גופנו אומר לנו דברים בכל רגע. עבור הרופאים, סימנים אלה
מספקים מידע ומלמדים על מצבה התפקודי של המכונה. למרות זאת., הגוף יכול לומר לנו
דברים רבים יותר מכיוון שהוא גם ההיסטוריה החיה שלנו, תוצר של כל מה שסימן אותנו
וכונן אותנו במפגשים שלנו, אפילו לפני שנולדנו.
זה מה שפרויד גילה וכשנוגעים באמירות אלה של הגוף - לא רק עובדות
של דיבור אלא גם של תחושות וחלקי דימויים (images) - אנו נוגעים בעצם חייו של הגוף והתענגותו.
מה מביאים בחשבון מתוך מטר מילים זה היורד עלינו? מה מוטבע בנו
ויהיה חלק מאתנו תוך שהוא מכונן אותנו כסובייקט? הרי אחדות גופנו איננה נתונה מראש;
נידרש מישהו, האם או מי שמטפל בנו, כדי שלאט לאט תוקנה קונסיסטנטיות, ורק כשאני
מסוגל לחיות את נחיל התחושות והמחשבות החודרות אלי כאילו הן שלי, הגוף הזה, שעד אותו
רגע רק דיברו עליו, הופך לגוף שמדבר, הגוף שלי.
בימינו, כל מה שהיווה משענת לאחדותה של ההזדהות הדמיונית עבור
המסירה של המשמעויות של הקיום עלול להיות מוחלף על ידי פריצתו של לגיון כל סוגי הידע,
שמאז גוגל (Google), מתערבים בזמן אמת
בסביבת הילד. אם כך, אנחנו יכולים לשאול האם לא השתנה משהו בראי של האחר.
קודם כל, זה מה שהכרזה שלנו רוצה להראות. היא תוצר עבודתו של
ויק מוניס (Vik
Muniz), אומן ברזילאי שלקח תמונה קלסית של אקרסברג (Eckersberg) ויצר אותה מחדש
בעזרת קרעי נייר ממגזינים. האומן מכנה את סידרת הדמויות שהעבודה הזו היא חלק מהן: 'מראות
של נייר'.
עבודה זו מעוררת בנו תחושה מאוד עכשווית: דימוי העצמי נשמר רק
אם מסתכלים עליו מרחוק. אין מדובר בדעה הרווחת ש״ברגע שמתקרבים רואים את הפגמים
והסודות המוסתרים״, אלא שאנו רואים במיוחד עד כמה דימוי העצמי, כולל הגוף, מפוברק.
אך, הכרזה מצביעה גם על משהו אחר (המתגלם באמצעות הכותרת הצפה
במקום כלשהו בין הדימוי לביננו). היא מציעה את נושאו של הכנס שלנו: הגוף המדבר:
הלא מודע במאה העשרים ואחת.
לא מדובר על הגוף כפי שתיארנו אותו עכשיו, זה אינו הגוף המדובר
או הגוף שרכש את יכולת הדיבור, אלא הגוף המדבר.
אימוץ הימורו של הלא מודע משמעו קבלת ההנחה הבאה: מה שמשמר
ומאחה אותנו כאחד איננו מה שהראי מחזיר אלינו
אלא המציאה של משענת הזו בריבוי השופע
של דמויים מעורבבים וקטעי שיח.
בשעה שהמשימה מובאת עד תוצאותיה מרחיקות הלכת ביותר, בכל פעם
שמתקרבים מאד להתענגות המהותית של הגוף, כשמתקרבים אל דבר-מה השומר על מישהו
בחיים, אל נקודת הסינגולריות האחרונה שלו, אין פוגשים אחדות כלשהי. תמיד מוצאים משהו
שמורכב בו זמנית משפה ומהתענגות (מה שלאקאן יכנה-lalangue). אנו מגלים זאת עם עדויותיהן של מי שהביאו את
האנליזות שלהם עד לנקודה זו ואשר מונו כאנליטיקאים של האסכולה בעקבות הצגת התנסותם
בדיספוזטיב של הפאס.
מה קורה עם הגוף? עם הפאס, גופנו הופך ״קולאג׳ סוריאליסטי
אמיתי״ (כפי שלאקאן אומר בסמינר 11 בהקשר לדחף). הוא נהיה קצת כמו הקולאג' של
האישה בכרזה.
אך יש משהו שיוצר הבדל בין הגוף המבותר של היום לבין הגוף כפי
שהאנליזה גורמת לנו לחשוב עליו: מפני שהאנליזה חושפת בפנינו את המידה שבה אנו
נשענים דווקא על פיסות מפוזרות של התענגות שהן בו זמנית פיסות של שפה.
הן אינן כה רבות. לאורך המפגשים נוכחים לדעת שיש משהו בהם
שחוזר - כתו מוזיקאלי מכוון שמתעקש ללא הרף במנגינה (וכאן אין זה מקרי שלעיתים
קרובות אנו מדברים על הקשה כי מדובר בדבר-מה שאינו נושא מובן רב אלא מופיע בחזרתיות
מסוימת ברצף האמירות שלנו). בעקבות לאקאן נשיים זאת כ-הסינטום.
מנקודת מבט זו, לאישה בכרזה יש גוף רק כי הסנטום, אותה מכה
ראשונה של השפה על החי, הופכת למילה ומילה מתחברת עם אחרות בשרשרת ומרכיבה מוזאיקה
שפתית שיוצרת אשליה של אחדות. לכן, העובדה שהיא מדברת היא זו המאפשרת שיהיה
לה גוף ואפילו מאפשרת שתאמין שהיא הנה אחד. מכאן המונח שהציע לאקאן בסמינרים האחרונים
שלו: הוויה מדברת (parlêtre).
כל זה אינו מניח שאנחנו יודעים כיצד להסתדר איתו. אנחנו רגילים
יותר שסובייקט הבא לראות אותנו מניח שגופו הוא יחידה סגורה, שלמשל, אינו מקבל כל
התערבות המנסה לשנותו כי הוא מאמין שהגוף הוא מקום קדוש לנפשו. הבה נקבל שאנו מתמודדים יותר ויותר עם גוף כמו זה
של אותה אשה שאיננה מאמינה עד הסוף שזה גופה אלא שיש לה אחד שאותו היא מעבדת כפי
יכולתה, ללא יכולת תמידית להשתמש במשענת שהסנטום שלה נותן.
אני מבין בצורה זו מדוע ז'אק אלאן מילר בהצגתו את נושא הכנס הציע
לטפל בהתרסקות הדמיוני בן זמננו דרך הישענות על המושג הלאקאניאני של ההוויה המדברת
ולהמר. נאמץ את הצעתו: ״נהמר על כך שכאשר אנו מנהלים אנליזה של ההוויה המדברת אנו
כבר עושים זאת, רק חסרה לנו הידיעה לומר זאת״
אין מדובר רק ביצירת הנגדה בין הסובייקט לבין ההוויה המדוברת
כאילו האחד שייך לעבר והשני שייך לעתיד, אלא בבדיקת האפקטים של החלפה זו בהווה,
מאחד לשני בהתייחסות להתנסות הקלינית. מדובר ב'להיטיב לומר' מה שמתרחש בפרקטיקה שלנו
כאשר הפרטנר שלה הוא ההוויה המדברת, זאת אומרת, כאשר פרקטיקה זו מכוונת יותר, או במיוחד, אל המדבר של הגוף ופחות אל מה
שהדיבור הזה יוצר כנדמה (סמבלנט) של הזהות.
הפרקטיקה שלנו עוסקת יותר ויותר במשהו שונה מהחלוקה שלאורך כל
הזמנים הומשגה כחלוקה המקובלת בין הנפש לבין הגוף.
ניתן לחשוב על חלוקה זו אצל מישהו שמחזיק בכוח רב ומתמוגג ממנו
אבל רואה ששימושו ללא גבולות בקוקאין מסכן אותו, או הדוגמא של אותה אישה שאיננה מסוגלת
להיות באהבה אלא כאובייקט מושפל, אבל שבו בזמן מצליחה בעסקים כפי שאיש אינו מצליח.
מדובר אם כן בחלוקה של התענגויות, שתיהן של הגוף, ולא בחלוקה בין נפש לבין גוף.
עלינו להיעזר במתח בין סינטום ודרגש (escabeau) שז'אק אלאן מילר
הציע באותה הרצאה, כי זה האחרון נשען על ״השלילה של הלא מודע״ המאפשרת להוויה
המדברת ״להאמין ולחשוב את עצמה אדון להווייתה״. בהמשך ניתן לחלץ מהתרבות את הדרגש, כלומר "דבר מה
שעליו ההוויה המדברת מתרוממת ועולה כדי להפוך את עצמה ליפה"(se faire beau) כדי
"להתגנדר ולהתפאר". יהיה עלינו גם להתייחס מחדש לטריאדה שהוא מציע לנו כמשולש
המורכב מרפיון השכל ((debilite, מחשבת השווא, והפתיות (duperie), כצירים קליניים אמיתיים ביחס לשלושת המשלבים של הדמיוני הסמלי
והממשי במסגרת ההתנסות הקלינית עם ההוויה המדברת. בעצם, הסינטום קושר את רפות השכל
הקיימת בתפיסת הגוף כאחד, את מחשבת השווא שמנסחת את מה
שמאפשר להאמין בזה ואת הפתיות שבהיגררות אחר יכולתם לתחום ממשי אחד, ״ממשי שניתן
להאמין בו בלי להצטרף אליו, ממשי שאין לו מובן, אדיש למובן, ושכזה שאינו יכול
להיות אחר ממה שהוא״. האם יכולים אנו לומר שיש לנו גישה להתוויה זו בהתנסות
הקלינית היום יומית? נראה לי זהיר יותר להשתמש בה כמפת הכוונה כדי לעבור דרך אופניו
העכשוויים של הסבל, התהיות וההתענגויות שלנו.
זו דרישה קלינית עצומה, היא תתחיל עם המאמץ לצמצם את המרווח
שנוצר לפעמים בין מה שקוראים לבין מה שכותבים ולבין מה שעושים.
רק קהילה כמו שלנו יכולה להציע משימה כזו.
הכנסים שלנו מדי שנתיים הם רגע של התכנסות עבודתה של קהילה זו,
של החברים בחברה העולמית לפסיכואנליזה. אנו מפוזרים בכל העולם אך עובדים באותה אוריינטציה.
להבטיח שאוריינטציה זו נוכחת בחברה שלנו היא עבודתו הבלתי
פוסקת של נשיאנו העוקב מקרוב על הכנתו של מפגש זה. בקרוב תהיה גישה לאתר הכנס שבו יימצא
כל המידע הפרקטי הקשור לרישום ולדרכים להגיע. לבסוף, רצוני לומר לכם שברזיל, המקום
המארח את הכנס, יכולה למלא תפקיד חשוב, זו ארץ שלוקחת ברצינות רבה, לטוב ולרע, את
כוחו של הגוף, שיש לה מסורת של הפגנות ענק שבהן דיבורו של הגוף נוכח, מסדר ומחזיק
בהמונים שלפעמים הנם מיליונים. החברים באסכולה הברזילאית של פסיכואנליזה עוקבים
אחר מה שהוראתו של לאקאן יכולה לחלץ מנסיבות אלה.
נראה לי כי מה שחשוב הוא להבליט את מה
שמתרחש כאשר המדבר של הגוף מופיע במה שבאמירה (dire) יכול לעורר צחוק או סקנדל.
האם אין זה מה שמסביר את מספרם הרב של משתתפים בימי עיון ובכנסים?
אנו יודעים שניתן לקרוא הכל בגוגל ולראות הכל דרך הפייסבוק, אך כדי להיות בממד של ההימור,
ההימור של מה שלא ניתן להאמר, של מה שאמירה יכולה לגרום כאשר היא פוגשת את הגוף, לצורך
זה חייבים להיות שם נוכחים.
העובדה שהמפגש עם אמירה יכול לשנות את החיים, ממשיכה להוות אתגר
לאנליזה ומכאן, כדברי המשורר, אין איזון (equilibre) אלא יש רק לוליינים (equilibristes), בשם אלה אני מזמין אתכם לבוא לפגוש את חברי ה-AMP בעבודתם בברזיל.
