת הוא גורם לאנליטיקאי לתמוך בפירות התגליות שלו וההתענגות ההחזקתית שלו. הוא מוסר באופן ברור שאין לו מה לתת, או לומר. הנקודה איננה לקבע אותו בדביקות הזאת אלא לשלח אותו מחדש אל תוך המישור של האיווי. יש להראות לו את משחק ההרס שלו כלפי האיווי של האחר: לאובייקט האנלי המוחזק על ידי הילד יש פונקציה יסודית של הריסת האיווי של ההורה המצורף לאובייקט הדמיוני שלגביו זו שאלה של להניח לו.
אפשר לעשות כמה דברים: אפשר לא לומר דבר; אפשר לומר "אתה רוצה לגרום לי להפסיק לעשות לך אנליזה"; אפשר גם להראות לאנליזנט שהוא מתלונן על כך שאין לו מה לומר, מה לתת, אך שהוא מתענג על כך. הסובייקט חייב לא להיות מקובע אל האובייקט הדמיוני, אלא להיות מובל לתפוס איך, עם אובייקט אנאלי זה ועם ההתענגות האוטו-ארוטית שהוא מפיק ממנו, הוא רוצה להרוס את האיווי של האנליטיקאי. למעשה אין זה משנה אם האובייקט באמצעותו האנליזנט פועל הוא אוראלי או אנאלי.
זו הנקודה אליה מפנה לאקאן את תשומת הלב בסופו של הכוונת הריפוי אך שעדיין לא נשמע תשע שנים מאוחר יותר בשיח ב-EFP (Discourse at the EFP). "אובייקט אדיש זה, הוא החומר של האובייקט [הם חושבים], אכול את גופי, שתה את דמי, (האזכור החילוני מגיע מעטם). המסתורין של הגאולה של זה שעובר אנליזה נמצא בהשתפכות הדמיונית, שלגביה האנליטיקאי הוא זה שהקדיש לה את חייו ( Oblate)[24].
בביקורת זו של ה Phallophagy  או ה Coprophagy אנו שומעים א ההוקעה של שינוי בתכנית. במקום לשלוח את הסובייקט בחזרה לאניגמה של המשחק שלו עם האיווי של האחר, שמקבל את הצורה של האנליטיקאי שלו או של הפרטנרים שלו, מקבעים את הסובייקט לאובייקט הדמיוני שהינו, בפשטות, אמצעי להכחיד את האחר.
דוקטרינה של הדרכה
ביקורת המקרים הללו מכילה דוקטרינה של הדרכה. השימוש הנכון בהדרכה הוא משהו שלאקאן קיווה להציג באופן רחב ככל האפשר עבור אלו הזקוקים ל"מה שאיננו שם להיות מצועף: כלומר, הצורך שנובע כתוצאה מדרישות מקצועיות כל פעם שהן דורשות  ש'זה שעובר אנליזה' בהכשרתו לקחת אחריות קטנה ככל שתהיה"[25]. זו הסיבה שלאקאן אינו מפחית מערכה של ההדרכה באקט היסוד שלו. להפך במקום תכנית הכשרה, שבחברות המסורתיות, שומרת את ההדרכה ל'זה שהתקבל', בהתאם לפרוצדורה פחות או יותר שרירותית, הוא הציע ש"מהתחלה ובכל מקרה הדרכה מוסמכת, בהקשר זה, תובטח לפרקטיקן בהכשרה באסכולה שלנו"[26]. עם הצעה זו אין זה, בפשטות, עניין של לעקוף את ה'הצעה הגבוהה יותר', את המוסד היריב. זו שאלה של לשים את ההדרכה ואת השימוש בה, במקום הנכון.
זה בתנועה הזו עצמה, שההדרכה מוצעת 'מהתחלה', ושהחלון הכוזב שזה יכול לפתוח אל ה'איווי של האנליטיקאי' חייב להיות מוקע. הדרכה מאפשרת תיקון של העמדה של הסובייקט ש'נעקף  על ידי האקט שלו' ותיקון של הכוונת הטיפול. אם, לעומת זאת, זה מאפשר התקנת קטגוריה של מדריכים שבשם ההתנסות הבלתי מובנת שלהם, שוגים באופן תדיר על ידי צמצום האיווי לתביעה, אז המצב הוא חסר סיכוי. החלון הכוזב ניצח, האקט האנליטי הובן שלא כהלכה. לאקאן איננו מוותר על התביעה לתת להדרכה ולהתנסותה את מקומה. בניגוד לכך הוא מודאג מהאפקטים הפרברטיים שזה יכול להביא במאמציו ללכוד מחדש את האקט שאליו הוא צריך להשתוות. פסיכואנליטיקאי הוא מי שמגדיר את עצמו רק כזה שאיננו האדון של מה שהוא מבטא, עליו לשמור פתוח את ה'פער שעושה את החוק [של האקט שלו]'[27]. אקט זה איננו עניין של "לחשוב על להפוך את עצמו לשווה למבנה שקובע אותו [...] בצורה המנטלית שלו[28]. על כן עליו לנתק את עצמו מכל מה שבא למקום של החלום של השוויון הזה, בין עם במדריך, כ'מקשיב-על' (overlistener), או בהעברה הנגדית כמה שעשוי לאפשר למה שחומק להיתפס. זו נקודה, כפי שז'אק אלן מילר האיר, של לתמוך באכלוס נקודה רדיקלית זו שלאקאן ניסח כ"הפשטה של כל אדנות. האפוריה מנסחת את עצמה בצורה הרדיקלית: "פירוש שלגביו מבינים את האפקטים איננו פירוש אנליטי"[29]. זהו, אם כן, ש"העמדה של הסובייקט [של האנליטיקאי] כנרשמת בממשי מתגלה"[30]. רישום זה של הסובייקט בממשי, מובהר מחדש על ידי הטענה המבקשת למקם את הסמלי בממשי כנקודה של מבנה, או של הכוזב.
העדר האדנות איננו בר חיקוי, אין זה שווה הערך של הסחה. אין די בלוותר על זה כדי לטעון להשגתו. זו הסיבה שלאקאן מבחין בזהירות בין "האקט שלעולם לא מצליח יותר מאשר כאשר הוא חסר"[31] והאקט שתומך בפיקציות הפסיכולוגיות השונות של הסובייקט. שתי הפיקציות הראשונות שלאקאן לקח הן אלה של סובייקט הייצוג וסובייקט התקשורת. הדרכה מתאימה הנראית מהפאס היא זו שמפשיטה את עצמה מכל אשליות של תקשורת, דבר שאינו כל כך פשוט.
האנליטיקאי 'מדריך שיודע איך לפקח (oversee)' רודף אחר האשליה של התקה של האנליטיקאי במקום של האחר. התקה זו קוהרנטית עם השקיעה של כל אורתודוכסיה ועליה של אורתופרקסיס[32] שאת הפונקציה שלו חילץ ז'אק אלן מילר[33]. זה המפלט האחרון להרכיב אחר, ולא להשאיר את המקום ריק בתהליך האנליטי.
בכיוון ההפוך, לאקאן מתעקש על התמה של האקט בדרך רדיקלית בכינוס האיטלקי בסוף 1967: "אקט עדיין ללא מידה"[34] שכנגדו אין דרך להגן על עצמך או דרך הפנטזיה של כח או על ידי כיסוי נרקיסיסטי או על ידי מחסה בנסיון. ההדרכה לה אנו זקוקים היא זו שמכבדת את האפוריה ומוצאת דרך למקם אותה 'בדרך הנכונה'. כזו שתמיד יודעת כיצד לשמר, מעבר לחזיון התעתועים של תוספת הידע, את המקום של האיווי של האנליטיקאי.

טקסט זה התפרסם ב:   La Cause Freudienne No 51, Paris, 2002
הוצג במהלך שנת 1991-2 באחד מהערבים על ערבות ב- ECF. פורסם ב- La lettre mensuelle  (לא הצלחנו לאתר את תמספר הגיליון) תחת הכותרת Leur contrôle et le nôtre
תרגום: עמרי ביכובסקי
קריאת תרגום: אילנה הררי

[1] Starobinski, J., La Transparence et l'obstacle, Gallimard, Paris, 1971.
[2] Miller, J-A.,The Horatio Principle in: Lettres à l'opinion éclairée, Seuil, Paris, 2002, pp. 205-228
[3]  Green, A.,  la pensée Clinique, Edition Edile Jacob, 2002.
[4] Cavell, M., Triangulation, one's own Mind and Objectivity, in: International Journal of Psychoanalysis, No 79, 1988, p. 449
[5] Peirce, C. S., Philosophical writings, Dover Publications, New York, 1955, p. 91
[6] מדובר בשלישי של הויץ, לו יכול להתאים גם האדם השלישי וגם הגוף השלישי במובנו הלשוני.
[7] Lacan, J., Kant avec Sade, in Écrits, Seuil, 1966, p. 774
[8] Miller, J-A., L'orientation Lacanienne: 1, 2, 3, 4, Seminar 1984-5, Unedited
[9] Laurent, E., La Formation de L'analyste et L'ethique de la Psychanalyse in International Journal of Psychoanalysis, No. 79, 1988, p. 449
[10] Lacan, J., Le Séminaire V: Les Formation de L'inconscienct, Seuil, Paris, 1998, Lessons I-VII
[11]  Miller, J-A., …Du Nouveau! Introduction au Séminaire V de Lacan, ECF, Rue Huysemans, Paris, 2000
[12] Lacan, J., On a Question Prior to any Possible Treatment of Psychosis, in Écrits: A Selection, Trans: Fink, B., W.W. Norton, New York (2002), p. 186
[13] J. Lacan, le Séminaire XVII: L'envers de la psychanalyse, Seuil, Paris, 1991, p. 68
[14] J. Lacan, Variantes de la cure-type Ecrits, op.cit.p.341.
[15] Ibid.
[16] J. Lacan, Proposition of 9 0ctobre 1967 on the Psychoanalyst of the School in Analysis No 6, Melbourne, 1995.
[17] Ibid.
[18] גם: סופר עד שלוש
J. Lacan, Discours a l'Ecole Freudienne de Paris in Autres écrits, Seuil, Paris, 2001, p.262.
[19] J. Lacan, On a Question Prior, op, cit. p. 211.
[20] J. Lacan, Conférences et entretiens dans des universités nord-américaines in Scilicet No 6/7, Seuil, Paris, 1976, p. 42.
[21] J. Lacan, Discours a L'EEF, op. cit., p. 266.
[22] Ibid.
[23] J. Lacan, Le Séminaire V, op. cit. p. 436.
[24]  J. Lacan, The Direction of Treatment and the Principles of its Power in Ecrits: A Selection, op. cit., p. 262.
[25] J. Lacan, Foundation Act in Television, trans. J. Mehlman, WW Norton, New York, 1990, p. 98.
[26] Ibid.
[27] J. Lacan, La  méprise du sujet supposé savoir in Scilicet No 1, Seuil, Paris, 1968, p. 40.
[28] Ibid
[29]J. Lacan, Réponses a des étudiants en philosophie sur l'objet de la psychanalyse in Autres écrits, op. cit. p. 211
[30] J. Lacan, La  méprise du sujet supposé savoir, op. cit p. 40.

[31] Ibid, P. 41.
[32] "עשיה נכונה", בניגוד לאורתודוקסיה שהיא "אמונה נכונה"
[33] J.-A. Miller, L'orientation lacanienne: Réfection sur le moment actuel, Séminaire 2001-02, inédite.
[34] J. Lacan, De Rome 53 a Rome 67: La psychanalyse. Raison d'un échec in Scilicet No 1, op.cit. p. 49.