אי שלמות והתמדה של ההדרכה-ז'אן-דניאל מאטה

Adriana Rostovsky

אי שלמות והתמדה של ההדרכה

ז'אן-דניאל מאטה

העדות הפומבית באסכולה שמורה ל AE ככזה שהוא פרדיגמטי ושמקבל את הלגיטימיות שלו מביצוע שמוכר על ידי שופטים באמצעות מעביר (passeur), זה מונע מכך שכל אחד ואחד יביא מהעדות שלו את מה שהיה עבור כל אנליטיקאי ההתנסות האנליטית הבלתי נמנעת. הפאס עצמו הוא ההדרכה/בקרה (contrôle) שכלולה בהגדרה הלאקניאנית של הפסיכואנליטיקאי[1].

למה מחכים המוסדות של האסכולה אם זה לא לאי שקט שהם זורעים אצל אלה שהאסכולה מכירה בהם כצומחים מההכשרה שלה. כאשר ז'אק-אלן מילר הזמין את האנליטיקאים לדבר על האנליזות שלהם, הוא הסיר את המגבלה הזאת הנוגעת לעדותו הוא הסיר זאת במחווה פוליטית: "הגיע הזמן שנפנה לאנליטיקאים, שננער אותם, שנדרוש מהם להסביר את עצמם, להראות את עצמם, להלחם קצת עבור לחמם, בזמן שהם כולם עסוקים בלחיות מקצבה שנובעת מזה שהם ממליצים על עצמם באמצעות פרויד ולאקאן."

ההמשכיות של פרקטיקה של הקונטרול/הדרכה. תמיד שמתי לב לעובדה, שאף פעם לאקאן לא התנגד לכותרת אנליטיקאי לאלה שהשתמשו בה לעצמם במוסד אנליטי כלשהו, אך זה לא החשיב זאת כמשהו שמבטיח אפקטים אנליטיים אותנטיים

ההדרכה יכולה לקבל כל מיני צורות, מהדרכת מקרה לשאלה דיאגנוסטית, עד לתנאי הכניסה לטרנספרנס. הוא נוגע לאופן בו ההעברה נשארת הווקטור החי של האנליזה, וגם בהתנגדות לווקטור זה כשהוא יוצר מכשול לריפוי עצמו. להכיר במדרון הארוטומני של טרנספרנס כדי לחסום אותו או למתן אותו נשאר תנאי כדי לנהל את ההתנסות האנליטית של סובייקטים פסיכוטיים מבלי להוביל אותם לאסון.

הדרכה ראשונה אצל האנליטיקאי שלי ליוותה את הדרך של כניסתי לתוך הפרקטיקה. האנליזה הזינה את הפעילות שלי כרופא ואחר כך כפסיכיאטר, ומזמן כבר היוותה את האופק שלי. הקשיים של האנליזה – עוצמת הסימפטום והתנגדותו לפירוש - דחו את רגע הפרקטיקה האנליטית עצמה שהחשבתי תמיד כטרם זמנה. קרנף כנראה, אם לצטט את לאקאן, לבטח במועקה, מה שעבורו זו אינה הכניסה הגרועה ביותר לפרקטיקה. ללא ספק איווי להייטיב לעשות, להוביל את האנליזה להיכן שהיא גורמת לשנות מקום, ללא אילוץ. הזמן הראשון של ההדרכה היה זה של פרקטיקה של פסיכואנליזה מיושמת לקליניקה ולתרפויטיקה. זמן גם לעשות את ההפרדה בין התביעה שמייחסים לאחר שרק מבקש טיפול טוב וזאת שמניחה ידע ומאפשרת העברה.

בהענות לקריאה של לאקאן ב 1980, ובהחלטה ללכת בעקבות האוריינטציה שנתן ז'אק-אלן מילר להרפתקאת השדה הפרוידיאני, הסקציה הקלינית שלו והאסכולה, כיחידה שיכולה היתה להבטיח את העתיד של הפסיכואנליזה, הגיע הזמן לסיום האנליזה, זמן שלא היה בו כלום מהמיידי, שיכול אפילו להמשך בטרם וודאות כופה את עצמה ומתפענחת.

מימד פוליטי זה תואם את ההתנסות והביא אותי לצורך בהדרכה שניה שליוותה את השתלבותי בפרקטיקה של הפסיכואנליזה. המכוונות הפוליטית לא היתה אף פעם נעדרת מההדרכה, במובן שמעולם לא התייחסתי לפרקטיקה של הפסיכואנליזה כמנותקת מהמוסדות שמכשירים פסיכואנליטיקאים וערבים להכשרה זו. שאלות לגבי הבחירות שזה מניח יכולות היו למצוא את מקומן בהדרכה מבלי שבכל צורה שהיא, היה לי הרעיון לדבר על משהו אחר מלבד מה שתומך במקום של האנליטיקאי. זה דרש דיוק מהאנליטיקאי המדריך שלא נותן לך לסטות לאסוציאציות חופשיות, שמגיעות למיצוי בריפוי עצמו.

גם להצגה הפומבית של הפרקטיקה שלך יש ערך של הדרכה/קונטרול אך הפניה לקהל שונה מהפניה לאנליטיקאי שמגייסת את הקשבתו, את ה"סופר-שמיעה" אם להשתמש במונח שהציע לאקאן בכדי להחליף את זה של הסופרוויזיון שאמץ ה IPA. האם פשר הדבר הוא שמצפים מהמדריך שהוא ישמע את מה שהאנליטיקאי לא שמע? אבל צריך לשם כך שדברי המודרך יאפשרו זאת. בין זה שמדווח על הפגישות בפירוט הצמוד למה שרשם לבין זה שמכליל את המקרה עד נקודה שלא נתפס דבר ממנו, הפער הוא גדול. והמדריך, אם הוא רוצה לשמר את הנדרש לאקט האנליטי ויחד עם זאת לא להיות האנליטיקאי של המודרך, חייב להבהיר פרטים, לשאול על החלק שתופסת שתיקה מסויימת או עמדה.

האיבחון הסימפטומטי לא הופך למשני, אלא אם כן הוא נחקר ביסודיות בפגישות הפרלימינריות. הדיוק במונחים של מבנה, כופה את עצמו רק כמענה לתביעה או לשים את התגובה בפרופורציה. האם יש נקודות חידתיות בעבור סובייקט מסויים וכשתגובתו היא זו של תימהון או הנחת ידע ביחס לידע של האחר? השאלה הדיאגנוסטית כבר לא היתה עבורי בליבה של ההתנסות הזאת של ההדרכה, אלא היא ליוותה את החיפוש של אותנטיות ולגיטימיות של הסיבה האנליטית וגם של הבניית ההיגיון/סיבה שלה.

במילים אחרות, איך להמשיך באופן יותר מהודק בחיפוש אחר הממשי שפועל עבור כל אחד ושמצדיק שהפירוש האנליטי, באמצעות המנגנון עצמו של הטרנספרנס, ישים אותו בפרספקטיבה, אם כוללים אותו באופן נכון. הטיפול בתלונה, כדי שתהפוך לתביעה לפירוש של הסובייקט המונח לידע, גיוס המסמנים ההזדהותיים, הזזתם ממקומם בכדי להשיג אפקטים תרפויטיים מהותיים במרחב של ריפוי אנליטי מפנה את הקרקע ומאפשרת טיפול בהתענגות שליוותה את הסובייקט בתפעלו את האובייקטים שלו.

כבר לא מדובר בידע המונח לאנליטיקאי או למדריך אלא במה שמצפים מהחליפין עם המדריך, שיהיה מופתע, מעוניין או משועמם. יצא לי לקבל מהמדריך אינדיקציה שאפשרה לי לתפוס את הלוגיקה של השיח שלי ואפשרה לי לא להתייחס לכך בריפוי שהוא תחת הדרכה. זאת בכדי להדגיש שהבהירות שניתנת על ידי ההדרכה מכוונת אך ורק בכדי לתת את הכלים בכדי לתמוך באקט האנליטי. אין מדובר ביישום של שימוש שיינתן על ידי אחר, כך שההדרכה הופכת לקריקטורה כשמנסים להראות שהאנליזות מייצרות את עצמן על ידי הזדהות.

האם יש להכין את פגישת ההדרכה? האסוציאציה החופשית אינה מספקת, חוץ מאשר להמשיך את הריפוי האנליטי בצורה אחרת. אך גם אין מדובר בכך שפגישת ההדרכה, תהיה תשאול טהור שעושה מהאנליטיקאי את זה שיודע על כל השאלות הנוגעות לטכניקה. זה לא מונע מלהגיע עם שאלה, זה אפילו הציר של הדרכה שנמשכת. לתמוך בעבודת האנליזנט זה גם לשאת את הפונקציה, המקום שסובייקט בטרנספרנס ייחס לך, בכדי ללוות אותו לאורך הקיום שלו. זה לא תמיד פשוט והמדריך יכול להצביע לעיתים על כך שהאנליטיקאי אינו כל כך מושל (destitué )כפי שהוא מציג עצמו.

מסלול ההדרכה הוא המענה המתאים לפרקסיס הפסיכואנליטי העכשווי. לתווית הדיאגנוסטית כבר אין את הטונאליות של זו שכללה את חשיפת הפסיכוזה כאשר זו הסתתרה תחת מופעים של נוירוזה: עכבה עקשת, פוביות שכלל אינן כאלה, חרדה מהתפרקות שאינה נובעת מאנטומיה לא מודעת, דה-פרסונליזציה שהיא יותר קרובה לקרע של הקשר החברתי מאשר לתחושה של זרות ביחס לעולם.

הקליניקה העכשווית, גם זו של הסימפטומים החדשים שכל הזמן מתממשים וגם זו של הפתרונות אליהם פונה הסובייקט כמוצא, מגבילים אותנו להתאים את האקט לתביעה שנעשית. אין המדובר רק בסיווג התביעות שאינן עולות מהפרקטיקה של הפסיכואנליזה – למרות שיש לדעת לעשות זאת כאשר נראה שהצעה של דיבור הינה מזיקה לסובייקט- גם לקבל את התביעה שמופנית אלינו תוך לקיחה בחשבון את הכשל הסמלי המבני שבליבו של כל שיח אנושי. כשל זה הוא זה שיקבע את הגבול, אבל גם יהיה המפתח לפתרון שיגיע. זה הממשי של כשל זה שהאנליטיקאי חוקר, ושמחקירה זו הוא עושה את האנליזה שלו, מגלה את האופן שבו ההזדהויות ואחר כך הסימפטומים אף הם הינם אופנים עבור הסובייקט שלא להתפוגג שם.

לעבודת רקמה זאת שעושים האנליזנט או האנליזנטית נחוץ ליווי של האנליטיקאי שיכול לציין את הנקודות ("העינים") שקפצו, את החורים שהם רופפים מדי או חסרים ושהתערבויותיו יובטחו על ידי הפירושים שלו והאקט שלו. לפעולת ההדרכה יש את הפונקציה הזאת עבורי. בין אם מדובר בפגישה מזדמנת, במקרה מזדמן או במעקב אחר אוריינטציה לאורך פגישות אנליטיוות מרובות, אפילו ברצפים ארוכים יותר, אני מחפש לא רק את ההסכמה של המדריך נוסח: "זה בהחלט אתה זה שאמרת זאת", אלא גם תשובה התואמת לממשי הפועל שם.

"האמת היא שלאקאן, שאמר בניגוד לפרויד, שהאנליזות מסתיימות, הוא זה שבו זמנית הזניק אותנו למסלול של הכשרה (formation), שיהיה זה מעט מדי לומר שהוא תמידי: הוא אינסופי". [2]

תרגום

אילנה רבין

אנט גרואג פלד

---

[1] Miller, Jacques-Alain, Préface de Qui sont vos psychanalystes p. 10.

[2] Miller, Jacques-Alain, Préface de Qui sont vos psychanalystes p. 11