17/9/17

מהקליניקה אל התקופה ובחזרה
יום עבודה בג'יאפ עם אורחי קרטל בינלאומי -   20/10/17

"מי שאינו יכול לפגוש באופק שלו את הסובייקטיביות של זמנו, מוטב לו שיוותר עליה.  שכן כיצד הוא יוכל להפוך את הווייתו לציר של חיים רבים כל כך, הוא, שאינו יודע דבר על הדיאלקטיקה ההופכת אותו למעורב בתנועה סמלית עם אותם חיים?" ( לאקאן, 1953)
מיגל בסולס  מציע "לפעול עם הרברסביליות של המושג 'הסובייקטיביות של התקופה' , ולהבחין בכך שהיא עצמה הסובייקט של ההתנסות האנליטית. הוא מתייחס לציווי האתי לפי הניסוח הפרוידיאני: 'היכן ש'זה' היה, על האני לבוא ולהיות'  (' Wo es war, soll ich werden ').  היכן שנמצאת הסובייקטיביות של התקופה, שם צריך האנליטיקאי להיות.  הוא צריך ללכוד את האפקטים של הסובייקטיביות של תקופתו, ולהתאים את עצמו אליהם.  מאידך, העניין הוא להבחין במסקנות שאליהן אנו מגיעים כתוצאה ממה שאנו שומעים בהתנסות האנליטית, כדי לענות ברגעים מסוימים על מבואות סתומים בציוויליזציה.
זה בפרטיות של יחס ההעברה האנליטי ושל החדר הטיפולי, שמופיעה הסובייקטיביות בצורה ברורה ומדויקת. משתמע מכך,  שאם האנליטיקאי יסיק מסקנות ברורות באשר למה שהיא הלוגיקה של ההעברה ושל הסימפטום בפרקטיקה האנליטית, זה יוביל אותו באופן מידי לנקוט עמדה בסובייקטיביות של תקופתו, בתחומים החברתי והפוליטי, וגם בשדה של הציוויליזציה והתרבות". (בסולס, 2014)
ביום זה אנו מאד שמחות לארח קולגות מוינה, שיגיעו אלינו ויציגו את עבודתם בקרטל בינלאומי, שתהווה חלק משמעותי מהיום.
בנוסף לקרטל הבינלאומי, נקיים פאנלים של דיון ושיח סביב וינייטות של חברי הקהילה.
אנו מזמינות אתכם  להיות שותפים לעבודה ולשיח סביב הנושא המרתק שנבחר להוביל את היום  "מהקליניקה אל התקופה ובחזרה".
אנו מבקשות מהמעוניינים לכתוב ולהציג וינייטות קצרות (עד עמוד אחד),  לפנות עד יום חמישי (21/9) אל מארגנות היום:
סולי פלומנבאום – zuleflo@gmail.com, ותמי וייל tammy.weil@gmail.com

בברכה,
סולי ותמי, בשם ועד הג'יאפ








10/9/17

הזמנה למפגש עם ד'ר עאדל מנאע







בעקבות הפגישות עם פרופ׳ קרמניצר בתל אביב ועם פרופ כהן בירושלים, תתקים פגישה עם ד׳ר עאדל מנאע  
בון ליר, ירושלים.
התאריך: 17 בספטמבר
השעה: 20

הנה ההגיון ממנו נבעה היוזמה הזאת:
עם פרופ' קרמניצר למדנו שהדמוקרטיה הישראלית קשורה קשר הדוק ליחסים בין יהודים וערבים בישראל. הזמנו את הלל כהן על מנת ללמוד אתו על הלאומיות הפלסטינית והאידאלים שלה.
חברים העירו על כך, בצדק, שרצוי גם לפגוש אזרח ערבי לשמוע ממנו על השאלה הזאת.
כך הזמנו את ד'ר עאדל מנאע. לאחרונה יצא לאור ספר שלו הנקרא: ״נכבה והשרדות״.  ( ון ליר והקיבוץ המאוחד.) הספר נכתב בעברית.
קריאה בספר שלו מלמדת הרבה על החוויה של ערבי בארץ ועל תפיסתו את האירועים של מלחמת העצמאות ועד 1956. תפיסה שכמובן משפיעה על הראיה הפוליטית האקטואלית.

יש הרבה שאלות שאנחנו נרצה לשאול את ד'ר מנאע, ונקווה שגם הוא ישאל אותנו.
נדמה לי שמפגש כזה חיוני על מנת ללמוד איך ניתן לצאת מן המלכודת האספקלרית שבין שני העמים בארץ. הפסיכואנליזה הלכה צעד ענק קדימה עם פרויד להתרחק מהדיאלקטיקה שבנה הגל כשהמשיג את היחסים בין אדון ועבד.
 הסובייקט, שדר בשפה והנו שסוע בשל היותו לא מודע למקורות המחשבה שלו -אינו אדון. עבור לאקאן המצאת הלא מודע היא הcaritas של פרויד כי הרי זאת המצאה שמשחררת את האדם מההכרח של ההתנגשות בין תודעות.
הלוגיקה הלאקאנינית של הפנטסמה יכולה לעזור לנו הרבה בענין זה.


סוסנה הולר


הזמנה למפגש עם ד'ר עאדל מנאע


בעקבות הפגישות עם פרופ׳ קרמניצר בתל אביב ועם פרופ כהן בירושלים, תתקים פגישה עם ד׳ר עאדל מנאע  
בון ליר, ירושלים.
התאריך: 17 בספטמבר
השעה: 20

הנה ההגיון ממנו נבעה היוזמה הזאת:
עם פרופ' קרמניצר למדנו שהדמוקרטיה הישראלית קשורה קשר הדוק ליחסים בין יהודים וערבים בישראל. הזמנו את הלל כהן על מנת ללמוד אתו על הלאומיות הפלסטינית והאידאלים שלה.
חברים העירו על כך, בצדק, שרצוי גם לפגוש אזרח ערבי לשמוע ממנו על השאלה הזאת.
כך הזמנו את ד'ר עאדל מנאע. לאחרונה יצא לאור ספר שלו הנקרא: ״נכבה והשרדות״.  ( ון ליר והקיבוץ המאוחד.) הספר נכתב בעברית.
קריאה בספר שלו מלמדת הרבה על החוויה של ערבי בארץ ועל תפיסתו את האירועים של מלחמת העצמאות ועד 1956. תפיסה שכמובן משפיעה על הראיה הפוליטית האקטואלית.

יש הרבה שאלות שאנחנו נרצה לשאול את ד'ר מנאע, ונקווה שגם הוא ישאל אותנו.
נדמה לי שמפגש כזה חיוני על מנת ללמוד איך ניתן לצאת מן המלכודת האספקלרית שבין שני העמים בארץ. הפסיכואנליזה הלכה צעד ענק קדימה עם פרויד להתרחק מהדיאלקטיקה שבנה הגל כשהמשיג את היחסים בין אדון ועבד.
 הסובייקט, שדר בשפה והנו שסוע בשל היותו לא מודע למקורות המחשבה שלו -אינו אדון. עבור לאקאן המצאת הלא מודע היא הcaritas של פרויד כי הרי זאת המצאה שמשחררת את האדם מההכרח של ההתנגשות בין תודעות.
הלוגיקה הלאקאנינית של הפנטסמה יכולה לעזור לנו הרבה בענין זה.


סוסנה הולר

4/9/17

מכתב לחברי הג'יאפ "בגוף ראשון"- סמואל נמירובסקי






התהליך "זאדיג", למיטב הבנתי, הינו תהליך של פירוק: בא לפרק ולחדש את האמנה החברתית שהייתה קיימת עד כה באסכולות הלאקאניאניות. זהו מהלך נועז. בדומה למהלכי פירוק שנהג לאקאן. פירוק וגיוס מחדש של נאמני הפסיכואנליזה ואוהבי לאקאן.
השם "זאדיג" נלקח מרומן, זאדיג או הגורל שנכתב על ידי הפילוסוף וולטר ב-1747.  ככל הנראה, השם של הגיבור נובע מהמילה העברית "צדיק".
הרומן מספר את תהפוכות הגורל של אדם חכם וצנוע, חסר מזל. זאדיג הופך מראשית הסיפור לשתום-עין ולאט לאט מתברר כ"מלך של חוכמה בממלכת העיוורים".
התהליך "זאדיג" -המתקדם אל במת העולם מכוסה במסכה, ואת כיווניו עדיין עלינו ללמוד- נובע ממצבים פנים-קהילתיים של הפסיכואנליזה. מצבים אלה הושפעו מגלים גבוהים שהגיעו לחופים של האקסטרטריטוריאליות הפסיכואנליטית וחצו את חומת מגנם.
התסיסה הפוליטית עולמית של ימינו -שלאקאן ידע לנבא ולקרוא היטב - נראית כמנערת את הניטראליות של האנליטיקאי ומזמינה עבורו אתגרים חדשים.
אתגרים אלה עומדים לפנינו כאן בארץ ודופקים בדלתות של הפסיכואנליזה מבחוץ ומבפנים. הפנטאזמה החברתית נסדקה, ורוחות מהעבר מתחילות שוב לנשב. כדי להסתיר את הסדק אין כלי טוב יותר מהטשטוש, כלומר האובסקורנטיזם.
האובסקורנטיזם הוא ברית של בורות לפעמים סודית ולפעמים בלתי מודעת, שנכרתת כדי להגן ולתמוך בסטטוס קוו. מול הבורות הממוסדת של אובסקורנטיזם אפשר רק להעמיד את עמדת הכופר. ה-"כפירה".
הכופר הוא זה שעם פועל רעיונותיו מפר מיתוס של קבוצה, מפר את הנורמה, קורא תיגר ל"אב" ולרב, מעמיק את הסדק של הפנטאזמה החברתית, וכך זורע פחד אצל כל אלה שאינם סובלים את הריבוי. מכאן הכעס של השמרן, של השליט וחצרו. ה- parrhesia, הדיבור "דוגרי", מיעד לכופר את הגורל העגום של הנידוי.

המילה כפירה, מתרגמת את המילה היוונית   háiresis (a†resij)שפירושה בחירה.
לאקאן ממליץ על הבחירה הכופרת בפרק הראשון של הסמינר
XXIII, עמ. 15 בצרפתית. אני מתרגם:

"עובדה היא שג'ויס (
Joyce) בוחר. ובכך הוא כופר כמוני, מכיוון ש- háiresis זה מה שמאפיין את הכופר. חייבים לבחור את האופן שדרכו הולכים לתפוס את  האמת. ואז, לאחר שהבחירה נעשתה, אפשר להעמיד אותה לאישוש כי שום דבר אינו מונע זאת מאדם, כלומר להיות כופר בדרך הטובה (de la bonne façon). לאחר שעשית הכרה עם טיבו של הסנטום (sinthome), הדרך הטובה היא זו שמזמינה להשתמש בו באופן לוגי (logiquement), כלומר עד הרגע שבו הוא משיג את הממשי שלו, ולאחר מכן הוא כבר לא צמא."

מה הוא הכלי שיש לאדם כדי לבחור?
לאקאן לא התבסס על פסיכולוגיה של יכולות (
Vermögenspsychologie) אלא באופייה ובצורתה של החלוקה הסובייקטיבית, חלוקת הסובייקט הנה תופעה פרה-רפלקסיבית הקשורה לרגעים של רכישת השפה, לרגע של Bejahung. אפקטים שלה חש הסובייקט ברגע בו לוקח בחשבון שהוא תוצר של אפקט של שפה, שהדיבור והשפה הינם הסיבה של הסובייקט. כאשר זה קורה, רגע של פתיחה של הלא מודע, הסובייקט שיודע, יודע עד כמה לא יודע את עצמו.
העיבוד, העבודה וההעמקה שהסובייקט מבצע באופייה של חלוקה זו, מכשירים את הכלי של הבחירה, הכלי של אקט הבחירה. זה הכלי השובר-שיווין והמוציא את הסובייקט מהספק, ומאפשר לו את הרגע להסיק, את המעבר לאקט. לכלי הזה, אם כך אפשר לקרוא לו, נתנה הפילוסופיה הרבה שמות: זה ה-
 , Nous ,νοῦς או ה-fronesis , φρόνησις של יוון הקלאסית או ה- Hexis (ἕξις)  של פלוטינוס, או ה- lumen naturale, אור טבעי, של דקרט.
מושגים אלה הונפקו בפילוסופיה כדי להצביע על השכל או על האינטליגנציה המעשית.
הדילמה העומדת בפני ברגע של בחירה הוא:
" האם עלי לשעבד את ההתנהגות של חיי לסמכותם של החכמים, או לאורות של תבונתי בלבד"...  (סימון וייל)

תקוותי שלדילמה זו התשובה ברורה.



הכיוונים הפוליטיים prêt-à-porter הם חזרות מהעבר ומעלימים מהעין, מימין ומשמאל, מהפרוורסיה של אידיאלים אדנותיים. סמבלאנטים של רצון טוב מסתירים את הממשי.
הפסיכואנליזה מלמדת אותנו שההכפשה של האחר אינה אלא אסטרטגיה של ההימנעות מהסירוס המאפיינת את השיח של האדון.
רק הפיענוח שמציע תהליך אנליטי מאפשר להסיר הזדהויות ובו בזמן לחשוף אסטרטגיות מסוג זה, אצלנו ובחוץ. ובהקשר זה אין תחליף לעבודה האנליזאנטית העמוקה ... באינטנסיה.
כיווני העבודה הם רבים ומגוונים. אחד מהכיוונים שהציע מילר הוא הכיוון של הכפירה-בחירה.
כיצד להבין את  זה?

להפוך את הכפירה לדרך פעולה של פירוק המבנה של קבוצה.
Sapere aude – העז לדעת.
זאת הייתה הסיסמא של הנאורות, סיסמא שקאנט אימץ. אתה יכול לדעת זה גם הסיסמא של ה- "
Scilicet" של לאקאן.
הכפירה הינה האופן בו האיווי של הסובייקט מגלה את הבדלו המוחלט, ביטויו הטהור ביותר.
יש צורך בכופרים, בריבוי של הכפירה, על מנת ליצור דוגמטיזם חדש...
האהבה החדשה!
האהבה החדשה!
דבר מה גורם לך להפנות את הראש. קריצה מהצד, ומתחיל המפנה, אתה מזנק.
מדובר בזה, אומר לאקאן, לא במהפכות תחת הסימן המלחמתי אלא בהתעוררות של איווי חדש.
היגיון חדש , une raison, תבונה חדשה, סיבה חדשה , מסמן חדש. על זה מדבר RIMBAUD. זה הסימן של השינוי.     
« À une Raison » זה שיר של ארתור רמבו שלאקאן מזכיר בסמינר XX.

נקישה אחת של האצבע שלך על התוף משחררת את כל הצלילים, וההרמוניה החדשה מתחילה.
צעד אחד שלך, ואנשים חדשים קמים ואומרים את ה"נצא לדרך" שלהם.
ראשך מביט הצידה:
האהבה החדשה!
ראשך מסתובב, -האהבה החדשה!

"שני את גורלנו, חוררי את הנגע, החל מהזמן" שרים לך הילדים האלה.
"תרימי עד האינסוף את החומר של גורלנו ומשאלותינו" אנו מתחננים אליך.
תמיד כך מגיעה, וכך לאנשהו הולכת.


Arthur Rimbaud (1854-1891), Illuminations,
 « À une Raison »
Un coup de ton doigt sur le tambour décharge tous les sons et commence la nouvelle harmonie.
Un pas de toi, c'est la levée des nouveaux hommes et leur en-marche.
Ta tête se détourne : le nouvel amour !
Ta tête se retourne, - le nouvel amour !
« Change nos lots, crible les fléaux, à commencer par le temps » te chantent ces enfants.
« Elève n'importe où la substance de nos fortunes et de nos vœux » on t'en prie.
Arrivée de toujours, qui t'en iras partout.


אני מצרף את התרגום של ה-
Lettre de dissolution, מכתב הפירוק של האסכולה הפרוידיאנית מפאריז (EFP) מינואר 1980.

בברכה,
ס



מואל נמירובסקי



מכתב פירוק
ז'אק לאקאן
Lettre de dissolution
Jacques Lacan

אני מדבר ללא כל תקווה - בעיקר ללא תקווה שמישהו ישמע אותי. אני יודע שאני עושה זאת ‒ כי מתווסף כאן המטען של לא מודע שבדבר.
כאן היתרון שיש לי על האדם שחושב ואינו נוכח לדעת שקודם כל הוא מדבר. אני חייב יתרון זה רק לניסיוני.
במרווחי הדיבור, מרווח שאדם זה אינו מכיר, מכיוון ששם הוא מאמין שהוא חושב, אדם זה מסתבך, והמצב אינו מקדם אותו.
כך קורה שמחשבתו של אדם זה חלשה ועוד יותר חלשה כאשר זועם... דווקא כי הוא מסתבך.
ישנה בעיה באסכולה. בעיה שאינה אניגמה. וזה מה שמאפשר לי למצוא בסופו של דבר כיוון.
בעיה זו מתבררת כברת פתרון (solution): זה ה-dis  של הפירוק (dissolution).
עלינו להבין זאת כפירוק של החברה (Association) אשר נותנת לאסכולה את מעמדה המשפטי.
בקשר הבורומאי שלי אמתית היא העובדה, עבור כל אחד, שיציאה של אחד מספיקה כדי שכולם ישתחררו. אך הכרחי שבאסכולה שלי אני אהיה זה שיוצא.
אני מחליט לעשות זאת מכיוון שאסכולה זו הייתה ממשיכה לפעול ‒ אילו לא הייתי יוצא חוצץ ‒  בכיוון הפוך לזה שעבורו יסדתי אותה.
דהיינו, ‒ כבר אמרתי זאת ‒ יסדתי אותה עבור עבודה שתחזיר לשדה שפרויד פתח את הלהב המושחז של האמת שלו, שתחזיר את הפראקסיס המקורי שהוא יסד תחת השם של פסיכואנליזה אל חובתה בעולמנו, על מנת שבאמצאות ביקורת מתמדת תגנה את הסטיות והוויתורים אשר בולמים את התקדמותה תוך כדי השפלת שימושה. מטרה שהיא עדיין מטרתי.
לכן אני מפרק. ואיני מתלונן על "חברי האסכולה הפרוידיאנית", נהפוך הוא, אני מודה להם שלימדו אותי והצביעו על המקומות בהם נכשלתי, או, במילים אחרות, הסתבכתי.
מה שלימדו אותי יקר ערך עבורי. אני רושם אותו כרווח.

במילים אחרות אני מתמיד (persévère) [מילה הנשמעת גם כ-"אב המתנהג בחומרה" -הערת מתרגם].
ואני קורא להתחבר מיד לאלה שבינואר 1980 ירצו להמשיך עם לאקאן.
מכתב של מועמדות אמור לגרום לכך שאני אכיר אותם במהרה. בעשרת הימים הקרובים, כדי לשים קץ לחולשה השוררת, אפרסם את מכתבי התמיכה הראשונים שאסכים להם, כהתחייבות ל"ביקורת המתמדת" במה שנוגע למה שהזין ב- EFP (אסכולה פרוידיאנית של פאריס) את "הסטיות והוויתורים".
אני מוכיח באקט שהאסכולה שלי לא תיקרא פרוידיאנית סתם מעצם קיומה, ותהפוך למוסד, כלומר אפקט של קבוצה מגובשת, על חשבון של אפקט של שיח שמתבקש מההתנסות. אנחנו יודעים את המחיר ששולם על זה שפרויד אפשר שהקבוצה הפסיכואנליטית תגבר על השיח, ותהפוך לכנסיה.
הקבוצה הבינלאומית [הכוונה ל IPA] , כזו שמה, מצטמצמת לסימפטום שהיא מהווה בגלל מה שפרויד ציפה ממנה. אבל זו לא הבעיה. הבעיה היא הכנסייה, הכנסייה האמתית, התומכת במרקסיזם מכיוון שמספק לה דם חדש... בעל מובן מחודש. מדוע לא כך יקרה בפסיכואנליזה כאשר היא פונה אל המובן?
איני אמר זאת בטון של לעג סתמי. היציבות של הדת נובעת מהעובדה שהמובן תמיד דתי.
מכאן העקשנות שלי בדרך של המתימות שלי, שאינה מונעת כלום, אבל מעידה על מה שאמור להכניס את הפסיכואנליטיקאי לתלם של תפקידו.
אם אני אב המתנהג בחומרה [גם "מתמיד" (père-sévère)] זה מפני שההתנסות מבקשת התנסות-נגד שתאזן זאת.
איני צריך הרבה אנשים. ויש המון אנשים שאיני צריך.
אני משאיר אותם כדי שהם יגלו לי מה הם יודעים לעשות, חוץ מלהפריע לי ולהפוך למים הוראה שבה לכל דבר יש לו את המשקל שלו.
האם אלה שאני אקבל יעשו את זה טוב יותר? לפחות יוכלו להרוויח מזה שאני מהמר על הסיכוי שלהם.
ההנהלה של ה-EFP, כפי שאני הרכבתי אותה, תתבטא לגבי העניינים הנקראים שוטפים, עד שאספה כללית (extra-ordinaire), שתהיה האחרונה, ושתתכנס בזמן שהחוק קובע, תעסוק בענייני החזרת הטובין שלה, ושערכם יקבע על ידי הגזברים.

                                                                       בגיטראנקור ב-5 לינואר 1980

תרגום: סמואל נמירובסקי
עריכה: אורנה קסטל

3/9/17

פולמוס בישראל


   פולמוס
  בישראל
                                                                                          
 

כתב העת "פולמוס" מחדש את הופעתו, הפעם כפרסום דיגיטלי המצטרף ברוחו לתנועת "זאדיג".
"פולמוס" בגרסתו הקודמת נוסד ב-1993 והצליח להוציא 20 גיליונות. במבוא לגיליונו הראשון נכתב:
"העברית מאפשרת משחק מילים סביב המילה פולמוס, אשר רק באופן קריאתה יקבע האם זה פוּלמוּס בהוראתו העברית, או שמא זה פוֹלֶמוֹס בהוראתו היוונית.
מהו פולמוס בתרבות היוונית הפרה-סוקרטית? היידגר ב-"הקדמה למטפיזיקה" מציין כי פולמוס הנו מאבק שבו מתגלה הוויה, המציאות האחרונה של ההוויה, (ניתן לחשוב שהמציאות האחרונה של ההוויה אליבא דפרויד, הינה Der keren unseres wessen – גרעין הווייתנו: האיווי). רק בפולמוס, בעמדה המבדלת של ההוויה מתרחשת ההפרדה בין אלים לבני אנוש. מאבק זה חושף את אלה, גם אם אלה, בהווייתם. היידגר מוסיף שבכניסתו של האדם לעמדה מבדלת ביחס ליש, בניסיונו לצאת מהשדה של המוכר (heimlich) אל השדה של הלא מוכר והעוין (unheimlich), ראתה התרבות היוונית דרך יחידה לדעת מיהו ומהו האדם.
מהו אפוא פולמוס מנקודת מבט זו? [...] אם ב-"הכוונת הריפוי" אומר לאקאן שהמילה הנה חשוכה, שאינה אלא אי הבנה ושהתומכים במילה המשחררת ממשיכים לשמר באופק את נוכחותו של אלוהים כערב למילה, אזי מה ניתן לחשוב על משפט כזה ביחס לדיון אמתי?
בשעה שמדברים או כותבים מתנהל לרוב מעין דיון, בשם מי מדברים או כותבים ובשם מה מדברים או כותבים? האם דיון אפשרי בכלל? מה דרוש לשם דיון יעיל ופורה?"

דברים אלה נשמעים תקפים גם לאחר יותר מעשרים שנה. יש בהם שאלה מרכזית. הפעם הדיון הזה יישא את הכותרת "פולמוס בישראל" וזאת ברוח זאדיג. 
בתקופתנו, בעידן האחר שאינו קיים, הסוגיה שלאקאן העלה בנוגע לסובייקטיביות של התקופה מתחדשת כמובן, אולי אף ביתר שאת, ומובן שכך הדבר בנוגע לאופן שהיא באה לידי ביטוי כאן, בישראל. אנו יודעים שהפסיכואנליזה מבליטה את מקומה של העמדה הסובייקטיבית אל מול העולם ואל מול האחרים.
הבהרת הדבר לעצמנו כורכת בתוכה ניסיון להיטיב לומר, היחלצות מהאשליות הלוכדות אותנו וקבלת הידיעה שכל אחד מאתנו מייצג את עצמו בלבד, אם בכלל. מעשינו מהווים דרך מתאימה לתיחום מקומנו כמו לתיחום מיקומם של האחרים ושל היבטיה השונים של האמת. לפעמים ההזדהויות, האידאלים, אינם מאפשרים לנו לקבל דעות אחרות, להביע סובלנות להבדלים, לזכויותינו ולחופש הביטוי שיש לנו כבני אדם ולהסכים לדיון מתוך הקשבה לאחרים.
התנועה "זאדיג" שיזם ז'.א.מילר, פותחת לפנינו אזור של ביטוי עמדות כהוכחה בפועל לרעיון הדמוקרטיה. מעבר למקומו של שם זה כראשי תיבות, זאדיג הוא שמה של דמות בספרו של וולטייר. כותרתו המלאה של הספר היא: "זאדיג, או הגורל". מדובר במעין סיפור בסגנון אלף לילה ולילה, עיקר עלילתו מתרחש במזרח התיכון והדמות המרכזית היא זו של לוחם צדק,   שמיוזמתו או בעקבות פניה אליו, פותר מצבים שונים של אי צדק, אלימות, מלחמה ועוד, אשר דמויות שהוא פוגש בדרכו נתונות בהם. הוא עושה זאת באופנים רטוריים מתוחכמים ובפעולות מחושבות, שבעקבותיהן מערכת החוק או הנהלים הרווחים באותו מקום רודפים אותו ואפילו גוזרים עליו עונשים שמגיעים עד לגזר דין מוות.  לבסוף זאדיג מצליח להיחלץ מכל המלכודות, לגבור על המכשולים ולהיהפך למלך בבל.
במובן מסוים, גיבור זה מייצג את מקומה של חשיפת המניעים המביאים את הדמויות למעשיהן. הבלטת הרעיון, "אני, האמת מדברת" והשלכותיו. הסיפור מסתיים בסוף "טוב" שבו הגיבור זוכה במה שמאווייו מוליכים אותו אליו. לא נראה לי שכל אחד מאתנו הוא זאדיג, אך שאכן ניתן להשתמש בדמותו כדי להבליט את כוחם של הדיבור ושל השפעתו.
רצוננו להציג בפניכם את "פולמוס בישראל", פרסום דיגיטלי מקומי, המיועד לשמש במה לדעותינו שלנו על המצבים החברתיים והפוליטיים הקיימים בארץ שאנו חיים בה יום-יום, אך מתוך ניסיון לבדוק מה יכולה להיות תרומתה של הפסיכואנליזה לקריאת מצבים אלה ולעירור דעת הציבור. הפרסום ינסה לחקור נושאים שונים מנקודות ראות שונות ולאור זאת ישמש במה לדעות מנוגדות, סותרות או משלימות של דמויות חברתיות שונות העוסקות בתחומי עניין חברתיים ופוליטיים מגוונים. אנו חיים במזרח התיכון וראוי שעובדה זו תקבל ביטוי ייחודי כדי  לתחום באופן ברור יותר את הרוחות והסוגיות הייחודיות שמתעוררות ונוגעות לאזור זה של העולם, כלומר לתחום את קווי המתאר של חברתנו, תוך הבאתם בחשבון של ההיסטוריה ושל הגורמים וההשפעות השונים שפעלו עליו. 

 

נחמה גסר
גבריאל דהאן
קלאודיה אידן