לערב ג'יאפ 20.4 מתוך: L'envers de la biopolitique Eric Laurent

לערב ג'יאפ 20.4

מתוך: L'envers de la biopolitique,  Eric Laurent (p-229)

אירוע (של) גוף, ההופכי של הביופוליטיקה

תרגום:ענת פריד

מרכיב מבשר אחר של האקטואליות שלנו בהוראה של ז'.א. מילר ממאי 2002 [1] : ההדגשה של הלא מודע הפוליטי על ידי לאקאן מנקודת המוצא של המפגש בסמינר שלו מה- 10.5.1967, היכן שהוא טוען בפעם הראשונה בבהירות כי האחר הגדול הוא הגוף, ולא הרוח, כפי שאחרים יכלו לחשוב : "האחר, בסופו של דבר [ ... ], זה הגוף [ ... ] עשוי על מנת לרשום דבר מה שאנו מכנים החותם [ ... ]. זה תמיד נעשה כך, [ ... ] ההתחלה הראשונית של מחוות האהבה, זה תמיד, במקצת, להתוות פחות או יותר מחווה זו [2]".  בשביל שפינוזה גוף מוגדר כהיות המקום של חותם פרטיקולארי, זה של האַפקט או של התשוקה – "היכולת להיות מושפע (tre affectéê), מוגדרת ככשירות של גוף לסבול כמו גם לפעול [3]". לאקאן הכליל את העיבוד הזה על ידי מה שהוא יכנה, בקונטקסט החדש הזה, הרישום של החותם שהולך מעבר לתו האונרי.[4]

הגוף כאחר גדול ימצא את מלוא פיתוחו  עד לתוצאה שמילר חילץ, כלומר הרצון של לאקאן להחליף את הלא מודע הפרוידיאני במונח "parlêtre". הוויה זו מהוברת לאמירה נשענת על העובדה שהגוף שלה, בטוח שהוא לא היא, אלא שיש לה אותו. גישה זו באמצעות ה- parlêtre מאפשרת לחזור מחדש להערה לגבי ה"לא מודע, הוא הפוליטיקה". את ההזדהות, מנגנון פוליטי פאר אקסלנס, ניתן לקרוא מחדש החל מהרישום בגוף, החל מהאירוע גוף. זה מה שעושה מילר בטקסט שנכתב בעקבות הפיגועים בינואר 2015 : "אני אומר שכל מוסלמי, יהא אשר יהא - למעט אולי כמה אומללים אשר השתרשו בתרבות, ˝מוסלמים של נאורות˝ המצהירים כך על עצמם, או לחליפין גאונים פרועים כמו רושדי – סובל, אומלל, חסר נחת, חש אי נוחות, במועקה, כאשר מתייחסים בחוסר כבוד למוחמד. לא כולם מטפלים בעצמם באמצעות קלצ'ניקוב, מאוד רחוק מכך, אולם כולם חשים, במידה זו או אחרת,אי נחת זו (Unbehagen של פרויד)." ונשאלת השאלה איך "לומר משפט ש [ ... ] מבטא קורלטיבי לאי הנאה גשמית charnel זו, של "אירוע גוף" זה (לאקאן) אשר, בהיפותיזה (שלו), נוגע/ משפיע (affected) על המוסלמי [5]".

זה קורא לתשומת לב שז'.א. מילר ניגש לאי נחת זו כאל תופעה טרנס אינדיבידואלית, באותו אופן שפרויד ניגש ל אי נחת בתרבות ולאקאן, שהופך כל אחד מארבעת השיחים לקשר חברתי. הוויה חסרת נחת זו, הייתה עבור פרויד הרגשה אתית משותפת בלב "הציביליזציה". פרסקטיבה זו מנגידה עצמה בדיוק למוסר הליברלי שלא תופס את הקהילה, אלא כצבר של החלטות אינדיבידואליות, מחוץ למימד של גוף פוליטי ככזה. זוהי הרחבה של נקודת המבט האינדיבידואליסטית הניאוליברלית העכשווית אשר התניעה מחדש את החיפוש של כל מה שניתן לכנותו כמשותף במרחב הפוליטי. ה- "common decency" הוא מונח אורווליאני. מעבר לפרטיקולאריות של התפיסה האורווליאנית, נציין תחילה כי אירוע גוף במובן לאקאניאני לא משפיע/נוגע על הגוף כאורגניזם של האינדיבידואל, אלא על גוף של סובייקט של שפה, אשר הוא מלכתחילה טרנס אינדיבידואלי.

---

[1] Miller J.-A., "Intuitions milanaises".

[2]  Lacan J., Le Seminaire, livre XIV, "La logique du fantasme", lecon du 10 mai 1967.

[3]  Deleuze G., Spinoza et le problem de l'wxpression, Paris, Minuit, 1968, p.202, note 14.

[4] Lacan J., Le Seminaire, livre XVII, "L'Envers de la psychanalyse", p. 206.

[5]  Miller J.-A., "La ˝Common Decency˝ de l'Oumma", Lacan Quotidien, n. 474, fevrier 2015.

הלא-מודע והמציאות העכשיווית-סולי פלומנבאום

 סולי פלומנבאום

אם לדידו של לאקאן, הלא-המודע הוא הפוליטיקה,  הרי זה מפני ששיח האדון הוא השיח של הלא-מודע.

הבה נראה מה אפשר להגיד על  האקטואליה או המציאות העכשיווית,  על הלא-מודע ועל שיח האדון.

מילר מתייחס לסיפור האקטואליה כדלקמן: "בתור פסיכואנליטיקאי, אני גם אזרח, אני חי את החיים של כל אחד מכם". על ידי כך מוותר מילר על המחבוא במובלעת הפסיכואנליטית כדי לטעון כי "סיפור  האקטואליה  אינה  פחותה בחשיבותה מן החלום , האקטואליה היא חלום שכולנו שותפים ליצירתו , והלא-מודע הוא הפוליטיקה, כפי שלאקאן טען, המעניק משמעות ליצירה  הזו".

אם אני מבינה נכון, קיים ויתור על מסגרת ההתייחסות הפסיכואנליטיקאית לצורך הכללה במסגרת אחרת, משולבת ושונה, שבה אנחנו מייצרים סיפור שהוא סיפור המציאות העכשווית. הלא-מודע הזה – שהוא הפוליטיקה – הוא מה שמביא את האנשים לקבל או לדחות את עצמם וליצור  הדקים ביניהם. אנחנו יודעים כי  דעת הלא-מודע נמצאת בזיקה לאחר,  הוא מדבר בפליטות פה, צוחק, חולם, מעיר אותנו.  זיקה זו לעולם היא שליטה על השיח.

המובלעת שאליה מתייחס ז'.א'. מילר יכולה להוביל אותנו להצדיק את הפחד; במקרה כזה עלינו להתעורר, כדי להיות אחראים על ההתענגות של כל אחד מאיתנו, כשאנחנו מציבים מכשולים להכרה בשיח השולט בנו.

בספרו Un esfuerzo de poesiaטוען מילר כי הפחד מהווה גורם בפוליטיקה וגם במלחמה. אליבא דמילר, הפוליטיקה היא גם זיהויו של הפחד. "shok and awe  , הלם ואימה, לשתק ולהפחיד. על כל אלה הם מסתמכים כדי להשיג ניצחון מיידי."[1]

ההתנגדות ללה פן, פירושה אי-הסכמה עם משטר שאופק אמירותיו הוא כינונו של הפחד.

הפסיכואנליזה יכולה להזהיר, יכולה להגיד דברים אחדים בנוגע לאקטואליה, מכיוון שלרשותה עומדים כלים מסוימים כדי לעשות זאת ולזהות את הפחדים שלנו, אשר נובעים מהשיח הפוליטי השוכן בתוכנו, מהאחר בעבור כל אחד. כל זאת, בתנאי שהמוחלט חל על נושא האמירה.

השנה מציינים בישראל יובל לכיבוש האדמות הפלסטיניות. השיח על אודות הכיבוש מפצל אותי  יוצר בנו סדקים ומכאיב. ואף על פי כן,, החשיבה על אסכולההעתידי שאני חולמת עליו פירושה הידיעה כי למעשים שלנו יש השלכות לגביו. אני מוצאת שם פחד שחוצה את הסובייקטיביות שלי, ואני לא יכולה להגיד, או לא אוכל להגיד, שלא ידעתי...

אסכולה  העתידי – שבו קיים האמיתי בכל מקום שבו מתקייםאסכולה– היא  אסכולה  שמאפשר לעשות, באמצעות האמיתי הזה, את מה שיכול לתמוך בשיח של הפסיכואנליזה. הבה נזכור כי שיח זה הוא, בעצם, ההפך מהשיח של האדון.

במאמרו "האסכולה  הלאקאניאני", טוען מילר: "בפסיכואנליזה, האדם אחראי על מה שלא רצה, על מה שלא ידע ועל מה שעשה כשלא ידע מה הוא עשה". כשאנחנו פועלים ביחס לאסכולה כמו באנליזה, עלינו להיות אחראים על התוצאות שלא לקחנו בחשבון. אם ניקח בחשבון את הדברים האלה, לא יהיה לנו בפני מי להתנצל  נוכח תוצאות  הרות אסון. לא נוכל להתנצל בטענה כי 'לא ידעתי ש'...".[2] אין לזה תוקף בפסיכואנליזה.

אין זה עניין פשוט; ההצהרות המוחלטות מפרידות, ואנחנו מדברים על אסכולה האחד. אבל מה שניתן למנוע הוא מה שאומר ג'רארד מילר כי אחד היעדים של הרפובליקה החמישית הוא לגרום לכך שהפוליטיקה תימאס על כולם, לשכנע אותנו כי זה לא העסק שלנו וכי המלך שייבחר ידאג לכול.[3]

ומכאן הזהירות וההמתינות– ובפסיכואנליזה ידוע לנו במה מדובר – אבל גם הנחישות והדעת הנחוצות כדי שאדון שאינו רוצה לדעת ואינו רוצה לעבוד, לא ישתלט כליל על חיינו.

---

[1] J-A Miller, Un Esfuerzo de Poesia, Ed. Paidos, 2016, pag 202,203

[2] Http://www.wapol.org/es/las_escuelas/TemplateArticulo.asp?intTipoPagina=4&intEdicion=1&intIdiomaPublicacion=1&intArticulo=289&intIdiomaArticulo=1&intPublicacion=10

[3] VSU,(el voto supuesto útil), Gerard Miller

https://www.dropbox.com/s/hks86j56okj00v6/G%C3%A9rard%20Miller%20%20Sobre%20el%20VSU%20%28el%20voto%20supuesto%20%C3%BAtil%29%20%2821.03.2017%29.pdf?dl=0