שדה פרוידיאני, שנת אפס ב ELP, מיגל באסולס

שדה פרוידיאני, שנת אפס ב ELP,

 מיגל באסולס

אנחנו נמצאים ברגע מכריע עבור האסכולה שלנו, האסכולה הלאקאניאנית של הפסיכואנליזה ((ELP מעצם ההקשר החברתי והפוליטי הפוקד אותנו בספרד. מדובר בקוניונקטורה הממקמת את האסכולה שלנו – כפי שמעולם לא קרה בעבר – כאחרת עבור עצמה, ועל כן היא ממקמת את כל אחד מחבריה כאחר לעצמו. קונייקטורה זו עולה בקנה אחד עם מה שאנו מכירים כעידן חדש עבור האסכולות של האיגוד העולמי לפסיכואנליזה, AMP, תחת השם "השדה הפרוידיאני, שנת אפס". ה- ELP, האסיפה שלה, חבריה, אמורים לדעת כיצד לשוחח, מה אומרים הרגע הזה והקוניונקטורה הזו עבור כל אחד ואחד.

Zadig - זאדיג, הרחבה של האסכולה

"השדה הפרוידיאני, שנת אפס". (1) כך פירש ז'אק-אלן מילר, ב- 11 ביוני 2017, את הרגע החדש של השדה הפרוידיאני ועל כן של שבע האסכולות של  ה AMP. כדאי לקרוא את הטקסט הקצר הזה בקפידה, ולקרוא שוב ככל שנדרש. ז'.-א. מילר שם בו באקט – אקט הנשען על האיווי שלו בלבד – את הרגע החדש הזה. וכדאי לדעת האם אנחנו רוצים, או לא רוצים, לפגוש את ההשלכות שלו. אם קוראים אותו בצורה מעמיקה, טקסט זה, בו ז'.-א. מילר מצהיר על עצמו, פשוטו כמשמעו, כ"אסיר בעולם שהוא עצמו יצר" – יכולות להיות לו השלכות דומות לאלו של ה"הצעה של 9 באוקטובר 1967 על הפסיכואנליטיקאי של האסכולה", אליה מתייחסות השורות הראשונות שלו. מדובר בלדעת האם הפסיכואנליזה בסופו של דבר "תניח את נשקה אל מול המבויים הסתומים הגוברים בציביליזציה שלנו", מבויים סתומים אותם אנו פוגשים היום בחזיתות רבות ובצורות שונות, בין אם מדובר בקוניונקטורה הפוליטית, ובין אם מדובר בהיבט הנוגע בנו, בקרוב ביותר בהתנסות שלנו, זה שבו האסכולה שלנו נדחפת להפוך ל"איגוד של פסיכותרפויטים", כפי שמצוין באותו הטקסט.

ראשית כל, עלינו למקם מה היא, ומה איננה, הרשת המונעת, החל מטקסט זה, בשם "זאדיג".

אזכיר להלן שתי פסקאות מרכזיות:

"הרשת הפוליטית הלקאניאנית העולמית לא תזוהה עם ה AMP וגם לא עם האסכולות שלה, אלא שהיא אקסטנציה במישור של הדעות. בשל כך היא תיהנה בכל מקום מתמיכת המוסדות שלנו וגם תהיה חלק מהשדה הפרוידיאני במובן הרחב של המילה. [...] במסגרת ההחלטות הראשונות שנקבעו על ידי, השדה פתוח ליוזמות!) /יד חופשית ליוזמות! ( על כן, "שדה פרוידיאני, שנת אפס". הכול מתחיל מההתחלה, מבלי להיהרס, כדי להתעלות למישור גבוה יותר. בעקבות אפקט רטרואקטיבי, אני עכשיו מבין מדוע הפסקתי את הקורס שלי בשנת 2011"[1]

מה, אם כן, זאדיג, שנת האפס?

זאדיג הינה "רשת פוליטית לאקאניאנית עולמית". רשת המורכבת מקשרים, אינה פועלת בצורה היררכית, בדומה למוסדות “Up-Bottom” (מלמעלה למטה), אלא “Bottom-Up” (מלמטה למעלה). כמו כן, היא אינה מבנה -על, אינה תוספת מונחת ככובע קטן על האסכולות, על מנת להגן עליהן מפני אובייקט זה של חשש, שיכול להיות "הכניסה של הפוליטיקה לאסכולה", כפי ששומעים מדי פעם. הפוליטיקה, אם אנחנו מבינים באמת מה מונח זה רוצה לומר בהוראתו של לאקאן, נמצאת שם כבר מראשיתה של האסכולה. העניין כעת הוא לדעת להוביל אותה עד להשלכות הכי מרחיקות לכת שלה, בכל מקום ובכל חזית שבה אי- הנחת בתרבות מופיעה עבורנו.

כך, האסכולה וזאדיג אינם שני מרחבים נפרדים, אחד עבור הפסיכואנליזה, האחר עבור הפוליטיקה (בין אם היא פוליטיקה מפלגתית ובין אם לאו). אבחנה זו אינה בעלת ערך שימושי עבור הפסיכואנליזה, והיא עוד פחות שימושית על מנת למנוע את כניסתה של הפוליטיקה לאסכולה, מפני שהאסכולה, כמו הלא מודע, הינה הפוליטיקה עצמה. על כן, אין צורך להתאמץ לשווא על מנת ש"הפוליטיקה לא תיכנס לאסכולה" מכיוון שהפוליטיקה, (יהיה המובן שינתן לה אשר יהיה), כבר שם מלכתחילה, ולפחות מאז הטקסט של לאקאן על "הכוונת הריפוי", בו הוא מבחין באופן ברור בין פוליטיקה, אסטרטגיה וטקטיקה בהתנסות האנליטית. הבה נראה כיצד נגרום לה להגיח מתוך האסכולה עצמה, ובדרך הטובה.

אם כך, זאדיג הינה הרחבה של אותו מרחב, זה של ההתנסות האנליטית, זה של ההתנסות של האסכולה כסובייקט, ושל ההשלכות הפוליטיות שלה המועלות לרמה של הקבוצה החברתית, (ל"המון", במונחים של פרויד). וזאת, על פי העיקרון המוצג ב"פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני", בו פרויד מראה, מהעמוד הראשון, כי הפסיכולוגיה החברתית הינה הרחבה של הפסיכולוגיה האינדיווידואלית: "הפסיכולוגיה האינדיווידואלית היא מן ההתחלה, ובו בזמן, פסיכולוגיה חברתית, במובן הרחב אך המוצדק לחלוטין".[2] ציטטה זו מוזכרת פעם אחר פעם על ידי ז'אק-אלן מילר בנוגע לזאדיג.

לשים את כל אחד במקומו כסובייקט

מן הראוי להדגיש, כי השלכותיו של עיקרון פרוידיאני זה פותחו על ידי לאקאן, בהתנסות עצמה של האסכולה, כפעולה של הסובייקט של ההתנסות על הקבוצה האנליטית. כעת השאלה היא – ולדעתי זהו ההימור האמיתי שז'אק-אלן מילר השיק יחד עם זאדיג – לדעת אם אנחנו יכולים להרחיב את העיקרון הזה לקבוצה החברתית עצמה ולפוליטיקה שלה, מנקודת המוצא  של הפסיכואנליזה. למעשה, השאלה אינה כל כך לדעת האם אנחנו "יכולים" כמו לדעת האם אנחנו "חייבים", כאשר מדובר בהישרדות עצמה של הפסיכואנליזה, כמקלט מפני אי-הנחת בתרבות. על מנת לבצע פעולה זו אנו זקוקים לאסכולה מוצקה, המעוגנת היטב בעקרונות האנליטיים.

זאדיג הינה רשת קשרים שנועדה לממש את הפעולה הפוליטית הזו.  זו אינה אגודה חדשה עם תקנון, חברים ודמי חברות. זהו תוצר של האיווי של הפסיכואנליטיקאי, של האנליטיקאי של האסכולה, המגולם בפעולה המכוונת על ידי הוראתו של לאקאן. נותר עדיין לראות מה זה רוצה לומר עבור כל אחד מהחברים של שבע האסכולות של ה AMP , ובמיוחד לאלו התומכים בסמכות שהועברה אליהם על ידן, דרך המינוי של האנליטיקאי של האסכולה. כך, לרשת זאדיג יש כבר "אפקט של בדיעבד" – ביטוי זה מופיע גם בטקסט של מילר, במקום מדוייק מאוד – על האסכולה עצמה, כאשר הוא שם אותה אל מול המימד/האחריות הפוליטית שלה עצמה. כרגע, כנשיא של ה- AMP, אני רואה שזה אומר דברים שונים, כולל לפעמים אפילו סותרים. אין להצטער על כך. אדרבא, עלינו לקחת זאת כנקודת משען, על מנת לעשות מרשת קשרים זו את המקום של שיחה אנליטית אמיתית, על האפקטים הרטרואקטיביים של מה שמכונה "המציאות הפוליטית של המדינה" על ההתנסות עצמה של האסכולה. כאן, שיחה אנליטית אמיתית לא יכולה להיות צירוף של מונולוגים, מלומדים, פחות או יותר, מתובלים ,פחות או יותר, באידיאולוגיה, על מה שהינה אותה "המציאות הפוליטית" של המדינות שלנו. זה גם לא דו-שיח של חרשים, בה במידה וקיים משהו אחר. שיחה אנליטית יוצרת בהכרח שינויים בעמדות של אלו המשוחחים, ומקדמת את מה שז'אק-אלן מילר מציב – בטקסטים שלאחר הטקסט שהוזכר לעיל –כציר של השיחה האנליטית, כאשר הוא מבחין בינה לבין הנוסחאות הקאנטיאניות[3]:

1. לחשוב בעצמך.

2. לחשוב כאשר אתה מציב את עצמך במקום של כל אחד אחר.

3. לחשוב תמיד בהסכמה עם עצמך.

המשפט השני של קאנט – לחשוב כשאתה שם את עצמך במקום של כל אחד אחר – הוא החשוב ביותר מבין השלושה. למעשה, מדובר בהזדהות, הזדהות של זה שמאמין שהוא תמיד מבין את האחר, וחושב שניתן ממש לשים את עצמך במקום שלו, אבל, שבו זמנית, לא חדל מלהפוך את האחר הזה למה שהכי דומה לו עצמו. זהו העקרון של אפקט הקבוצה, שנידונה שלא להכיר בממשי שעליו היא מתבססת. השינוי הקל שהוכנס על ידי ז'אק-אלן מילר במשפט הזה של קאנט, חותר תחת הפעולה הזו של ההזדהות : לשים כל אחד – את כל אחד מהאחרים – במקום שלו כסובייקט, וזה משהו שונה באופן רדיקלי. זוהי נפילתה של ההזדהות הקבוצתית, במטרה ליצור אפקט של שיסוע הסובייקט במבנה של הקבוצה,  בהצבעה החלטית על הממשי, שהופך את הקולקטיב לסובייקט של האינדיבידואל – בהתאם לביטוי של לאקאן[4]– הסובייקט עבור כל אחד מן האינדיבידואלים שבקבוצה. מדובר בלעשות מהיוצא מן הכלל, שהינו תמיד כל סובייקט בקבוצה, בסינגולאריות של הסנטום שלו, משהו בעל ערך בעבור כולם ובעבור כל אחד מהם. זה רק ממקום זה, שכל אחד יכול לדבר בהכרח עבור עצמו, ושבסופו של דבר הוא יכול לדבר מתוך הסכמה עם עצמו, עם ה"הוא עצמו" הסינגולארי הזה,  שהוא הסנטום שלו. זה שם היכן שכל אחד פוגש את הסינגולאריות שבו.

לייצר אפקט כזה בקבוצה מניח באופן הכרחי להציב את עצמך במקום של "פלוס אחד" של קבוצה זו, כדי לגרום להופעת מימד הסובייקט שלה. זה אומר בהכרח להיות כופר ביחס לאותה קבוצה.

מה תהיה חברה של פלוס אחדים המזוהים עם אותה נקודה בקבוצה שאינה עושה קבוצה? תנו לי לדמיין את זה קצת: זאת תהיה חברה ללא כפופים וללא בלתי כפופים, חברה שבה כל סובייקט יעומת עם ההבדל המוחלט של הסינגולאריות שלו עצמו, כלומר, הוא יעומת עם מקומו כסובייקט. זו תהיה חברה ללא תלויים וללא בלתי תלויים, אלא תלויים זה בזה (interdependant) בברית, הבלתי ניתנת להפרה, של המילה הניתנת והמילה הנאמרת.

לשם כך יש צורך בפוליטיקה של gradus ולא של היררכיה, כדי לחזור אל האבחנה שעליה ביסס לאקאן את האסכולה שלו. בהיעדרה של פוליטיקה זו, הפוליטיקה של ההיררכיות מטביעה, עם האינרציה שלה, את האפקטים הבלתי נמנעים של הקבוצה.

בחירתו של הכופר

זה במובן זה שנוכל להתייחס למה שהצענו לכנות "aggiornamento "(ההתעדכנות) הדמוקרטית" של האסכולות שלנו. לא מדובר בפשטות רק על עדכון התקנונים ,באותן הנקודות שבהן הן יכלו להקל על ייצוג גדול והשתתפות רבה יותר, הן של הרוב (majorites), והן של המיעוטים, בחיי האסכולה ובתפקודיה. מדובר קודם כל על הכנסה נחושה של השיחה (conversation) האנליטית על המבואות הסתומים של הציוויליזציה, היכן שהם מופיעים ,ללא כל חשש משבר באסכולה כי, לאמיתו של דבר, היא עצמה הביטוי הטוב ביותר, בתור סובייקט של השבר ההוא, שבסופו של דבר, אנחנו מכנים סנטום.

על כן, אני מבקש מ"כל אחד ואחד" מחברי ה ELP, יותר מאשר מ"כולם", תשומת לב ומאמץ מיוחדים, כדי להיכנס לשיחה הזאת באופן ברור, כנגד הזרם של הלוגיקה הבדלנית ההולכת וכובשת את המדינה, ומעבר לכך. שיחה אנליטית על מה היא הדמוקרטיה בארץ ובאסכולה, על מהי מדינת חוק וחירויות אזרחיות. מדובר, ללא ספק, בבחירה, במובן המאד חזק של המושג בשבילנו, שבלעדיו לא תהיה לבחירה של האסכולה מובן משלה.

אפשר לבחור בין מונחים אלה: או שהדמוקרטיה מצטמצמת למסמן האדון הזהה לחוקיות, לנורמה המשפטית, או שדמוקרטיה זו נמצאת במקום של הסיבה, ששמה את כל אחד מהמשתתפים בה, במקום שלו כסובייקט, אותו הסובייקט שאנחנו אוהבים למקם תמיד "מחוץ לנורמה". כדי לתפוס את המובן המכריע של בחירה זו, לא יהיה זה יותר מידי, אם נתייחס לעבודתו של אלכסנדר קוז'ב (Alexandre Kojève) על "מושג הסמכות" שבאמצעותו הוא מגדיר את "החוקיות כגופה המת של הסמכות"[.[5   זוהי בחירתו של "הכופר", שז'.-א. מילר ממקם, בסוף הרצאתו האחרונה בטורינו[6], בין המסמן אדון S₁, לבין האובייקט a סיבת האיווי.

לא כל כך פשוט להבחין בין S₁ לבין a. האובייקטים a של העבר ממוחזרים פעמים רבות כ-S₁ חדשים. מצד שני, שאריות ה-S₁ הישנים הופכים לפעמים לאובייקטים סיבת האיווי, שבאמצעותם מאן דהוא (one) מסמיך את עצמו.  לדוגמה: אלוהים, מולדת, אומה, דמוקרטיה, רפובליקה, אסכולה, וגם פסיכואנליזה.

בשיחה אנליטית אמתית (veritable) לא מדובר בלשחק בפוסט-אמת , הרמייה הרטורית האחרונה של המדיה של התקשורת ושל הנפשות היפות האינטלקטואליות, כדי לבטל פוליטיקה אמתית (veritable) ולאשר ציניות כלשהי.  בשיחה אנליטית , שבה כל אחד תופס את המקום שלו כסובייקט, מדובר בעצם בזמן של הפרה-אמת, של אותה אמת, שבו בזמן שהיא אומרת את עצמה, היא מראה שאין דרך חזרה מן האפקטים שהיא מייצרת אצל כל אחד .  וזה ל"כל אחד ואחד" מביניכם שאני פונה אליו, כדי להיכנס באופן נחוש לעידן החדש הזה של השדה הפרוידיאני – שנת אפס.

1 : Allocution prononcée à l’Assemblée générale de l’Escuela lacaniana de psicoanálisis (ELP), tenue à Madrid le 10 novembre 2017.

Miller J.-A., « Champ freudien, Année zéro », Lacan Quotidien, nº 718, 11 juin 2017.

2 : Freud S., Essais de psychanalyse, Payot, 1981, p. 123.

3 : Miller J.-A., « Pour introduire NKM », Lacan Quotidien, nº 706, 25 mai 2017.

4 : Lacan J., « Le temps logique et l’assertion de certitude anticipée », Écrits, Seuil, 1966, p. 213, note 2 : « le

collectif n’est rien, que le sujet de l’individuel ».

5 : Kojève A., La Notion de l’autorité, Gallimard, 2004, p. 63.

6 : Miller J.-A., « Les Hérétiques », 2e

 conférence de Turin 2017, Mental, n° 36, novembre 2017.

עריכה :יוטבת אלברבאום, תמי וייל ואנט פלד

ארגומנט לכנס NLS שחיברה הנשיאה ליליה מאג'וב - בעברית

במצב של העברה

פראית, פוליטית ופסיכואנליטית

כותרת הכנס הבא שמה את העברה במצב, ומצביעה בכותרת המשנה על מספר מצבים. סדר המונחים – פראי, פוליטי ופסיכואנליטי – אינו מרמז על התפתחות, משום שמצבים אלה שונים, מהוברים ונפרדים במידה שווה, עשויים לעיתים להתקיים בד בבד, להצטלב או אפילו להתנגש.

הבה נתחיל אם כן באחרון, העברה פסיכואנליטית, המחייב אותנו להזכיר את השניים הראשונים ‏כמצבים קיימים אבל כעשויים מדי פעם להתערער על ידי האחד הנוגע באופן ספציפי לפסיכואנליזה.‏

המילה "העברה", שאינה שייכת באופן ספציפי לטרמינולוגיה הפסיכואנליטית, תפסה, קודם כל כמושג, הגדרה רחבה ביותר בשדה הפסיכואנליזה, המתאימה למגוון תופעות הקשורות ליחסים שבין הפציינט והאנליטיקאי. זה הוביל לכך שכל אנליטיקאי, המשגותיו והתבוננותו על הסובייקט, ומכאן הבלאגאן שהתפתח בניסיון לתפוש את משמעותה האמיתית.

מכשול

כבר ב- 1895 הציג פרויד את מושג "העברה"(Übertragung)  במחקרים על היסטריה, כשהבחין בקיומה של התנגדות לטיפול - בזמן שהיתה זו שאלה של הנחת ידיים או היפנוזה - והאיר על כמה סוגי מכשולים. המרכזי מתוכם שציין, והחשיב אותו לא כ"אינהרנטי לחומר"[1] – מושג השמור להתנגדות ככזאת – אלא כ"חיצוני",[2] נוגע למה שקורה "כאשר מופרע היחס של הפציינט לרופא".[3] או אז הוא מבחין בין שלושה סוגים של הפרעה, כולם חגים סביב הפרסונה של הרופא. הראשונה נוגעת לתוכחה האישית המכוונת כלפי הרופא או להשפעה של מה שנשמע אודותיו או אודות שיטותיו; השניה, הפחד מלהפוך כרוך יתר על המידה; והשלישית הפחד מפני העברה אליו של ייצוגים הנוגעים לתוכן של האנליזה, במילים אחרות של תשוקות מיניות. בדרך זו, ממשיך פרויד להגדיר העברה כתופעה המפריעה לטיפול ולא כתומכת בו למעשה, כלומר החיבור של הפציינט לאנליטיקאי.

לאחר מכן, מאמרים אחרים של פרויד מגלים שינוי בנקודת המבט. למשל ב- 1904, באוניברסיטת קלארק בארצות הברית, הוא הצהיר ש"בכל טיפול פסיכו-אנליטי בפציינט נוירוטי מופיעה התופעה המוזרה הידועה כ'העברה'".[4] כך אין זו כבר שאלה של יחסי גומלין בהפרעה, אלא של דבר מה אינטגרלי לטיפול.

עבור פרויד, נהיר וברור ש"טיפול פסיכו-אנליטי אינו בורא העברה, אלא רק מוציא אותה לאור, בדומה לגורמים נפשיים נסתרים רבים אחרים",[5] משום שבשונה מתרפיות אחרות, בטיפול פסיכואנליטי, "כל הנטיות של הפציינט, כולל אלו העוינות, מתעוררות [  ...  ]".[6] בדרך זו, "העברה, הנדמית להיות המכשול הגדול ביותר לפסיכואנליזה, הופכת להיות בעלת בריתה החזקה ביותר",[7] יחד עם זאת, בתנאי שתזוהה ותפורש. יכולים כבר לראות שטיפול בהעברה במונחים חיוביים או שליליים, או במונחים של אהבה ושנאה, אינו גורם לדברים לזוז מהר יותר קדימה, ולכן אנו יכולים להבין מדוע "התאהבות ראשונית" זו [“énamorationprimaire”][8] -  שניתן להבחין בה בתחילת הטיפול ושאינה אלא ה- Verliebtheit של פרויד, משחקת "תפקיד מכריע בהעברה",[9] וזאת במשלב הדימיוני –   לאקאן מועיד לה אז מילה חדשה, “hainamoration”.[10]

הבה נשוב ונתבונן כיצד מסכם פרויד את הטקסט שלו מ- 1905 על המקרה של דורה, טיפול שעל אף שנמשך שלושה חודשים היה עשיר בהוראתו, במיוחד בקומנטר המופתי של לאקאן מ- 1951.

פרויד ממשיך לכתוב שהוא "לא הצליח לשלוט על ההעברה"[11] והודה שהשתוקקותה של דורה לספק לו חומר גרמה לו לשכוח להיות קשוב ל"סימנים הראשונים של העברה, שהוכנו בהקשר של חלק אחר של אותו חומר".[12] לאחר מכן הוא מפרט את מה שהיה צריך לראות ולפרש, אבל אלו הן רק השערות.

דורה, למעשה "קיימה בפועל (acted out) חלק מהותי מזיכרונותיה ומהפנטזיות שלה במקום לשחזר אותם בטיפול"[13] והמשתנה בהעברה באמצעותו הזכיר פרויד לדורה את מר K נותר עבורו לחלוטין בלתי מוכר.

דיאלקטיקה

אנו כבר יכולים לשים לב שהעובדה שפציינט יכול להתחיל לדבר באסוציאציות חופשיות החל מהראיונות הראשונים, כשלעצמה, אינה אינדיקציה למצב ההעברה. ההיבור המסמני, מופחת לביטויו הפשוט ביותר, הכתיבה S1-S2, אינו מספיק על מנת לדבר על העברה פסיכואנליטית. לפיכך, ליניאריות אינה מספקת ראיות ברורות להעברה אולם, כפי שלאקאן ימשיך ויפתח, על ההעברה להיות מוגדרת במונחים של דיאלקטיקה טהורה ואפילו של היפוך דיאלקטי.[14] לפיכך, לאקאן נותן כיוון לטיפול, ש"מתחיל עם רקטיפיקציה של יחסי הסובייקט עם המציאות [réel] וממשיך להתפתחות ההעברה, ולאחר מכן לפירוש"[15]. בשנות החמישים של המאה הקודמת, פירוש זה של ההעברה הוגדר על ידי לאקאן כ"לא אחר מלמלא את הריק של הקיפאון הזה עם פיתיון. אבל [...] פיתיון זה משרת מטרה על ידי הנעת כל התהליך מחדש".[16] שכן, ברגעים של קיפאון בדיאלקטיקה של האנליזה, ההעברה היא "הופעתם [...] של האופנים הקבועים לפיהם מכונן [הסובייקט] את האובייקטים שלו".[17] ולכן לא ניתן לצמצם את הפירוש להסבר שיהיה מורכב מלומר לפציינט שהוא טועה.

כאן כבר יש לנו מה שלאקאן ידגיש ב-  1964בחקירתו המתמדת את הרעיון של העברה, כלומר, שעל ההעברה להיחשב כ"מכוונת את הדרך בה מטופלים פציינטים".[18] כאן אנו יכולים לציין כי זה לא הפציינט אשר מוכוון. לאקאן מוסיף ש"נהפוך הוא, הדרך שבה הפציינטים מטופלים שולטת במושג".[19] זו הסיבה שההעברה היא המצפן המצביע לא רק על הזיגזוג של המטפל, אלא גם על הכיוון שלו.

מכאן ואילך לאקאן תופס את ההעברה לא רק במונחים של דיאלקטיקה, אלא כקשורה לפעימה הטמפורלית של הלא מודע. ליתר דיוק, זה מה שלא נפתח אל הלא מודע, אלא דווקא מה שסוגר אותו. לפיכך אנו מסכימים עם טענתו של פרויד כי ההעברה מהווה מכשול וכפי שציין בשנת 1912, שהעצירה באסוציאציות מצביעה על כך שהפציינט נתון להשפעתו של רעיון ביחס לאנליטיקאי, ואם האנליטיקאי מצביע על כך בפני הפציינט, "המצב משתנה מכזה שבו האסוציאציות כושלות לכזה שבו הן מושהות".[20] יחד עם זאת, לאקאן מתגבר על המכשול הפרוידיאני ויראה כיצד עמדת האנליטיקאי מכריעה בעניין זה.

קשר: סגירת מעגל ופירוש

עם צעד חדש זה, לאקאן מטפל ביעילות בהעברה כקשר, כיוון שהיא מציגה עצמה כפרדוקס: מצד אחד, התפתחותה הכרחית כדי לפתוח את הדרך לפירוש, ומן הצד השני היא סוגרת את הדרך ללא מודע. לפיכך נדרשת מהאנליטיקאי אסטרטגיה לטיפול בקשר הזה. אסטרטגיה זו, שלאנליטיקאי יש בה פחות חופש ממה שיש לו בטקטיקות שלו (בהתערבויות שלו), ושהיא אחת משלוש צורות הפעולה האפשריות שלו, כשהשלישית שהיא הפוליטיקה שלו[21], אינה מסתכמת ב״תמיכה באיזה שהוא חלק בריא של הסובייקט שחושבים שישנו שם, בממשי״[22]. אנליטיקאים רבים שכך בלבלו את הסובייקט עם האגו, איבדו את דרכם. מכיוון שלעשות זאת יהיה ״לגלות חוסר הבנה לכך שזהו בדיוק החלק בו מדובר בהעברה, (…) זה החלק שסוגר את הדלת״;[23] וזו הסיבה שבדיוק בנקודה זו נכנסים לפעולה האסטרטגיה והפירוש של האנליטיקאי במטרה לפתוח מחדש את הדלת. יחד עם זאת, אל תפשטו את הטופולוגיה של פתיחה-סגירה, מפני שהלא מודע אינו מעבר לסגירת המעגל, מוסתר, כאילו הוא בתוך, הוא בחוץ,[24]וזה דרך זה, דרך ה׳אברקדברה׳ (open sesame) של פירוש האנליטיקאי, שקורא לפתיחה מחדש של התריס. זה ברור שהטיפול בהעברה שעל האנליטיקאי לשים לב אליו מרגע זה, בנוגע לסטטוס של הלא מודע והפתיחה שלו בטיפול, הוא קריטי.

משבר קונספטואלי

העברה פסיכואנליטית, אם היא אהבה, אפילו אהבה אותנטית, היא לא סתם אהבה, וזו הסיבה שלאקאן מקדיש לה סמינר שלם ב- 1960-61. חשוב להדגיש שבסמינר שקדם לכך, ב- 1959-60, הוא כבר בחן את שאלת האהבה מהזווית של אהבה חצרונית (courtly love), על מנת להבדיל אותה   מאהבה נוצרית. מה שהיה חשוב ללאקאן היה לבסס את המקום שיש לאהבה - לאהבה החדשה הזו - בתוך השיח האנליטי, וזאת על בסיס ההעברה. בנוסף, אם לאקאן מפנה זמן כה רב בהוראתו לפיתוח התימה של האהבה, במיוחד ביחס להעברה, זה גם כדי להראות כיצד איווי, שסולק על ידי האהבה הנוצרית והציווי ״ואהבת לרעך כמוך״ - שהדיר את המיניות – מוכרח להיות מוחזר למקומו דרך הפסיכואנליזה וההעברה.

עבור לאקאן, השאלה של מהי העברה לא היתה פתורה, ומספר לא מבוטל של השקפות סותרות על הנושא באו לידי ביטוי בשלבים שונים בהיסטוריה של הפסיכואנליזה. לאקאן אף התייחס לכך כמקום של ״משבר קונספטואלי קבוע […[ באנליזה״,[25] משבר הכרחי לעצם קיומה של הפסיכואנליזה. לפיכך לא ניתן לטאטא את השאלה על מעורבותו של האנליטיקאי בתוך ההעברה לתוך הקטגוריה שמכסה את כל האפשרויות של העברה נגדית, מה שאכן קרה, ומנע כל אפשרות חקירה.

השאלה על המקום של האנליטיקאי בהעברה היא כזו שעל האנליטיקאים למקד בה את תשומת ליבם מכיוון שאם העברה קיימת כמושג, היא לא יכולה להיות מושג מת.

הקשר האנליטי מתחיל באי הבנה, זו שגיאה הנוגעת במי הוא erreur sur la personne]] עם הפנטזיות שהאנליזנט גורם לאנליטיקאי לתמוך בהן ושהאנליטיקאי מוכן לשאת. אין לזה קשר למה שיקרה בסוף הטיפול לאור האנליזה של ההעברה. אף על פי כן, עבור האנליטיקאי, אין זה מספיק שהוא עצמו היה באנליזה על מנת שידע במה זה כרוך. על מנת שיהיה מסוגל להגיב כראוי לאנליזנט, עליו לקחת בחשבון את ה״עמדה האמיתית״[26] שלו בתוך ההעברה.

ועדיין, לאקאן מציב שאלה זו גם ברמה של הארגון של החברה הפסיכואנליטית, הפירות הראשונים שיוטמעו בקרוב אחרי ייסוד האסכולה והליך הפאס, וזאת כדי לשאול שאלה אודות מהו אנליטיקאי.  

להעברה אם כן, אין דבר עם עובדות, אלא, כפי שכבר הדגשנו, עם האסטרטגיה של האנליטיקאי, שלא לומר הפוליטיקה שלו, שבה הוא עוד פחות חופשי לעומת האסטרטגיה והטקטיקה שלו[27]. ההעברה מעלה אם כן את השאלה על המקום של האנליטיקאי, אבל גם לגבי ההוויה שלו, והיא שן חיונית (בגלגל שיניים) הן בטיפול והן בקבוצה האנליטית[mass] .

אלגוריתם

ב-1967, לאקאן מניח את ההעברה בלב ה״פרופוזיציה... על הפסיכואנליטיקאי של האסכולה״ בצורה של אלגוריתם, ומכניס לשם את מה שנתן לו פונקציה מכריעה: הסובייקט האמור לדעת[28]. זאת כדי לחלץ אותו מהאינטרסובייקטיביות שנדבקת לעורם של יחסי הגומלין בין האנליטיקאי לאנליזנט וכפי שלאקאן מיטיב לומר זאת: ״לייבש את הסובייקטיבי מהסובייקט הזה״.[29] קשר אנליטי זה אינו מופחת לשני פרטנרים, אלא מרמז על שלישי: הסובייקט האמור לדעת, שאינו האנליטיקאי ואינו האנליזנט. במידה ובטיפול מעורבים שני איוויים, זה של הסובייקט וזה של האנליטיקאי, ושהם אינם שווי ערך, ישנו על הפרק רק סובייקט אחד.

לאחר התפתחויות אלה בהעברה פסיכואנליטית, מה נוכל לומר על העברה פראית והעברה פוליטית?

פירוש פראי

המילה ״פראי״ מופיעה בכותרת של אחד המאמרים של פרויד מ-1910, ״פסיכואנליזה פראית״.[30] אם אתה קורא בו, אתה תשים לב שבעצם מה שנקרא כביכול אנליזה פראית מוצע ברמה של סוגסטיה, כעצה, ואינו עוסק בטבע ההעברה והמקום שבמקרה הזה תופש בה הרופא. פציינטית תולה בפרויד את האחריות לכך שחברו הרופא, שנתן לה פירוש פראי על עצמה, הצדיק זאת בכך שייחס זאת לפרויד ולדרך החדשה שלו לראות דברים. זה משהו שהוא בלשון המעטה, מהסדר של הפירוש הפראי. מה שפרויד מציין הוא שבתוך מגוון ההמלצות שהציע הרופא, לא נותר מקום לפסיכואנליזה. כך שכאן, העברה פראית היא זו שמופיעה כדי לתמוך בפירוש לפני שניתנה להעברה אפשרות להתפתח, דבר שהיה מאפשר לאנליטיקאי לזהות מהו המקום שהוא תופש בתוכה. זוהי אם כן העברה ללא אנליזה, במילים אחרות, ללא פירוש. וזה מה שאנחנו רואים פורח בתרפיות שפועלות תחת סוגסטיה. פרויד אפילו ידגיש את ההצלחה התרפויטית ששיטות אלה יכולות להשיג, כי ברגע שהפציינט: ״ניצל מספיק את הרופא שלו, ומרגיש מספיק רחוק מההשפעה שלו, הסמפטומים שלו ייעלמו”.[31] לכן, זה לא בהכרח שהמטופל הוא זה שניזוק מדרך ההתנהלות הזו, אלא הרופא עצמו והסיבה הפסיכואנליטית. ואכן, באותו טקסט, פרויד ידבר  על ייסוד של חברה פסיכואנליטית בינלאומית שבה יסירו החברים כל אחריות להתנהגותם של אלה שאינם חלק ממנה.

מחוץ לאנליזה

העברות פראיות אלו יכולות גם להתרחש לצד הטיפול (offshoot), באם הן לא מזוהות בזמן על ידי האנליטיקאי, או משום שהאנליזנט שותק לגביהן וכתוצאה מכך אין הן יכולות להיות מפורשות. הן מייצרות חזרה לאגו, כלומר, סגירת הלא-מודע. זו הסיבה לכך שכל העברה צידית (lateral) יכולה להיחשב כפרועה. זה יכול לקרות עם בן הזוג, עם עמית, או עם אחר כלשהו ההופך מעת לעת ליועץ, לאיש סוד, לתרפיסט, אשף של מחשבה ובסופו של דבר, כל מה שנובע משיח האדון ועושה שימוש בכוחו של אחד על מישנהו, בניגוד לאנליטיקאי, השולל מעצמו את כוח הסוגסטיה על מנת לאפשר את התפתחות ההעברה. זה מניח איפה שנוצר מקום לפירוש, אלא שעל האנליטיקאי לדעת מאיזה מקום הוא נעשה.

אקטינג אאוט

פירוש יכול להתברר ככוזב, כאשר האנליטיקאי עונה מהמקום של האגו שלו עצמו, במילים אחרות כאשר הדעות הקדומות שלו מוליכות אותו שולל ובכך מובילות את האנליזנט שלו לאותה רגרסיה טופית (topique). הפירוש יכול גם להיות לא מדויק, לפתוח את הדרך ל- acting out. בספרות הפסיכואנליטית יש לנו מספר דוגמאות לכך, כגון מקרה דורה, המקרה של ההומוסקסואלית הצעירה, או של איש המוחות הטריים של ארנסט כריס. במסגרת הטיפול ה- acting out הוא קריאה לפירוש, סימן שנעשה לכוון האנליטיקאי, אם האחרון ישים לב לכך.

עבור לאקאן, "אקטינג אאוט [...] הנו פלישה לתוך העברה. זהו טרנספרנס פראי[32]. זה יכול להתרחש אצל מי שאינו באנליזה כפתרון כוזב לאיווי שלו, אולם גם באנליזה, ובמקרה זה זוהי קריאה ליתר דיוק בפירוש ביחס למקום האיווי.

נותרה ההעברה הפוליטית אשר תוכל להיות ממוקמת בין העברה פראית לבין העברה פסיכואנליטית. האם נוכל לומר שההעברה הפוליטית הנה ההפכי של העברה הנוגעת לפסיכואנליזה?

ספירה ((A Spher

בשנים 1969-1970 לאקאן ערך סמינר, אשר במקור נקרא ההפכי של הפסיכואנליזה[33], בזמן שבו הפוליטיקה דלקה ברחובות, הוא לא היסס ללכת לחפש שיח אדון חדש. זה של האוניברסיטה הועמד  בספק על ידי סטודנטים שמרדו בה, כמו גם נגד מוסדות אחרים שהיו תחת שיח אדון זה.

יתרה מזאת היה זה גם רגע פוליטי חשוב עבור הפסיכואנליזה: רגע שבו לאקאן ייסד את האסכולה וניסח את ארבעת השיחים היסודיים שלו.

 בליבם של שיחים אלו מצויה שאלת האיווי לדעת, בעוד שהאדון אינו רוצה לדעת דבר, והאוניברסיטה אינה אלא ממשיכה בורות זו בהחתמה של סימן של כל (all) על הידע אשר חולש על הייצור של יחידות ערך. טוטליזציה (totalization) זו של  ידע, על פי לאקאן, הינה "אימננטית לפוליטיקה ככזו".[34] זהו חלק מ"הרעיון הדמיוני של השלם (the whole) שמתקבל מהגוף, כמתווה את הצורה הטובה של הסיפוק, מה שבסופו של דבר יוצר ספירה (sphere) שמאז ומתמיד היתה בשימוש בפוליטיקה על ידי המפלגה של הטפה פוליטית".[35] שימו לב כי מעולם לא היה זה כה בולט ועצמתי כמו היום, עם דימויי גוף, בעיקר אלו של פוליטיקאים, הגודשים את מסכינו.

בטיפול אנליטי, אם הגוף נוכח, דימוי הגוף חייב להיות קטן ככל האפשר, וזו הסיבה שהחל מהרגע שמתפתחת העברה, פרויד כבר לא פנה אל האדם [...] בקרבתו, ולכן סירב לעבוד אתו פנים מול פנים".[36] בעוד שבשיח האדון הגוף מיוצר כהנאה עודפת, בשיח של האנליטיקאי הוא מצטמצם למראית עין של אובייקט, תהא זו שתיקה, קול או מבט שהאנליטיקאי משאיל לאנליזנט, למשך הזמן הנדרש לאחרון על מנת שיתפוס מה באמת גורם לאיוויו.

אמת- ידע

בשיח של האנליטיקאי, ידע, S2, הוא בצד שלו, "הוא רוכש ידע זה באמצעות הקשבה לאנליזנט שלו" [37]- זהו אכן העברת ידע - "אשר ברמה מסוימת יכולה להיות מוגבלת לדעת-עשות אנליטי[38]". לכן, דרך ההעברה, האנליטיקאי ייגש לידע הזה כאמת, כלומר, כ- לא הכל, שאינו יכול להיאמר אלא למחצה. ידע זה כאמת, כלומר נאמר למחצה, הינו עצם המבנה של הפירוש המצופה מהאנליטיקאי. זה אמור להוביל לידע, שהאנליטיקאי הופך עצמו ל"בן ערובה" שלו, "ידע אשר אליו הוא נכון מראש להיות התוצר של המחשבות וההרהורים של האנליזנט [....], במידה שבה תוצר זה, בסופו של דבר נועד להפוך לאבדן, להיכחד מהתהליך[39]". עשר שנים מאוחר יותר אנו מוצאים כאן את הרחבת הניסוח של סובייקט מונח לידע כאלמנט שלישי באלגוריתם של העברה, עם צעד נוסף זה של האנליטיקאי כמראית עין של אובייקט וכפסולת שמופקת מהתהליך האנליטי.

האם הידע המונח על כף המאזניים בטיפול, שצומצם לחור, זה של הלא מודע של הסובייקט, חייב להתמקם כך בפן ההפכי של הפוליטיקה הנלקח משיח האדון, או זה של האוניברסיטה?

קשר חברתי

לאקאן  מדגיש כי לא אמר ש"הפוליטי הוא הלא מודע, אלא בפשטות הלא מודע הוא פוליטי"[40]. הוא ניסח זאת ביחס ללוגיקה של הפנטזמה, בהבהירו שמה שהתכוון על ידי אפוריזם זה הוא שמה שקושר אנשים יחד ומה שמנגיד ביניהם הוא בדיוק חלק ממה שהוא מנסה לנסח עם לוגיקה זו. אם כך, לאקאן שואל מדוע עדיף להיות מקובל מאשר להיות דחוי, זה מה שמוסר של הכוונה הטובה היה אומר. ללא הלוגיקה עצמה של הפנטזמה, "גלישות יכולות לקרות, דרוש שלפני שמבחינים שלהיות דחוי זה מימד חיוני עבור הנוירוטי, הכרחי בכל מקרה שהוא יציע עצמו לכך [s'offre].[41] לכן, לגבי הנוירוטי, כמו לגבי האנליטיקאי עצמו, אם כי כמובן לא מאותו מקום, זה מורכב וכולל את ההצעה לנסות לעשות משהו עם תביעה. זה נכון עבור העברה באנליזה, אבל גם בחברה, שבה הפסיכואנליטיקאי, עם השיח שהוא מציע, יכול לייצר תביעה. זה לא אותו סוג של תביעה כמו זה של האחר של הפוליטיקה "תחת היבטים של דמוקרטיה והשוק".[42] וזה במובן הזה שניתן לומר, יחד עם לאקאן, ש"להיות אנליטיקאי פירושו שיש לך מקום בחברה".[43] למעשה, תביעה זו יכולה להיקרא העברה ולחרוג מההשפעות של הסוגסטיה, שלא לדבר על היפנוזה, וכן מההזדהויות הכלליות שנוצרות על ידי שיחים אחרים.

תרגום:

חמוטל שפירא      ענת פריד    מלכה שיין

---

[1] Freud, S., Breuer J., Studies in Hysteria, SE II, p. 301.

[2] Ibid.

[3] Ibid.

[4] Freud, S., “Fifth Lecture”, Five Lectures on Psychoanalysis, SE XI, p. 51.

[5] Freud, S., “A Fragment of a Case of Hysteria”, SE VII, p. 117.

[6] Ibid.

[7] Ibid.

[8] Lacan, J., “The Direction of the Treatment and the Principles of Its Power”, Écrits, trans. B. Fink, London & New York, Norton, 2006, p. 503.

[9] Lacan. J., The Seminar, Book I: Freud’s Papers on Technique, trans. J. Forrester, London & New York, Norton, 1988, p. 282.

[10] Lacan, J., Seminar XX: Encore, trans. B. Fink, London & New York, Norton, 1998, p. 98.

[11] Ibid.

[12] Ibid.

[13] Ibid., 119.

[14] Lacan, J., “Presentation on Transference”, Écrits, op. cit., p. 178.

[15] Lacan, J., “The Direction of the Treatment and the Principles of Its Power”, ibid., p. 500.

[16] Lacan, J., “Presentation on Transference”, ibid., p. 184.

[17] Ibid., pp. 183-4.

[18] Lacan, J., Seminar XI: The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis, trans. A. Sheridan, London, Penguin, 1977, p. 124.

[19] Ibid.

[20] Freud, S., “The Dynamics of Transference”, SE XII, p. 101.

[21] Cf. Lacan, J., “The Direction of the Treatment and the Principles of Its Power”, Écrits, op cit., p. 493.

[22] Lacan, J., Seminar XI: The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis, op. cit., p. 131.

[23] Ibid.

[24] Ibid.

[25] Ibid.

[26] Lacan, J., Seminar VIII: Transference, trans. B. Fink, Cambridge, Polity, 2015, p. 329.

[27] Cf. Lacan, J., “The Direction of the Treatment and the Principles of Its Power”, Écrits, op. cit., p. 493.

[28] [28] Lacan, J., “Proposition of the 9^th October 1967 on the Psychoanalyst of the School”, Analysis 6, 1995.

[29] Ibid.

[30]  Freud, S., “Wild Analysis”, SE XI, pp. 219-27.

[31] Ibid., p. 227.

[32] Lacan. J., Seminar X: Anxiety, trans. A. Price, Cambridge, Polity, 2014, p. 125.

[33] TN: which could be translated either as Psychoanalysis Inside Out, Upside Down, Backwards or the Wrong Way Around.

[34] Lacan, J., Seminar XVII: The Other Side of Psychoanalysis, trans. R. Grigg, London, Norton, 2007, p. 31.

[35] Ibid.

[36] Lacan, J., “The Direction of the Treatment and the Principles of Its Power”, Écrits, op. cit., p. 499.

[37] Lacan. J., Seminar XVII: The Other Side of Psychoanalysis, op. cit., p. 35.

[38] Ibid.

[39] Ibid., p. 38.

[40] Lacan, J., Seminar XIV: The Logic of Fantasy, session of 10 May 1967, unpublished.

[41] Ibid.

[42] Miller, J.-A., from his course, Orientation lacanienne, III, 4, 15 May 2002, unpublished.

[43] Lacan J., “The Place, Origin and End of My Teaching”, trans. D. Macey, My Teaching, London, Verso, 2008, p. 49.