פסיכואנליזה ודמוקרטיה - ד"ר ירון גילת

המאמר פורסם לראשונה בגרסא מקוצרת באתר הארץ באינטרנט ב- 04.02.18

החל מראשית דרכה הואשמה הפסיכואנליזה בכך שהיא מהווה מעין דת או כת סגורה, עם כתבים קדושים משל עצמה, מנהיג או גורו שלו סוגדים נאמניה,  מוסדות משלה, עם בעלי תפקידים הממונים לפי היררכיה, תלמידים המפיצים את הבשורה, הבטחות לישועה ולהחלמה וטענות כאילו באמתחתה אמת תרומית, טמירה ונשגבה שידיעתה שמורה אך למתי מעט המסיימים את ההכשרה הפסיכואנליטית הארוכה במכונים הפסיכואנליטיים. ואולם, אין דבר רחוק יותר מן האמת. ההמצאה הפרוידיאנית כולה מעלה על נס את הדחיפה אל הסובייקטיביות, את ייחודיותו של האדם, את נבדלותו, את שגעונו הפרטי ואת המסלול הייחודי שלו, בו נועד להלך בחייו. הפסיכואנליזה היא תחום פרקטי ותיאורטי רחב ביותר, העוסק במערכת של תופעות ביחס לכל מה שקורה בין הפסיכואנליטיקאי למטופל שלו ובהגדרתה היא מעלה שאלות, ולא מעמידה קביעות אבסולוטיות, לגבי המשמעות המילולית והלא מילולית של הדברים. זהו תהליך אין-סופי של התהווּת ושל העשרה נפשית שאינו תובע מראש ידיעה של אמת כלשהי. הפסיכואנליזה מכניסה מידה של פואטיקה אל תוך הקיום הפרוזאי של האדם, אי-הידיעה והכישלון מובנים בה, וכתביה ה"קדושים", כביכול, משתנים ללא הרף, מבוקרים על ידי תלמידיה שלה עצמה ומוערכים, ומוערכים מחדש, שוב ושוב. כבר מראשית דרכה אופיינה התנועה הפסיכואנליטית במחלוקות נוקבות בין חבריה, בפיצולים ובהבניה של תיאוריות מובדלות, לעיתים באופן רדיקלי, בתוך התיאוריה הפסיכואנליטית הכללית. ככזו, מובן מדוע ההאשמות כלפיה כאילו היא כת, הן מוטעות כל כך. כמי ששמה את כל יהבה על האדם הסינגולרי, על עצמאותו ועל הגשמתו העצמית, ברור שכל קשר בין הפסיכואנליזה לכתוֹת הוא מופרך מיסודו, וניתן אף להרחיק ולומר שכניסה לפסיכואנליזה כשלעצמה מגנה מפני התקבצות בכת. אין אחר גדול, סבר הפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז'אק לאקאן, אין מערכת אוניברסלית של כללים וחוקים שעל האדם לציית לה או לחיות לאורה, כל אדון הוא אדון דמיוני, אין באמת ובתמים אדון המייצג את התרבות ואת החוק, אלא ישנם רק אלו המתיימרים לייצגם, ולפיכך אין לו לאדם אלא רק את המאבק שלו מול עצמו, מול ההיסטוריה הפרטית שלו ומול דחפיו ותסביכיו הלא-מודעים. אפילו הפסיכואנליזה עצמה, אף היא ואף גיבוריה התרבותיים - האבות והאימהות המייסדים שלה, אינם אדון לאיש. אחד-אחד חיים בני האדם את חייהם, אחד-אחד הם נכנסים ויוצאים מן הפגישות הפסיכואנליטיות, כל מה שקבוצתי הוא מסוכן ומה שנדמה כמשותף אינו אלא אשליה. האדם המְרָצֶה, האדם הכנוע, זה שמחשב צעדיו לפי ציפיותיהם של הוריו, של מוריו או של שליטיו הוא אדם כּוֹזב, התקין הפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט. אדם כזה חי את חייו כקליפה ריקה. הוא נושם ומתפקד, אבל מבחינה נפשית הוא משוּל למת. לא רק זאת גם זאת, הפסיכואנליזה נבדלת גם מפרקטיקות פסיכיאטריות ופסיכולוגיות מסוימות, אשר בעוד שהן מתמקמות בצד של הנורמליות לכאורה, ומבקשות להחזיר את האדם לתלם הציפיות החברתיות והמשפחתיות, לתפקוד ולאסימילציה, הרי שהפסיכואנליזה נמצאת דווקא בצד של החתרנות ושל החתירה תחת המוסכמות, היא מתמקמת כנגד מה שכביכול משותף לכלל בני האדם וכנגד ההמון וההמוניות. "השאיפות המיניות הישירות מאפשרות ליחיד הנטמע בהמון לשמור לעצמו פיסה של התנהלות אינדיבידואלית", כתב פרויד בחיבורו העל-זמני 'פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני' (http://www.resling.co.il/book.asp?book_id=468) שפורסם לראשונה בשנת 1921, שנים לפני עליית הנאצים לשלטון. "כשהן הופכות חזקות במיוחד", המשיך, "הן מפרקות כל מבנה של המון", ועוד המשיך וקבע "אהבה לאישה מערערת באותו האופן גם את מבנה ההמון של הגזע, של הבידול הלאומי ושל ארגון המעמדות החברתיים ובתוך כך מביאה לכלל מימושם של הישגים תרבותיים רמי חשיבות". המיניות והאהבה, אם כן, הם הכוחות שחותרים תחת כל מבנה של המון והם תמיד נבדלים, מיוחדים ושיגעוניים בדרכם הפרטית והאינטימית. לא ייפלא, אם כן, שכוחות לאומניים רדיקאליים חורטים על דגלם מניעה וסיכול של כל אפשרות לקשרים רומנטיים בין בני דתות ולאומים שונים בתוך המדינה. ההמון, התנועה, המפלגה, הקבוצה הדתית או הכת, אינם מתכתבים כהלכה עם ביטויים של אינדיבידואליות. אלו רואים בביטויי אינדיבידואליות סכנה ממשית לקיומם ולכן אוסרים עליהם או מבקשים לצמצם אותם למינימום, רודפים אותם ומנדים אותם מתוכם. "הפחד של פרויד מקבוצות, התנגדותו למיסטיקה ולתורת הנסתר", הידר וכתב הפסיכואנליטיקאי הבריטי אדם פיליפס בביוגרפיה (https://yalebooks.yale.edu/book/9780300219838/becoming-freud) שחיבר על ממציאה של הפסיכואנליזה, "מצביעות, אולי, לא על כך שפרויד חשש לשְפיוּתו בדיוק אלא על כך שידע היטב עד כמה הייתה שְפיוּתו שלו ושְפיוּתם של כל האחרים בלתי יציבה. ועל כך שהִשווה את השפיוּת לסירוב להיטמעוּת, להליכה לאיבוד בהמון". ובהתאם לזאת, הוסיף פיליפס, "הפסיכואנליטיקאי הוא אדם ללא מסורת מובחנת עִמה הוא יכול להתיישר. אדם אשר בו בזמן נטמע ומסרב להיטמעוּת". מכיוון שכך, ניתן להבין עד כמה נוכחותה של תנועה פסיכואנליטית יכולה להפריע למדינה לא דמוקרטית, עד כמה קיומה של תנועה כזו חותר תחת שאיפתה של מדינה כזו לאנוס את נתיניה לחשיבה מונוליטית ולחנך את ילדיה לסגידה למנהיג ולערכים אותם היא מכתיבה, על פי רוב ערכים שיקדשו סגרגציה, אפליה על בסיס גזע או דת ולאומנות ממארת. "התוצאה שאליה פסיכואנליזה צריכה להגיע איננה להסתגל לעולם, כי אם לדעת שכאשר דבר כלשהו הוא בלתי נסבל, אתה חייב באמת לומר לא", צוטט הפסיכואנליטיקאי הצרפתי אריק לורן. ואכן, גיבוריה הגדולים של ההיסטוריה הם אלו אשר ידעו לומר לא לכוחות אפלים של רודנות וכפייה ולשלם על כך את המחיר.  

בהתאם למשנתו של אביו מייסדוֹ אשר נאלץ לברוח מוינה מפני אימת הנאצים, וביתר שאת החל מן המחצית השנייה של המאה העשרים לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה וההכרה ההולכת וגוברת באסון שהמיט הפאשיזם על העולם, עסק כל הפרויקט הפסיכואנליטי כולו בכינונו של אדם נבדל, מיוחד ועצמאי, ברוח התנועה הרומנטית, אשר העלתה על נס את החד-פעמי שבאדם מסוים, המכונן לעצמו, מתוך עצמו, את האמת האישית שלו, שאינה בהכרח משותפת לאחרים(https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%A7%D7%94). רופא הילדים והפסיכואנליטיקאי הבריטי – דונלד ויניקוט – כתב על "העצמי האמיתי" כעל מבנה אישיות אותנטי המאפשר למחווֹת ספונטניות ומרגשות לפרוץ מן האדם אל סביבתו ואל זולתו ומאפשר לאדם חוויה של חיים הראויים לחיותם. הפסיכואנליטיקאי האוסטרי שהיגר לארה"ב – היינץ קוהוט – כתב על "העצמי הגרעיני" כעל מעין מערך אינטגרטיבי מולד המכוון לדרך בה עלינו ללכת ולמצוא את ייעודינו בחיים. הן ויניקוט והן קוהוט טענו שניתוק מן העצמי האמיתי או מן העצמי הגרעיני מביא לתחושות של בדידות, של ניכור, של היעדר משמעות ושל אובדן חווית היצירתיות. הפסיכואנליטיקאי הבריטי – כריסטופר בולאס – כתב על האידיוּם בהתייחסו לתצורה העצמית הייחודית ביותר של האדם וכתב על גרעיני עצמי להם קרא גֶנֶרָה, אשר מתוכם, בכוחו של דחף הייעוד, מתרחבים ומועשרים המרחב והעומק העצמי של האדם. הפסיכואנליטיקאי האמריקאי – קרל רוג'רס – אבי הזרם ההוּמנסטי בפסיכולוגיה, חשב שהמניע האנושי היסודי ביותר הוא השאיפה למימוש עצמי. והפסיכואנליטיקאי הצרפתי – ז'אק לאקאן – ניסח את מושג האיווּי, אותו מצפן פנימי, אותה קריאת כיוון שבנתיבה על האדם להתקדם. לאקאן אף הרחיק מאד לומר, כשקבע שהבגידה הגדולה ביותר שיכול אדם להיות מואשם בה היא הבגידה באיווי שלו. יותר מאשר בגידה באשתו, בחבריו או אף במדינה שלו. ברור אם כן מדוע הייתה הפסיכואנליזה לצנינים בעיני משטרים דיקטטורים, לא דמוקרטיים. מדינה טוטליטרית לא סובלת בני אדם המדברים על הייעוד שלהם, על עצמיותם, על מימוש עצמי ועל נאמנות לאיווי פרטיקולרי. עבור מדינה טוטליטרית ייעודו של אדם הוא לשרת את מטרותיה ולהתמזג עם ערכיה. גזירה דומה גוזרת גם הדת על מאמיניה, ובאופן מניפולטיבי משכנעת אותם להאמין שהחופש האמיתי שלהם נקנה רק ואך ורק בזכות הציות להלכותיה הנוקשות. גרועה מכל היא מדינה טוטליטרית הממזגת דת ולאומנות. מדינות כאלו עסוקות ללא הרף בהתקפות קשות על המציאות, על הנפש, ועל הליכי החשיבה הבריאים. כנגדן, החופש הוא נשמת אפה של הפסיכואנליזה, והדמוקרטיה היא התנאי לעבודת הטיפול הפסיכואנליטי. החופש והדמוקרטיה הם הסביבה הלא נודעת שבה ורק בה יכולה הפסיכואנליזה להתקיים. ללא תווך דמוקרטי המשמש לה חמצן, תתקשה הפסיכואנליזה לנשום ותיחנק לאיטה עד כלות. במדינות שבהן חלו שינויי משטר רודניים ושעליהן השתלטה תפיסת עולם פאשיסטית, התקשתה הפסיכואנליזה להתקיים, או שנאלצה להשתנות לכדי מוטציה פרוורטית של מה שהייתה במקוֹרה עד לבלי היכר ולעיתים אף נעלמה כמעט לחלוטין. בגרמניה הנאצית לא נאסרה הפסיכואנליזה (https://giep-nls.blogspot.co.il/2017/04/blog-post_0.html) אבל היהודים הודרו ממנה, המיניות נעקרה מליבת התיאוריה שלה ועל המכון הפסיכואנליטי השתלטו טיפוסים מפוקפקים נאמנים לפיהרר. בארגנטינה של שלטון החונטות נתפסה הפסיכואנליזה כמסגרת חתרנית, פסיכואנליטיקאים רבים גורשו לגלות או גלו מרצונם ואחרים שנשארו, בחלקם נאלצו להגן על עיסוקם באומץ לב ובחלקם גויסו להשתמש בכישוריהם למטרות המשטר. ולבסוף, בברית המועצות, לאחר מהפכת אוקטובר, חוסלה הפסיכואנליזה לחלוטין משום שלא תאמה את התפיסות הפסיכולוגיות הסובייטיות.

אין פסיכואנליזה בלי דמוקרטיה.

ומה קורה בישראל? בשנים האחרונות עוברת ישראל תהליך מואץ ומסוכן של התחזקות כוחות אנטי דמוקרטיים, דתיים ולאומניים. הדבר ניכר ונותן אותותיו החל ממצאים בסקרי דעת קהל, דרך חקיקה בכנסת, דרך הרוחות הנושבות בתקשורת, וכלה במדיניות הממשלה. הסכנה שישראל תהפוך ממדינה ליברלית שוחרת זכויות אדם ודמוקרטיה למדינה דיקטטורית עם אוריינטציה דתית איננה עוד סכנה דמיונית. לכאורה, עומדות הפסיכואנליזה והפוליטיקה בסתירה מובנית ונוקבת זו מול זו. בעוד שהפוליטיקה עניינה בפעילות ציבורית ובציבור, במאבקי כוח בין אישיים ובשיח ארצי אשר מתקיים בשָדה המודע, הרי שבאופן מסורתי פועלת הפסיכואנליזה בחדר הטיפולים הסגור, אחד מול אחד והמטפל מעדיף להישאר אנונימי ככל שניתן וודאי שלא לחשוף את עמדותיו הפוליטיות או האידאולוגיות. עניינה של הפסיכואנליזה הוא בנפש ובסבל הנפשי, השיח שלה שם במרכזו את הלא-מודע ואת כוחות הנפש הנעלמים והיא מקדשת את התנאים שיאפשרו לאדם הסובל לדבר באופן אינטימי, ללא צנזורה, ללא שיפוט מוסרני וללא גינוי.

ואולם, האם למרות כל זאת ואל מול הסכנה הנשקפת לדמוקרטיה הישראלית, לא נצבת לפתחם של הפסיכואנליטיקאים הישראלים חובה קריטית? "לאנליטיקאי חובות בתקופתו!" קרא ז'אק לאקאן לתלמידיו. ברי כי המימוש בפועל של הסכנה האנטי-דמוקרטית בישראל, תשמוט את הקרקע תחת ספותיהם של האנליטיקאים ולא תאפשר להם לעסוק עוד במה שהקדישו לו את חייהם. ואף על פי כן, ספונים בחדרי הטיפול ובמוסדות שלהם, שתיקתם רועמת מתמיד. מאות רבות של אנליטיקאים ישראלים ואלפים של מטפלים אחרים – פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ופסיכיאטרים שעובדים באוריינטציה פסיכואנליטית – יושבים ומקווים שהסופה תעבור מעליהם. אלא שההיסטוריה הפורענית של מאת השנים האחרונות הוכיחה, לבלי צל של ספק, שסופות מסוג זה לא פוסחות על איש, גם לא ובעיקר לא על תלמידיו וממשיכי דרכו של הפרופסור היהודי מוינה.

המאמר פורסם לראשונה בגרסא מקוצרת באתר הארץ באינטרנט ב- 04.02.18

השטחים הכבושים ודחף המוות - ד"ר ירון גילת

המאמר פורסם לראשונה באתר הארץ באינטרנט ב- 08.01.18

כמו כוכב אשר קורס אל תוך השמש שלו, כך תקרוס מדינת ישראל אל תוך מימוש חלום הזוועות של ההסתפחות לשטחי יהודה ושומרון. יישומה בפועל של משאלת ההתמזגות הראשונית הזו והכניעה לפיתוי להינסך באורה של בבוּאה היסטורית בראשיתית ועתיקה, ולהיהפך לאחד עם האם המְכוֹרָה, המולדת התנ"כית, אדמת הטרשים הכנענית של אבות האומה ואימהותיה, תכלנה באורח סופי וללא תקנה את המדינה הציונית הצעירה שנולדה ופרחה כאן בשבעים השנים האחרונות.

ב- 31.12.2017 אישרו חברי מרכז הליכוד, פה אחד, הצעה המחייבת את חברי המפלגה לפעול לסיפוח הגדה המערבית (https://www.haaretz.co.il/news/politi/.premium-1.5535275).  בנוסח ההחלטה שהתקבלה, קרא מרכז הליכוד לנבחרי הליכוד "לפעול כדי לאפשר בנייה חופשית וכדי להחיל את חוקי ישראל וריבונותה על כל מרחבי ההתיישבות המשוחררים ביהודה ושומרון". כמו בהתקף מאני המוני, עלו הדוברים חברי הליכוד, אחד אחד, לומר דברי רהב וכוח, בביטחון עצמי גמור, ללא סדק של היסוס, בוודאות מלאה ובאמונה שלמה; כולה שלנו!

יותר מאשר פרשיות השחיתות בממשלה, בכנסת וברשויות המקומיות, יותר מאשר חוקי המרכולים וחוקי ההשתקה, יותר מאשר החתירה האנטי-דמוקרטית של שרת המשפטים ושר התיירות, יותר מאשר תנועת ההדתה מבית מדרשה של מפלגת הבית היהודי, ויותר מאשר אופְני השיח הגזעני והאלים שמתפשט בחברה הישראלית כמו מחלה, יהיה זה הסיפוח הפורמלי של שטחי יהודה ושומרון למדינת ישראל שיביא לחורבנו הסופי ולכיליונו ההיסטורי של הבית השלישי.

מעולם לא הייתי מודאג כשם שאני מודאג עתה. כל הצרות שמביאה עלינו הממשלה הזו לא ישוו לאקט הטוטאלי של סיפוח הגדה. זה יהיה אקט בלתי רגיל, אקט אולטימטיבי – אקט התאבדותי.

כשכוכב סובב סביב השמש, לימדו אותנו מורותינו, חייב להיכון מרחק מדוד בינו לבינה. המרחק הזה מגלם את שיווי המשקל שבין הכוח הצנטריפוגלי שמבקש לזרוק אותו החוצה ממעגל מסלולו סביב השמש לבין כוח המשיכה שלה. על המרחק הזה להישמר כל העת. היה ויתקרב הכוכב יתר על המידה לשמש, לא תוכל לו מהירות סיבובו והוא ייפול לתוכה ויעלם בה ללא תקנה. וזהו בדיוק העיקרון שעומד בבסיס מושג דחף המוות הפרוידיאני. השמש, היא המשאלה המכוננת של האדם, האיווי הנצחי שלו, היא השאיפה הלא-מודעת להתמזגות חוזרת עם אמו הראשיתית, האמביציה שלו לחזור לרחמה ולהתמזג בה. סביב המשאלה הזו סובבים חייו. לכן, החזרה הזו לרחם, ההתמזגות עם האם הפרימורדיאלית, הקריסה לתוכה, היא היא הביטוי האולטימטיבי של דחף המוות. מכיוון שכך, בבריאוּתוֹ אל לו לאדם להיכנע לפיתוי הזה. אל לו לממש את האיווי אליו הוא מתאווה ביסודם הלא-מודע של הדברים. תמיד, הכרחי שישמור על מרחק הביטחון הנכון עבורו ממנו; לחוג סביב האיווי הזה, לנוע סביבו, אבל לא להתקרב יתר על המידה, פן ייבלע וייהרס בתוכו.

אותה אם ראשונית, אותה משאלה יסודית בחיי האומה הציונית, היא משאלת ארץ-ישראל השלמה. לכן, בטריפה הזו שבין ריבונות המדינה לבין שטחי הגדה, במהילה הזו שיש מי שכה מתאווים לה, יהיה משום מעבר גס וחד מתפיסה סימלית של השטחים כמכוֹרת אבות שבה כּוּנֶנָה האומה וּמתפיסה שלהם כמצע  גאוגרפי שבו הונחו היסודות הרעיוניים של העם, להתגלמות ממשית-גולמית בהווה של מה שעד כה היה רק בגדר השתוקקות כלפי העתיד. ממש כמו הצהרתו החוצבת של פרופ' ישעיהו לייבוביץ על כי הוא מאמין במשיח בכל ליבו כְּכזה שבהגדרתו לא יגיע אלא בעתיד, אבל לעולם לא מגיע (בהווה) ומשום שכך אזי כל משיח שבא (בהווה) הוא משיח שקר, כך שומה עלינו לשמור את סיפוח שטחי הגדה כרעיון היסטורי בלתי ממומש, כמשאלה, כאידאה לאומית או כתפילה סימבולית או אלגורית, אשר המימוש שלהן בהווה לא יהיה אלא מימוש שקרי. היכולת לשמור על תסכול ממושך ולשהות בעבודת אבל על אובדן האפשרות להתמזג עם האדמה הזו מחדש, תעיד על בריאותו הנפשית של העם. לעומת זאת, החתירה לתפיסה כוללת ושלמה של הארץ, ההכחשה של השסע, של החסר, של החסך ושל האובדן, ומתוכן ההתמזגות הטוטאלית בפועל של המדינה עם האם המכורה הבראשיתית שלה בשטחי הגדה, יהיו לא רק מעשה כוזב אלא מעל ומעבר להכל יהיה זה הביטוי בפעולה של דחף המוות, ותהיה זו גם ראשית תחילת חורבננו.

המאמר פורסם לראשונה באתר הארץ באינטרנט ב- 08.01.18

המתקפה על המיניות- ד"ר ירון גילת

המתקפה על המיניות

 ד"ר ירון גילת

המאמר פורסם בעיתון הארץ בתאריך 07.03.18

לאחרונה, כאילו היה תלמידה המצטיין של המסורת האנטישמית האירופית, התייחס הרב לוינשטיין מהמכללה הקדם־צבאית בעלי להומוסקסואליות כבעיה שיש להדביר. בסמיכות של ימים ספורים התפרסמה ידיעה שלפיה נשיא טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, מבקש לקדם הצעת חוק — שכבר הוגשה בעבר, וירדה מסדר היום בשל התנגדות האיחוד האירופי — ולפיה בטורקיה ייחשב ניאוף כעבירה פלילית. שתי הידיעות הללו, לכאורה בלתי קשורות, מצטרפות למכלול עצום של התבטאויות, פעולות והליכי חקיקה שנקטו מדינות ביחס למיניות של תושביהן וארגונים ביחס לזו של חבריהם.

נראה כי מיניות, על כל גווניה, מעסיקה באופן כפייתי ופרדוקסלי דווקא את אלה אשר דוגלים בעמדות פוליטיות טוטליטריות ואת מי שדוחים מעליהם תפיסות של דמוקרטיה, חירות וליברליזם. ההיסטוריה של המאה ה–20 מדגימה זאת בבירור. אחד הצעדים הראשונים שנקט המשטר הנאצי, ב–1933, היה פרויקט העיקור הכפוי. מטרתו היתה השבחת הגזע ומניעת הִתרבות של מי שנחשבו פגומים וכביכול סיכנו את בריאותו של העם הגרמני. בהמשך, עם חקיקת חוקי נירנברג בשנת 1935, נחקק גם "החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני", שאסר על קשרים רומנטיים ומיניים בין ארים ומי שאינם ארים. הציבור הגרמני, מצדו, יישר קו עם רוח הדברים, ונשים גרמניות שנתפסו בקשר עם יהודים הוצבו בכיכר העיר ולצווארן נקשר שלט שפירט את פשען. היהודי בגרמניה הנאצית נתפס כיצור מכוער, זב־יצרים ומיני, שזמם לפתות את הנערה הארית התמימה והיפה, להוליך אותה בכחש ולבצע בה את זממו. ביטאון התעמולה הנאצי, "דר שטירמר", אשר נתן ביטוי גרפי לתפיסה הזאת, טען גם שהיהודים הדיחו נערות אריות טהורות גזע לזנות ושהם היו אחראים לרוב מקרי הזנות בגרמניה.

להבדיל מן היהודי, בן מיעוטים אחר, הגבר השחור, נחשב גם הוא למושא תשוקות אסורות של נשים לבנות ומושא קנאה של גברים לבנים. מיוחסות לו תכונות פיזיולוגיות מרשימות וכוח גברא ופיתוי עצומים, ואין להוציא את האפשרות שהאלימות הגזענית כלפי שחורים באמריקה ובדרום אפריקה יסודה דווקא בכך. במשטר האפרטהייד שניים מהחוקים הראשונים שנחקקו היו האיסור על נישואי תערובת (1949) וחוק האי־מוסריות (1950). האחרון אסר על מגע מיני בין אנשים מגזעים שונים ובשנת 1969 הוא הורחב לכדי אבסורד וכלל גם איסור על שימוש בצעצועי מין, כמו גם איסור על מגע מיני בין גברים במסיבה.

התבטאויות גזעניות משולבות ביחס למיניות השחורה אפשר לשמוע היום גם בישראל, תוך שמבקשי מקלט ופליטים ממוצא אפריקאי מואשמים בפיתוי נשים יהודיות, באונס ובהפצת מחלות מין כמו איידס ועגבת. גם מקומו של הגבר הערבי לא נפקד, וארגונים שונים מבקשים, לשיטתם, להציל בנות מעם ישראל שהתפתו לקשור קשר עם גוי, ועיקר מאמציהם מכוון למניעת קשרים רומנטיים בין נשים יהודיות וגברים ערבים. גם מעבר להתבטאויות גזעניות של פעילי ימין קיצוני מוכרים, לא קשה למצוא התבטאויות דומות בקרב פוליטיקאים בכירים, שהרעיונות הכלליים הללו אינם זרים להם. כששר החינוך נפתלי בנט הוציא מרשימת ספרי הקריאה במערכת החינוך את ספרה של דורית רביניאן, "גדר חיה", הוא טען כי "מערכת חינוך לא צריכה לקדם ערכים שנוגדים את ערכי המדינה", והסביר כי בספר "מתואר רומן של אסיר ביטחוני, פלסטיני, עם אשה יהודייה". לבסוף הודיע משרד החינוך שהספר נפסל משום ש"יחסים אינטימיים בין יהודים ושאינם יהודים מאיימים על הזהות הנפרדת". באופן דומה, הקשר שבין מיניות וממשל בא לביטוי לא מכבר גם באיומיה של שרת התרבות, מירי רגב, לשלול תקציב מפסטיבל ישראל בשל מופעי עירום, אשר לפי טענתה פוגעים בערכי החברה ובזהותה ומהווים "פגיעה בערכים הבסיסיים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

הצנזורה היא האויבת הגדולה של הדמוקרטיה. גם שר החינוך בנט וגם שרת התרבות רגב מבינים זאת היטב, אך מה שהם ככל הנראה לא מבינים הוא שכל צנזורה היא בראש ובראשונה, ולפני הכל, צנזורה מינית, גם כאשר לכאורה אינה מתגלמת ככזו באופן גלוי ומוצהר.

מכיוון שהמיניות ארוגה בתשתיתו של כל משטר ושל כל ארגון באופן סטרוֹקטוּרלי, והיא חלק מן המציאות הלא־מודעת שלו, הרי שהיחס בין דמוקרטיה למיניות לא נוגע רק להסדרה המשפטית של זכויות הקהילה הלהט"בית, או לחתירה לשוויון מגדרי בנתוני השכר ובאפשרויות הקידום המקצועי של נשים. הוא גם לא נוגע רק להסדרת נישואים בין קבוצות אתניות שונות. בין מיניות לדמוקרטיה קיים יחס של מבנה. במשטרים דמוקרטיים המיניות ארוגה בתוך סדרי המדינה, ומקבלת מקום בתוך מערכת הכוחות הסמויים והגלויים, ובתוך מערכת ההסכמות התרבותיות והחברתיות הסמויות והגלויות כאחד.

"השאיפות המיניות הישירות", כתב פרויד ב–1921 בספר "פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני", מאפשרות ליחיד הנטמע בהמון "לשמור לעצמו פיסה של התנהלות אינדיבידואלית. כשהן הופכות חזקות במיוחד הן מפרקות כל מבנה של המון". כלומר, לפי פרויד יש במיניות משום איום ממשי על כל מבנה של המון ושל אספסוף.

המתקפה על המיניות, שמנהלים משטרים וארגונים אנטי־דמוקרטיים, משקפת אם כן סירוב מבני לשאת את המיניות בתוך הציוויליזציה המנטלית שלהם. במשטרים ובארגונים הללו, המיניות נדחית אל מחוץ לסדר הלשוני והסימבולי. כאשר המיניות לא ניתנת לייצוג באופן סמלי, היא חוזרת ומתגלמת בצורות מעוותות, אבסורדיות ולעתים גם אלימות. כך למשל חוזרת המיניות גם כפרנויה. וזוהי הפרנויה ממש, שאחראית לרעות חולות כמו ארגוני ימין קיצוני שרודפים "זוגות מעורבים"; כמו הפסילה של הספר "גדר חיה"; וכמו הדרישה לשלול מימון ממופעים שמציגים עירום. וכך, גברים ערבים, ספרים ומופעי אמנות הופכים כביכול לאובייקטים גולמיים שפוגעים במרקם האומה.

מול המתקפה על יסודות השיח הדמוקרטי חייבת חברה דמוקרטית וחפצת חיים להכיר גם בתשתית המיניוּת הלא־מודעת שלה ככזו. לשם כך דרושות קליניקה של תרבות וקליניקה של שלטון. כלומר, על מנת למקם ולבאר את התופעה הזאת, יש להביט בה דרך עיניו של רופא נפש, ויש להבין אותה כסימפטום קליני של חברה פצועה. אם המאבק הדמוקרטי חפץ חיים, הוא חייב לכלול הכרה נוקבת יותר, מעמיקה יותר ואינטימית יותר ביחס למיניות שבו. הוא חייב לדבר עליה, לבחון אותה ולהתמודד איתה הרבה מעבר למודעות משפטית גרידא הנוגעת לזכויות מגדר או קהילה. מדינה דמוקרטית חייבת לחקור את המיניות בהקשרים רחבים יותר, לקשור אותה לנורמות של שוויון, חופש, צדק וכבוד, ולהיות מסוגלת להכיל גם צורות שונות ומבולבלות של מיניות. ברוחו של פרויד, הכרה כזו היא שתעמוד כנגד הפיכתה של כל חברה, מכזו המורכבת מיחידים, מגוונים ומיוחדים, להמון מבוהל, מונוליתי ועיוור.

המאמר פורסם בעיתון הארץ בתאריך 07.03.18

סמינר :"מסלולו של המושג העברה בהוראה של לאקאן"

בסמינר זה נדון ברגעים השונים בהתייחסות של ז'. לאקאן למושג ההעברה ובהשלכות והחידודים שנבעו מפיתוחים אלה ביחס למקומו של האנליטיקאי. התנועה שהתחוללה בעיקר מההתמקדות באגלמה  אל רעיון של הסובייקט אמור לדעת. במונחים אחרים, מאהבת ההעברה הפרוידיאנית לאהבת הידע הלאקאניאני.

מתוכננים 4 מפגשים, פעם בחודש, בימי חמישי, בתאריכים הבאים:

21 בדצמבר 2017 , 18 בינואר 2018 , 15 בפברואר 2018 ו-22 במרץ 2018 .

שעות 19.00 – 20.30

חומר ביבליוגרפי מאת ז'. לאקאן:

"התערבות על ההעברה", 1951, כתבים

קטעים מתוך סמינר I, 1953 ומתוך סמינר VIII 1960-61

קטעים מתוך סמינר XI , 1963-64

ההצעה מה-9 באוקטובר 1967

קטעים מהסמינר XVII ,  1969-70  

קלאודיה אידן

מהקליניקה אל התקופה ובחזרה

יום עבודה בג'יאפ עם אורחי קרטל בינלאומי -   20/10/17

"מי שאינו יכול לפגוש באופק שלו את הסובייקטיביות של זמנו, מוטב לו שיוותר עליה.  שכן כיצד הוא יוכל להפוך את הווייתו לציר של חיים רבים כל כך, הוא, שאינו יודע דבר על הדיאלקטיקה ההופכת אותו למעורב בתנועה סמלית עם אותם חיים?" ( לאקאן, 1953)

מיגל בסולס  מציע "לפעול עם הרברסביליות של המושג 'הסובייקטיביות של התקופה' , ולהבחין בכך שהיא עצמה הסובייקט של ההתנסות האנליטית. הוא מתייחס לציווי האתי לפי הניסוח הפרוידיאני: 'היכן ש'זה' היה, על האני לבוא ולהיות'  (' Wo es war, soll ich werden ').  היכן שנמצאת הסובייקטיביות של התקופה, שם צריך האנליטיקאי להיות.  הוא צריך ללכוד את האפקטים של הסובייקטיביות של תקופתו, ולהתאים את עצמו אליהם.  מאידך, העניין הוא להבחין במסקנות שאליהן אנו מגיעים כתוצאה ממה שאנו שומעים בהתנסות האנליטית, כדי לענות ברגעים מסוימים על מבואות סתומים בציוויליזציה.

זה בפרטיות של יחס ההעברה האנליטי ושל החדר הטיפולי, שמופיעה הסובייקטיביות בצורה ברורה ומדויקת. משתמע מכך,  שאם האנליטיקאי יסיק מסקנות ברורות באשר למה שהיא הלוגיקה של ההעברה ושל הסימפטום בפרקטיקה האנליטית, זה יוביל אותו באופן מידי לנקוט עמדה בסובייקטיביות של תקופתו, בתחומים החברתי והפוליטי, וגם בשדה של הציוויליזציה והתרבות". (בסולס, 2014)

ביום זה אנו מאד שמחות לארח קולגות מוינה, שיגיעו אלינו ויציגו את עבודתם בקרטל בינלאומי, שתהווה חלק משמעותי מהיום.

בנוסף לקרטל הבינלאומי, נקיים פאנלים של דיון ושיח סביב וינייטות של חברי הקהילה.

אנו מזמינות אתכם  להיות שותפים לעבודה ולשיח סביב הנושא המרתק שנבחר להוביל את היום  "מהקליניקה אל התקופה ובחזרה".

אנו מבקשות מהמעוניינים לכתוב ולהציג וינייטות קצרות (עד עמוד אחד),  לפנות עד יום חמישי (21/9) אל מארגנות היום:

סולי פלומנבאום – zuleflo@gmail.com, ותמי וייל tammy.weil@gmail.com. 

בברכה,

סולי ותמי, בשם ועד הג'יאפ

הזמנה למפגש עם ד'ר עאדל מנאע

בעקבות הפגישות עם פרופ׳ קרמניצר בתל אביב ועם פרופ כהן בירושלים, תתקים פגישה עם ד׳ר עאדל מנאע  

בון ליר, ירושלים.

התאריך: 17 בספטמבר

השעה: 20

הנה ההגיון ממנו נבעה היוזמה הזאת:

עם פרופ' קרמניצר למדנו שהדמוקרטיה הישראלית קשורה קשר הדוק ליחסים בין יהודים וערבים בישראל. הזמנו את הלל כהן על מנת ללמוד אתו על הלאומיות הפלסטינית והאידאלים שלה.

חברים העירו על כך, בצדק, שרצוי גם לפגוש אזרח ערבי לשמוע ממנו על השאלה הזאת.

כך הזמנו את ד'ר עאדל מנאע. לאחרונה יצא לאור ספר שלו הנקרא: ״נכבה והשרדות״.  ( ון ליר והקיבוץ המאוחד.) הספר נכתב בעברית.

קריאה בספר שלו מלמדת הרבה על החוויה של ערבי בארץ ועל תפיסתו את האירועים של מלחמת העצמאות ועד 1956. תפיסה שכמובן משפיעה על הראיה הפוליטית האקטואלית.

יש הרבה שאלות שאנחנו נרצה לשאול את ד'ר מנאע, ונקווה שגם הוא ישאל אותנו.

נדמה לי שמפגש כזה חיוני על מנת ללמוד איך ניתן לצאת מן המלכודת האספקלרית שבין שני העמים בארץ. הפסיכואנליזה הלכה צעד ענק קדימה עם פרויד להתרחק מהדיאלקטיקה שבנה הגל כשהמשיג את היחסים בין אדון ועבד.

 הסובייקט, שדר בשפה והנו שסוע בשל היותו לא מודע למקורות המחשבה שלו -אינו אדון. עבור לאקאן המצאת הלא מודע היא הcaritas של פרויד כי הרי זאת המצאה שמשחררת את האדם מההכרח של ההתנגשות בין תודעות.

הלוגיקה הלאקאנינית של הפנטסמה יכולה לעזור לנו הרבה בענין זה.

סוסנה הולר

מכתב לחברי הג'יאפ "בגוף ראשון"- סמואל נמירובסקי

התהליך "זאדיג", למיטב הבנתי, הינו תהליך של פירוק: בא לפרק ולחדש את האמנה החברתית שהייתה קיימת עד כה באסכולות הלאקאניאניות. זהו מהלך נועז. בדומה למהלכי פירוק שנהג לאקאן. פירוק וגיוס מחדש של נאמני הפסיכואנליזה ואוהבי לאקאן.

השם "זאדיג" נלקח מרומן, זאדיג או הגורל שנכתב על ידי הפילוסוף וולטר ב-1747.  ככל הנראה, השם של הגיבור נובע מהמילה העברית "צדיק".
הרומן מספר את תהפוכות הגורל של אדם חכם וצנוע, חסר מזל. זאדיג הופך מראשית הסיפור לשתום-עין ולאט לאט מתברר כ"מלך של חוכמה בממלכת העיוורים".

התהליך "זאדיג" -המתקדם אל במת העולם מכוסה במסכה, ואת כיווניו עדיין עלינו ללמוד- נובע ממצבים פנים-קהילתיים של הפסיכואנליזה. מצבים אלה הושפעו מגלים גבוהים שהגיעו לחופים של האקסטרטריטוריאליות הפסיכואנליטית וחצו את חומת מגנם.

התסיסה הפוליטית עולמית של ימינו -שלאקאן ידע לנבא ולקרוא היטב - נראית כמנערת את הניטראליות של האנליטיקאי ומזמינה עבורו אתגרים חדשים.

אתגרים אלה עומדים לפנינו כאן בארץ ודופקים בדלתות של הפסיכואנליזה מבחוץ ומבפנים. הפנטאזמה החברתית נסדקה, ורוחות מהעבר מתחילות שוב לנשב. כדי להסתיר את הסדק אין כלי טוב יותר מהטשטוש, כלומר האובסקורנטיזם.
האובסקורנטיזם הוא ברית של בורות לפעמים סודית ולפעמים בלתי מודעת, שנכרתת כדי להגן ולתמוך בסטטוס קוו. מול הבורות הממוסדת של אובסקורנטיזם אפשר רק להעמיד את עמדת הכופר. ה-"כפירה".

הכופר הוא זה שעם פועל רעיונותיו מפר מיתוס של קבוצה, מפר את הנורמה, קורא תיגר ל"אב" ולרב, מעמיק את הסדק של הפנטאזמה החברתית, וכך זורע פחד אצל כל אלה שאינם סובלים את הריבוי. מכאן הכעס של השמרן, של השליט וחצרו. ה- parrhesia, הדיבור "דוגרי", מיעד לכופר את הגורל העגום של הנידוי.

המילה כפירה, מתרגמת את המילה היוונית   háiresis (a†resij)שפירושה בחירה.
לאקאן ממליץ על הבחירה הכופרת בפרק הראשון של הסמינר XXIII, עמ. 15 בצרפתית. אני מתרגם:

"עובדה היא שג'ויס (Joyce) בוחר. ובכך הוא כופר כמוני, מכיוון ש- háiresis זה מה שמאפיין את הכופר. חייבים לבחור את האופן שדרכו הולכים לתפוס את  האמת. ואז, לאחר שהבחירה נעשתה, אפשר להעמיד אותה לאישוש כי שום דבר אינו מונע זאת מאדם, כלומר להיות כופר בדרך הטובה (de la bonne façon). לאחר שעשית הכרה עם טיבו של הסנטום (sinthome), הדרך הטובה היא זו שמזמינה להשתמש בו באופן לוגי (logiquement), כלומר עד הרגע שבו הוא משיג את הממשי שלו, ולאחר מכן הוא כבר לא צמא."

מה הוא הכלי שיש לאדם כדי לבחור?
לאקאן לא התבסס על פסיכולוגיה של יכולות (Vermögenspsychologie) אלא באופייה ובצורתה של החלוקה הסובייקטיבית, חלוקת הסובייקט הנה תופעה פרה-רפלקסיבית הקשורה לרגעים של רכישת השפה, לרגע של Bejahung. אפקטים שלה חש הסובייקט ברגע בו לוקח בחשבון שהוא תוצר של אפקט של שפה, שהדיבור והשפה הינם הסיבה של הסובייקט. כאשר זה קורה, רגע של פתיחה של הלא מודע, הסובייקט שיודע, יודע עד כמה לא יודע את עצמו.
העיבוד, העבודה וההעמקה שהסובייקט מבצע באופייה של חלוקה זו, מכשירים את הכלי של הבחירה, הכלי של אקט הבחירה. זה הכלי השובר-שיווין והמוציא את הסובייקט מהספק, ומאפשר לו את הרגע להסיק, את המעבר לאקט. לכלי הזה, אם כך אפשר לקרוא לו, נתנה הפילוסופיה הרבה שמות: זה ה- , Nous ,νοῦς או ה-fronesis , φρόνησις של יוון הקלאסית או ה- Hexis (ἕξις)  של פלוטינוס, או ה- lumen naturale, אור טבעי, של דקרט.
מושגים אלה הונפקו בפילוסופיה כדי להצביע על השכל או על האינטליגנציה המעשית.

הדילמה העומדת בפני ברגע של בחירה הוא:
" האם עלי לשעבד את ההתנהגות של חיי לסמכותם של החכמים, או לאורות של תבונתי בלבד"...  (סימון וייל)

תקוותי שלדילמה זו התשובה ברורה.

הכיוונים הפוליטיים prêt-à-porter הם חזרות מהעבר ומעלימים מהעין, מימין ומשמאל, מהפרוורסיה של אידיאלים אדנותיים. סמבלאנטים של רצון טוב מסתירים את הממשי.
הפסיכואנליזה מלמדת אותנו שההכפשה של האחר אינה אלא אסטרטגיה של ההימנעות מהסירוס המאפיינת את השיח של האדון.

רק הפיענוח שמציע תהליך אנליטי מאפשר להסיר הזדהויות ובו בזמן לחשוף אסטרטגיות מסוג זה, אצלנו ובחוץ. ובהקשר זה אין תחליף לעבודה האנליזאנטית העמוקה ... באינטנסיה.

כיווני העבודה הם רבים ומגוונים. אחד מהכיוונים שהציע מילר הוא הכיוון של הכפירה-בחירה.
כיצד להבין את  זה?
להפוך את הכפירה לדרך פעולה של פירוק המבנה של קבוצה. Sapere aude – העז לדעת.
זאת הייתה הסיסמא של הנאורות, סיסמא שקאנט אימץ. אתה יכול לדעת זה גם הסיסמא של ה- "Scilicet" של לאקאן.
הכפירה הינה האופן בו האיווי של הסובייקט מגלה את הבדלו המוחלט, ביטויו הטהור ביותר.

יש צורך בכופרים, בריבוי של הכפירה, על מנת ליצור דוגמטיזם חדש...

האהבה החדשה!

האהבה החדשה!

דבר מה גורם לך להפנות את הראש. קריצה מהצד, ומתחיל המפנה, אתה מזנק.

מדובר בזה, אומר לאקאן, לא במהפכות תחת הסימן המלחמתי אלא בהתעוררות של איווי חדש.

היגיון חדש , une raison, תבונה חדשה, סיבה חדשה , מסמן חדש. על זה מדבר RIMBAUD. זה הסימן של השינוי.     

« À une Raison » זה שיר של ארתור רמבו שלאקאן מזכיר בסמינר XX.

נקישה אחת של האצבע שלך על התוף משחררת את כל הצלילים, וההרמוניה החדשה מתחילה.
צעד אחד שלך, ואנשים חדשים קמים ואומרים את ה"נצא לדרך" שלהם.
ראשך מביט הצידה: האהבה החדשה!
ראשך מסתובב, -האהבה החדשה!
"שני את גורלנו, חוררי את הנגע, החל מהזמן" שרים לך הילדים האלה.
"תרימי עד האינסוף את החומר של גורלנו ומשאלותינו" אנו מתחננים אליך.

תמיד כך מגיעה, וכך לאנשהו הולכת.

Arthur Rimbaud (1854-1891), Illuminations,

 « À une Raison »

Un coup de ton doigt sur le tambour décharge tous les sons et commence la nouvelle harmonie.

Un pas de toi, c'est la levée des nouveaux hommes et leur en-marche.

Ta tête se détourne : le nouvel amour !

Ta tête se retourne, - le nouvel amour !

« Change nos lots, crible les fléaux, à commencer par le temps » te chantent ces enfants.

« Elève n'importe où la substance de nos fortunes et de nos vœux » on t'en prie.

Arrivée de toujours, qui t'en iras partout.

אני מצרף את התרגום של ה- Lettre de dissolution, מכתב הפירוק של האסכולה הפרוידיאנית מפאריז (EFP) מינואר 1980.

בברכה,

ס

מואל נמירובסקי

תמי וויל על סיכום ערב מפגש בעקבות la movida Zadig. הערב אורגן על ידי נטע נשילביץ וגלי וינשטין. בברכת המשך שיח וחופשת קיץ נעימה לכולם

הערב התקיים על גג הוסטל ניסים בתל אביב.  התנאים היו אחרים.  היה די חשוך, ראינו באופן מעומעם זה את זו.  מסביבנו היו פזורים אנשים מדיירי ההוסטל, ספק מקשיבים לא מקשיבים. הגבול שבין החוץ והפנים היה מטושטש.

גלי פתחה עם עדות על אירוע שנחרט עבורה בפיפול 8.  עדותו של רופא על עבודתו עם פליטים באי למפידוזה.  

פטרישיה בוסקין-כרוז סיפרה כיצד התגבש ונוצר אירוע יחיד זה תחת זדיג. הדגישה כי המניע לא היה הומניטרי. היא ספרה על הפעם הראשונה בה נודע לה על עבודתו של הרופא בסרט בו צפתה, ועל הרצון שהתעורר בה לפגוש אותו ולאפשר מפגש של האסכולה אתו.  תחילה נסעה, עם חברי אסכולה נוספים לפגוש אותו במקום שבו הוא עובד, באי למפידוזה.   ספרה על גישתו וגישת הצוות שלו, לפגוש את המהגרים בפנים גלויות (ללא מסכות והגנה מפני הדבקה במחלות) ובמאור פנים. היא וחבריה היו גם כן לא ממוגנים.  מעין הסכמה לפגוש משהו מן הממשי. 

גיל כרוז מסר טקסט שתיאר את האירועים שקדמו להקמתו של זדיג, ואת הקואורדינטות שמכוונות את אופני הפעולה שלו.  בטקסט שכתב הזכיר מאמר של מילר שנקרא "איך להתמרד" העורך הבחנה בין חתרנות ומהפכה, וקישר זאת למעבר אל הפעולה בפוליטי תחת זדיג.

בשיחה שהתקיימה לאחר מכן היו התייחסויות אישיות הנוגעות למפגש עם הפוליטי בשדה החברתי וגם בשדה הפרוידיאני.  נראה היה שהמורכבות של המפגש האישי של כל אחד ואחת עם הפסיכואנליזה והפוליטיקה מייצרת שאלות, בעיות, המצאות.

התערבות של גיל כרוז הותירה אותי עם מחשבות והרהורים.  גיל אמר ביחס למורכבות הזו, שהוא מציע להחליף את המסמן "בעיה" שמכוון אל פתרון (סופי), במסמן "תופעה".

אני חושבת מאז, האם תופעה, בשונה מבעיה, מכוונת אל פירוש? והאם הדבר קשור להבחנה בין סיבת ואופן הפעולה של זדיג לבין פעולתו של המהפכן?

מתוך עניין בשאלות אלו, פניתי אל גיל  כרוז ובקשתי לקרוא שוב את הטקסט שלו.  הצעתי להדפיסו ולאפשר לפרסמו בג'יאפ דיון לקריאתם של נוספים.

גיל לשמחתי הסכים.  מצורף הטקסט לקריאתכם.

תמי וייל

״בעקבות זדיג״-מאת גיל כרוז

״בעקבות זדיג״
מאת גיל כרוז

אני רוצה לבודד שני רגעים "פוליטיים" במהלך השנה האקדמית שחלפה. הרגע הראשון חל בתחילת אותה שנה, והוא כולל שני מהלכים שהתרחשו במקביל, האחד בצרפת והשני בבלגיה. בשני המקומות מדובר היה במאבק כנגד החוקים שמאיימים, בצורה פחות או יותר ישירה, על עצם קיומה של הפסיכואנליזה.
הרגע השני הוא זה של היווצרות התנועה "זדיג", החל ממה שז'אק-אלן מילר קורא לו "הרף העין של המבט" שלו, כאשר הוא נוכח פתאום לדעת, שיש סיכון אמתי שמארין לה-פן, ואיתה הימין הפאשיסטי בצרפת, יעלו לשלטון. זאת כאשר בציבור ניתנת להם לגיטימציה, וכל המפלגות הפוליטיות רדומות ואינן מגיבות לסיכון הזה.
"הרף העין של המבט" הזה התרחש בתחילת מרץ, ואפשר להשוות אותו בקליניקה לסימן של חרדה. בעקבותיו הופיעו מידית שני הזמנים הלוגיים האחרים על פי לאקאן. הזמן להבין: סדרה של טקסטים שנכתבו על ידי ז'אק- אלן מילר ואחרים, והרגע להסיק, שבא לידי ביטוי בארגון של 23 פורומים, מעין הפגנת כח אינטלקטואלית ברחבי צרפת ובלגיה, כנגד הבחירה במארין לה-פן.
שני הרגעים האלה תואמים את האבחנה שעשה ז'אק-אלן מילר בין שני זמנים מכריעים בהתגייסות של השדה הפרוידיאני במישור הפוליטי. הראשון שבהם הוא יציאתם של הפסיכואנליטיקאים מן הקליניקה שלהם ב 2003, עם הצעת החוק של חבר האסיפה הלאומית בצרפת, Accoyer, ששאפה לתקנן את הפסיכותרפיה, ובכלל זה גם להכפיף את הכשרת הפסיכואנליטיקאי לפיקוח של החוק. ההתנכלות הזו לפסיכואנליזה אינה הביטוי הראשון להתנגדות לפסיכואנליזה. ואולם אם בעבר הוויכוח היה אפיסטמי, כיום המתנגדים לפסיכואנליזה הם הרבה פחות מוכשרים. הם פונים אל החוק ומבקשים ממנו לפעול כנגדה, משום שהם אינם יכולים להתמודד איתה במישור של הטרנספרנס.
כך, מאז 2003, המאבקים האלה של הפסיכואנליזה כנגד ההתקפות נגדה לא פסקו, עם עליות וירידות. יסוד ה CPCT, מוסדות לטיפול קצר מועד וללא תשלום ברחבי צרפת ובבלגיה, היוו חלק מן המאבק שהאסכולה השיבה להתקפות האלה, בכח הקליניקה.
בהמשך הופיעו עוד פעילויות פוליטיות, שעניינן היה לא הגנה על הפסיכואנליזה, כי אם על פסיכואנליטיקאים בארצות בהן היעדר חופש ביטוי מעמיד אותם בסכנה. כך השתתפנו במאבק לשחרורן של רפא נשד בסוריה ומיטרה קדיבר באיראן.
הזמן השני, שמתחיל עם התנועה "זדיג", אינו מהווה עוד תגובה של הגנה של הפסיכואנליזה על עצמה או על העוסקים בה. זוהי יוזמה אקטיבית להתערבות בפוליטיקה, מתוך הנחה שיש לפסיכואנליזה מה לתרום לה, מבלי להיכנס למשחק הפוליטי של המפלגות, משום שהפסיכואנליזה מאפשרת את חציית המסכים שמסתירים את הממשי (אותו יש להבחין מן האמת).
זה בדיוק מה שאירע באותו "הרף העין של המבט" שבו נחשפה סכנת עלייתה של מארין לה-פן לשלטון, מעבר למסכים של האידיאולוגיות הפוליטיות. העיוורון שבו לקו הפוליטיקאים ברגע הזה, הוא עניין של הלא מודע. צריך היה פסיכואנליטיקאי על מנת לראות זאת.
היינו עסוקים, אם כן, בהגנה על הפסיכואנליזה בפני החוק בתחילת השנה האקדמית האחרונה, בצרפת כמו בבלגיה. אני שם בצד את הבעיה הבלגית והטיפול בה. מדובר בחוק לפסיכותרפיה שנכנס לתוקף מאז ספטמבר שעבר, שמשליט את ה EBM (Evidence-Based Medicine) כקריטריון יחיד בתחום בריאות הנפש, ודוחה את הדיבור והשפה ככלים לטיפול. המאבק הזה עדיין נמשך, והצלחנו להופיע בנוף הפוליטי כגורם שלא ניתן להתעלם ממנו.
בצרפת היה הכרח להיכנס למאבק כנגד הצעת חוק של פסקל, חבר אחר באסיפה הלאומית, שדרשה "לאסור ולהוקיע" את הפסיכואנליזה כאוריינטציה טיפולית לטיפול באוטיזם. האסכולה התגייסה באופן מאד פעיל על מנת להיאבק בהצעת החוק הזו: פרסומים, בלוגים, לובי, מפגשים עם נציגי האסיפה הלאומית בכל רחבי צרפת...בסופו של דבר, ההצעה ירדה מהפרק. זאת לא בגלל שהנציגים באסיפה אוהבים את הפסיכואנליזה, אלא בגלל שההצעה הייתה בלתי דמוקרטית בעליל. "לאסור ולהוקיע" את הפסיכואנליזה זה לא יכול היה לעבור. אילו ההצעה הייתה מנוסחת טוב יותר, יתכן שהייתה עוברת.
זמן קצר מאוחר יותר, בעת פעילות של האסכולה, ז'אק- אלן מילר התייחס למאבק הזה כנגד הצעת החוק של פסקל, בהערות שהיו מעין session של הדרכה קולקטיבית לאסכולה כולה. "הצעת החוק של פסקל יצרה הרבה אמוציות בקרב חברי האסכולה", כך הוא אמר. "רבים מחברי האסכולה התמקמו בעמדת הקורבן", כך הוא הוסיף. (הדגש היה על התגובה הקבוצתית האמוציונאלית). והוא הציע לנו לקרוא את האירועים מתוך עמדה אנליטית רגועה יותר, האומרת: 1. שהגרוע ביותר עבורנו אינו הטרנספרנס השלילי שמעוררת הפסיכואנליזה, אלא כאשר ישנה אדישות כלפי הפסיכואנליזה. הפסיכואנליזה נמצאת בסכנה כאשר לא מדברים בה יותר. 2. הפסיכואנליזה השתתפה בעיצוב העולם כפי שהוא כיום. ליתר דיוק היא השתתפה בצמצום המסמנים של העולם לכאלה, שכל ערכם הוא "כאילו" (mise en semblant des signfiants du monde).
במילים אחרות, לפסיכואנליזה תפקיד מרכזי בחשיפת העמדת הפנים של האב, אשר הובילה לנפילתו, כפי שאנו חיים אותה היום, לטוב ולרע. זאת אומרת שהיא גם השתתפה בכינונו של עולם של מסכים ואידיאולוגיה על פיה הכל ניתן להסבר באמצעות מיספרים, וזאת כאתיקה הבאה למלא את המקום הריק שהאב הותיר מאחוריו.
כיצד להבין את הנקודה השנייה הזו? זה שהפסיכואנליזה היא שיח. יש בה משהו שהוא מן ה "כאילו". תסביך האדיפוס כמדד לנורמה, איננו ממשי. אנו יודעים זאת היום טוב יותר מאי פעם. אבל ז'אק-אלן מילר הוסיף לכך נקודה נוספת: הפסיכואנליזה היא השיח היחיד מבין כל השיחים, שמכיר ב "כאילו" שלו, שמצהיר עליו, ואף מפרק אותו, מתוך מאמץ ליצור שיח שלא יהיה "כאילו" (Un discrous qui ne serait pas du semblant). זאת אומרת שה "כאילו" של הפסיכואנליזה אינו אלא אמצעי לגעת בממשי.
כך, ז'אק-אלן מילר הזמין אותנו שלא ליפול במלכודת של המהפכנים, ולאמץ במקום זאת עמדה חתרנית. ידוע לכם אולי שלאקאן הדגיש את ההתנגדות לשינוי הטמונה בכל מהפכה. כך הוא אומר לסטודנטים ב Vincennes, אחרי מאי 1968: " הדבר אליו אתם שואפים כמהפכנים, זה לאדון. ואתם תמצאו אותו". כדי לומר זאת בפשטות: המהפכן רוצה להפיל את האדון הקיים על מנת לשים במקומו אדון אחר. זוהי החלפה של S1 ב-S1 אחר. לאקאן, לעומת זאת, מנסה לקדם פסיכואנליזה שלא תהיה רק תנועה של אלמנטים בתוך מבנה שאינו משתנה, אלא שתהיה שינוי בממשי של המבנה עצמו. זה מה שמשתמע מן המהפכה עליה הוא מדבר ב"רדיופוניה" בתחום הידע. המעבר מקופרניקוס לניוטון ולנוסחת הגרוויטציה שלו, הוא מעבר מן האב והמובן שהוא מבטיח, לידע בתוך הממשי שהוא חסר מובן. זוהי מהפכה אמתית.
עכשיו, בואו נכניס קצת דחף לדיון. במהפכה יש דחף. הדחף הוא אפילו המקור של המהפכה. בטקסט הקרוי ״כיצד להתמרד?״ (Comment se révolter? ), ז'אק-אלן מילר מדבר על המרדנות (révolte) כתופעה שהיא קודם כל בגוף. זוהי התפרצות, כמו כעס או זעם, אל מול דבר מה בלתי נסבל.
הייתי אומר שכאשר הדחף המרדני נמשך לאורך זמן, כאשר הוא נקשר לסיבה חברתית, וכאשר חולקים אותו עם קולקטיב מסוים, הוא יכול להפוך לתנועה מהפכנית. ראוי לציין שז'אק-אלן מילר מדגיש שהדחף המרדני אינו סתם תכונה של "קוטריות", של זה שמתבכיין על כך ש "החברה" מדכאת אותו. זוהי עמדה אימפוטנטית. הדחף המרדני עליו הוא מדבר, היא נטייה לאקט אולטימטיבי. המרדן מקריב את עצמו עבור הדבר שהוא נלחם עליו.
אנו שומעים כאן מעין הדהוד בין הדחף המרדני כאשר הוא הופך למהפכנות, לבין הסימפטום כפי שהוא מוגדר בפסיכואנליזה. הסימפטום מן הבחינה שהוא מורד באני. כל עוד האובססיבי חי את המחשבות כמשהו שאינו זר לו, זה לא סימפטום. הסימפטום הוא סיפוק מרדני של דחף שדוכא.
נחזור לחתרנות. אמרנו על המרדנות שהיא דחף בגוף. ככזאת, אין בה ידע. בנוסף, אמרנו לגבי המהפכנות שהיא בסופו של דבר סוג של קונפורמיות. היא שואפת להחלפת אדון אחד באדון אחר. החתרנות, לעומת זאת, היא פעולה לאורך זמן, שדורשת לימוד מעמיק של הסדר אותו יש לסלק. זוהי עבודת חפרפרת, אומר ז'אק-אלן מילר, והיא משתמשת בתחבולנות (ruse). האנליטיקאי אמור להיות מומחה לתחבולנות, משום שהלא מודע עצמו עושה תחבולות ללא הרף. זה מה שאומר לאקאן בטקסט supposé La méprise du sujet savoir, כאשר הוא מנגיד את הלא מודע לאלוהים של הפילוסוף, זה אשר לא טומן מלכודות. עבור האל של הפילוסופים 2+2 הם תמיד 4. הלא מודע לא מפסיק להכשיל את הוודאויות הללו.
אז איך להיות חתרני? הפסיכואנליטיקאי תופס מרחק מן הבלתי נסבל שמוביל למרדנות. הוא יודע שההתענגות שלו עצמו, שהפנטזמה שלו עצמו, כלולות במרדנות שלו. כך הוא יכול גם להימנע ממהפכנות אידאליסטית, שמחליפה אדון אחד באדון אחר.
כיום, עם "זדיג", אנחנו בזמן אחר. המאבק שבו פתחנו בחלק האחרון של השנה האקדמית, כנגד עליית הימין הקיצוני, הפופוליזם ואויבי המין האנושי, אינו מהפכה. מדובר בהתערבות בענייניו של האדון, מתוך הנחה דומה לזו של הנס יונס במאמרו על ״הקונספט של אלוהים אחרי אושוויץ״. באושוויץ אלוהים התגלה כחסר יכולת, ובכל זאת, לא מדובר על להפסיק להאמין בו. צריך לעזור לו לנהל את העולם. זוהי גרסה של וויתור על האב בתנאי שמשתמשים בו.
ואולם, ההתערבות הזו של הפסיכואנליטיקאים בענייני הפוליטיקאים, אינה דומה להתערבויות של שיחים אחרים. ז'אק-אלן מילר מציע בנייה של קבוצות חדשות, שהן שונות מהמפלגות הפוליטיות שמאורגנות סביב אידאל, המהווה אמירה אחידה של כל חברי המפלגה. העיקרון הזה מצוי כבר במה שאומר לאקאן ל ז'אק-אלן מילר בשנות ה 70, כאשר זה האחרון עסק במהפכנות . בעוד המהפכן נלחם בדרך כלל למען חלוקה שווה של התענגויות, לאקאן מציע למילר להיות כמוהו (כמו לאקאן). זאת אומרת, לעסוק במהפכה שתהיה פריבילגיה (Une revolution priviligiée).
אני מבין זאת כך: מדובר במהפכה, שגם אם הוא חולק אותה עם אחרים, היא אינה מאבדת את התו המקורי שלה, של סימפטום של איש אחד. מהפיכה שהיא פריבילגיה, היא פרטית. זה ההיפך ממהפכה עממית או פופוליסטית. ההכרה והשימור הזה של המקור של כל מהפכה, הוא זה שמייחד את הפעילות העכשווית של הפסיכואנליזה בתחום הפוליטיקה.
צריך להיות באוריינטציה פסיכואנליטית על מנת להכיר בכך שכל סיבה פוליטית, ככל שהקבוצה שתומכת בה תהיה גדולה, מתחילה במרד של סובייקט יחיד, אשר מוצא הדים אצל סובייקטים אחרים. עבור הפסיכואנליטיקאי, האיווי של היוזם הראשון אינו נמחק במעבר מן המרדנות למהפכה.
כך, סובייקט שמעורר תנועה פוליטית, תורם את הסימפטום ו/או הפנטזמה שלו לשירותה של הסיבה המשותפת לקבוצה. דרך הסימפטום והפנטזמה הוא תורם למעשה את הממשי שלו, זה שיש לו פריבילגיה עליו, לקבוצה. התפקידים שמשחקים כאן הסימפטום והפנטזמה הם שונים. הסימפטום, כפי שאמרנו, הוא סוג של מרד של הסובייקט כנגד האידאלים שלו עצמו. הוא נותן למרדן את הכח של העמדה המהפכנית שלו. הפנטזמה היא כלי שרת בידי הפעולה המהפכנית, בתנאי שהמהפכן נמצא במרחק מסוים ממנה. זאת אומרת, שאין הוא בובת תאטרון הנשלטת על ידי הפנטזמה, אלא שהוא זה ששולט בה. כך עונה ז'אק-אלן מילר לבתו כאשר היא שואלת אותו אם רעיון הגבורה אינו הפנטזמה שלו. "ודאי שזו פנטזמה", הוא עונה לה. "יש לי את הפנטזמה הזאת, אבל אין לה אותי" .
בכך שהפסיכואנליזה משמרת את מקום הפריבילגיה לזה שנושא באיווי לפעולה הפוליטית, בזה שהיא לא מוחקת את ההיגד (énonciation) של היחיד, לטובת האמירה (énoncé) של הקבוצה, היא פותחת את הדלת לאיוויים אחרים, ייחודיים, להשתתף בפעולה פוליטית שמובילה לחידושים. מכאן ההבחנה שעושה ז'אק-אלן מילר בין מפלגה פוליטית ובין קבוצה של פסיכואנליטיקאים. מכאן גם שהוא מזמין אותנו ליצור קבוצה, בה כל חבר מכוון את פעולתו על פי נאמנות מוחלטת ל "אור הפנימי", מונח שהוא חילץ מתוך טקסט של סימון וייל. זאת אומרת, שכל חבר בקבוצה מכוון את דבריו מן האופן שבו הוא חושב את הדברים, ולא על פי הכוונה של סמכות חיצונית, או אידאל משותף לרבים. מכאן גם רעיון הרשת, רעיון הקבוצה הפתוחה, הסדרה, ללא היררכיה, ועם מיסוד מינימאלי.

תיקנה וערכה: תמי וייל