להיות או לא להיות קורבן - סוסנה הולר

היום ה16 באפריל ובישראל יום השואה. הנשיא שלנו, ראובן ריבלין, אמר היום: ״לא מאושביץ באנו ולא לאושביץ נלך״ כלומר: הקורבן לא מעניק לנו הוויה. קטע מפגישה אנליטית מופיע בזכרוני בו האנליזנטית מתישבת מולי, לא מסוגלת להשתטח על הספה, באי שקט בשל סדרת סימפטומים המעיקים עליה , כולם עם ביטוי גופני מטריד.  מסתכלת בי כמו שואלת. קשה להחזיק את מבטה. פתאום מגיחה אליי בבהירות הלוגיקה של עמדתה ואני שואלת: האם כבת לניצולי שואה אסור לך למות? השאלה האיומה הזאת הפתיעה וגם הרגיעה אותה. הגוף חדל  מלהעיק עליה ,היא חדלה מלהעיק על הגוף. אצל פרויד האטיולוגיה הטראומטית של הנברוזה בסדרת נסיבות בהן אירוע מתפרץ קונה לו ערך טראומתי בתנאי שערכו כתקיפה מינית נעלם עבור הסובייקט וגם שהסובייקט נמנע מהתגובה המתאימה. התגובה המתאימה שהיתה צריכה להיות ולא היתה היא, לדעתו של פרויד, נקמה או בטוי רגשי, פיזי, של האימפקט של האירוע על הסובייקט. הערך המיני הנו מיני גם עבור הקורבן וגם עבור הפוגע . התענגותו שלו עצמו גרמה לאימה של הסובייקט כמו גם התענגותו של האחר. ההתעלמות  חלה על  שתיהן ופריצת הנברוזה מתרחשת כשהזכרון המודחק מפתיע את האני ״מהגב״, כלומר, כשגרוי עכשוי, כשלעצמו לא פטוגני, מקבל משמעות ונדלק על ידיי קרב פנימי עתיק ונשכח, קרב שבו כבר מזמן הסובייקט נחל תבוסה. בגלל זה פרויד יכול להגיד שהמחשבה המודחקת, אשר מעפילים אליה באנליזה, היתה תמיד ידועה אך לא היתה קיימת. האמה של הפרויקט לפסיכולוגיה לנברולוגים תמיד ידעה את החיוך המתענג של האופה שליטף את ערוותה בהיותה בת שמונה וגם ידעה שבשל הפתוי שבמערכה הזו, חזרה למאפיה. אך רק חשבה את זה כשפגשה את הפסיכואנליזה שאפשרה לה להפשיר את עמדתה כקורבן להתענגויות אלה. ברור לנו שהתגלית של פרויד מעוררת אי שקט מפני שהיא לא רק חושפת התקפה אותה היינו מעדיפים לשכוח, אלא מפני שהיא מפגישה את הסובייקט עם השתתפותו במחלתו אם בדרך של  המעשה אם בדרך של ההמנעות. פרויד מגלה, אם כך, שהקורבן והפוגע מחוברים בעבר. בשעור האחרון של סמינר 11, שהתחיל כשלאקאן השווה את גורלו שלו לחרם של שפינוזה, הוא מתיחס למחנות ההשמדה. הוא מהרהר במניעיו של הפוגע ונוכח לדעת שאין אפשרות להסביר אותם בדיאלקטיקה הגלינו מרקסיסתית כלשהי. השמדת היהודים לא היתה כרוכה במאבק על  טריטוריה ולא באוצרות כלשהם שגרמניה רצתה  לכבוש. גם לא היה זה עינין של הכוח שרוכש האדון כשהוא מסוגל יותר מהעבד להמר על מותו.   בנאציזם ההשמדה היתה מכווונת להקרבה המוחלטת של האובייקט. ללא דיאלקטיקה. ומדוע העלאת הקורבן הנו אירוע כה רווי משמעות שחוזר פעם ועוד פעם בהיסטוריה של האנושות? תשובתו של לאקאן היא שהגשת האובייקט כקורבן מאפשרת לחוות את ההשליה כאילו אנו יודעים מה האלים האפלים רוצים מאתנו. שפינוזה אם כך רלבנטי מאחר והוא, דווקא, הפחיד את היהודים באומרו שזה לא נכון שאלוהים רוצה משהו מאתנו. עבור הפילוסוף היהודי לא מדובר על כך שלאהבה יש פרס כלשהו מלבד עצם המעשה של אהבה ואין באהבה סוד גלום כלשהו מלבד לאהבה עצמה. וכנראה קשה לשאת זאת כמו שקשה לשאת את השווה ערך הלאקאניני שלו: שאין אחר לאחר שיוכל לערוב על האמת וגם לא על עצם הוויתנו. בזמן אחר בהוראתו, בשעור XVI של הסמינר ״מאחר לאחר״ לאקאן מתיחס שוב למחנות ההשמדה, הפעם לשאלת המניעים של הקורבן. מדבר על ״התענגות שבמיעון לאחר את הפונקציה של הקול״ ועל ״עדרים שנדחפו לתנורים״ כשמוסיף ש״לכאורה לא נראה מעולם מישהו פשוט  נושך את ידו של השומר״  אך כן היה ואפילו יותר מאשר לנשוך את ידו של השומר. בעדויות מאוחרות יותר, שלאקאן לא יכל להכיר, לדוגמה במשך משפטו של דמיניוק בישראל, שאלת הכניעה המבעיתה של האסירים עלתה פעם ועוד פעם. המצב התבהר במקצת: מול תאי הגאזים ( ולא מול התנורים שהרי לתנורים הגיעו רק גוויות) היו מעשים בלתי יאומנים כגון אותה הרקדנית שבקשה לרקוד לפני שתידחף לתא ופתאום חטפה את הנשק של שומר והרגה אותו. למעשים כגון זה הגיבו הגרמנים בהמתה הרבה יותר נוראית מזו של תא הגז כך שברור שלא היה מדובר על עדר אלא על המונים של בני אדם שדווקא בשל המצאותם בשיח והשתתפותם בשמוש בדיבור ידעו שרק יכלו לבחור  בצורת המוות.  לקורבנות היהודים היתה גם מילה אחרונה: שמע ישראל -שבה היחיד,  בפני מותו, לא פונה אל אלוהים אלא אל קהילתו.

כדג במים- קלאודיה אידן