על אדונים ועבדים- תמי וויל

בהמשך ליוזמה של ז'.א.מילר לחתימה על עצומה נגד בחירתה של מרין לה פן לנשיאות בצרפת, והמגמה למעורבות גוברת של הפסיכואנליזה בפוליטיקה, התקיימו בג'יאפ, האסכולה הלאקאניינית בישראל, מספר ערבי שיח.  לאחד הערבים הוזמן פרופסור מרדכי קרמניצר, ראש המכון לחקר הדמוקרטיה בישראל. בשיחה שהתקיימה התייחס קרמניצר לשאלה שמעסיקה אותו כראש המכון: "איך יוצרים תחושת מצוקה ודחיפות כדי להניע לפעולה?" שאלה זו הניעה אותי לכתוב, בקונטקסט העכשווי, על מה שמעורר מועקה עבורי מזה שנים רבות, על מה שמאיים על החופש לומר. 

במוקד הקוד האתי שכתב הפרופ' לפילוסופיה, אסא כשר, לפי הזמנתו של שר החינוך נפתלי בנט ל"התנהלות הראויה בתחומי חפיפה בין פעילות אקדמית לפעילות פוליטית", ובנימוקיו לכתיבתו, יש ניסיון להשאיר את ההוראה "נקייה" מכל הזדהות פוליטית, ומ "חלחול מנהגים ונורמות בעלות אופי אחר".  בתגובתו למתנגדים שקמו הוא אומר "מטרת המסמך שלי היא לשמור על האקדמיה מפני זוהמה פוליטית".

האם יש צורך, אם כך, בקוד אתי עבור האקדמיה או עבור הפוליטיקה? ומה יכולה הפסיכואנליזה לומר בהקשר זה?

עם הדיאלקטיקה של האדון והעבד, וההכוונה של הגל לאי הצדק שיבוא על פתרונו באמצעות מהפכה, האם ניתן לומר כי מטרתו של הקוד האתי שחיבר אסא כשר, להכפיף את מוסדות ההוראה כעבדים, לפוליטיקאים כאדונים?  האם הצעקה שקמה היא מחאתם של העבדים כנגד האדונים?

לאקאן שמכוון אותנו אל העמדה החתרנית ואל השאלה מה כל תודעה מסתירה מפני עצמה, מפתיע אותנו בנקודה זו ומפנה אותנו אל שיח האוניברסיטה, כמגלם את שיח האדון.  שיח האוניברסיטה או המדע, בקדשו את הידע המוחלט, המבוסס על עובדות והוכחות, משמיט את כל הידע שאינו כפוף לסטטיסטיקה.  אפשר לומר, מה שנמצא בשוליים, שאינו מתיישב עם הכלל, אינו תקף.

האם הכלל והשוליים אינם סוגיה חברתית? פוליטית?  האם לא לכך כיוונה הדמוקרטיה החשובה לנו כל כך, שעקרון מרכזי בה הוא שמירה על חופש הביטוי ועל זכויות המיעוט?

המדע, אם כך, אינו ללא קשר לפוליטיקה.  הפוליטיקה של המדע תורמת את תרומתה להתעצמותו של שיח האדון.

ואנחנו.  מהו מקומם של האזרחים? אני, אתה, את?

משל יותם, שנכתב בספר שופטים פרק ט' מתאר את דרך הפעולה של תושבי שכם בנסותם להמליך עליהם שופט חדש, לאחר מותו של השופט גדעון, דרך עיניו של יותם, בנו של גדעון.

" הלך הלכו העצים למשוח עליהם מלך.  ויאמרו לזית: 'מלכה עלינו'.  ויאמר להם הזית: 'החדלתי את דשני אשר בו יכבדו אלוקים ואנשים והלכתי לנוע על העצים'?  ויאמרו העצים לתאנה: 'לכי את מלכי עלינו'.  ותאמר להם התאנה: 'החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה, והלכתי לנוע על העצים'? ויאמרו העצים לגפן: 'לכי את מלכי עלינו'.  ותאמר להם הגפן: 'החדלתי את תירושי המשמח אלוהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים'?  ויאמרו העצים אל האטד: 'לך אתה מלוך עלינו'.  ויאמר האטד אל העצים: 'אם באמת אתם מושכים אותי למלך עליכם, בואו חסו בצילי, ואם אין, תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון' "

אנחנו אלה שמנסים לשמור על עצמנו "נקיים", בלשונו של אסא כשר, מהפוליטיקה.  כי "להיכנס לפוליטיקה זה להתלכלך".  אנחנו אנשי שכם שמצביעים בכל 4 שנים בקלפי למנהיג שיבחר.  אנחנו גם הזית, התאנה והגפן, אנליטיקאים שעושים עבודה חשובה בתחום הכישרון והאיווי שלנו, וחוששים לאבד משהו מעמדה זו בעשיה של אקט פוליטי.  אנחנו אלה שבסופו של דבר אולי מאפשרים לאטד לתפוס את מקומו.

לא ניתן לקיים את עולמנו ללא אדונים.  יש צורך במי שידאג לסדר, לכך שהעניינים יפעלו.  עם זאת לא כל אדון ראוי לכבוד.  האדון הראוי לכבוד יודע משהו על העמדה ממנה הוא פועל,  ידיעה הפועלת כגורם מרסן מפני שימוש בכח שהוענק לו, באופן פראי.

אז מה נאמר על חופש הביטוי?  האם הביטוי הוא חופשי?  האם חופש הביטוי פירושו ביטוי לא מרוסן?  מהו הניסיון של אסא כשר לנסח בניסוחים שונים את האופן שבו מרצים צריכים להיזהר באמירותיהם מכל ניחוח של הזדהות פוליטית?  מדוע הכח הרב שמייחסים לאמירות אלו?

לשפה אכן יש כח.  אנו נולדים לתוכה דרך האמירות של הורינו, דרך השיח המשפחתי שאף קדם לנו.  זהו כוחו של הלא מודע כאדון , שבמידה רבה קובע את גורלנו.  אך האם מדובר בכח מוחלט? באדון אבסולוטי?  כזה שהברירה היחידה העומדת בפנינו אל מול מפגן כוחו, היא להיות עבדיו או לנסות לחסלו? לציית או למרוד?

בעידן המודרני שבו לתקשורת כח כה רב בעיצוב דעת הקהל, אין להתפלא שיש פוליטיקאים החוששים מחופש הדיבור  שיוענק לאלו שחושבים אחרת.  נקודת המוצא של אותם פוליטיקאים היא נקודת מוצא של אדון ביחס לשפה: השפה כאמצעי להשגת מטרות. אפשר לומר שהם מנסים לממש את שליטתם על השפה כמשאב, שמתוקף שלטונם, צריך להיות בידיהם בלבד.

אך השפה איננה אמצעי.  היא קובעת עבור האדון, כמו גם עבור העבד.  דרכו של המנהיג לרסן את פראות כוחה של השפה, לא צריכה לעבור דרך ריסון האמירות של האחר, אלא דרך אחריות שלו על האמירות שלו. 

חשוב שאלו שבחרו לעסוק בפוליטיקה, שאולי בתחילת דרכם סיבת פנייתם הייתה מעמדה של עבדים שחוו מצוקה שדחפה אותם לפעול, ישמרו על הסיבה, ויממשו את עמדתם העכשווית כאדון באופן ראוי יותר לכבוד.

הייתי מכבדת יותר את הקוד האתי, אם הוא היה קוד שלא מושת על האחר ,אלא כזה שהסובייקט לוקח על עצמו.