"SOS מיטרה" מאת ז'אק אלן מילר

SOS מיטרה

קול קורא לפסיכואנליטיקאים

ולאוהדי הפסיכואנליזה והחירות

פריז, ה-7 בפברואר 2013

ז'אק אלן מילר

זהירות ! אל תטעו ! קמפיין מיטרה לא תם, הוא רק מתחיל. זהו הרגע המסוכן ביותר. רשויות ה- University of medical Sciences   בטהרן סופגים מהלומה קשה. ד"ר מוחמד גדירי  (Ghadiri), מנהל רפואי של בית החולים הפסיכיאטרי רואה את שמו בכל אמצעי התקשורת. זאת, לא כמי שזכה בפרס נובל, אלא כסוהר של מיטרה, האיש בו תלוי, בעיני העולם, מצבה של מיטרה, החופש של מיטרה, חייה של מיטרה.

יום חמישי בבוקר, בפעם הראשונה מאז שבת, לא מצאתי מייל ממיטרה בתיבת הדואר האלקטרוני שלי. אולי היא מחמיצה פנים. אולי היה משהו שהטריד אותה באופן פתיחת הקמפיין. היא פרפקציוניסטית, מיטרה. אבל אולי השתיקה בבוקר זה נובעת מאיזה הלך רוח נרגז של ד"ר גדירי. האם הוא ניתק את הקו ? או שבהתחשב במימדים שהסיפור הזה יקבל, ידיים אחרות, רבות עצמה, מנווטות מעתה את הדברים בשליטה מרחוק ?

אין לנו דבר נגד עמיתינו הפסיכיאטרים האירניים. שמחים היינו לבקר אותם באיראן, ולארח אותם בביקור בצרפת, באמריקה, באוסטרליה. כרגע, מספר מחסומים מונעים זאת, אך חילופים אלה יתחדשו יום אחד. כן, יבוא יום שבו איראן תחזור למקומה בקונצרט העמים. מה טוב יהיה, באותו יום, אם בין איראן ושאר העולם, או לפחות המדינות הדמוקרטיות הגדולות, לא יעמוד עניין השנוי במחלוקת ושמו: מיטרה קאדיוואר.

במשך מספר שבועות ניסיתי להציע לפסיכיאטרים מה- University of medical Sciences   למצוא דרך לשים קץ, בכל האמצעים,  לפרשה האומללה הזו של סכסוך שכנים המערב ללא הצדקה את הפסיכיאטריה. כתבתי להם שאין אנו צריכים לייחל, לא הם בטהרן ולא אנחנו כאן בפריז, שהפרשה הזו תחשף לעיני העולם. בן שיחי ביקש ממני לסמוך עליו באומרו שהכל יהיה בסדר. מוטל עליו, בצו של בית משפט, לעשות בדיקה פסיכיאטרית של מיטרה, זו היא חובה ממנה הוא לא יכול להמלט.

סמכתי עליו. חיכיתי. אפילו דנתי עם עמיתי N* שמונה כמומחה, במקרה של מיטרה, בדברים שהיא אמרה לו,  בפרוש שיש לתת להם. בקיצור, שיתפתי פעולה. הכול מצוי כאן, בדוא"ל שלי. שמור בשני עותקים ב-Time Machine. תוצאת מאמצי אלה עם העמיתים היתה: אבחנה של סכיזופרניה בהתפרצות מאוחרת; קשירתה של מיטרה למיטתה; הזרקה בכפייה של הלופרידול. תלמידיה של מיטרה הם שהודיעו לי על כך. הבעתי את תדהמתי באזני N*. אין תשובה. ניסיתי שוב. הקו מת. הוציאו אותי החוצה דרך הדלת.

אך חזרתי מבעד לחלון. אמרתי לתלמידיה של מיטרה, חברי האגודה הפרוידיאנית, לפנות לרשויות ה- University of medical Sciences  . אלמנטים של פתרון התחילו להראות באופק. גי בריול ופייר ז'יל-גגן אמורים היו  לצאת למשימה מדעית ותרבותית בטהראן, להרצות באוניברסיטה. היתה אמורה להיות להם גם גישה למיטרה.

ד"ר גדירי זימן אז ישיבה גדולה בבית החולים בנוכחות פסיכיאטרים ופסיכולוגית-פסיכואנליטיקאית  מן השירות הפסיכיאטרי, וכן ארבעה מתלמידיה של מיטרה. המנהל הרפואי הצדיק את האמצעים שננקטו. תלמידיה מחו: הם מדברים עם מיטרה, היא כמו תמיד, לא משוגעת בכלל. הפסיכולוגית תמכה בדבריהם: מבחינתה, איש בשרות אינו מסוגל להעריך את מצבה של מיטרה; יש לאפשר, היא אומרת, את התערבותם של עמיתים צרפתים. ד"ר גדירי הסכים לכך, אך אמר שאחריותו מחייבת אותו להשתתף בכל השיחות של מיטרה עם הצרפתים. ארבעת התלמידים שלחו לי דין וחשבון מפורט של הישיבה. הם הדגישו את התנאי שנקבע על ידי גדירי. עניתי להם שהתנאי הזה מקובל.

בסופו של הפרק הזה: מיטרה מקבלת היתר להתחבר שעה ביום. ביום שבת, אני מקבל את המייל הראשון שלה.

עם זאת, מתווה הפעולה השני ניתקע ביום שני.

ה-Quai d’Orsay (מקום מושבו של משרד החוץ הצרפתי) חושש שלא יוכל להבטיח את שלומם של השליחים שלנו. בראותם שאנו מוכנים להעיז ולא להשמע לאזהרה הזו, הדיפלומטים שלנו מתאמצים להניא אותם מלצאת לשליחות זו. גי בריול מוזמן לבוא בדחיפות לפגישה עם השגריר Z *. ביום שני בבוקר הוא והצוות שלו מיידעים אותו לגבי מציאות מסוימת. לבריול יש מעמד של רופא צבאי; שם, יראו רק את ה"צבאי" שבו והוא יחשב לסוכן של שירותי המודיעין. במקרה של קושי, כך הם אומרים לו,  לא נוכל לעשות דבר.

לורן פאביוס עצמו, שר החוץ שלנו, מקדיש מזמנו, לפני נסיעתו למאלי, על-מנת לשלח מכתב אישי לז'אן-דניאל מטט, נשיא ה-Ecole de la Cause freudienne . הוא מורה לו להשעות את שליחותם של גגן ובריול לטהראן.

לבסוף, מיטרה עצמה מודיעה לי שהיא מתנגדת לנסיעה זו. למה לתת ל- University of medical Sciences   את אוצר הידע הפסיכואנאליטי במחיר החופש שלה? האם האוניברסיטה ראויה לכך שתינתן לה גישה לפרויד ולאקאן? מה היא כבר עשתה על מנת לזכות בפדיון ובתגמול הזה? "אשאר בבית החולים הפסיכיאטרי עד יומי האחרון" כותבת לי מיטרה, ורק לא לסבול את החרפה הזה.

"It ain’t over till the fat lady sings", אומרים באמריקה. הגברת מטהרן היא דקת גיזרה. והיא אמרה את דברה. לא!. היא לא רוצה שפרויד ולאקאן יהיו לכופר עבור שיחרורה. לא ניתן לקפל כך אישה כמיטרה קאדיוואר. ביום שני, 4 בפברואר, בערב, "it’s over".

הקריאה לאחווה מקצועית נכשלה. ההסכם עם האוניברסיטה  מת בעודו באיבו. מתווה הפעולה השלישי: קמפיין של דעת קהל. אני כותב למיטרה: "ביום חמישי, תהיי מפורסמת". היא עונה לי: "אני מצפה ליום חמישי בקוצר רוח".

אוליביה מן המגזין Le Point  , מריה מן ה-Règle du jeu , אן מ- Lacan quotidien מוזעקות. אווה, מהוצאת הספרים של השדה הפרוידיאני, קונה את ה-URL mitra2013.com ובונה עם בעלה אתר אינטרנט עם יעוד מיוחד עבורה. פניה נעשית לחותמים פוטנציאלים ראשונים על עצומה דרך מכתב, דוא"ל וטלפון. חומר מסמני ראשון נוצר בחפזון: אני כותב את ההצהרה של 5 בפברואר; ועם ברנרד את המכתב לפסיכיאטרים האיראניים, בהנחייתו של ידידנו X *, דיפלומט מומחה בזכויות אדם.

פסיכואנליטיקאים! אנו מחולקים לרבוי של מגמות. יש את ה-IPA ויש את הלאקאניאנים. ב-IPA נמצאים יורשי פסיכולוגית האגו, הקלייניאנים, הארגנטינאים האקלקטים והארגנטינאים האדוקים, החברים שלי מן ה-   APA ואלה מן ה-  APdeBA, חסידיו של קוהוט, של קרנברג, של האסכולה הצרפתית, של הנוירו-פסיכואנליזה. יש מהכול. אני מבקש מוורה, שמכירה את כולם, ליצור עמם קשר. אני קורא לחבר ותיק שלי, מורה שלי בעבר, ידידי היקר הורסיו אצ'גויין, נשיא לשעבר של ה-IPA. הורסיו, חתום עבור מיטרה, בבקשה. Un abrazo fuerte. אני קורא גם לנשיא הנוכחי של ה- IPA, שאין לי הענג להכיר.

אנו הלאקאניאנים, היננו כתלמידי חכמים: שני רבנים, שלוש דעות. אנחנו מכירים היטב זה את זה, נלחמנו קשות זה בזה, אולי עוד נילחם יום אחד. אני קורא לכולם, מחברי ז'אן אלוש עד חברתי לשעבר אליזבת רודינסקו, מקלוד לנדמן ועד מארק שטראוס, שהם שכנים שלי בפריז 6. אני פונה אל כל האחרים.

יש גם פסיכואנליטיקאים עצמאיים, שהם אולי הרבים ביותר. יש פסיכותרפיסטים, רבים יותר, אם יורשה לי לומר, מן האנאליטיקאים stricto sensu. אני פונה לאיגוד העולמי לפסיכותרפיה, ולמייסדו אלפרד פריץ, לזכר ארוחת הערב שלנו אל מול תיאטרון ה- Odéon עם ליליה מאהג'וב וניקול אקנין.

יש פסיכולוגים. יש פסיכיאטרים. אני מבקש מכולם, בכל הדרגות, החברות, האסכולות, כתבי-העת,  לאמר איתנו לעמיתים האיראניים מה החשיבות שאנו מייחסים לכבוד האדם. האדם בו מדובר כאן אינו דבר מה מופשט. כאן, עכשיו, באופן מיידי, מדובר במיטרה קאדיוואר.

Let’s go !  כולם נותנים יד למאמץ, ומוציאים אותה משם. אחר-כך נמשיך לריב בשמחה.

פורסם ב-La Règle du jeu

Laregledujeu.org



מאמר של מרקו מאואס ב- La regle du jeu

Cuand Israël discrimine les transgenres homosexuels…

Marco Mauas

La communauté homosexuelle de Tel-Aviv est la plus importante du Moyen Orient.

Chez nous en Israël, le mariage homosexuel est une question politique. Le 4 janvier, le parti politique de gauche Meretz, avec le MK gay (membre de la Knesset¹) Dan Horowitz, conduisit des mariages gay simulés, devant le Rabbinat Central de Tel-Aviv, en signe de protestation contre les déclarations du Rabbi Ben Dahan, du parti de droite « Maison Juive »². Ce Rabbi conservateur disait : « Tout professeur de sociologie vous dira que la base de la nation est l’unité familiale. » Cependant, on célébra le 20 janvier le premier mariage transgender. Il fut télévisé sur Canal 2.

Shabi Gatenio, président de la division politique de l’Aguda, principale organisation LGBT en Israël, déclara : « Les hommes et femmes transgenres post-opérés peuvent enregistrer leur sexe et se marier légalement avec le sexe opposé. Mais il y a un problème pour les hommes ou femmes en transition ou qui n’ont pas été opérés. Ils subissent une discrimination : ils ne peuvent pas enregistrer leur sexe (gender) légalement. L’Etat d’Israël ne leur permet pas de s’inscrire comme un couple, car le mariage homosexuel n’est pas possible ici. »

Paradoxe ? Il semble que la religion accepterait un « mariage homosexuel via post-op ». Dans son Séminaire XIX, Lacan donnait une indication : « Pour accéder à l’autre sexe, il faut réellement payer le prix, celui de la petite différence, qui passe trompeusement au réel par l’intermédiaire de l’organe, justement à ce qu’il cesse d’être pris pour tel, et, du même coup, révèle ce que veut dire d’être organe. »

Donc, qu’est-ce que c’est, « l’homo » ? De quel trait s’agit-il ? C’est un débat entre religion et science. La politique du discours courant fait comme elle peut pour s’y installer. Quelquefois, les hommes et femmes de lettres ont l’avantage de lire l’actualité sous un angle inattendu. Ainsi, très éclairante est la ponctuation de Philippe Sollers dans son Fugues.

Lui prend aussi la chose du côté des paradoxes. Il fait un parallèle entre le jugement de 1934 sur l’Ulysse, de Joyce, « considéré comme non pornographique » et Lolita. « Les éditeurs lui demandent [à Nabokov] s’il ne pourrait pas mettre plutôt un garçon, ce serait moins choquant. L’homosexualité serait moins choquante. Comme tout nous l’indique aujourd’hui, la fable de l’homosexualité comme transgression de la sexualité aboutit au conventionnalisme le plus total. […] Au nom d’une pseudo-hétérosexualité qui n’a jamais existé que dans la tête de l’homosexualité, on arrive a une cocasserie générale, ce qui est très diffèrent de la censure antérieure, mais ce qui, d’une certaine façon, revient au même. L’acte immoral par excellence, voué, parait-il, à l’échec ou au malentendu, c’est ce qui peut se passer entre un homme et une femme. »

¹ Knesset : parlement israélien.

² Maison juive : “HaBayit Hayehudi”, parti politique israélien, droite nationaliste et religieuse, dirigé par l’ancien bras droit de Benyamin Netayahou, Naftali Bennett.