הערב התקיים על גג הוסטל ניסים בתל אביב. התנאים היו אחרים. היה די חשוך, ראינו באופן מעומעם זה את זו. מסביבנו היו פזורים אנשים מדיירי ההוסטל, ספק מקשיבים לא מקשיבים. הגבול שבין החוץ והפנים היה מטושטש.
גלי פתחה עם עדות על אירוע שנחרט עבורה בפיפול 8. עדותו של רופא על עבודתו עם פליטים באי למפידוזה.
פטרישיה בוסקין-כרוז סיפרה כיצד התגבש ונוצר אירוע יחיד זה תחת זדיג. הדגישה כי המניע לא היה הומניטרי. היא ספרה על הפעם הראשונה בה נודע לה על עבודתו של הרופא בסרט בו צפתה, ועל הרצון שהתעורר בה לפגוש אותו ולאפשר מפגש של האסכולה אתו. תחילה נסעה, עם חברי אסכולה נוספים לפגוש אותו במקום שבו הוא עובד, באי למפידוזה. ספרה על גישתו וגישת הצוות שלו, לפגוש את המהגרים בפנים גלויות (ללא מסכות והגנה מפני הדבקה במחלות) ובמאור פנים. היא וחבריה היו גם כן לא ממוגנים. מעין הסכמה לפגוש משהו מן הממשי.
גיל כרוז מסר טקסט שתיאר את האירועים שקדמו להקמתו של זדיג, ואת הקואורדינטות שמכוונות את אופני הפעולה שלו. בטקסט שכתב הזכיר מאמר של מילר שנקרא "איך להתמרד" העורך הבחנה בין חתרנות ומהפכה, וקישר זאת למעבר אל הפעולה בפוליטי תחת זדיג.
בשיחה שהתקיימה לאחר מכן היו התייחסויות אישיות הנוגעות למפגש עם הפוליטי בשדה החברתי וגם בשדה הפרוידיאני. נראה היה שהמורכבות של המפגש האישי של כל אחד ואחת עם הפסיכואנליזה והפוליטיקה מייצרת שאלות, בעיות, המצאות.
התערבות של גיל כרוז הותירה אותי עם מחשבות והרהורים. גיל אמר ביחס למורכבות הזו, שהוא מציע להחליף את המסמן "בעיה" שמכוון אל פתרון (סופי), במסמן "תופעה".
אני חושבת מאז, האם תופעה, בשונה מבעיה, מכוונת אל פירוש? והאם הדבר קשור להבחנה בין סיבת ואופן הפעולה של זדיג לבין פעולתו של המהפכן?
מתוך עניין בשאלות אלו, פניתי אל גיל כרוז ובקשתי לקרוא שוב את הטקסט שלו. הצעתי להדפיסו ולאפשר לפרסמו בג'יאפ דיון לקריאתם של נוספים.
גיל לשמחתי הסכים. מצורף הטקסט לקריאתכם.
תמי וייל
