שימושים של הדרכה

ארגומנט לדיון לקראת מפגש שיח עם סטן ון-הול ב- GIEP, בנושא "קליניקה בינארית מול קליניקה רציפה":

"..ידוע לכם כי כל מסמן ביסודו מוגדר בתיאוריה של רומן יאקובסון - שזו תאוריה ישנה כעת- במיקום שלו ביחס למסמן אחר או לחסר של מסמן. הרעיון של יאקובסון היווה הגדרה בינארית של מסמן. אני הבחנתי כי במשך שנים הייתה לנו קליניקה בינארית במהותה שהיתה נוירוזה או פסיכוזה. או/או מוחלט... הקליניקה שלנו במהותה היא בעלת מאפינים בינאריים. התוצאה של כך היתה שבמשך שנים ראינו קלינאים, אנליטיקאים, פסיכותרפיסטים, תוהים- האם הפציינט נוירוטי או פסיכוטי? כאשר היו באים להדרכה, יכולת לראות אותם שנה אחר שנה, שבים לדבר על פציינט x ולשאול: "ובכן, האם הגעת להחלטה אם הוא נוירוטי או פסיכוטי?" והם היו משיבים: ' לא, עדין לא החלטתי'. וזה נמשך כך שנים. ללא ספק אין זו דרך מספקת לשקול דברים". (מילר, מתוך: Ordinary Psychosis Revisited). 

המסמן "פסיכוזה אורדינרית" אותו טבע מילר ב- 1996 הינו מסמן שקורא לעבודת האנליטיקאים הפועלים בקהילה הלאקאניאנית, בהיותו מסמן "תחת עבודה", בניגוד לקטגוריה נוזולוגית בפני עצמה. במהותו, הוא משמר את הנחיצות של הבינאר פסיכוזה\נוירוזה, בו בזמן שהוא פותח פתח לקריאה מחודשת של הסמן "\" ("סלאש"), ומכוון אל קליניקה רציפה יותר, שאיננה בהכרח סותרת את זו הדיכוטומית. הוא מכוון אל ה- "מקרה מקרה", כולל המקרה של האנליטיקאי עצמו. האם נוכל להיתרם מן האפשרות לשמוע, כיצד מסמן זה, והשאלה אודות ה(אי)רצף, פגשה כל אחד מאיתנו בהכשרתו?

אנו פונים לחברי הקהילה על מנת להזמין ולשתף את החברים האחרים, לקראת ערב השיח, באופן בו השאלה פגשה כל אחד ואחד בהדרכה, באנליזה, בעבודה המוסדית. איפה היתה ההיתקלות עם זה עבורך? תשובות שתתקבלנה, תופצנה בפורום ג'יאפ דיון. 

בברכה, 

ליאת שליט ויאיר צבעוני

הארוע יתקיים ב- 16.1.16 בשעה 20:00-22:00 בסטודיו ירושלמי, מרכז סוזן דלל, נווה צדק ת"א. דמי השתתפות: 50 ש"ח. 

Fulgurant cartel event in Tel Aviv- Report by Netta Nashilevich

http://www.amp-nls.org/page/gb/49/nls-messager/0/2014-2015/1981

Report on the Clinical Day of the GIEP-NLS in Tel Aviv

 Crisis in Times of Crisis

Moments of Crisis was the reference for the discussions. The panel included: Claudia Iddan, Liat Schalit, Susana Huler and Per were honored to host NLS President Mr. Yves Vanderveken who opened the study day on Crisis in Times of Crisis. Gil Caroz’s article la Miglin

Mabel Graiver and Sergio Myszkin moderated the evening.

Here are some highlights from the panel:

From Mabel Graiver’s opening statement: The day’s event is the second in a series of three work-meetings of the Giep-NLS in preparation for the congress in Geneva in May 2015. The first one, “Subjectivity of Our Time”, took place in Tel Aviv in July in the midst of the war in Gaza. The third meeting in this series,knotting seminar, will be held in Tel Aviv in March 2015.

From Yves Vanderveken’s introductory speech: Crisis, moments of urgency to the subject, as it unfolds in the clinic is something to be read. The analyst is known as the friend of crisis, and by performing the analytical act i.e. interpretation, s/he becomes an extension of these moments of crisis. Therefore the purpose of interpretation is to edit or disrupt the text of crisis in order to bring about change in the subject.

Claudia Iddan: Could the word crisis distinguish between the group and the individual by emphasizing the subjectivity of the times?  Perhaps nowadays the frequency of crisis has increased so dramatically that it has become an object of consumerism -the surge of excess jouissance indicates its all-time popularity and demand in the hyper-modern marketplace.

Susanna Huler: From my clinical experience this past summer, many patients talked about how this war was THE most terrible and unbearable, not due to fear as in ’73 when we feared the State of Israel had reached its end. This war of the summer of ’14 produced an overwhelming unbearable feeling of No Future. What characterizes times of crisis is the sense of No Future, this is because there are no signifiers of the Master even though shells of words and signifiers exist, but they lack the validation of the master. One cannot think without signifiers of the Master–you need them in order to think against them. Texts cannot be read, texts become unreadable. In the absence of reading – there is no symbolic action. Without symbolic action, consciousness is void of future.

Liat Schalit: The “therapy boom” of our times; the surplus of therapeutic professions that we see today may conceal the fact that affluence is a signifier ofcrisis.  How can the analyst position him/herself in the face of a reality where so many people seek therapy and wish to give therapy to others?  The analyst cannot be blind to the political circumstances from which he must take action.

Perla Miglin: Tearing up civilization vs. being civilized - how do we promote transference to the unconscious over transference to the analyst? Transference to the unconscious can be encouraged by the analyst being on the same side as the unconscious, case by case – answering to the real that invades the clinic.

Highlights from ensuing discussion:

Marco Mauas: Regarding the question of crisis that characterized this past summer in Israel and Gaza -is Israel or the Middle East readable? Lacan talks about: “the power of the unreadable” – can we say that unreadability has something to do with crisis in our time? Anyone who enters analysis knows a priori that something in him or her is unreadable. To be an analysand means acknowledging one’s own unreadability.

Yves Vanderveken: The first stage of analysis is that of reading which is necessary for the unreadable to emerge. The direction of the cure is to make the unreadable readable.  That means that the analyst must take into account the particular signifiers of the time because symptoms are designated by the signifier of the Other and thus define the spirit of the time.  It’s of great value for the analyst to be in sync with the time, provided that the analyst does not relinquish him/herself .

In the second part of the evening we heard cases presented by Marco Mauas, Avi Rybnicki and Sharon Zvili Cohen. 

In the third part of the event, Sharon Zvili Cohen presented the work program of the Giep for 2014-15.

הפסיכואנליזה והסובייקטיביות של זמננו

Report on the GIEP event - Psychoanalysis and Subjectivity of our Times / Compte-rendu de la soirée du GIEP - La psychanalyse et la subjectivité de notre temps

In the early days of the month of August, in the midst of the war, members of the GIEP, the Israeli Society of the NLS, decided to meet and invited others interested in psychoanalysis to join. A decision made in haste, guided by a sense of necessity to speak in view of the events. Eighty people attended this evening. We hereby circulate a report, written by Mabel Graiver and Galia Weinstein.

Yves Vanderveken, President of the NLS.

 עברית : מבל גרייבר וגלי וינשטיין

ב-7 באוגוסט נפגשנו חברי הג'יאפ וקהל רחב לשיחה בערב שנשא את הכותרת "הפסיכואנליזה

והסובייקטיביות של זמננו". שני טקסטים שימשו לנו כסיבה: "הגזענות 0.2" מאת אריק לוראן והמאמר של גיל כרוז "רגעים של משבר" שמלווה אותנו לקראת הכנס הקרוב של ה-NLS.

התכבדנו בהשתתפותו של גיל כרוז ובנוכחותה של פטריסיה בוסקין-כרוז.

שרון זוילי כהן הציגה שאלה: "איך לעשות מקום למילים בזמן מלחמה, איך להצליח לומר משהו שלא

ייפול למקום של אידיאל והזדהות?" האסכולה היא שמאפשרת לקשור בין הפסיכואנליזה לבין התקופה, ובו בזמן שאלה זו מקיימת את האסכולה. שרון שרטטה את המסלול שאפשר להביא את בקשתו של הדר  פורת לקיים שיח על המלחמה להזמנה של האסכולה.

שרון העבירה את רשות הדיבור אל משתתפי הפאנל: הדר פורת, גיל כרוז, שלמה ליבר וסמואל

נמירובסקי. הדר פורת, מציין כי נקודת המוצא היא הבושה שעולה ממלחמה, או כדבריו של פרויד הביזוי האסתטי. מקריאה קפדנית במאמר של אריק לוראן, יחד עם לאקאן ב L'étourdit ומילר ב extimité הדר למד שמצד אחד שורש המלחמה הוא בכך שההתענגות של האחר היא אחרת באופן ממשי, ושלפרנויה יש גרעין ממשי, ומכאן שהאנליטיקאים במלחמה מוסרים עדות מהשורה הראשונה על הממשי בהתענגות של האחר. מצד שני המאוים הוא הדימיון של האחר המשתקף בבבואה, והוא שמעורר בושה. גיל כרוז מבקש לענות לשאלתה של שרון זוילי דרך קריאה של מאמרו של אריק לוראן. הוא עוקר את שאלת הגזענות מן התחום של ההזדהויות. על מנת שהסובייקט ייכנס לשיח, הוא צריך להיפרד ממה שעושה אותו "לא-אדם", ההתענגות. הסובייקט ממקם אותה אצל האחר ויש לכך שתי תוצאות: האחת - יצירת הפנטזמה והשנייה - שיכון מסמני ההזדהות במקום הריק שהותירה ההתענגות. לריק שהשאירה התענגות בצד הסובייקט, באה ההזדהות. מהרגע שאנו מדברים, אנו בתוך המובן, בתוך הקולקטיביות, בתוך תוכה של ההזדהות. בקולקטיביות, הגזענות תמיד נוכחת.

בשיח הפסיכואנליטי יש ידע על כך וזה עושה את הקבוצה הפסיכואנליטית למעט פחות גזענית. מדוע? כי הסובייקט באנליזה יודע דבר מה על הזוהמה הכי אינטימית שלו וזה מאפשר לו למקם קצת פחות את ההתענגות אצל האחר. במישור ההזדהויות, דווקא אפשר לדבר, ללא הרף. כדי לנגוע בהתענגויות צריך לחשוב על הדיבור כאקט. אם אנו נפגשים ומדברים זה בזכות הפאס כמצפן שלנו, כי הפאס הוא אקט שיש בו הכרה רדיקלית ב"זוהמה" של ההתענגות.

שלמה ליבר מסר לנו את תמצית דבריו ונתן להם שם: "לעת מלחמה – קיץ ישראלי 0202". שלמה מוסר כי:"גם המלחמות כלולות ומתנות עדיין, מעת לעת, את מה שמכנים אנו "הסובייקטיביות של זמננו", וזאת למגינת ליבנו ולאכזבת כולנו... אך ברועם התותחים, לא רק המוזות שותקות כפי הנראה, גם השיח שלנו נוטה על הרוב לגסוס או להתמלא בזיעה קרה... הגם שעשויים אנו וודאי להבין את רתיעתו של פרויד מפני בעיית המניעה של המלחמה )ב'מלחמה למה?', 0311( - שהלוא עבורו, בסופו של דבר, משתווה הדבר לביטולה הבלתי-אפשרי של ההתענגות הדחפית או של האהבה הכרוכה לעולם גם בשנאה - בכל  זאת מתמיהה בעיני השתיקה הרבה, המזכירה לעתים דממת מוות, בקרבנו ובחוגינו, בנושא המלחמה." סמואל נמירובסקי, מתדיין אחרון בפאנל אומר כי: "כי הפסיכואנליזה מלמדת אותנו שאין פרדיגמות כוללניות בעלי עקרונות אוניברסאליים שיוכלו לבטל את ההיבטים הדיחפיים של האקטים שלנו וגם לא כאלה שיוכלו להצדיק אותם ואת עמדותינו. לא האתיקות המעובדות ביותר וגם לא האתיקה הטבעית. מי שמתיימר לפעול מתוך עמדה אתית אוניברסאלית מפוברקת, פחות או יותר אד הוק, אין לו שום דבר להציע לנו אלא הסיפוק הנרקיסיסטי של מי שחושב את עצמו כיותר טוב מאיתנו. רק עבודה אנליזנטית ממושכת, אינטנסיבית ועמוקה תאפשר לנו למצוא מקום ריק מאידאלים ומהזהויות, או לפחות להתקרב אליו, מבלי לשתק או לרתק את האפשרות של האקט."

אחר כך התפתח דיון ער, ממנו רק נציין אמירה ממרקו מאואס שהיוותה את סוף הערב ואולי פתיחה של  מפגש נוסף. מרקו ציטט את לאקאן אשר אומר שהגברים אוהבים את המלחמה, לשם הם יכולים לברוח מאיוויה של אישה. ברגע כתיבת סקירה זאת, פנינו למרקו מאואס על מנת למקם את הציטוט. הוא מסר לנו שהדברים הם מז'אק- אלאן מילר: "הגבר הלאקאניאני... הוא הוויה כבדה, נבוך ומובך מהיש... כיוון שיש לו דבר מה לאבד, הוא נידון לזהירות... הוא פחדן, ואם הוא הולך למלחמה, זה על מנת לברוח מהנשים... על מנת  לברוח מהחור."

רשמו מבל גרייבר וגלי וינשטיין

                                               

1

Miller J.-A., « Des semblants dans la relation entre les sexes », La cause Freudienne,

Paris, Le Seuil/Navarin, n° 36, mai 1997, p 7-16.

La psychanalyse et la subjectivité de notre temps

Soirée du GIEP, Société israélienne de la NLS

Les membres du GIEP et un public élargi se sont rencontrés le 7 août 2014 pour une conversation sous le titre « La psychanalyse et la subjectivité de notre temps ». Deux textes ont servi de “cause” à cette soirée : Le racisme 2.0 d’Éric Laurent et Moments de crise, texte de Gil Caroz qui nous accompagne en vue du prochain congrès de la NLS. Nous avons été honorés par la présence de Patricia Bosquin-Caroz, présidente de l’ECF. 

Sharon Zvili, présidente du GIEP, posait une question : « Comment faire place à la parole en temps de guerre, comment dire quelque chose qui ne viendrait pas en place d’idéal et d’identification ? » Notre École permet de nouer la psychanalyse à notre époque et, en même temps, cette question donne une existence à l’École. Sharon a retracé le parcours qui a fait que cette conversation ait lieu à l’invitation de l’École, suite à la proposition d’Hadar Porat. Ensuite, elle a passé la parole aux participants à la table-ronde : Hadar Porat, Gil Caroz, Shlomo Lieber et Samuel Nemirovsky. 

Hadar Porat a indiqué son point de départ : la honte qui émerge de la guerre, ou comme le dit Freud à la fin de Pourquoi la guerre, « les dénigrements de la guerre sur un plan esthétique ». Une lecture rigoureuse de l’article d’Éric Laurent, de L’étourdit de Lacan, ainsi que du coursExtimité de Jacques-Alain Miller, lui a appris que la racine de la guerre gît dans le fait que la jouissance de l’autre est réellement Autre et que la paranoïa possède un noyau réel. Dès lors, les psychanalystes peuvent faire un témoignage de première ligne sur le réel qui se trouve dans la jouissance de l’autre. D’autre part, une inquiétante étrangeté réside dans le fait de la ressemblance qu’on trouve dans le reflet de l’autre dans le miroir ; de là provient la honte. 

Gil Caroz a tenté de répondre à la question de Sharon Zvili par une lecture de l’article d’Éric Laurent. Le racisme y est arraché à l’identification. Pour que le sujet puisse entrer dans le discours, il doit se séparer de ce qui chez lui n’est pas « humain », à savoir la jouissance. Pour ce faire, le sujet la localise dans l’autre, avec les deux conséquences qui s’en suivent : l’institution du fantasme et la localisation des signifiants de l’identification à la place vide que la jouissance a laissée derrière elle. L’identification vient à cette place vide laissée chez le sujet. Mais dès qu’on parle, dès qu’on est dans le sens, dans le collectif, le racisme est toujours présent. Le discours analytique a un savoir par rapport à cela. C’est ce qui fait que le groupe analytique est un peu moins raciste. Pourquoi ? Parce que le sujet en analyse sait un bout de sa « saloperie » la plus intime, ce qui lui permet de loger un peu moins de jouissance dans l’autre. 

Au niveau des identifications, on peut justement parler beaucoup, sans cesse, sans jamais se mettre d’accord. Mais pour toucher la jouissance, il faut penser à une parole qui fait acte. Il indiquait que « si nous nous rencontrons ici pour parler, c’est grâce à la passe dont nous faisons notre boussole, car la passe est un acte qui inclut une reconnaissance radicale de notre propre saloperie de jouissance ».

Shlomo Lieber nous a transmis l’essentiel de ce qu’il a dit, en le nommant : « Pour un temps de guerre - un été israélien 2014 ». Il disait qu’ « il nous faut regretter le fait que de temps à autre, les guerres font encore partie de ce que l’on nomme “la subjectivité de notre temps”, et conditionnent cette dernière. Mais lorsque les canons grondent, ce ne sont pas seulement les muses qui se taisent : notre discours, lui aussi, tend à s’éteindre ou à se couvrir de sueur froide… Même si nous pouvons comprendre la répugnance de Freud devant le problème de la prévention de la guerre (dans Pourquoi la guerre, 1933) – pour lequel cela équivaut à l’impossible annulation de la jouissance pulsionnelle et de l’amour toujours associé à la haine – ce qui continue de m’étonner, c’est le mutisme intense, presque le silence de mort, qui sévit autour de nous et dans nos cercles, pour tout ce qui touche à la guerre ». 

Samuel Nemirovsky, dernier intervenant, précisait que « la psychanalyse nous enseigne qu’il n’y a pas de paradigmes généraux faits de principes universels qui peuvent annuler les aspects pulsionnels de nos actes, qui peuvent les justifier ou encore justifier nos positions. Ni les éthiques élaborées ni les éthiques naturelles ne peuvent le faire. Celui qui prétend opérer à partir d’une position éthique universelle créée de toutes pièces, n’a rien d’autre à nous offrir que la satisfaction narcissique de celui qui pense qu’il est meilleur que nous. Il n’y a qu’un travail analytique, intense et profond, qui peut nous permettre de trouver une place vide d’idéaux et d’identifications, ou du moins l’approcher, sans paralyser ou immobiliser la possibilité de l’acte ».

Une discussion vive eut lieu ensuite. Nous ne mentionnerons seulement qu’une remarque de Marco Mauas, qui pourrait constituer l’ouverture vers une nouvelle rencontre. Il reprenait un dire de Jacques-Alain Miller précisant que les hommes aiment la guerre, parce qu’elle permet de fuir le désir d’une femme : " l’homme ‘lacanien’… est un être lourd, gêné, embarrassé par l’avoir. L’avoir est pour lui une gêne et, comme il a quelque chose à perdre, il est condamné à la prudence. L’homme lacanien est fondamentalement peureux. Et s’il va à la guerre, c’est pour fuir les femmes, pour fuir le trou. "(1) 

1-. Miller J.-A., « Des semblants dans la relation entre les sexes », La cause Freudienne, Paris, Le Seuil/Navarin, n° 36, mai 1997, pp. 7-16.

Rédigé par Mabel Graiver et Galia Weinstein

Psychoanalysis and Subjectivity of our Times
 
On August 7th 2014, general public and members of the GIEP gathered for a discussion under the title: “Psychoanalysis and Subjectivity of our Times”. Two texts served us as a "cause": “Racism 2.0” by Eric Laurent and Gil Caroz’s paper: “Moments of Crisis”. These two texts accompany us towards the upcoming NLS Congress. We were honored by the presence of Patricia Bosquin-Caroz, President of the ECF.

Sharon Zvili-Cohen, President of the GIEP, posed a question: "How to make room for speech during wartime? How to manage to say something that would not fall into a place of ideal and identification?" The School is what makes it possible to link psychoanalysis and the current times while, simultaneously, this question sustains the School. Sharon outlined the path which, following Hadar Porat’s proposal, allowed for this discussion on war invited by the School. Sharon gave the floor to the panel members: Hadar Porat, Gil Caroz, Shlomo Lieber and Samuel Nemirovsky.  

Hadar Porat’s starting point was the shame that emerges in wartime, or in Freud’s words the lowering of aesthetics standards. From a close reading of Eric Laurent’s paper, Lacan’s L'étourdit and Miller’s Extimity, Hadar learned, on the one hand, that the roots of war lie in the fact that the jouissance of the other is Other in a real sense, and that paranoia has a real core; thus, psychoanalysts during wartime may provide a first-hand testimony of the real lodged in the jouissance of the other. On the other hand, what is uncanny is the resemblance encountered in the other’s reflection in the mirror, and that is where shame comes from.

Gil Caroz approached Sharon Zvili’s question through his reading of Eric Laurent’s paper. He uproots the question of racism from the realm of identifications. For the subject to enter discourse, he has to separate himself from that which in him is “non-human”, namely, jouissance. In order to do this, the subject localises jouissance in the other, and this has two consequences: the institution of the fantasy and the localization of the signifiers of identification in the place left empty by jouissance. Identification comes in place of the void left by jouissance on the side of the subject.

But racism is always present, from the very moment we speak, we are in meaning, in the collective. Psychoanalytic discourse has a certain knowledge of this, thereby making the psychoanalytic group a little less racist. Why? Because the subject in analysis knows something about his most intimate filth and this enables him to place a little less the jouissance within the other. At the level of identifications, it is possible to speak endlessly, without ever coming to an agreement.  But in order to reach jouissance, it is necessary to think of speech as an act. He argued that “what makes it possible for us to meet here to talk and interact with one another is the pass as compass, in so far as the pass is an act which includes the radical recognition of our own filth of jouissance.

Shlomo Lieber gave us the essence of his thoughts with the title: "In times of war – an Israeli Summer 2014”.  Shlomo stressed that: "Wars still, from time to time, encompass and dictate what we call “the subjectivity of our times” to the dismay and disappointment of us all... However, when the guns roar the muses are not the only ones who are silent: our discourse tends to also die down or get soaked in cold sweat… Even though we can certainly understand Freud’s repulsion of the issue of the prevention of war (in Why War? 1933) - because, all in all, for him it equals the impossible elimination of drive jouissance and of love, which is always intertwined with hatred-, yet I’m astounded by the massive silence, nearly a death silence within ourselves and our circles when it comes to the topic of war."

Samuel Nemirovsky, the last speaker on the panel, stated that: “psychoanalysis teaches us that there are neither general paradigms with Universal principles that could erase the drive implicit in every action, nor paradigms which could justify them or our standpoints. Neither refined ethics nor natural ethics can do that. Anyone who believes to act out of a fabricated universal ethical position, more or less ad hoc, has nothing to offer to us but the narcissistic satisfaction of he who considers himself better than us. Only a prolonged, intensive and deep analytic work will make it possible for us to find a space free of ideals and identifications, or at least get closer to it, without paralyzing and confining the possibility of the act.

A lively discussion followed, from which we shall mention a remark by Marco Mauas, which concluded the gathering and perhaps marked the opening of a forthcoming discussion. Marco quoted Jacques-Alain Miller, who states that “men love war, as it’s where they can run away to from the desire of a woman”. While writing this report we approached Marco Mauas in order to locate this quote. “The Lacanian man… is a heavy being, encumbered, embarrassed by having. As he has something to lose, he is condemned to caution… The Lacanian man is fundamentally coward; and if he goes to war, it is to run away from women, to run away from the hole[1].  
[1] Jacques-Alain Miller, Of Semblants in the Relation Between Sexes, Psychoanalytical Notebooks 3, Fall 199

Written by: Mabel Graiver & Galia Weinstein

מפגש עבודה בנושא הטראומה - 12.11.13

הזמנה

12.11.2103 בבית הסופר ברחוב קפלן 6 בתל אביב, בשעה 20:00

 מפגש עבודה בנושא הטראומה:

Le sujet est là, au lieu de cette chose obscure
qu’on appelle tantôt trauma, tantôt plaisir exquis.Jacques Lacan

 

הסובייקט נמצא שם, במקום של הדבר החשוך הזה

הנקרא פעם טראומה, פעם הנאה נשגבת

ז'אק לאקאן

Il y a une théorie spontanée du traumatisme.

Ce qui ne pouvait arriver, est arrivé.

Impensable ! Inimaginable ! Insupportable ! Trop.

Christiane Alberti, Marie-Hélène Brousse

 

קיימת תיאוריה ספונטאנית על הטראומה: מה שאמור היה לא לקרות  - הרגע אירע.

בלתי ניתן לחשוב! בלתי ניתן לדמיין! בלתי נסבל! יותר מדי!

קריסטיאן אלברטי ו- מרי הלן ברוס

כאשר שאלתי את קריסטין אלברטי: מה עם הטראומה, ברגע שהפוסט טראומה זה לא זה, כי זה post, אחרי הדבר?

היא ענתה לי שהטראומה היא קונטינגנטית.

יכולתי לענות לה שגם האהבה. יש כאן כביש דו סיתרי. כיוון אחד למפגש אהבה וכיוון שני לטראומה.

או אולי זהו אותו כיוון? שאלה.

בכל מקרה, מתעניינים בטראומה כי יש איזור משותף עם חיי אהבה. תגיד לי את התיאוריה שלך על הקונטינגנטי ואיך אתה קושר אותה לטראומה, ואז גם בדרך אגב על חיי אהבה.

מרקו מאואס

מוצא חן בעיני הקישור המיידי שעושה מרקו בין הטראומה לבין האהבה. 
על גבי תשובתה של קריסטיאן אלברטי: "יכולתי לענות לה שגם האהבה".
למה לא? אלא שבמרובע שמשרטט עבורנו מילר לא מופיעה הטראומה בשום קודקוד.
יש התענגות - חרדה - איווי - אהבה... היכן הטראומה? האהבה מופיעה כתחנת מעבר אחת בין ההתענגות והאיווי, תחנת המעבר השנייה היא החרדה. כיצד נאמוד את הטראומה ביחס לרומבוס הזה?
אפשר שכל הבניין הזה איננו כי אם הדליריום שמוצע לנו כבית מגורים מוצק, בשכירות, בדמי מפתח, או בקנייה, שבתוכו אנו ממשכנים את חיינו על מנת שבבוא העת בשעת הצורך נוכל לפדות אותם כדי לקבל חיים שניים, שלישיים, וכה הלאה, כמו במשחקי המחשב בהם צוברים הילדים "חיים" שמאפשרים להם "למות" מספר פעמים. 
כלומר, הטראומטי אורב איכשהו,  אף שהוא איננו עד שהוא שישנו, אך משהוא ישנו הוא כבר פוסט, פוסט שאיננו כי אם עדות לפרה

שלו כ- non-realized . אם כך, אם החרדה לא משקרת לעומת האהבה האם אפשר שלעומת הטראומטי היא מעט פחות "לא משקרת"? שכן בכול זאת החרדה נמצאית במבנה.
גבריאל דהאן    

 

הג'יאפ פותח את שנת הפעילות 2013-2014 עם ערב של דיון בנושא הטראומה:

 

מושג הטראומה הוא מעין קבוע בכתבים של פרויד בהוראה של ז'אק לאקאן, בפסיכואנליזה בכלל, ובפראקטיקות השונות של בריאות הנפש.

האם המושג השתנה? האם הקליניקה של טראומה השתנתה? האם המשיכה לאירוע טראומתי גברה?

השאלה המכנסת אותנו ביום זה היא "מה יש לאורינטצייה הלאקאניאנית לומר על הטראומה כאן והיום"?

 

הדוברים העיקריים: גבריאל דהאן ומרקו מאואס

נשמח כמובן בהשתתפותם של כל החברים והמתעניינים.

 

הטקסטים שמהווים בסיס לדיון מצורפים מטה.

 

המפגש יתקיים ביום 12 בנובמבר 2013  בשרה 20:00 בבית הסופר, רחוב קפלן 6 תל אביב.

בברכה, ועד הג'יאפ 

דומיניק הולבוט - ארגומנט של הכנס בגאנד - 17-18 במאי 2014

XIIè Congrès de la NLS : le titre et l'argument dévoilés

XIIè CONGRES DE LA NLS - 17 &18 mai 2014 - GAND (Belgique)

CE QUI NE PEUT SE DIRE

désir, fantasme, réel

Le prochain Congrès de la NLS se tiendra à Gand les 17 et 18 mai 2014

Il sera précédé le vendredi 16 mai d'une grande Conversation Clinique réservée aux membres de la NLS.

ARGUMENT

D’aucuns auront reconnu dans notre titre les accents de la formule de Wittgenstein, l’ultime proposition de son Tractatus : “ce dont on ne peut parler, il faut le taire”^[1]. Nous coupons la formule en son milieu et gardons le suspens pour la compléter à l’envers du philosophe à partir de ce qu’offre Lacan dans son Séminaire VI avec l’orientation décisive qu’en a donnée Jacques-Alain Miller à Athènes^[2].

Car l'expérience psychanalytique, elle, invite précisément à ne pas taire ce qui ne peut se dire, “ce qui fournit une occasion de mettre à l’épreuve le fait que les mots ne suffisent pas pour tout dire”^[3]. Au fil de la cure, l’aspiration à trouver le mot qui dirait la chose se dissipe, même si Lacan a commencé par installer le Nom-du-Père comme le fin mot de l’histoire. Il en faisait un Autre de l’Autre, le point de garantie de l’ordre établi, qu’il a consacré comme ordre symbolique. Mais ce que J.-A. Miller montre dans son intervention c’est que dans la suite et jusqu’au bout de son enseignement il a démantelé systématiquement cette pseudo-harmonie du symbolique. C’est le sens de cette formule du Séminaire VI : “il n’y a pas d’Autre de l’Autre”.

L’association libre rencontre nécessairement l’impossible à dire. C’est alors au moment où le mot manque au dire, que le sujet défaille jusqu’au point panique où il doit faire face, dit Lacan, à son existence. “À ce moment, qui est, si l’on peut dire, un point panique, le sujet a à se raccrocher à quelque chose, et il se raccroche justement à l’objet en tant qu’objet du désir”.^[4]

Wittgenstein aurait raison, relève Jean-Claude Milner, “si seulement, ce dont on ne peut pas parler consentait à se taire”^[5]. L’analysant conclurait son analyse sur la révélation d’un manque à être qui constitue la métonymie de son désir et rejoindrait “l’horizon déshabité de l’être”^[6]. C’est une version de la fin de l’analyse, note J.-A. Miller, qui fait du sujet un non-dupe, autrement dit un sujet qui se fond dans l’errance.

Or, comme il l'a souligné à Athènes, le lieu où se joue la fin de l’analyse n’est pas du côté de l’être insubstantiel d’un désir qui serait pure métonymie signifiante, mais du côté du fantasme qui est substance jouissante. Ainsi “le cœur de ce Séminaire, ce n’est pas l’interprétation, c’est le rapport inconscient du sujet à l’objet dans l’expérience désirante du fantasme”^[7].

Qu’est-ce qu’une pratique de la psychanalyse qui vise l’objet a du fantasme ?  Il ne s’agit pas ici de raconter les fantasmagories analysantes mais de cerner, comme Lacan le fait avec ses analyses de rêves ou avec Hamlet, ce autour de quoi se structure la vie du sujet lorsqu’il est prisonnier de son fantasme - au singulier et inconscient. Du fantasme inconscient il n’y a pas l’expérience directe, c’est pourquoi il est nécessaire de la reconstituer dans nos constructions.

Le congrès de Gand portera ainsi sur ce qui ne consent pas à se taire et se fraie un chemin dans l’inter-dit. Nous aurons à mettre en valeur “l’opposition entre l’ordre fermé du père - la métaphore est toujours un arrêt - et ce que le désir comporte au contraire d’irrégulier et de foncièrement déplacé”^[8]. Le thème se déploie entre ce qui ne peut se dire qu’entre les lignes et ce qui reste impossible à dire. Si “l’analyste s’offre comme support à toutes les demandes et ne répond à aucune”^[9], ce n’est pas seulement dans cette non réponse que se trouve le ressort de notre présence, soutient Lacan à la fin du Séminaire VI. La vraie nature des objets du fantasme que révèle ce Séminaire est d’être objets réels, “tout séparés qu’ils soient du sujet, ils sont dans un rapport étroit avec sa pulsion vitale”^[10]. C’est de cela que l’analyste se fait l’inexorable^[11] support. La reconstitution d’une structure du fantasme comme soutien du désir servira, dans les diverses structures, de plaque tournante à articuler la relation du désir du sujet au désir de l’Autre... sans Autre. 

Dominique Holvoet

---

^[1]  L. Wittgenstein, « Tractatus logico-philosophicus », Coll. Tel, Gallimard, Paris, 1961, n°109, p. 27 et p. 107.

^[2] J-A Miller, “L’Autre sans Autre”, intervention en clôture du congrès d’Athènes, mai 2013. A paraître dans Mental 30 et Hurly Burly 10. Version de travail disponible sur le site de la NLS.

^[3] J-A Miller, “La psychanalyse, sa place dans les Sciences”, Mental, 25, p. 19.

^[4] J. Lacan, Le Séminaire, Livre VI, Le désir et son interprétation, La Martinière et le Champ freudien éditions,  juin 2013, p. 108.

^[5] J.C. Milner, « L’oeuvre claire, Lacan, la science, la philosophie », Paris, Seuil, 1995, p. 169.

^[6] J. Lacan, « La direction de la cure et les principes de son pouvoir », Ecrits, Paris, Seuil, 1966, p. 641

^[7] J-A Miller, “L’Autre sans Autre”, op. cit. p. 13.

^[8] J-A Miller, Idid, p. 17.

^[9] J. Lacan, Ibid, p. 572.

^[10] J. Lacan, Ibid., p. 469.

^[11] J. Lacan, Ibid. p. 565.

"הסבך הישראלי- פלסטיני והלא מודע" עם שאול אריאלי

יום עבודה על אוטיזם עם אנייס אפללו

מאמר של מרקו מאואס ב- La regle du jeu

Cuand Israël discrimine les transgenres homosexuels…

Marco Mauas

La communauté homosexuelle de Tel-Aviv est la plus importante du Moyen Orient.

Chez nous en Israël, le mariage homosexuel est une question politique. Le 4 janvier, le parti politique de gauche Meretz, avec le MK gay (membre de la Knesset¹) Dan Horowitz, conduisit des mariages gay simulés, devant le Rabbinat Central de Tel-Aviv, en signe de protestation contre les déclarations du Rabbi Ben Dahan, du parti de droite « Maison Juive »². Ce Rabbi conservateur disait : « Tout professeur de sociologie vous dira que la base de la nation est l’unité familiale. » Cependant, on célébra le 20 janvier le premier mariage transgender. Il fut télévisé sur Canal 2.

Shabi Gatenio, président de la division politique de l’Aguda, principale organisation LGBT en Israël, déclara : « Les hommes et femmes transgenres post-opérés peuvent enregistrer leur sexe et se marier légalement avec le sexe opposé. Mais il y a un problème pour les hommes ou femmes en transition ou qui n’ont pas été opérés. Ils subissent une discrimination : ils ne peuvent pas enregistrer leur sexe (gender) légalement. L’Etat d’Israël ne leur permet pas de s’inscrire comme un couple, car le mariage homosexuel n’est pas possible ici. »

Paradoxe ? Il semble que la religion accepterait un « mariage homosexuel via post-op ». Dans son Séminaire XIX, Lacan donnait une indication : « Pour accéder à l’autre sexe, il faut réellement payer le prix, celui de la petite différence, qui passe trompeusement au réel par l’intermédiaire de l’organe, justement à ce qu’il cesse d’être pris pour tel, et, du même coup, révèle ce que veut dire d’être organe. »

Donc, qu’est-ce que c’est, « l’homo » ? De quel trait s’agit-il ? C’est un débat entre religion et science. La politique du discours courant fait comme elle peut pour s’y installer. Quelquefois, les hommes et femmes de lettres ont l’avantage de lire l’actualité sous un angle inattendu. Ainsi, très éclairante est la ponctuation de Philippe Sollers dans son Fugues.

Lui prend aussi la chose du côté des paradoxes. Il fait un parallèle entre le jugement de 1934 sur l’Ulysse, de Joyce, « considéré comme non pornographique » et Lolita. « Les éditeurs lui demandent [à Nabokov] s’il ne pourrait pas mettre plutôt un garçon, ce serait moins choquant. L’homosexualité serait moins choquante. Comme tout nous l’indique aujourd’hui, la fable de l’homosexualité comme transgression de la sexualité aboutit au conventionnalisme le plus total. […] Au nom d’une pseudo-hétérosexualité qui n’a jamais existé que dans la tête de l’homosexualité, on arrive a une cocasserie générale, ce qui est très diffèrent de la censure antérieure, mais ce qui, d’une certaine façon, revient au même. L’acte immoral par excellence, voué, parait-il, à l’échec ou au malentendu, c’est ce qui peut se passer entre un homme et une femme. »

¹ Knesset : parlement israélien.

² Maison juive : “HaBayit Hayehudi”, parti politique israélien, droite nationaliste et religieuse, dirigé par l’ancien bras droit de Benyamin Netayahou, Naftali Bennett.

רב שיח עם אריק לורן במסגרת הפעולה הלאקאניאנית בארץ

סמינר ״נואז׳״ (קשרים)

פעילות ספריה בתולעת ספרים - השקת הספר ״צדו האחר של הדימוי״

בנוכחות של כ- 45 משתתפים, התקיימה הפעילות הראשונה של ספרית הג׳יאפ. באירוע, הוצג את ספרה החדש של קלאודיה אידן ״צדו האחר של הדימוי - המבט בעקבות פרויד ולאקאן״.
הציגו את ספרה נחמה גסר, מיכל גוברין ויצחק ביניימיני. דיברי המציגים היו בעלי עומק והאירו את ספרה של קלאודיה מנקודות מבט שונות.
סיכום הדברים יפורסם בהמשך.