טיפולים פסיכואנליטים בפסיכוזות-אריק לוראן

     הכותרת "טיפולים פסיכואנליטים בפסיכוזות" מתייחסת לכותרת שנבחרה על ידי ד"ר לאקאן עבור השכתוב של הסמינר שלו על הפסיכוזות מ 1958. שלוש שנים לאחר הסמינר שלו  הוא עיבד את  ההתקדמויות שנעשו מאז לכדי מאמר.
הכותרת שבחר למאמר: "על שאלה שקודמת לכל טיפול אפשרי בפסיכוזה" (on a question prior to any possible treatment of psychosis). טקסט זה, שאינו מקיף את הסמינר כולו, בהשאירו מחוץ לו את הטרימסטר האחרון, מבהיר מספר מסוים של נקודות. כאן, מציע לאקאן לראשונה מתמה ששימשה באופן נרחב להבהרת הוראתו, זאת של המטאפורה האבהית ועם זאת בשיעורים שניתן ללמוד ממאמר זה בולטת אי בהירות מסוימת.
אני סבור כי העמדה הבעייתית שבה מצאו  עצמם תלמידיו של לאקאן לאחר פרסום מאמר זה היא סימן לאי בהירות זאת. אני מוצא ביטוי לעמדה המסובכת שלהם בעובדה שלפני פרסום מאמר זה, הפסיכיאטרים הצעירים שהלכו בעקבות הוראתו של לאקאן, כמו Leclaire, Oury, Perrier  פרסמו אף הם מאמרים על טיפול אפשרי בפסיכוזות.  Jean Oury  פרסם מאמר על הגישה המוסדית לטיפול בפסיכוזות. Serge Leclaire  יצר מאמר המתבסס על ההבחנה בין המשלבים הדמיוני והסימבולי בהוראתו של לאקאן. Leclaire  הצביע על כך שבסכיזופרניה יש הכרח לעודד את הדמיוני החסר ושבפרנויה יש נחיצות לבצע כמה פעולות שיגיבו לסימבולי החסר.   Francois Perrier  הדגיש את ההפעלה (מניפולציה) של הטרנספרנס בפסיכוזה.  כל המאמרים הללו התפרסמו באותו זמן או בעקבות הסמינר של לאקאן, בשנה שלאחריו.
אחרי 1958 והפרסום של  "על שאלה שקודמת לכל טיפול אפשרי בפסיכוזה" הייתה עצירה בפרסום מאמרים ותגובות, כאילו שהתלמידים מצאו עצמם מעוכבים על ידי ההוראה שהוענקה להם. ערוצים של יישומים מעשיים נדמו כפחות פתוחים ממה שהיו קודם לכן. גם חשוב לציין שב 1958 הלאקאניאנים  לא היו לבד במאמציהם לטפל.
      כאשר עוסקים ב "על שאלה שקודמת לכל טיפול אפשרי בפסיכוזה" אנו מדברים על טקסט שיש לו אפקט כשל ברק. שנות החמישים התאפיינו בשגשוג מהיר של טיפולים פסיכואנליטים בפסיכוזות. כבר ב-1949, התפרסמו מאמרים קליניאנים על הטיפול בפסיכוזות בילדים ומבוגרים הקלייניאנים כבר פעלו עוד ב- 1949, ופרסמו מאמרים על הטיפול בפסיכוזות בילדים ובמבוגרים. זו היתה התקופה המפוארת של Bion  ושל Rosenfeld. מצד שני, מספר מטפלים "אמהיים", והממלאים תפקיד של אם, פרסמו מאמרים בשיתוף עם האסכולה השוויצרית. זכורה ביניהם Madame Sechehaye  , תרפיסטית מאוד סימפטית  שנהגה לקחת את המטופלים לביתה ולהסביר להם, באופן נוגע ללב, כיצד להזין את הילד הפסיכוטי הלא אהוב.
היה גם Bruno Bettelheim , שעבודתו היתה פחות מוכרת באירופה באותה התקופה אך החלה להתפרסם בארה"ב. לבסוף, Mrs Pankow  פרסמה אף היא מספר עבודות בנושא.
שגשוג! לאקאן התערב באומרו: הזהר, שאלה מקדמית! הוא חזר באמצע ההתרחבות המודרנית הזאת, לזכרון של הנשיא שרבר ולניתוח מחודש של התרומה הפרוידיאנית, והחזרה הזאת הייתה כמו אזהרה אל מול ההתרחבות הזאת.  זה היה השימוש הבלתי משתנה ב "חזרה לפרויד" עבור לאקאן: חזרה לפרויד לפני שהולכים לאיבוד בפירוש מחדש שלו.
     אל שאלה מקדמית זאת יש צורך להתייחס על פי ההגיון של המאמר מ 1953  "פונקציה ושדה של הדיבור והשפה" שבו לאקאן הזהיר את הפסיכואנליזה של תקופתו (שנות ה-50( כנגד הצלחת היתר שלה.  הצלחה במתיחת הקווים המנחים,  במתיחת אופנויות הטיפול, בנטישת כל האיסורים שהציב פרויד. ב “מאמרי מבוא לפסיכואנליזה” נקט המאסטר בכמה אמצעי זהירות, בהזהירו פסיכואנליטיקאים כנגד מתיחה והרחבת הקווים המנחים של הפסיכואנליזה: לא להיות עסוקים מדי בפסיכוזה, ובנוגע לאנליזה של ילדים ביטא  הערכה חיובית וגם אזהרות כנגד מה שנראה היה לו העודפות של הקלייניאניזם וגישות אחרות. אזהרות אלו נגעו בהתמקדות יתר ובעודף של אינטרפרטציות בנוגע לאם, ללידה וכו'. כל האינדיקציות הללו מצאו עצמן מטואטאות בנחת הצידה על ידי ההצלחה של הרחבת האנליזה. שני התחומים העיקריים של הרחבה זאת, הפסיכוזה והטיפול בילדים, הוציאו לאור את האוצר של הדמיוני. הדגש הפרשני הושם יותר ויותר על הדמיוני, על הגוף, או האחדות הדמיונית,  תוצר של ההצלחות שהושגו בפסיכוזה ובטיפול בילדים. האזהרה של   "על שאלה שקודמת לכל טיפול אפשרי בפסיכוזה"  סימנה: לפני שממשיכים להתקדם במהירות גדולה לכיוון שאתה עצמך אינך ער אליו, בוא נעצור לרגע ונקרא מחדש את עמדתו של פרויד ביחס לשרבר. במובן הזה יריית האזהרה  ופקודת העצור של  " על שאלה שקודמת לכל טיפול אפשרי בפסיכוזה" עולה בקנה אחד עם האוריינטציה הלאקאניאנית שהוכרזה כבר ב 1953 ב  "פונקציה ושדה של הדיבור והשפה". הרחבת טקסט אחרון זה, מוסיפה מספר פרספקטיבות חדשות.
     בטקסט זה יצר לאקאן ניתוח מדוקדק של תופעות השפה בסימפטום  של הפסיכוטי כמדגימות את הפירוק הספקטראלי של מקומו של האחר. לאחר מכן הוא מביא גרסה מקורית של אפשרויות הטיפול בפסיכוזה. מה היה הקונצנזוס אז?  היה מוסכם על הקלייניאנים, על המצדדים באנה פרויד, או על  תרפיסטים אקלקטים, שלא ניתן לבסס טרנספרנס אבהי בפסיכוזה. לא ניתן לבסס את אותו הטרנספרנס כמו בנוירוזה. האנליטיקאים של תקופה זאת הגיעו למסקנה שמשום כך הכרחי לשחק בתפקיד האם, תוך מעקב אחר גרסאות שונות של האם. האם הקלייניאנית אינה האם על פי אנה פרויד, גם לא זאת של Sechehaye. היא אינה האם הטובה, המזינה, שזה דבר אחר. אחרים הציעו להכנס לתפקיד של האח, זאת אומרת, לעשות חברה נטולת אב, האופק של הפסיכותרפיה המוסדית. בשיטה כזאת, של שווים, מה שמונח על כף המאזניים הוא סוג של בירוקרטיה שבה נעלם כל מה שמזכיר דמות הורית. עם שינויים, עם הבדלים בדגשים, היה קונצנזוס בנקודה אחת: להסתדר בלי האב.
     לאקאן הזהיר שהבעיה היא אף על פי כן לא לקחת על עצמנו להיות תחליף לאימהות או לאחים בשם העובדה שאין טרנספרנס אבהי. צריך להבין שמה שעל כפות המאזניים הוא היחסים של הסובייקט עם השפה עצמה. "הדחייה של שם האב" חושפת את היחסים עם השפה ככזאת. האופק של טיפול אפשרי יהיה  לפיכך הביסוס של מתן משמעות  לאחר הפלישה של התענגות שאין לה שם, של מנגנון דחפי שפולש לגוף של הפסיכוטי מעבר לתפקוד של האיזורים  הארוגניים. ה "אין פרשנות אפשרית בשם האב" הולך ביחד עם חשיפת האופן שבו השפה של הסובייקט הפסיכוטי מאוכלסת במאמץ לתת שם להתענגות שאין לה שם. ה"שפה הבסיסית" כפי ששרבר מבטא עצמו, חושפת מנגנון שמשותף לכל פסיכוזה: הביסוס של שימוש פרטיקולרי בשפה בכדי לתחום את ההתענגות. זה מה  שבקליניקה הפרוידיאנית מכנים – ההבניה מחדש של העולם שעושה הסובייקט הפסיכוטי. לשפה זאת מתייחס לאקאן ב 1958, כשיוצא מתוך קריאתו של יעקובסון  את עבודתו של דה-סוסיר ואת היחס שבין הקוד למסר.
     יעקובסון סיבך את המודל האטומי של המשמעות הסוסיריאנית - מסמן/מסומן- באמצעות החידושים שלו בשנים 1940-1950   בנושא יחסי קוד/מסר. בעשותו כך הוא הרחיב את ההמשגה הסוסריאנית של   speech” linguistics" . האלגוריתם הסוסריאני של מסמן/מסומן הוא אלגוריתם שאינו, באופן אינטרינזי, משאיל את עצמו להסתגלות, ללכידה של מה שמבטיח את אחדות הסימן. כיצד אם כך, אחדות זאת  מבססת את עצמה? כיצד היא מייסדת את עצמה? בדיוק כאן תרומתו של יעקובסון מכריעה. כאן בולטת גדולתה של חשיבתו. כבן למסורת הפורמליזם הרוסי, התנגד יעקובסון למודל סטאטי של השפה, מודל של ייצור על פי קווי המתאר של "הקוד יוצר את המסר באמצעות חוקים פשוטים של גנרציה". נקודת המוצא של יעקובסון הייתה חקר השפה באמצעות שפה חיה שעברה טרנספורמציה, שניתנת לטרנספורמציה, שכוללת תופעות כמו ספרות- במילים אחרות, תופעות של יצירה, של משהו שלא היה שם כבר, של מה שכל הזמן גולש מחוץ לכל המשגה מקובעת של שפה. אם נודה שהמסר כולל ספרות, אז המסר חוזר בתוך הקוד, וללא הפסקה, מעשיר אותו ועושה טרנספורמציה שלו.

     הצלחה ספרותית מופתית היא להכניס מילה מומצאת אל תוך השפה. אם ויקטור הוגו היה "הגדול מכולם" כפי שאמר Gide, זה רק מפני שאנו מצטטים את ויקטור הוגו בצרפתית, אפילו מבלי להבחין בכך. הוא נתן את מילותיו ואת הביטויים שלו לשפה הצרפתית וחקק אותם במורשת השפתית שלה. באופן דומה, על החשיבות של  תנועת Precieuse עבור התרבות הצרפתית ניתן להסיק מכך שעדיין אנו משתמשים במספר מטאפורות שמקורן בתנועת Precieuse , עוד לפני שעברו אל תוך השפה הצרפתית. בספרות העכשווית, זה בוודאות Aragon שהצליח להכניס את המספר הגדול ביותר של ההמצאות שלו אל השימוש העכשווי, בין אם באמצעות הרומנים שלו, פואמות ושירים שהתבססו עליהן. ביטוייו של Aragon  גרמו לקונטמינציה של השפה המודרנית. כך למשל Cereda  מגיע מפואמה שמציגה את הריח של "reseda"(סוג של צמח רייחני. ה.ש.), "שקר אמיתי" (mentir vrai) נכנס לשפה של הפוליטיקה בצורת "דיבור ישיר" (parler vrai) וכו'. כאן אפשר לראות את האופן שבו המסר חוזר אל הקוד וחותר תחת עצם האפשרות של הקוד. תמיד ביקשנו לדעת כיצד נעשית ספרות ולקבע את הכללים באופן שיעשה לה רדוקציה לכדי קוד בין אחרים. הרדוקציה לכדי מערכת המכשירים הרטוריים הפשוטה ביותר שאפשר היתה מטרתם של אנשי הדקדוק, שביקשו להפחית את הפעולות הרטוריות של הפרודוקציה הספרותית. מעולם לא הגענו לשם, אבל אנחנו עדיין מנסים וניסינו מאז הימים של אנשי הדקדוק הלאטינים והיוונים. יעקובסון צמצם רטוריקה זאת לשניים, ברוח שאינה של קלסיפיקציה אלא של יצור. משמעות נוצרת באמצעות מטאפורה או באמצעות מיטונימיה.

     לאקאן לקח את ההמצאה הזאת ומיד עשה לה טרנספורמציה. הוא חיבר אותה עם המושגים הפרוידיאנים של התקה (displacement)  ועיבוי (condensation). שימוש פסיכואנליטי אד-הוק זה מערפל את כל הקטגוריות של יעקובסון. עבור לאקאן, הדבר החשוב היה לא לשחזר בנאמנות את הקטגוריות של יעקובסון אלא לכלול במקום של האחר לא רק את מאגר המסמנים אלא את המטריצה של תוצרים חדשים. זה נעשה בהתבסס על הדברים הבאים: מטאפורה מתבטאת בהחלפה של המסמן  בעוד מיטונימיה נחשבת להדבקה (קונטמינציה)של המסמן עם הדחפים. כפי שטוען Jacques –Alain Miller  , לאקאן לכד  את החשיבות של האופרציה מטאפורה/מיטונימיה  עבור הפסיכואנליזה במהלך הסמינר שלו על הפסיכוזות. באותו זמן הוא קיבל תדפיס מיעקובסון בנוגע למאמר זה והדבר היטה את הסמינר. מנקודת מבט זאת לאקאן ראה כיצד הוא יכול לבסס את המתמה של המקום של האב כסימבולי בהתבסס על מטאפורה. בעשותו זאת הוא פרט כיצד, מחוץ למערכת של השפה, שם האב ערב  לאפקטים של משמעות, ערב לאפקט הפאלי ומייצב את המובן המיני שמסומם על ידי פי קטנה (phi) של הפאלוס. אם האב אינו עוד בחזקת ערבות, בחזקת מי שמבטיח את היציבות של מסמן/מסומן, נעלמת אז המשמעות הפאלית והסובייקט נפלש על ידי הבלתי ניתן לשיום. הוא צריך להתמודד עם אל שרוצה להפכו לנשי; הוא צריך להתמודד עם תופעות שפולשות לתוכו ושאין להן יותר שם, שנעה בין עוררות מאנית לבין גלים של התענגות לא ממוקמת, כל הדרך עד הסטופור. זה מה שקורה כאשר האב נעלם. מה שעוד קורה זה שקודים ומסרים מתערבבים; אל השפה פולשים שימושים חדשים עם "message codes" ו "code messages". הקולות מכריזים שהמילה luder לדוגמא, יש לה משמעות אחרת, משמעות שחושפת עצמה באמצעות חוויה של הלוצינציה. באופן הזה שרבר מקבל כמות מסוימת של אינפורמציה לגבי השימושים החדשים במילים, מסרים לגבי הקודים החדשים. מנגד, הוא מקבל קודי מסר וביטויי מסר שכופים עצמם עליו, אשר מדבקים אותו, שמשתקים את הפונקציות הסטנדרטיות של השפה. יחסי קוד/מסר אלו מכניסים  אינספור שימושים חדשים. לאקאן הדגים את האספקט הכפול הזה באמצעות הניתוח המדוקדק של ההלוצינציות של שרבר. זה לא נעשה על ידי פרויד או אנליטיקאים אחרים שבאו בעקבותיו מלבד William Niederland, מהגר וינאי לארה"ב שהחל במחקר כזה מנקודת מבט מסוימת. בהיותו מבודד בארה"ב, הוא עשה כמה עבודות שמראות עד כמה הטיפול השגוי מצד אביו של שרבר, הטיפול ה"אידיאלי" של האב המחנך, מצוי באותם דברים ששרבר כינה "ניסים". הוא עשה רדוקציה של ההלוצינציות לסוג של אפיפניה, לחזרה בממשי של האמצעים החינוכיים המשוגעים של האב, שהיה מומחה להיגיינה. עבורו ההלוצינציה היא סוג של סינדרום פוסט טראומה. אך מלבד גישה חלקית זאת, ההלוצינציות של שרבר לא נחקרו כמערכת ולאקאן הראה שהכאוס ההלוצינטורי הגלוי ארגן את עצמו בצורה מושלמת סביב שיום (nomination) מחדש בזכות אותם אמצעים ליצירת משמעויות חדשות שהם הקטגוריות של מיטונימיה ומטאפורה. בנקודה הזאת בטיפול בפסיכוזה, השאלה היא איך לממש ייצוב אפשרי של המטאפורה הדלוזיונית מבלי לבקש מפלט (recourse) בשם האב. מאחר וזוהי  שאלה על תופעות שקשורות באי-מיקום של הקוד ביחס למסר, מאחר ואין יותר כל ערבות מצד המטאפורה האבהית, יש הכרח לפנות לסוג של נאו- מטאפורה, ייצוב של המסמן/מסומן באמצעות אופרציה, על ידי תופעה שתהיה שם האב "לא סטנדרטי", אם להשאיל את הביטוי של מילר. האל של שרבר מתפקד, בהתייחסו לשרבר, כמו אחר ללא ערבות. בהבטיחו לעצמו את התענגות האחר, משהו נעשה יציב.
     אם ארשה לעצמי להשתמש בכותרת "טיפולים פסיכואנליטים", ברבים, בפסיכוזה, זה מפני שהוראתו של לאקאן התיקה את השאלה לאחר האלבורציה שעשה לפרספקטיבה זאת. שם האב, שהופיע בסינגולריות הפרוידיאנית שלו, עבר פלורליזציה לראשונה, בכדי שיימצא עצמו לאחר מכן שוכן בתוך קבוצת שמות בשפה אשר לוקחים פיקוד על הערבות או על קריאה בשם להתענגות. הדרך של לאקאן עוברת משם האב לשמות האב ועד לסיום במה ש ז.א. מילר כינה "המטאפורה האבהית השנייה" של לאקאן. האחר, השפה, תופסת פיקוד על כל השיום של ההתענגות. האחר, ביסודו, הוא שסוע, ביסודו הוא ללא ערבות. ההתענגות, תמיד בעודפות, היא מקום שאין לו שם: המסמן של זה שאין לו שם נכתב כך:S (A) .
     נקודת מבט זאת פותחת אפשרויות לסוגים שונים של טיפולים אפשריים להפרעות בשפה; ההפרעות יכולות להיות מטופלות בצורה שונה על פי ההמשגה שיש לאדם לגבי שפה. להפרעות השפה שאליהן התייחס דה סוסיר ושלהן יעקובסון ערך מודיפיקציות יש מרפא בייצוב המטאפורה הדלוזיונית. זוהי שאלה של מציאה או הגדרה, באמצעות גישות שונות, של המרפא להעדר המשמעות הפאלית, להעדר ערבות מצד אפקט המטאפורה הכושל. איך יכולה להתבסס פרקטיקה המחפשת שיום חדש לאובייקט החסר שם?

     מחלקות הבלשנות באוניברסיטאות מוקסמות לאחרונה מהפרויקט של חומסקי, שהחל בשנות ה-60. הפרויקט הגדול של חומסקי היה לתאר שפה שלא באמצעות מערכת דקדוק מבנית תיאורית (לכל שפה, קיים דקדוק מבני שיש לו מידה רבה יותר של פורמליזציה מהדקדוק המשמש את האקדמאים) אלא באמצעות התיחסות לשפה כאוניברסל וניסיון לתאר כל שפה אפשרית באמצעות מערכות כתיבה מחדש של החוקים, שיהיו ישימים באופן אוניברסלי. חומסקי סבר שהשפה היתה איבר שאין לו הגדרה מחוץ למין האנושי. פרויקט הגדרת השפה שלו הפך להצלחה גדולה בכך שיצר קשר עם מדעי המוח ועם כל המערכות שמעבדות אינפורמציה באמצעות חוקים אקספליציטים. התפתחות תכנית המחקר יצרה מספר המשגות שונות שכולן דבקות באוריינטציה זאת. גישה זאת עולה בקנה אחד עם ההתעניינות הנוכחית במערכות של תרגום אוטומטי של שפות שיאפשרו למחשבים להשתמש בתוכנות המאפשרות זיהוי וטרנספורמציה של קול למערכות של כתב.
זהו מאמץ מרשים שמנסה לצמצם את כל  הדו משמעות  האפשרית שבשפות הטבעיות ולהשיג את הצמצום הזה באמצעים שונים מאלו של השפה המלאכותית.  אפשר להניח כעת שהתכנית נדונה לכשלון. המושג של חוק עבר כל כך הרבה חשיבה מחדש על די חומסקי עד שהוא כמעט ולא ניתן לתפעול. הגישה ה"דרוויניסטית" העכשווית של בלשנים מסוימים כמו Steven Pinker או Daniel Dennett אשר הודהדה על ידי הפרספקטיבה ה"פונקציונליסטית" של בלשנים אחרים כמו Fodor, מלמדת על הקושי לאחד את ההתפוצצות הנוכחית של גישות מחקריות שונות.
     זה מה שמאפשר לבלשן כמו  Jean Claude Milner  לומר שהוא חושב שהמאה ה-20 תחזה גם בלידה וגם במוות של בלשנות שמתמקדת בשפות הטבעיות ובשימוש בהן. למה שמופיע כאן אין כבר שום קשר לתכנית של בלשנות. הדגש ששמו סוסיר ויעקובסון על האופן שבו ייצור ביטויים דו משמעיים מפריע או מתנגש עם מערכות קודים אינו מתאים למערכות כאלו של תיאור באמצעות חוקים. מה שאפשר לכנות הכשלון המדעי של חומסקי לא מנע ממנו להמשיך ולפתח תיאוריות הנוגעות בפוליטיקות של השפה.  מתוך רצון לתחום את ההעדר היסודי של כל ערבות שהיא למערכת החוקים, חומסקי תמך בעמדות קיצוניות בפוליטיקה האמריקאית. חומסקי הציב קיצוניות חומסקיאנית אופיינית. הוא רגיש מאוד לרעיון לפיו כאשר אנחנו מדברים, זהו הכוח שמדבר באמצעותנו. מאחר ולא ניתן לייצב את ייצור המשמעות (signification), הרי שמשמעותן של המילים יכולה להתבסס רק באמצעות כוח.  הכוח הוא שמקבע את המשמעות של המילים. כאן הוא מצטרף למה שקרוי היה במשך זמן רב, השרירותיות של הסימן. מאחר והתופעה של משמעות מובטחת אינה קיימת  בשפה, שבה אין דבר אלא חוקים המאפשרים לבטא כמה דברים, המשמעות אינה אלא אפקט שמושג באמצעות כוח. זה מה שהביא את חומסקי לפרשנות רחבה למדי של "התיקון הראשון", העיקרון בחוקה האמריקאית שמבטיח את חופש הדיבור. זה מה שמאפשר להעיר הערות דוחות, גזעניות כמו אלו שאפשר לשמוע לדוגמא בקביעות ברדיו האמריקאי. אתה אולי מסתכן במשפט אך כשתזכיר את "התיקון הראשון" ביהמ"ש העליון הוא שיצטרך לפסוק. זוהי מערכת מאוד מורכבת. חומסקי בעד מערכת זאת: צריך שאפשר יהיה להגיד הכל מפני שעלינו להיזהר שלא הכוח הוא שיצור משמעות. עבורו ייצוב מרכיבי המסמן/מסומן מכונן באמצעות שם - האב בלתי סטנדרטי שהוא כוח או באמצעות קהילת אזרחים דרוכים. בכך חומסקי מצטרף לסוג של פרגמטיזם פארנואידי. התנאים לביטוי מייצבים את המשמעות של מה שבוטא בשיחה כללית. זה בלתי אפשרי לקבע את המשמעות מבחוץ באמצעות מילון, כשרק אבטחה לכאורה למשמעות פועלת. מן-דהוא לעולם אינו יודע מה הוא אומר; הוא יכול לדעת זאת רק באמצעות שיחה.

     נקודת מבט פרמגטית מוזרה זאת מצטרפת לגישות פילוסופיות אחרות לבלשנות, של מחברים כמו הפילוסוף של המדע  W.V.O. Quine , למשל, אשר הדגיש את מה שכינה אי ההיקבעות  (indetermination) בתרגום. עקרון אי ההיקבעות מציע שלכל תופעה שהיא יהיו תמיד מספר תיאוריות שיתארו אותה ובאמצעותם גם לומר אותה. זה הולך רחוק יותר מן ההנגדה שעשה פרגה בין מובן ( Sinn) לבין הוראה             Bedeutung)). נקודת המוצא של פרגה היתה העובדה ש "ונוס הוא כוכב השחר" כמו גם כוכב הערב. ההוראה היא זהה אבל מובנים שונים יכולים להיות בשימוש. Quine מכליל את המערכת לשפות הטבעיות, שם תמיד בלתי אפשרי ליעד, לחבר מחדש בצורה חד משמעית את המילה והדבר. שם תמיד יהיו דרכים שונות של דיבור שמכוונות לאותה נקודה. כיצד אם כן, אנחנו צריכים להסכים על המשמעות של אותו ביטוי? זה יכול להיות מושג אך ורק באמצעות פרגמטיקות (pragmatics) שידגישו את האפשרות של שימושים שונים ויאפשרו לך למקם עצמך מולם. אף אחד לא מאמין עוד שישנן ישויות או חוקים שיתפקדו "במורד הזרם" ממבנה, אל מחוץ לשימוש שלהן ושלמשל, למישהו אסור להתערב במגדר של המילים, במשפחה, כפי שזה.
ניתן לעשות שימושים חדשים: אפשר לומר: "Madame la Ministre" (במקום Le minister) בלי להיות מוכה ברק. PACS  (חוזה זוגיות אזרחי בין הומוסקסואלים) יכול להתקיים בלי שום בעיות ברפובליקה. מעבר לריאליזם של המבנים, אף אחד לא מאמין שחשוב להשגיח על חלוקה מגדרית בשפה או חלוקה למשפחות ותפקידים כפי שהם. אנחנו חיים בתקופה שבה יש לנו תחושה שאנחנו יכולים לנסות להתעסק עם הדברים לתקן דברים באמצעות שימושים. זה מביא אותנו לראות שהריאליזם של המבנים, העובדה שקיימים מבנים של ממש, שקיים ממשי במבנים, אינה מונעת מאיתנו לבסס שיחה, של פרקטיקה קבוצתית, של כוונון של משמעות הדברים.  

     סוג של שיח לגבי ההתענגות הוא הכרחי לשם הגדרת הטיפולים בפסיכוזה. בעבודה שבאה מתוך האניגמה של ההתענגות, שהיא תמיד או חסרה או בעודפות בתוך ים השמות הפרטיים, טיפולים אפשריים כוונו תמיד לסיע לסובייקט לשיים את הדבר שאינו ניתן לשיום. זה לא אומר לעזור לו בפרודוקציה הפסיכוטית שלו; הכוונה למשהו אחר. הכוונה לבחירה, אשר בתוך עבודת הדלוזיה, במה שיוביל לשיום אפשרי. שיום זה הוא בו זמנית יוזמה לתרגום חוזר ונשנה של מה שקרה לפסיכוטי: המסרים המקודדים (code messages) והקודים נושאי המסרים (message codes) אשר עוברים דרכו. האנליטיקאי שם כדי לתמוך בכך שניתן לפתח, ללוות, לעודד חוויה כזאת של תרגום. זה מה שלאקאן זיקק לנקודה אחת: שאלה של סיוע לסובייקט, באמצעות השיום, "לעשות לעצמו שם" (se faire un nom)[1]. באמצעות הניסיון לתרגום ולשיום, השאלה הופכת להיות איך להצליח לא להיות בעל הוויה אחרת אלא זו של התרגום עצמו. זאת של התרגום עצמו. היתה לנו קריאה ראשונה מכנית משהו של "לעשות לעצמו שם" . קריאה זאת התבססה על ליווי המאמץ של הסובייקט הדלוזיוני להגיע לזהות שמתבססת על התענגות (une identite de jouissance) בעקבות המודל של שרבר  אשר רצה להפוך את עצמו ל"אשתו של אלוהים", או זה של Duanier Rousseau  (אולי כדאי הערת שוליים שמציינת משהו אודותיו- הצייר שכונה "הדואנייה") שאמר פעם לPicasso: "אנחנו שני הציירים הגדולים ביותר לזמננו, אני בסגנון המודרני ואתה בסגנון הפרעוני!"-  הצהרה מוזרה ביותר שמצביעה על כך שRousseau ראה עצמו כ -ה "צייר המודרני" של זמנו. השימוש המכני בתהליך זה מתבטא בשימור שימוש נאולוגיסטי בשם שהסובייקט נותן לעצמו ובנסיון לקבע אותו לזה כמו למסמן אדון.
אנחנו יודעים שבפסיכוזה, ככל שהדלוזיה יותר סיסטמטית, כך הסובייקט תומך יותר בנסיונו לדבר בשם משימה, אידיאל. ככל שהדלוזיה יותר סיסטמטית כך האידיאל יותר מוצק: שם ישנו "שם האידיאל" (nom d’ideal)."אני עושה את כל זה כי אני המושיע של העולם, מפני שאני ישו הגואל, מפני שאני חייב לקבל את מה שמובן מאליו, ששם נמצאת המשימה שלי" . האידיאליסט הנלהב הוא לכן קטגוריה קלינית שניתן להרחיבה פחות או יותר. לקטגוריה זאת צריך להוסיף את הפיקסציה של הסובייקט "לעשות לעצמו שם",  שם אידיאלי שהוא יותר ויותר אינדיבידואלי, באופן התואם לתקופתנו בה האידיאל הוא פחות ופחות בכיוון של קולקטיביזציה. מוצעים גם מספר גדול של אידיאלים צנועים "להיות איש המכירות הכי טוב", למשל. זהו אידיאל מותאם, צנוע, שאיתו אפשר להזדהות: זה לא הטוב האוניברסלי, זה הטוב של החברה (company) או של הקהילה שאליה אתה משתייך. גם להיות הדייר הכי טוב בשכונה. זה יותר קרוב לקהילות הקטנות שמעצבות את עולמנו. אפשר ללכת לאורכה של רשימת האידיאלים הללו ולגלות שישנן הרבה מאוד אפשרויות להזדהויות עם אידיאל.   

     באופן בסיסי, השאלה היא על יש כאן  ליווי של המאמץ לשיום, כשלאורך הדרך יודעים שתמיד קיים העיקרון של חוסר החלטיות (אי היקבעות) בתרגום, שתמיד אפשר למצוא דרך נוספת לומר משהו ולהמשיך להשתמש בדרך אחרת של דיבור. "לעשות לעצמך שם" זה גם לומר שאין שום הזדהות אחרת מלבד התהליך של חיפוש אחר השם שמקבע את עצמו "לתקופת זמן מסוימת". כאשר לאקאן אומר: "ג'ויס הסימפטום" זה בעצם לומר, שכסינטום, הוא האדם שמצליח להזדהות עם המאמץ שלו ליצור שפה חדשה ב Finnegans Wake. הפעולה הג'ויסיאנית על השפה היא מאוד מוזרה. אין לה כבר דבר עם האמת של הלא מודע. אין חשיבות רבה לידיעה מה היו חייו של ג'ויס וההתנסויות שלו בינקות בכדי לקרוא ב Finnegans Wake . לא מהזווית הזאת נבין את הדברים. כפי שציין Jacques-Alain Miller, הסובלימציה של ג'ויס ממוקדת ברובה לא ב-אמת אלא ב-ידע.  הדרך היחידה לקרוא את הספר היא לדעת את כל הרפרורים ואם זה נותן עבודה לאקדמאים, טוב, זה תחום ההתמחות שלהם. צריך לבלות את כל זמנך בקריאה של כל הספרים שקרא ג'ויס- והוא קרא רבים מהם.
     כיצד ג'ויס השתמש בכל זה כדי לארוג את השפה שלו בהתבסס על ידע?  ג'ויס אינו ניתן לזיהוי תחת הרובריקה של "אני הוא זה ש...". זו יותר שאלה של הזדהות עם התהליך הג'ויסיאני של טרנספורמציה של השפה. בהקשר לכך, המאמץ של הטיפול הפסיכואנליטי בפסיכוזות מתבטא בניסיון לגרום לסובייקט לנהות אחר המאמץ שלו לתרגום באמצעות שיחה, מאמץ שתמיד אפשרי מאחר וההתענגות נעדרת מאוקיינוס השמות הפרטיים. זהו המבנה הלוגי הבסיסי שמאחורי "היות האישה שכל הגברים כמהים אליה" שרואים שפועל אצל שרבר. בשדה שלנו, ברגע שאומרים " כל " (all) יש אובייקט חסר, התענגות. ברגע שאתה עוקב אחרי המעגל שמקיף את המקום של האחר, זה שמעבר, זה שאין לו שם בתוך המעגל עצמו, אפשר לתת לו תו: S (A) , המסמן שנמצא בחוץ, שנעדר מ"כל". זהו המקום של  התענגות שמעבר לשמות: "היות האישה שכל הגברים כמהים אליה" זה להיות השם של ההתענגות  שלא יכולה להיות מסומנת \ מיועדת (designated) על ידי "כל הגברים" . זוהי דרכו של לאקאן לעשות ללוגית את המשימה של Schreber: "להפוך לאשתו של האל". "לעשות לעצמו שם" זה לא רק לשכן את עצמך תחת שם שניתן לזיהוי במשלב של האידיאל, אלא גם, לקבל על עצמך, מעומק הלב, את המאמץ של תרגום שפה. כאשר הסובייקט יכול להגיע לכך, למצוא שלווה מסוימת בתרגום המתמיד הזה, אז השגנו טיפול פסיכואנליטי אפשרי להתענגות הזו. אבל אין להתייחס לזה כמו בסיפורי אגדה: "הם החלו במאמץ של תרגום משותף, היו להם הרבה סטביליזציות דלוזיוניות ומאז הם חיים באושר ובעושר!".
     מה שמטריד כאן זה שאחת הצורות היסודיות של שיום היא המעבר לאקט. האמצעים של הסובייקט למקם את עצמו באור של המשמעות, דליפת המשמעות, היא לא רק באמצעות התרגום הבורח, הנוזל, אלא גם דרך הקֶצֶר של המעבר לאקט. מישהו יכול לעשות לעצמו שם באמצעות המעבר לאקט: "אני הוא זה שמזעזע את     האחר". זה מה שהצהירה  Aimee, בתיאור המקרה בתיזת הדוקטורט של לאקאן. המעבר לאקט לכשעצמו אפשרי תמיד, נוכח תמיד. המאמץ לתרגום משותף חייב להיות קשוב לכך שקצרים אפשריים. האסטרטגיה לפיכך היא לאפשר שהמאמץ ימשך בלי יותר מדי קצרים. זה תלוי במקרה ובאמצעי הזהירות, האמצעים המגבילים, שחושפים עצמם על פי הידע שיש לך על הסובייקט. אתה לומד לאט לאט שישנם דברים שמאוד קשה לו לפגוש, לתרגם, לשכן).זהו הרגע שבו הוא צריך טיפול תרופתי, בצורה אמבולטורית או בבית חולים. זה חלק ממה שנמצא על כף המאזניים במאמץ של התרגום. כאשר ישנם מכשולים שאתה לומד לזהות כמכאיבים באופן מיוחד לסובייקט, אתה יכול להבנות מחדש  את מה שטראומתי עבורו. כשזה קורה אתה מנסה להבטיח שהמפגש החדש יקרה בתנאים שבהם הוא אולי יבטל מעט את המנוי על הלא מודע שלו, אם אני יכול לומר זאת, באופן שיעשה אותו יותר מודע לפונקציה המרכזית של התרופות שאינן אלא נגזרות של חומרי אלחוש. כאשר הכאב הוא בלתי נסבל, יש לך הזכות לחומרי הרדמה. היה, בזמנים מסוימים, סירוב גדול להרדמה: "אנחנו לא רוצים שירדימו אותנו, הסבל הוא ההוויה של האדם!". הטרנד הזה עבר ממצבים כמו לידה כל הדרך עד פסיכוזה. אנחנו גם לא צריכים להיכנע לרוח הזמן, זו של חומרי ההרדמה הכלליים והמוכללים! "אנחנו לא רוצים יותר לסבול כלל!" זוהי הגרסה של הדוניזם עכשווי שבא לביטוי בצורת: "אנחנו רוצים לקחת כמה אנטידפרסנטים שנרצה". עלינו לפיכך לא להכנע לרוח הזמן ולא לאובססיה למושג אידיאלי כלשהו של הסבל האנושי. יש לנו כאן משלב של דה-אידיאליזציה של מה שנמצא על כף המאזניים, שהתרפיסט צריך לדבוק בו.
     בעקבות הפרספקטיבה שפתח לאקאן ב 1958 באו התפתחויות בהוראתו שאפשרו חשיבה מחדש על הטיפול הפסיכואנליטי בפסיכוזה כפי שהוא מבוצע ומופעל כיום. יהיה נכון למקם אותו מחדש בתוך הפרספקטיבות על השפה והמקום של הסובייקט בשפה, לעבוד מתוך הפרגמטיקה של הבלשנויות של זמננו. להתייחס לג'ויס כמקום של רפלקסיה מתחלפת היה עבור לאקאן רגע של הרחבה וחשיבה מחדש על המושג של ספרות שיצאה מתוך הפרספקטיבה של יעקובסון. עם ג'ויס הוא הרחיב עבורנו עוד יותר את השדה של סובלימציה פסיכואנליטית, במובן בו היא יכולה לפעול בטיפולים אפשריים בפסיכוזה.

תרגמה: הלה שמיר סידי

ערכה: ליאת שליט

---

[1] הערת המתרגם לאנגלית: יש לשמוע ביטוי זה גם כ"לעשות לעצמו שם" וגם כ"להפוך את עצמו לשם". 

הפירוש האורדינרי-אריק לוראן

 Jaime Arbeláez Botero 

הפירוש האורדינרי^[1][2]

אריק לוראן^[3]

אני מבקש קודם לכל להודות למארגנים של הסמינר המוזר הזה - אנגלופוני בפריס: מרי-הלן ברוס, ז'אן-פייר קלוץ, ותומס סוולוס. הם קיימו את האוירה הטובה המאפיינת כנס זה, בנוסף להרכב יוצא הדופן.

לפי התכנית, אני אמור לחלץ את המסקנות של סמינר זה. אלא, שאני חושב בדיוק שהצורה עצמה של סמינר זה אוסרת עלינו לחלוטין להסיק ממנו מסקנות. מהלך כזה, נדמה לי, יוביל אותנו לסתירה. מה שביכולתנו לעשות, לעומת זאת, הוא להמשיך להרחיב את הפרספקטיבות הודות לשימושים החדשים שיכולנו לחלץ , במהלך השבוע האחרון, על הדרך בה אנו יכולים להשתמש במסמן "פסיכוזה אורדינרית". רובכם, ללא ספק, תהיו משוכנעים ביתרונות בהרחבת ההוראה של המילה פסיכוזה, שתכנית העבודה שאנו מכנים "פסיכוזה אורדינרית" מאפשרת לעשות.

אינני מעוניין אם כך להסיק מסקנות, אלא לחלץ  בקול רם, מספר תוצאות של הרחבה זו, בעיקר בעניין הפירוש. כיוון, שכפי שהדגיש זאת ז'אק-אלן מילר, זהו עניין אחד להכווין אותנו ביחס לבינאר הקליני נוירוזה/פסיכוזה, ועניין אחר לחשוב בפרספקטיבה של פסיכוזה "מוכללת". כאשר נשארים במסגרת של שם-האב, הפירוש נעשה בשמו. אם אנו עוברים "מעבר לאדיפוס", כיצד אם כך להסדיר את שאלת הפירוש?

הדרך הראשונה לשמוע את הפירוש דרך שם-האב היא שבמסגרת זו, יכולים להיות לנו קונפליקטים ומשמעויות אדיפליות. הדבר המהותי  הוא שפירוש זה מכיל גבולות. אפשר להסתמך  על הערך הפאלי של ההתענגות כדי לפרש את הערכים האלו, האפלים, המעורפלים ביותר של ההתענגות, שנמצאים תמיד מעבר למסמנים.

בתוך השדה של הפסיכוזה ושל ההרחבות שלה, כיצד לפרש אם אין לנו את שם-האב כדי לייצב את המשמעויות?.

באוריינטציה הלאקאניאנית, הפירוש נמצא במתח בין שני קטבים של יישומו. מצד אחד, זוהי הפעילות החופשית ביותר של הפסיכואנליטקאי^[4]. מצד שני, הוא נשלט על ידי כללים קפדניים^[5]. שני אספקטים אלו של הקשר של הפירוש לנורמות יכולים להיות קשורים באמירה שתנסח שהפירוש הוא ללא סטנדרטים אך לא ללא עקרונות. העיקרון אומר : אין מטא-שפה.

אין רמה שתהא של שפה-אובייקט - החומר - ורמה של הפירוש שתהיה רמה נפרדת ותיושם על המקטע של "החומר". אפשר לעצב כל מיני צורות של יישום זה. לפיהן יתכן מקטע ארוך של "חומר" ופירוש קטן, או גם פירוש ארוך כמו זה של  ה"חומר". בכל מקרה, בהמשגה כזו, שתי הרמות  נבדלות באופן קפדני. המשגה זו של הפירוש המיושם על שפה-אובייקט היא הנפוצה ביותר באוריינטציות פסיכואנליטיות.

נוכל למצוא דוגמא בספר האחרון שפורסם על ידי היינץ קוהוט, "כיצד מרפאת הפסיכואנליזה?"^[6]. בפרק השישי שלו, קוהוט מעמיד מול ההמשגה הקלייניאנית של הפסיכואנליזה, במיוחד בגירסתה  הארגנטינית, את התאוריה שלו על העצמי. הוא רצה להנגיד שתי דרכים של ניסוח פירוש: הן בשפה הקלייניאינית, הן בשפה של פסיכולוגית העצמי. פרק זה עונה על הניסיון של רוברט וולרשטיין שניסה לייסד את האקלקטיות של ה- IPA, זו שהוא כינה השפות השונות של הפירוש, בקונגרס של ה-IPA במונטריאל ב-1987, בהתייחסו אליהן כאל מטפורות של אותו מושא קליני.

המשימה העיקרית של נשיא של ה-IPA  היא תמיד אותה משימה, והיא להציע תקווה משותפת לקהילות של קלינאים המדברים על הפסיכואנליזה באופנים שונים מאוד. וולרשטיין מדבר על "יסוד משותף", קרנברג חשב על האחדות על ידי העברת הנגד, וילדלוכר על ידי האמפתיה, ואייזיריק, שעומד לסיים את הכהונה שלו, עושה זאת דרך מדעי המוח. המשימה של הנשיא של גוף כה מפורק היא להציע חלום של אחדות.

מונח זה של המטפורה כדי לתאר פרקטיקה של הפירוש הוא תוצאה של הניכוס, בשנות השבעים, בפסיכואנליזה של החוף המזרחי ושל ארצות הברית, של העבודות של לאקאן. בעבור הפסיכואנליזה, הוקטור היה העיתון Psychoanalytic Quarterly. זהו מודל אפיסטמולוגי מאוד פשטני, שיוצא מנקודת ייחוס בטוחה אך עדיין נגישה, ה Common Ground, שהיא התאוריה הקלינית. מטפורה רוצה לומר שישנו שם מסמן, שמתורגם בשפות השונות, החוזרות כולן לאותה נקודה.

על כך השיב ב 1991 הוראסיו אצ'גויין, בהתייחסו לעמדה מסוכנת זו^[7]. בעבורו, פירוש אמיתי אינו מטפורה שתחזור תמיד אל אותו מושא קליני. בעבורו, פירוש אמיתי מפנה אל ממשי אחד. במילים שלו: "עליו להתייחס למציאות פסיכית שמתקיימת באותו רגע בלא-מודע של הפציינט".

מדובר בפסוק  מהסוג "המשפט P אמיתי אם ורק אם P אמיתי". אצ'גויין טוען שהפירוש אמיתי אם ורק אם הוא מתאר באופן מדויק מה שיש בראש של הסובייקט ברגע שהוא (הפירוש) נעשה. זוהי כל הבעיה של תיאוריה של האמת שטוענת להתאמה בין האני הלא-מודע לבין המציאות. היא בונה ערכאה כמקום של מה שנותן הלימה, התאמה, ללא שארית של הדחף והמסמן. לומר שישנו מקום בו למישהו יש משהו בראש, מנוגד לאמירה לפיה הדחף הינו חסר-ראש. תפיסה זו של מציאות נפשית כמקום בו ניתן לעשות רשימת מלאי של מה שהוא מכיל גוררת טופולוגיה מפרידה של הפנים והחוץ בגבול חד וברור. היא מנוגדת לטופולוגיה הלאקאניאנית של הסובייקט והאחר הנשלטים על ידי האקסטימיות - extimité.

בפרק השישי של ספרו, קוהוט  מספר על הקטע הבא, שהוא הכיר בהדרכה, של אנליטיקאית שהוא מתאר כדרום-אמריקנית בעלת אוריינטציה קלייניאנית: "בסוף הפגישה, אנליטיקאית זו הודיעה לפציינטית שלה שבקרוב היא תהיה מוכרחה לבטל פגישה. למחרת, הפציינטית נשארה שותקת ומרוחקת ולא השיבה כאשר האנליטיקאית הזמינה אותה לדבר. האנליטיקאית אמרה לה אז שההודעה שהיא הודיעה לה בסוף הפגישה הקודמת הפכה אותה מהשד הטוב שהיא היתה לשד רע. היא הוסיפה שמאז, הפציינטית בוערת מזעם, היא רוצה להרוס את השד הרע בכך שתנשוך אותו, וזה מייצר עכבה אוראלית שמונעת ממנה לדבר".

קוהוט, מצדו, חשב שיכול להיות טוב יותר לומר את הדברים במונחים של פסיכולוגית העצמי או גם בפסיכולוגית האגו. בפסיכולוגית האגו, לא הולכים מיד אל האובייקט, אלא עוברים דרך הקונפליקט האדיפלי. אומרים אם כן לפציינטית: "את חווית את האמירה שאמרתי אתמול באותו אופן כמו באותה פעם שאמך סגרה את הדלת כדי לשכב עם אביך", והרי הקונפליקט האדיפלי: הפציינטית משוגעת מזעם בראותה שאמה מתעניינת במשהו אחר ממנה.

במונחים שפסיכולוגית העצמי עוסקת באישיויות נרקיסיטיות או מה שאנחנו נקרא פסיכוזות אורדינריות, צריך היה לנסח את הדברים מחדש במונחים של פירוש שמרוכז בעצמי, בדיבור על ההערכה העצמית. בתיאוריה של קוהוט, ההערכה העצמית של האנליזנט הנרקיסיסטי אינה סובל את הקונפליקט, כיוון שהוא לא ממש עיבד את הקונפליקט האדיפלי. צריך היה אם כך לומר: "גאוותך נחתכה על ידי החדשות שהודעתי לך אתמול, באותו אופן כמו ביום בו אמך, קרה ומרוחקת, פיטרה את הטבחית הלוהטת כל כך, שאיפשרה לך לעזור לה במטבח, וששרה עליך שירי הלל".

האנליטיקאית שמדווחת על הפירוש הקלייניאני, זה שמתמקד באובייקט, מציינת שאחרי הפירוש, הפציינטית היתה רגועה יותר. היא התאוששה ודיברה יותר בחופשיות ודיווחה שהיא עברה את כל הפגישה הקודמת בהידוק שיניים. קוהוט מעיר: יהא מה שיהא האפקט החיובי של הפירוש, יש לציין את הפער בין המסר שהוא נכון לתיאוריה, הכוזבת.

בעבורו המסר היסודי הוא: "את היית מוטרדת באופן עמוק מכך שאחת מהפגישות שלך בוטלה. אני שם לב, זה לגיטימי, יש לך את הזכות". התאוריה של קוהוט - המסר הבסיסי שלו - הוא האמפתיה; הקבלה של האחר. הפסיכואנליטיקאי מרפא עם החיוך של האם. זהו ה-כן הבסיסי הזה אליו קוהוט מתייחס כאל היסודי שבפעולות האנליטיות.

אצ'גויין מתנגד לקביעות של קוהוט. הוא משמר את הניגוד בין התאוריה לבין הניסוח, אבל  הופך אותו. התאוריה הייתה נכונה, זו של השד הטוב והשד הרע, אבל הניסוח של האנליטיקאית לא היה נכון, בשל מספר סיבות. הכלל הראשון של הפירוש, לפי אצ'גויין, הוא להסתמך בקפדנות על האמירות של הפציינט. אין להעלות אם כך את הפגישה שבוטלה כיוון שהיא לא הועלתה על ידי הפציינטית. צריך פשוט לשים מילים לתוך השתיקה: "משהו מטריד אותך, ואת לא יכולה להביעו". ואז, "אם היא היתה אומרת שהיא שתקה כיוון שמאז הפגישה הקודמת הלסת שלה היתה דבוקה, ואם היא היתה מוסיפה כמה מילים נושכות לכיוון האנליטיקאי, הרי אז היה מקבל את אישושו". מהעובדה שהועלתה הלסת, האובייקט האוראלי הפך נוכח במציאות הפסיכית. הראיה היא התרככות הסובייקט. אך ורק אז, ניתן היה לומר: "חווית את האמירה אתמול כאילו השד שהיה לך נלקח, והגבת מתוך פחד ומתוך המשאלה של הנשיכה, בכך שהידקת את שינייך ופלטת  מילים שגם הן יכולות לנשוך".

אצ'גויין ממשיך: "אם אי פעם האנליזנטית היתה מוסיפה שבזמן שהיא שתקה היא חשבה על מקרה לא נעים שהתרחש בלילה הקודם עם ביתה בת החמש שרצתה להישאר לישון בחדרם של הוריה במקום ללכת לישון בחדרה שלה, שהפציינטית התעצבנה ולקחה אותה למיטה בכוח, ואם היא היתה מוסיפה שהיא היתה כבר עצבנית כיוון שכשיצאה מהפגישה שלה היא רבה עם נהג מונית שלא רצה להחזיר לה עודף, או אז, לא הייתי מהסס לומר לה שהכעס בו היא מדברת בעניין ביתה היה דרכה להודיע לי על תגובתה לאמירה שאמרתי לה [...], שהיא רבה עם נהג המונית כיוון שהוא לא רצה לתת לה משהו; ושבדברה על ביתה היא ביטאה את התגובה האמיתית הילדית שלה: היא חוותה שאני הייתי אמה אשר גירשה אותה באלימות מחדרה כדי שתוכל לשכב עם אביה" ולבסוף: "אם האנליזנטית היתה מביאה לי חלום, המשחזר את הסיטואציה הילדית הטראומטית בה אמה פיטרה  את הטבחית הנחמדה, הייתי אומר: למעשה, זה היה כמו אמך".

אבל אצ'גויין מוסיף: "מעולם לא היו לי החוצפה או האומץ לומר "אמך הקרה והאדישה", כיוון שפירוש צריך תמיד להתמקד בסובייקט, ואף פעם לא באנשים בסביבתו. כאן חוסר ההסכמה שלי הוא פורמלי". סוג זה של אי הסכמה ייצר את המריבות שחצו את התנועה הפסיכואנליטית. צריך, או לא צריך, לקבל את הוריו של ילד? את הסביבה המשפחתית של סובייקט? נראה קשה לומר קביעות אוניברסליות, חיוביות או שליליות, על מה שצריך לעשות. ישנם תמיד מקרים שיוצרים התנגדויות למשפטים אוניברסליים חיובים או שלילים לגבי מה שנדרש לעשות. תמיד תהיינה הסתייגויות להמלצות מסוג זה. רואים כאן את היתרון בהתוויה של לאקאן שאמר לנו שהפירוש צריך רק להתמקד באובייקט ובאופן ההתענגות. זה יכול להיות כרוך  בשיתוף במשחק של הסביבה המשפחתית .

נחזור לאצ'גויין, לפיו, הבעיה אינה לדון בעומק הפירושים או יעילותם, אלא  לדעת אם חושבים או לא   שזה יחזיר באמת למשהו, למצב נפשי, state of mind, שמנוסח במציאות הנפשית של הפציינט. כאשר  הוא מנסח פירוש [ממשיך אצ'גויין]: "העבודה האנליטית מכוננת  תנאי לאמת במציאות הנפשית [...] באותו רגע, הפירוש מפסיק להיות צורה של שיח, והוא מביא משמעות מדויקת ואיזומורפית עם מה שעובר באמת בנפשו של מי שמקבל אותו". במשפט קטן זה, ניתן הכל. ראשית "טבלאות האמת נכנסות באיזו מציאות", אחר כך, בשימוש במונחים "איזומורפי" ו"תנאים של אמת" אצ'גויין מגן על תיאוריה דנוטטיבית, של האמת. המשגה זו מאפשרת אם כן להוראסיו אצ'גויין לערבב איזשהו סוג של פוזיטיביזם לוגי של הפירוש. למעשה, ברגע נתון, לפירוש יש משמעות ניתנת לבידוד, ומצביע על התאמה   מובטחת. לאקאן יאמר במסגרת אפיסטמולוגית רחבה יותר שהאנליטיקאי "מצרף את הלוגיקה שלו" לשיח הבלתי-מודע של האנליזנט.

אי ההסכמה ממוקדת בעובדה שעם תיאוריה לפיה יש הלימה בין הפירוש ובין מה שמתרחש "באמת" בראש, כאשר מכוונים לדחף, מוצאים את אותם מבואות סתומים אותם חושף לאקאן ב"הכוונת הריפוי…". הפירוש אינו איזומורפיזם. הוא "גורם להקשיב, לשמוע ". מה שחייבים לגרום לשמוע    נקבע על ידי הכוונת הריפוי. הפירוש הוא בריאתני, הוא קובע מה צריך לגרום-להבין לאנליזנט. במקרה של האיש של המוחות הטריים, "היה צריך לגרום לו להבין שהוא גנב שום דבר".

ב"פונקציה ושדה של הדיבור והשפה בפסיכואנליזה"^[8], לאקאן ממקם את הפירוש הרחק ממטא-שפה. זהו מימד של הדיבור בו נוצרים, בדרך מיוחדת, דיבור ושפה. החל מהפיתוח של "ערכאת האות" ועל חשבון הפונקציה של הדיבור, לאקאן מנסח מחדש את התזה היסודית שלו בצורה "האיווי, הוא פירושו". ניסוח זה מנוגד להגדרה של איווי בלתי-מודע כשייך  למישלב של שפה-אובייקט והפירוש של איווי בלתי -מודע זה כשפה שתפענח אותו   כאשר נופלת  (או מתלבשת) עליו. לומר ש"האיווי, הוא פירושו" מביא לחפיפה של שתי הרמות. אי אפשר יותר אם כך להפריד את האיווי הלא-מודע מרמת הפירוש. זה אומר גם שהאיווי שניתן נתמך באיווי, בהופעתו של האיווי של אנליטיקאי לפרש.

דרך אחרת לנסח מחדש את העיקרון של הפירוש היא לומר שהפירוש הוא פיסוק. זוהי עובדה שז'אק-אלן מילר חילץ, הפיק בעוצמה. היא נמצאת באותה רמה של הלא-מודע מובנה כשפה. הפיסוק יוצר פירוש כיוון שהוא נמצא באותה רמה של השיח הלא-מודע. הלא-מודע הוא שפה עם פיסוקים. שאלו את אומברטו אקו, בתקופה בה הוא היה חביב המדיה, עם שם הורד שלו: "מי הוא אתה ברומאן?", הוא ענה: "אני הנקודה-פסיק". לשים עצמו במקום של זה שמפסק, לשים עצמו במקום של הפיסוק עצמו, זו תשובה מאוד לאקאניאנית. זהו פירוש-פיסוק מנוסח כתאום .

ז'אק-אלן מילר ניסח זאת בדרך מרשימה באומרו שהאנליטיקאי הוא העורך של הטקסט של האנליזנט. יתר על כן זו דרך נוספת לנסח מחדש את התיזה של לאקאן מסמינר XI: "האנליטיקאי הוא חלק מהקונספט של הלא-מודע".  זה בנוי באותה הצורה. לא הלא-מודע ללא הפיסוק שלו, ללא העורך שלו, ללא זה שמעלה אותו. הלא-מודע אינו דבר שכבר נמצא שם. הוא מופיע במהלך הפרקטיקה עצמה של הפסיכואנליזה שמאפשרת את הופעתו של הלא-מודע הזה שאינו מובדל מהמשלב שלו שנקרא פרשני. מסיבה זו המבנה של הסובייקט הוא זה של רצועת מואביוס ולא של הרכבה של מישורים בשתי רמות שעליהם יכולים להימצא יישומים.

מבנה זה: "אין מטא-שפה", הוא מכריע בשאלה של המקום של האחר. האחר הוא מקום בעל תכונות מוזרות ביותר. ב"הכוונת הריפוי…" לאקאן אומר: "הפירוש, כדי לפענח את הדיאכרוניות של החזרות הלא-מודעות, צריך להציג בסינכרוניות של המסמנים שהורכבו שם, משהו שפתאום מביא את התרגום לאפשרי - בדיוק זה שמאפשר את הפונקציה של האחר בהסתרה של הקוד, וביחס אליו מופיע האלמנט החסר"^[9].

המקום של האחר הוא מקום-פלא, תמיד יש אפשרות שאלמנט חדש יופיע כאשר הוא אינו שם. זהו מקום שבו הדבר הזה נכתב בצורה כזו, שמהסינכרוניות של האלמנטים המסמנים תמיד ניתן לגרום שם לאחד נוסף להופיע, ושהחל משם, יביא את התרגום של הסדרה האפשרית. פרויד דיבר על  לוח הפלא, של לוחות משחק של ילדים, בהם טקסט נעלם ועדיין נשאר כתוב, כדי לציין את היחס של המודע ללא-מודע. לאקאן נותן לאחר טופולוגיה מורכבת יותר. זהו אכן מקום-פלא, כיוון שיש לו את המבנה של רצועת מואביוס. החל מהצד השני, תמיד אפשר שיופיע עוד מסמן ויהפוך את הסדרה לניתנת לתרגום. למקם את הפירוש כתרגום זה גם מאוד פרוידיאני - במכתב מס' 52 לפליס, פרויד מדבר על אלמנטים בדידים שמתורגמים מעת לעת - וגם מאוד רדיקאלי. זוהי חתירה תחת הפירוש, הפיכת הפירוש לשפה נוספת. הסובייקט יכול מכאן להכיר את מה שהיה לו זר כחלק ממנו. זהו תרגום של הסובייקט בטקסט בו הוא נמצא - ולא של מסר, משפה אחת לאחרת. הסובייקט הוא מקום-פלא כמו המקום האחר. הוא יכול להתווסף לתוך משפט בלי לשנות את משמעותו ולפיכך לשנות בו הכל. לאקאן היה מעוניין, למשל, במילים שמנקדות את השפה, אינן רוצות לומר דבר, אבל מסמנות את האמירה. בין "je crain qu'il ne vienne" ("אני חושש שהוא יבוא") לבין "je crain qu'il vienne" ("אני חושש שהוא מגיע"), כמה אנשי דקדוק סבורים שמצד המובן, אין כל הבדל^[10]. לאקאן, עם אנשי הדקדוק Damourette ו Pichon, סבור לעומת זאת, שה-"ne שאינו מביע משמעות", זה שאפשר להסתדר בלעדיו, שיכול תמיד להתווסף לקבוצה מילולית, המבטאת רצון או צורך, הוא המקום של הסובייקט של האמירה. מבנה זה הוא מבנה של קבוצה ראסליאנית.

ז'אק-אלן מילר בחר להדגיש זאת בהצהירו את התזה "הלא-מודע מפרש", ולא האנליסט. הלא-מודע הוא מפרש, ובמיוחד בפסיכוזה, כיוון שהפסיכוזה יותר מאשר הנוירוזה מדגישה את המבנה של המקום של האחר. המקום של האחר מונכח קודם כל עם תכונה זו של קבוצה ראסליאנית. כלומר שאלמנט נוסף יכול תמיד להתווסף לקבוצה של מקום זה, היכן שהכלה והוצאה נוצרות בדרך כה מיוחדת. האחר קודם כל מצויד, בהוראה של לאקאן, במטאפורה האבהית, שמציינת מה שהוא מהמשלב של הנוירוזה. המטאפורה האבהית, שם-האב, באה אם כן להבטיח את העקביות של המשמעות אצל האחר. האב הוא קודם כל זה שמציג את הגבול, זה שתומך במקום של "ככה כי ככה". אם ניגשים למבנה של האחר מנקודת המבט של הנוירוזה, לא רואים כמה הפירוש נעשה בשם האב. שם-האב מאפשר שתהא נקודת גבול כדי להשלים את  על ידי , ולהבטיח שהדיבור יעצר הודות לפונקציה זו. יש שתיקה הכלולה בשפה הגורמת לכך שהטקסט הלא-מודע יכול למצוא נשימה שמאפשרת לסובייקט, כפי שאומר הנשיא שרבר, "לא לחשוב על כלום", להיות מסוגל לנשוף. רוצה לומר להיות מסוגל לפעול, בלי להיות נבוך ללא הרף על ידי ה"מחשבה" שלו, על ידי הניסוח ההזייתי שפלש אליו.

אין זה מקרה אם, בזמן מחשבותיו על הפסיכואנליזה, השאלה שהציב ויטגנשטיין לפרויד התמקדה בנקודת העצירה. אין זה מקרה אם ויטגנשטיין, פסיכוטי, שאינו מאמין באב כלל, עשה את כל יצירתו כדי לדעת היכן לעצור. לאקאן אחר כך הבנה עוד ועוד את השאלה של הפירוש, מנקודת המוצא של הפסיכוזה במיוחד, החל מהנקודה בה הוא הפך את שמות-האב לרבים. הדבר שז'אק-אלן מילר כינה המטאפורה השניה אצל לאקאן, הוא שההתענגות נתמכת על ידי האחר. השפה עצמה היא שנותנת משמעות להתענגות בכך שהיא משנה אותה בקצוות ההתענגות, כך האובייקט a, בה בעת אלמנט של ההתענגות ולמרות זאת מתפקד כאות. הוא יכול להיכנס לשרשרת, יכול להיכנס לסדרה, יכול להיות ניתן להחלפה, יכול להיות במקום של סיבה.

שאלתנו הופכת אם כן: כיצד נוכל לעצור אם הקניית המשמעות להתענגות נעשית באחריותה של השפה עצמה?.

על איזה פירוש מדובר?

אם מדברים על פירוש בפסיכוזה, הרי הסובייקט הפסיכוטי תמיד מקדים אותנו. הוא מפרש בדרך מקורית. הוא מאמין בפירוש שלו. הוא מוכן לכפות אותו על העולם. הוא עובר דרך ההתנסות של מילים כפויות, שהן פירושים שנכפו עליו. לפרש את הפסיכוזה, זה להכיר את הלא-מודע "בשמיים פתוחים", כמכשיר פרשני. כעבודה מתמדת בה הלא-מודע מתרגם את עצמו מחדש  ללא הפסקה. אם כך, כדי לא להישאר נישאים על התנועה הדלירנטית, יש למקד את הסובייקט בתופעות האלמנטריות, ה- המבודדים שנכפים על הסובייקט הפסיכוטי. הוא מעיד, באמצעות הבשר שעליו באות תופעות ההתענגות, על העבודה שאינה מפסקת של פרודוקציה זו, שהתענגות זו מגיעה מהגוף עצמו אצל הסכיזופרני או שהתענגות זו היא ההתענגות הרעה של האחר - זוהי ההנחה של הפרנואיד. לעבודה בלתי מפסקת זו יש נקודות הומאוסטזה: נקודות עצירה והתליה. כך גם בפסיכוזות הפרשניות הפלוריזנטיות ביותר, במה שלאקאן כינה ההתייצבות של המטאפורה הדלירנטית, ישנו רגע בו הסובייקט מוצא רגע של רגיעה, של פיוס אחרי רגעים של עבודה פרשנית מתישה.

בהתייצבות של המטפורה, המסמן והמסומן (בניסוח הראשון של המטפורה), ההתענגות והאחר (בניסוח השני של מטפורה זו), מוצאים דרך להחזיק יחד, האובייקט a מוצא מקום. זה מביא אותנו לשמוע מהפסיכוזה עצמה בה מוצאים את האלמנטים שיוצרים עכשיו את הנושא של הקליניקה השניה של לאקאן. היא מחפשת כיצד ניתן לשים יחד מסמן והתענגות בווריאנטים הלא רגילים שמציגות הפסיכוזות השונות. בזמן שיחות אנטיב^[11], ז'אק-אלן מילר ציין שהמטפורה כמבנה יכולה ללכוד ולהפעיל אלמנטים קלאסיים - אך היא יכולה גם ללכוד אלמנטים לא סטנדרטיים, נדירים, לגמרי אינדיווידואלים. שם-האב הוא סטנדרט בציוויליזציה שלנו, אבל המטפורה יכולה להבר היטב אלמנטים שמופיעים רק אצל סובייקט יחיד. אלמנטים אלה, אנו מוצאים אותם למשל אצל ג'ויס, שרוצה להעשות המייסד של שפה חדשה, האומן של הייצור של שפה. ניתן למצוא באלמנטים סינגולריים אלה את האלמנטים המשתנים ביותר: זהו, בעבור הסובייקט, סוג של מפעל שבאמצעותו אלמנט מאוד לא טיפוסי, מאוד סינגולרי, מוכנס לתפקוד. אנו יכולים לפתח זאת עוד עד לנקודה בה שם, שבנסיבות אחרות הוא שם כללי, נכנס לסובייקט כשם פרטי. כפי שאמר זאת לאקאן ב"חתירת הסובייקט…", שם פרטי הוא מסמן יוצא דופן בו המסמן והמסומן מגיעים לשיווי משקל, מתייצבים. השם הפרטי הוא מטפורה דלירנטית מוצלחת, כיוון שלשם הפרטי יש בשפה תכונות יוצאות דופן: הוא אינו מתורגם יותר. במובן זה, האופרציה שם פרטי היא מהסדר של המטאפורה המוצלחת. היא מקבעת; היא משתתפת באופן כזה שהתרגום יכול להעצר. לא מתרגמים הלאה. זהו זה. זה נקרא בשם. זהו גם המבנה של התופעה האלמנטרית.

בפסיכוזה, אנו צריכים להשיג תנועה כפולה. מצד אחד, אנו מלוים את תפיסת הפיקוד על ההתענגות באמצעות  השפה, העבודה הפרשנית, ההפקה במקום של האחר של העבודה של הפסיכוטי. זה לא יעשה בלעדינו, המחזיקים את השיח האנליטי. השיח האנליטי נושא יחד איתו את המקום של האחר. הוא מתקין  אותו ונותן לו את הפונקציה שלו. על ידי התקנה של המקום של האחר אנחנו נותנים רישיון למקום שבו התאפשר התרגום. עבודת התרגום ממשיכה, אך באותו זמן, מצד שני, צריך שנדע, שכוונתנו היא  להשיג התייצבות, הומאוסטזה, פיסוק. אפשר היה להעמיד זה מול זה בצורה בוטה  מאוד, כמו בקריקטורה, שאנחנו  גורמים לנוירוטי לדבר ולפסיכוטי לשתוק. זוהי הקבלה קריקטורית כיוון שאין מדובר בלגרום לשתוק. מדובר בלייצב, להצביע על מה שמציג אפשרות של חתך, שהשפה לא תהיה עוד קומפקטית, הולופראזית, שלא תהא סתם עוד סדרה אחת של מסמנים: ... , , בלי הפסיקים. מדובר בלהשיג את האפשרות של פסיקים. אם כך, פסיקים אלה, במפגש, אנו שמים אותם. אנו מכוונים אל הסינטום. "פרקטיקה שמצביעה בסובייקט על הסינטום אינה מפרשת בדומה ללא-מודע. לפרש כמו הלא-מודע, זה להישאר בשירות עקרון ההנאה"^[12].

לכוון אל הסינטום זה להדגיש, לחזור למסמנים, לבודד אותם, להפריד אותם מהשרשרת, לתת להם את כל המקום שלהם, לשים אותם באופן בלתי תלוי בשרשרת המסמנים. נדמיין דיאלוג פיקטיבי עם הנשיא שרבר, אנו אומרים לו:"אמרת 'יללה', 'נס היללה', אמור לי עוד על כך, מה זה 'נס היללה'?". אתה מכוון אל המסמן 'יללה', אתה מנתק אותו מהשרשרת ואתה מבקש ממנו להתמקד ב'נס היללה'. אין מדובר בהחייאת השרשרת  אלא בהתמקדות באירוע בגוף שמייצג את 'נס היללה'. הסובייקט מוזמן לדבר, בייחודיות שלו, כיצד הוא מתגונן מהנס ע"י המצאה ייחודית. הנשיא שרבר היה אז אומר לנו על השימוש שלו בפסנתר. אנחנו מרכזים אם כך את הפירוש בזוג הסדור .

תפיסת הפיקוד על ההתענגות באמצעות השפה  הינו דבר שימושי עבור הסובייקט שאינו מסתפק   בפתרונות הרגילים, שאינו נשען על השפה הציבורית ועל ההליכים המקובלים כדי לייצב את המשמעויות. המאמץ יכול לקבל צורות שונות, כמו במקרה של ארמנד, שהוצג על ידי מריה ז'. לופז^[13], בו, היא אומרת, אין דליריום ברור, אבל כל הפעילות שלו היא דלירנטית. אין לו הזיות, אך הוא מחפש אחר צליל מאוד ייחודי בעוברו דרך כל סוגי כלי הנגינה. לייחודיות של צליל זה יש עקביות כמעט הזייתית. השפה מלווה בעבורו על ידי ויברציות, הצליל של האחר, שמיוצג בשבילו דרך כלי הנגינה שלו. בסוף המסלול שלו, הוא מוצא את שפתו היסודית בשפה הגאלית, השפה המקורית שלפי הסברה דוברה על ידי המלך ארתור.

אנו מוצאים עוד סוג אחר של מאמץ במקרה המתואר על ידי תום סוולוס, בו ייצוב החרדה הפסיכוטית של הפציינט נעשה על ידי הזדהות מגלומנית עם אברהם לינקולן. "אפשר לחיות בעינויים ולהיות אדם גדול". זוהי דרך לייצב את הסובייקט, ללכת נגד הפיזור בשפה. מדובר בשימוש בתכונה של החתך, בהצגת השתיקה של האות: "איננו צריכים ללכת הלאה! אנחנו שם!".

זה גם יכול להיות המקרה עם ילד פסיכוטי שיש לו שלושה אלמנטים: כוס, מים, ולהכות את עצמו. ניקח אלמנט אחד בסדרה: כוס. לוקחים אותה ביד, מקרבים אותה למים, ממלאים אותה, מרוקנים אותה, ואחר כך מחפשים למלא אותה, לרוקן אותה, באופן בלתי פוסק. ואחר כך, לוקחים כוס שניה, כוס שלישית, שמים אותן אחת בתוך השניה. ממסמנים מבודדים מייצרים סדרה. זו אותה שיטה: מחלצים מסמן שהוא חלק משרשרת ההתענגות של הילד, יתכן שזהו מבטו המבולבל מול החלון. שם, מעבירים משהו בין החלון לבינו. מנסים לחלץ את המבט, להכניס את המבט לפעולה.

הפיסוק הינו להשיג משהו כרגיעה. ההבניות הכי מדהימות והכי יצירתיות שעושים הסובייקטים הפסיכוטיים מוחזקות בשיווי משקל כאשר הגוף מעורב. זה מה שמנסים להשיג במספר דרכים. 

בפירוש של הפסיכוזה איננו מרשים לעצמנו להיסחף על ידי מילה משוגעת בשם העובדה ש"הדליריום הוא דרך לריפוי". איננו מניחים לסובייקט לשגות במחשבות שווא עד תשישות. תהא זו של המאני או של הפרנואידי. אנו יודעים ששיום, מתן שם, יכול להיות כדי להכות את האחר. ה-"אתה הוא זה" יכול להיות שיום. לאקאן הסביר רבות איך ה"אתה הוא" (tu es) הוא בה בעת גם "להרוג" ( tuer). הומופוניה זו מחזירה למסמן כרצח של הדבר, על ידי השם שמציין אותו, בין אם הוא, הדבר, נוכח או נעדר, חי או מת. המעבר לאקט, תוקפני כלפי אחר או תוקפני לעצמי, גם הוא דרך לתת שם. אנו משתמשים באלמנטים המסמנים שנותן לנו הסובייקט. מדובר במה שהוא אומר, אבל גם באלמנטים המסמנים של התנהגותו. של ה-acting out שלו. אלמנטים רבים מאפשרים להנחות אותנו בדיאלוג עם הסובייקט אודות מה רוצה לומר "לדבר". אנו מכוונים לאופק עם אפקט של שקט, של השהייה, של התייצבות. אכן קורה לעיתים, עם סובייקטים פסיכוטיים, שהפגישה היא רגע של השהייה, של שקט, של לא לחשוב על כלום.

קולגה העיד על אופן של פגישה מגבילה לסובייקט פסיכוטי, אשר בפגישה, אינו אומר לו כלום, מתיישב ולא אומר כלום. לאחר זמן מה האנליטיקאי מוביל אותו בטקסיות לדלת, והסובייקט אומר: "טוב, זו היתה פגישה טובה היום". זהו מקרה קיצוני, מעבר לגבול. סובייקט זה נתון בעבודה על פרודוקציה, הפקה, חשובה, אך במהלך הפגישה יש רגע שהוא אינו חושב על כלום, רגע בו הוא אינו אומר כלום וזה מה שמפגיש אותו עם הפונקציה של ההשהייה. זהו הרגע שלו, במהלך היום, של לא לחשוב על מאומה בסמוך למסמן-אדון. מכשיר כה מוזר זה נותן את הרעיון שהפירוש הלאקאניאני צריך לכוון לשתיקה, צריך להכיל את השתיקה. כאשר מאמרו על הפירוש התפרסם בארגנטינה בתוך אסופה, ז'אק-אלן מילר קרא לו "אם כך ששש…"^[14]. על כך גם מדובר במשפט האומר "השתיקה לאחר סימפוניה של מוצרט שייכת למוצרט". מן ההכרח שהשתיקה תהייה שייכת לפירוש. פירוש צריך לשאת את השתיקה שלו או את החידה שלו. האקיווק הפרשני אינו רוצה לומר שמדובר בפירוש בו לא מבינים כלום, בפירוש הפתוח לכל האפשרויות כמו שאומר לאקאן. האקיווק אינו רוצה לומר שכל המובנים אפשריים. האקיווק רוצה לומר שהמשחק על המובנים מספיק כדי שיהיה שקט, כדי שהמסמן יוכל להתפרק, יוכל להישבר, כדי שלא יתרחשו לא השרשור ללא סוף ולא הפרשנות הקפואה.

לפיכך, כאשר סובייקט פסיכוטי בא לראותינו, אנו מתחילים להקשיב לפסיכוזה כדי ללמוד ממנו את האלמנטים הלא סטנדרטים שהוא מפעיל כנקודות עצירה. בהקשבה, אנו שואלים את עצמנו מה עושה בעבורו כיפתור. אנו צריכים ללמוד מהסובייקט הפסיכוטי כיצד הוא מצליח לא לחשוב על כלום, כיצד הוא מצליח להביא את השקט, ולהיות מסוגלים אנו עצמנו לדעת כיצד אנו יכולים לעזור לו להביא, להפעיל, את החתך. לחתוך בשטף המסמנים, כלומר להחזיק ביחד, להשיג את ה"זהו זה". מכאן אנו קרובים למבנה של מסמן בודד. "המסמן האונארי, חסר טעם כשלעצמו, בא לומר שהתופעה האלמנטרית היא בראשיתית, פרימורדיאלית. ההופכי של הפירוש הוא לזהות את המסמן כתופעה אלמנטרית של הסובייקט, וכמו לפני שהוא מהובר בהיווצרות של הלא-מודע, שנותן לו מובן של דליריום"^[15].

עלינו למצוא את התו לפיו מתקרבים להפרדה, יש לכוון לנקודת ההפרדה. כיצד ניתן לסייע לסובייקט במה שניתן להפרדה? זה יכול להיות למשל בבחירה בשקט, בהסמכתנו לבחירתו בשקט. כפי שראינו, זה יכול להיות גם בלקיחת עמדה מאוד דירקטיבית, למשל כאשר הסובייקט בתדהמה, או על סף דה-פרסונליזציה. ובכן יש להדגיש, להחליט על המובן האפשרי של מילה, של ביטוי. בכל המקרים, עלינו להמציא את מה שיוביל לפירוש כהפרדה מן האחר.

כבר ב"אם כך ששש…" מובחנים הפירוש כחתך שמייצר תדהמה והפירוש כפיסוק שהוא מצד שם-האב. "השאלה אינה לדעת אם הפגישה היא ארוכה או קצרה, שקטה או דברנית. או שהפגישה היא יחידה סמנטית, שבה  בא לפסק את הפיתוח - דליריום בשירות שם-האב - רבות מהפגישות הן כאלה. או   שהפגישה האנליטית היא יחידה א-סמנטית המחזירה את הסובייקט אל האטימות של ההתענגות שלו.   דבר זה מניח שלפני שהיא תיכרך היא צריכה להחתך"^[16].

מעבר לחלוקה חדה פיסוק-נוירוזה וחתך-פסיכוזה, נאמר שפירוש-חתך הוא פירוש התואם את הקליניקה השניה של לאקאן שמאפשרת להקיף את הראשונה. השיח של האנליטיקאי הוא פעולה זו של חתך של הלא-מודע. הוא מכוון ליצור את החתך.

המקום של האנליטיקאי מוגדר אם כך כנוטל חלק במושג של הלא-מודע. במחקר שלו על האקט האנליטי, לאקאן מעיר שהמקוריות האמיתית של השיטה האנליטית אינה לייצר קלסיפיקציה, מיון, חדשים, אלא להעיר שהאנליטיקאי הוא כבר שם, בהיסטוריה של הפציינט. כאשר האנליטיקאי שואל את עצמו אודות מקרה, כאשר הוא נוטל בו אנמנזה, כאשר הוא מכין אותו, כאשר הוא מתחיל להתקרב אליו וברגע מסוים נכנס למקרה עם האנליזה…, הוא היה, האנליטיקאי, כבר שם בנקודה מסוימת בהיסטוריה של הסובייקט. פירושו של דבר  שכבר היו, בעבור סובייקט זה, באחר, הסימנים בהם הוא נתפס בשפה המשותפת כדי למסור את התנסויותיו שהן תמיד פרטיקולריות, ולמעשה ייחודיות. סימנים אלה היו שם תמיד, רשומים בסדרה של תופעות שהולכות מתופעה אלמנטרית להתקבעות ארוגנית, לטראומה, לשימוש הכמעט נאולוגי במילים רגילות. תמיד מוצאים עקבות פרטיקולריות אלו של שימוש שמעולם לפני כן לא נחשב על ידי אף אחד. השיח האנליטי הופך אפשרי את ההשמה של אלמנטים אלה בתפקוד. הפירוש, מפרסקפקטיבה זו, הינו לעשות שימוש באלמנטים אלו שכבר היו שם, ולסייע לפרטיקולריות של מה שהוא תמיד שבר באחר וכשלונו, לתמוך בשדה ההתענגות ככזה. כשלונות אלה יהיו נקודת המוצא שלנו והאופק שלנו. אם לעשות פרפראזה על בקט, כשלונות אלה יאפשרו  לנו להחמיץ טוב יותר.

תרגם: הדר פורת, קרא וערך: סמואל נמירובסקי, אוקטובר 2015.

---

^[1] Éric Laurent,  L'interprétation ordinaire, Quarto 94-95 (2009)

^[2] מאמר זה הוא תמלול של הרצאה שנשא אריק לוראן בסיומו של הכנס האנגלופוני בפריס בשנת 2009, הוא תומלל והובא לדפוס על ידי ויקטוריה וולארד ואדריאן פרייס ואושר על ידי המחבר.   

^[3] אריק לוראן הוא פסיכואנליטיקאי, חבר ב -  ECF

^[4] Jacques Lacan, “Le direction de la cure et les principes de son pouvoir”, (1958), Ecrits

^[5] Ibid

^[6] היינץ קוהוט, "כיצד מרפאת האנליזה?", עם עובד

^[7] Horacio Etchegoyen, “Psychoanalysis during the last decade: Clinical and theoretical aspects”, Psychoanalytic Inquiry, Vol 11, no. 1, 1991

^[8] Jacques Lacan, “fonction et champ de la parole et du langage en psychanalyse”, Ecrits

^[9] Jacques Lacan, “Le direction de la cure et les principes de son pouvoir”, (1958), Ecrits

^[10] [תופעה זו נקראת בצרפתית "ne expletif", כלומר ne שאינו מביע משמעות - המתרגם]

^[11] La psychose ordinaire - la convention d’Antibes, Agalma,

^[12] Jacques-Alain Miller, “L'interprétation à l'enver”, la Cause freudienne, revue de psychanalyse, n°32, 1996

^[13] Maria J. Lopez, “Le cas d’Armand”, Quarto 94-94, p. 111-114

^[14] Jacques-Alain Miller, “Entonces Sssh…”, Minilibro, Eolia Barcelona - Buenos Aires, 1996

^[15] Jacques-Alain Miller, “L’interpretation a l’envers”, La Cause Freudienne, 32, 1996

^[16] Ibid