נמירובסקי. הדר פורת, מציין כי נקודת המוצא היא הבושה שעולה ממלחמה, או כדבריו של
פרויד הביזוי האסתטי. מקריאה קפדנית במאמר של אריק לוראן, יחד עם לאקאן ב L'étourdit ומילר
ב extimité הדר למד שמצד אחד שורש המלחמה הוא בכך שההתענגות של האחר היא אחרת באופן ממשי,
ושלפרנויה יש גרעין ממשי, ומכאן שהאנליטיקאים במלחמה מוסרים עדות מהשורה הראשונה על
הממשי בהתענגות של האחר. מצד שני המאוים הוא הדימיון של האחר המשתקף בבבואה, והוא שמעורר
בושה. גיל כרוז מבקש לענות לשאלתה של שרון זוילי
דרך קריאה של מאמרו של אריק לוראן. הוא עוקר את שאלת הגזענות מן התחום של ההזדהויות.
על מנת שהסובייקט ייכנס לשיח, הוא צריך להיפרד ממה שעושה אותו "לא-אדם",
ההתענגות. הסובייקט ממקם אותה אצל האחר ויש לכך שתי תוצאות: האחת - יצירת הפנטזמה והשנייה - שיכון מסמני ההזדהות במקום הריק שהותירה ההתענגות.
לריק שהשאירה התענגות בצד הסובייקט, באה ההזדהות. מהרגע שאנו מדברים, אנו בתוך המובן,
בתוך הקולקטיביות, בתוך תוכה של ההזדהות. בקולקטיביות, הגזענות תמיד נוכחת.
שלמה ליבר מסר לנו את תמצית דבריו ונתן
להם שם: "לעת מלחמה – קיץ ישראלי 0202". שלמה מוסר כי:"גם המלחמות כלולות
ומתנות עדיין, מעת לעת, את מה שמכנים אנו "הסובייקטיביות של זמננו", וזאת
למגינת ליבנו ולאכזבת כולנו... אך ברועם התותחים, לא רק המוזות שותקות כפי הנראה, גם
השיח שלנו נוטה על הרוב לגסוס או להתמלא בזיעה קרה... הגם שעשויים אנו וודאי להבין
את רתיעתו של פרויד מפני בעיית המניעה של המלחמה )ב'מלחמה למה?', 0311( - שהלוא עבורו,
בסופו של דבר, משתווה הדבר לביטולה הבלתי-אפשרי של ההתענגות הדחפית או של האהבה הכרוכה
לעולם גם בשנאה - בכל זאת מתמיהה בעיני השתיקה הרבה, המזכירה לעתים דממת מוות, בקרבנו ובחוגינו,
בנושא המלחמה." סמואל נמירובסקי, מתדיין אחרון בפאנל אומר
כי: "כי הפסיכואנליזה מלמדת אותנו שאין פרדיגמות כוללניות בעלי עקרונות אוניברסאליים
שיוכלו לבטל את ההיבטים הדיחפיים של האקטים שלנו וגם לא כאלה שיוכלו להצדיק אותם ואת
עמדותינו. לא האתיקות המעובדות ביותר וגם לא האתיקה הטבעית. מי שמתיימר לפעול מתוך
עמדה אתית אוניברסאלית מפוברקת, פחות או יותר אד הוק, אין לו שום דבר להציע לנו אלא
הסיפוק הנרקיסיסטי של מי שחושב את עצמו כיותר טוב מאיתנו. רק עבודה אנליזנטית ממושכת, אינטנסיבית ועמוקה תאפשר לנו למצוא מקום ריק
מאידאלים ומהזהויות, או לפחות להתקרב אליו, מבלי לשתק או לרתק את האפשרות של האקט."
אחר כך התפתח דיון ער, ממנו רק נציין אמירה
ממרקו מאואס שהיוותה את סוף הערב ואולי פתיחה של מפגש נוסף. מרקו ציטט את לאקאן אשר אומר
שהגברים אוהבים את המלחמה, לשם הם יכולים לברוח מאיוויה של אישה. ברגע כתיבת סקירה זאת, פנינו למרקו מאואס על מנת למקם את הציטוט. הוא
מסר לנו שהדברים הם מז'אק- אלאן מילר: "הגבר הלאקאניאני... הוא הוויה כבדה, נבוך
ומובך מהיש... כיוון שיש לו דבר מה לאבד, הוא נידון לזהירות... הוא פחדן, ואם הוא הולך
למלחמה, זה על מנת לברוח מהנשים... על מנת לברוח מהחור."
Paris, Le Seuil/Navarin, n° 36, mai
1997, p 7-16.
La psychanalyse et la subjectivité de notre temps
Soirée du GIEP, Société israélienne de la NLS
Les membres du GIEP et un public élargi se sont rencontrés le 7 août 2014 pour une conversation sous le titre « La psychanalyse et la subjectivité de notre temps ». Deux textes ont servi de “cause” à cette soirée : Le racisme 2.0 d’Éric Laurent et Moments de crise, texte de Gil Caroz qui nous accompagne en vue du prochain congrès de la NLS. Nous avons été honorés par la présence de Patricia Bosquin-Caroz, présidente de l’ECF.
Sharon Zvili, présidente du GIEP, posait une question : « Comment faire place à la parole en temps de guerre, comment dire quelque chose qui ne viendrait pas en place d’idéal et d’identification ? » Notre École permet de nouer la psychanalyse à notre époque et, en même temps, cette question donne une existence à l’École. Sharon a retracé le parcours qui a fait que cette conversation ait lieu à l’invitation de l’École, suite à la proposition d’Hadar Porat. Ensuite, elle a passé la parole aux participants à la table-ronde : Hadar Porat, Gil Caroz, Shlomo Lieber et Samuel Nemirovsky.
Hadar Porat a indiqué son point de départ : la honte qui émerge de la guerre, ou comme le dit Freud à la fin de Pourquoi la guerre, « les dénigrements de la guerre sur un plan esthétique ». Une lecture rigoureuse de l’article d’Éric Laurent, de L’étourdit de Lacan, ainsi que du coursExtimité de Jacques-Alain Miller, lui a appris que la racine de la guerre gît dans le fait que la jouissance de l’autre est réellement Autre et que la paranoïa possède un noyau réel. Dès lors, les psychanalystes peuvent faire un témoignage de première ligne sur le réel qui se trouve dans la jouissance de l’autre. D’autre part, une inquiétante étrangeté réside dans le fait de la ressemblance qu’on trouve dans le reflet de l’autre dans le miroir ; de là provient la honte.
Gil Caroz a tenté de répondre à la question de Sharon Zvili par une lecture de l’article d’Éric Laurent. Le racisme y est arraché à l’identification. Pour que le sujet puisse entrer dans le discours, il doit se séparer de ce qui chez lui n’est pas « humain », à savoir la jouissance. Pour ce faire, le sujet la localise dans l’autre, avec les deux conséquences qui s’en suivent : l’institution du fantasme et la localisation des signifiants de l’identification à la place vide que la jouissance a laissée derrière elle. L’identification vient à cette place vide laissée chez le sujet. Mais dès qu’on parle, dès qu’on est dans le sens, dans le collectif, le racisme est toujours présent. Le discours analytique a un savoir par rapport à cela. C’est ce qui fait que le groupe analytique est un peu moins raciste. Pourquoi ? Parce que le sujet en analyse sait un bout de sa « saloperie » la plus intime, ce qui lui permet de loger un peu moins de jouissance dans l’autre.
Au niveau des identifications, on peut justement parler beaucoup, sans cesse, sans jamais se mettre d’accord. Mais pour toucher la jouissance, il faut penser à une parole qui fait acte. Il indiquait que « si nous nous rencontrons ici pour parler, c’est grâce à la passe dont nous faisons notre boussole, car la passe est un acte qui inclut une reconnaissance radicale de notre propre saloperie de jouissance ».
Shlomo Lieber nous a transmis l’essentiel de ce qu’il a dit, en le nommant : « Pour un temps de guerre - un été israélien 2014 ». Il disait qu’ « il nous faut regretter le fait que de temps à autre, les guerres font encore partie de ce que l’on nomme “la subjectivité de notre temps”, et conditionnent cette dernière. Mais lorsque les canons grondent, ce ne sont pas seulement les muses qui se taisent : notre discours, lui aussi, tend à s’éteindre ou à se couvrir de sueur froide… Même si nous pouvons comprendre la répugnance de Freud devant le problème de la prévention de la guerre (dans Pourquoi la guerre, 1933) – pour lequel cela équivaut à l’impossible annulation de la jouissance pulsionnelle et de l’amour toujours associé à la haine – ce qui continue de m’étonner, c’est le mutisme intense, presque le silence de mort, qui sévit autour de nous et dans nos cercles, pour tout ce qui touche à la guerre ».
Samuel Nemirovsky, dernier intervenant, précisait que « la psychanalyse nous enseigne qu’il n’y a pas de paradigmes généraux faits de principes universels qui peuvent annuler les aspects pulsionnels de nos actes, qui peuvent les justifier ou encore justifier nos positions. Ni les éthiques élaborées ni les éthiques naturelles ne peuvent le faire. Celui qui prétend opérer à partir d’une position éthique universelle créée de toutes pièces, n’a rien d’autre à nous offrir que la satisfaction narcissique de celui qui pense qu’il est meilleur que nous. Il n’y a qu’un travail analytique, intense et profond, qui peut nous permettre de trouver une place vide d’idéaux et d’identifications, ou du moins l’approcher, sans paralyser ou immobiliser la possibilité de l’acte ».
Une discussion vive eut lieu ensuite. Nous ne mentionnerons seulement qu’une remarque de Marco Mauas, qui pourrait constituer l’ouverture vers une nouvelle rencontre. Il reprenait un dire de Jacques-Alain Miller précisant que les hommes aiment la guerre, parce qu’elle permet de fuir le désir d’une femme : " l’homme ‘lacanien’… est un être lourd, gêné, embarrassé par l’avoir. L’avoir est pour lui une gêne et, comme il a quelque chose à perdre, il est condamné à la prudence. L’homme lacanien est fondamentalement peureux. Et s’il va à la guerre, c’est pour fuir les femmes, pour fuir le trou. "(1)
1-. Miller J.-A., « Des semblants dans la relation entre les sexes », La cause Freudienne, Paris, Le Seuil/Navarin, n° 36, mai 1997, pp. 7-16.
Rédigé par Mabel Graiver et Galia Weinstein
Psychoanalysis and Subjectivity of our Times
On August 7th 2014, general public and members of the GIEP gathered for a discussion under the title: “Psychoanalysis and Subjectivity of our Times”. Two texts served us as a "cause": “Racism 2.0” by Eric Laurent and Gil Caroz’s paper: “Moments of Crisis”. These two texts accompany us towards the upcoming NLS Congress. We were honored by the presence of Patricia Bosquin-Caroz, President of the ECF.
Sharon Zvili-Cohen, President of the GIEP, posed a question: "How to make room for speech during wartime? How to manage to say something that would not fall into a place of ideal and identification?" The School is what makes it possible to link psychoanalysis and the current times while, simultaneously, this question sustains the School. Sharon outlined the path which, following Hadar Porat’s proposal, allowed for this discussion on war invited by the School. Sharon gave the floor to the panel members: Hadar Porat, Gil Caroz, Shlomo Lieber and Samuel Nemirovsky.
Hadar Porat’s starting point was the shame that emerges in wartime, or in Freud’s words the lowering of aesthetics standards. From a close reading of Eric Laurent’s paper, Lacan’s L'étourdit and Miller’s Extimity, Hadar learned, on the one hand, that the roots of war lie in the fact that the jouissance of the other is Other in a real sense, and that paranoia has a real core; thus, psychoanalysts during wartime may provide a first-hand testimony of the real lodged in the jouissance of the other. On the other hand, what is uncanny is the resemblance encountered in the other’s reflection in the mirror, and that is where shame comes from.
Gil Caroz approached Sharon Zvili’s question through his reading of Eric Laurent’s paper. He uproots the question of racism from the realm of identifications. For the subject to enter discourse, he has to separate himself from that which in him is “non-human”, namely, jouissance. In order to do this, the subject localises jouissance in the other, and this has two consequences: the institution of the fantasy and the localization of the signifiers of identification in the place left empty by jouissance. Identification comes in place of the void left by jouissance on the side of the subject.
But racism is always present, from the very moment we speak, we are in meaning, in the collective. Psychoanalytic discourse has a certain knowledge of this, thereby making the psychoanalytic group a little less racist. Why? Because the subject in analysis knows something about his most intimate filth and this enables him to place a little less the jouissance within the other. At the level of identifications, it is possible to speak endlessly, without ever coming to an agreement. But in order to reach jouissance, it is necessary to think of speech as an act. He argued that “what makes it possible for us to meet here to talk and interact with one another is the pass as compass, in so far as the pass is an act which includes the radical recognition of our own filth of jouissance.
Shlomo Lieber gave us the essence of his thoughts with the title: "In times of war – an Israeli Summer 2014”. Shlomo stressed that: "Wars still, from time to time, encompass and dictate what we call “the subjectivity of our times” to the dismay and disappointment of us all... However, when the guns roar the muses are not the only ones who are silent: our discourse tends to also die down or get soaked in cold sweat… Even though we can certainly understand Freud’s repulsion of the issue of the prevention of war (in Why War? 1933) - because, all in all, for him it equals the impossible elimination of drive jouissance and of love, which is always intertwined with hatred-, yet I’m astounded by the massive silence, nearly a death silence within ourselves and our circles when it comes to the topic of war."
Samuel Nemirovsky, the last speaker on the panel, stated that: “psychoanalysis teaches us that there are neither general paradigms with Universal principles that could erase the drive implicit in every action, nor paradigms which could justify them or our standpoints. Neither refined ethics nor natural ethics can do that. Anyone who believes to act out of a fabricated universal ethical position, more or less ad hoc, has nothing to offer to us but the narcissistic satisfaction of he who considers himself better than us. Only a prolonged, intensive and deep analytic work will make it possible for us to find a space free of ideals and identifications, or at least get closer to it, without paralyzing and confining the possibility of the act.
A lively discussion followed, from which we shall mention a remark by Marco Mauas, which concluded the gathering and perhaps marked the opening of a forthcoming discussion. Marco quoted Jacques-Alain Miller, who states that “men love war, as it’s where they can run away to from the desire of a woman”. While writing this report we approached Marco Mauas in order to locate this quote. “The Lacanian man… is a heavy being, encumbered, embarrassed by having. As he has something to lose, he is condemned to caution… The Lacanian man is fundamentally coward; and if he goes to war, it is to run away from women, to run away from the hole[1]. Jacques-Alain Miller, Of Semblants in the Relation Between Sexes, Psychoanalytical Notebooks 3, Fall 199Written by: Mabel Graiver & Galia Weinstein
