קריסטיאן אלברטי : פסיכואנאליזה, זה היפך הוחלט של החזית הלאומית. 636 LQ

Francisco Goya

עיון מחדש של הסדר הסמלי....

למעשה, האידאולוגיה הלה-פניסטית מאיימת על חירויות הציבור. בהקשר לעליית הפופוליזם האירופאי והעולמי, בחירת מרין לה פן עלולה לגרום לערעור מסוכן של החברה הצרפתית,  עם השלכות שלא ניתן לחשב. דבר המעורר עוד יותר את רגישות הפסיכואנליטיקאים היות והסדר הסמלי הנמצא בעיצומה של  הגיה, מערער את המסורות, את המנהגים, את המבנים הבסיסיים של החברה ושל המשפחה. המנגנונים שאפשרו אינטגרציה, אפילו הטמעה של הפרטים בחברה, כל הכוח הסינקרטי של הפוליטיקה התנפץ. הירידה של המשותף מלווה בצמיחה עולמית של היבדלות. תשובתה של הפסיכואנליזה היא בכל מקום ותמיד אנטי סגרגטיבית . היא מביאה את הסובייקט לתפוס מרחק מההזדהויות ההמוניות, אילו שתמיד דוחפות את הפרט להתמקם בקבוצה אחת נגד האחרת: הם ואנחנו.

-למרות שהסירו את הפן הדמוני מהרטוריקה של מרין לה פן, היא מגרה את המבנה החברתי המזיק ביותר של דחף המוות.

אך למרות הסרת הדמוניזציה של הרטוריקה של מרין לה פן, עם תקשורת וההעמדות הפוליטיות שנרמלו את החזית הלאומית, היא  מחניפה ,מגרה ומלהיבה , באופן תמידי וללא הרף את התצורה החברתית המזיקה ביותר של דחף המוות, שיכול להיקרא  "דחף ההיבדלות". היא מחריפה את נטיות העימות של ה-אנחנו נגדם. תוכנית כזו נוצרת כדי להלהיב שנאה, לגרום לתחילת מלחמת אזרחים, מצדיקה את פירוק השלטון והחוק , את ההקמה המקבילה של שלטון סמכותי, ויום אחד, את הפרקטיקה של טיהור אתני המוצג כדרך יחידה להחזיר את הזהות לעם. 

אגנס אפללו; הרהורים על "הרגע לראות", LQ 661

......

"הרגע לראות" מציין את ההצלחה הגדולה של אגוד וגיוס הדעה הנאורה תוך זמן קצר. הוא מעיד על יחס ישיר  של פסיכואנליטיקאים באוריינטציה לקאניאנית  לממשי שהוא מפרש. עיסוק בשיח האנאליטי מצריך דמוקרטיה פעילה. זאת, על מנת ליצור ולשמר פעולה מובנת שתזכיר את הזכויות הדמוקרטיות הבסיסיות, אלמלא הם, השיח האנאליטי אינו מתאפשר. מ-2003, שנת הרצח הכושל של הפסיכואנליזה ועד 2017 שנה בה הדמוקרטיה היא זו שעלולה להירצח, חלפו כמעט 15 שנה שמצביעים על כך שהאיווי של האנליטיקאי נמצא בחזית בכדי להבחין ולנבא על האי הנחת בדמוקרטיה ובכדי לארגן את התגובה.    טקטיקה, אסטרטגיה ופוליטיקה בלתי נפרדות. פסיכואנליטיקאי ראוי לשמו לא יכול להתעלם  מזה. חוות הדעת הנאורה והפסיכואנליטיקאים יכולים  ליצור קרש קפיצה מדהים כדי להחיות מעשה טרילוגי     "חירות, שוויון, אחווה" תוך כדי כיבוד השוני של כל אחד. "הרגע לראות" מתעלה על המפלגות הפוליטיות. הוא מאגד תחתיו  את תומכי הדמוקרטיה שהוא מפרש ללא היסוס. הלאמר היטב נדרש. אין  לערבב בין כל המועמדויות לנשיאות. קיים גבול בין הדמוקרטיים והטוטליטריזם, וזאת ללא קשר לסמבלאנט ממנו הוא מעוטר. "הרגע לראות" יזמן את עצמו בחיי המדינה בכל הסוגיות הגדולות החברתיות.  

פיליפ דה ג'ורג' -זכויות אדם ואיווי ההוויה  המדברת, , LQ 625

.........

המהפכה הצרפתית מסרה לאנושות את ההצהרה.  מילנר מפרט את הרציונל, העקרונות וההשפעות. הוא שם דגש במיוחד על המפריד והמאחד בכותרתו, זכויות אדם וזכויות אזרח. הצירוף אינו נוכח לצורך כפל או סופרפוזיציה של שתי הרשומות . הוא מצביע על האקטואליות, הכוח החתרני והמשחרר. כי היום אנחנו אזרחי הרפובליקות שלנו ואנו קשורים למה שמעמד זה מעניק לנו. אבל אדם - מ "זכויות אדם" - הוא האחרים: הלא-אזרחים ללא "מדורה"  או מקום להתאסף סביבו, ללא צורך עוד בסכסוך בינלאומי כדי לזורקם, נודדים  ושדופים על כבישי העולם. "זכויות האיש / אישה באות מהגוף; הינן אוניברסליות ובלתי משתנות בזמן ובמרחב. זכויות האזרח נובעות מההבנה ומהתרבות; הן משתנות בהתאם לחוקות ולמדינות" זכויות האדם, זה מה שמסרבים לפליטים. זוהי דאגה של גופים ממשים.

מארי לורן, הפוליטיקה היא ההחלטה, LQ 656

.....

פחד זוכה לעכשוויות בוערת. בפסיכואנליזה, אנו מבדילים בין הפחד והמועקה. המועקה היא כאשר אין אנו יכולים לומר ממה אנו פוחדים. ישנה נוכחות של דבר מה, אך דבר מה זה הינו פנימי ולא מוגדר. הפחד מאפשר לכסות את המועקה, עם מילים המציינות אובייקט. היא נרשמת בפיקציה, לכן לאקאן יכול לומר שהיא  מטעה, בניגוד למועקה שאינה משקרת. הפחד הוא חלק בלתי נפרד מהפוליטיקה. הוא חוצה משטרים ואידיאולוגיות שעבורם  תפעול העלילה הינו אסטרטגי, ונדרש עבור כך לערוך עבודה על השפה. אבל לשפה יש את חוקיה- למשל, לגרום למשהו שלא קיים להתקיים. - וזה יכול להוות מקור לכל תיאוריות הקונספירציה. מהצד השני, אף אחד אינו יודע מה הוא אומר כשהוא מדבר. "אני הוא אחר." קיים פער בין מה שאני רוצה לומר לבין הנאמר והנשמע. לכן, בזמן שאנו מדברים, אנו תמיד עושים קפיצה.  נקיטת עמדה בשפה היא ראשית כל, ההחלטה לנקוט עמדה בשפה. באופן טראנס-אינדיבידואלית , כל אחד  נחצה על ידי שיחים להם יש מילות מפתח (אדון-מילה) וכל אחד נדרש לבחון את  התוצאות ...

בסבב שיחים, לעיתים שיח של שנאה לוקח פיקוד. אסון שעבר אינו מגן עלינו מזה העומד לבוא. אין להאמין כי שנאה פוסקת את מרוצתה, מפני ששנאה שייכת לסובייקטיביות האנושית. פרויד  למד לקחים ממלחמת העולם הראשונה באי-נחת בתרבות ובתשובתו לשאלתו של איינשטיין: מלחמה למה? התרבות בלב הקשר החברתי אינה  פותרת את המובאות הסתומים הדיחפיים. כיום, אנו עדים לחזרתו של שיח השנאה על ידי הצהרות ציניות. ערבובים, בלבולים, מיתולוגיות של שנאת זרים מפיצים את הפחד מהזר, מהמהגר, מבנו של המהגר, מהגולה... ומי אינו גולה? השנאה  חודרת ושורפת כל. 

פוליטיקה הינה החלטה של כל אחד, היא לא לסמוך על איוויו של האחר הגדול בנוגע להחלטות חיינו. בפסיכואנליזה, היינו קוראים לזה נרקיסיזם של הסיבה האבודה: להיכנע אל מול איוויו של האחר הגדול דרך וויתור על איווינו בשם עקרונות "קדושים" איתם אנו מתעטפים. כיום, ניתן לראות כי מילות המפתח ( אדון-מילה) של שיח החזית הלאומית נותנים את הטון לשיחים האחרים, שנקראים להשיב. הוא הצליח לעשות כך שגם אם מתנגדים,  משתפים פעולה, כפי שלימד אותנו לאקאן...

פוליטיקה, היא החלטה. האמת הדמוקרטית הינה אמת בריבוי. הדיון והריב מכתירים אותה. עלינו להיות אסירי תודה לאישיויות הפוליטיות עבור העדות שהם נותנים לנו בנוגע ליכולתם להרגיש נוח אל מול מחלוקות. תקופתנו הינה תקופה של הפחתה לקרדיט שאנו נותנים לפוליטיקה וזינוק של השיח הקפיטליסטי המותיר אותנו לבד, צורך מוצרך.

המטרה היא להפוך את השבר שבין השיח הלה-פניסטי לאחרים לגלוי, לגרום לו להישמע. האתגר הפוליטי הוא לדעת  להפוך לפעילה את אי-ההבנה המניעה אותנו,  בכדי להמציא קולקטיב שיוכל לקבל ולא לדחות את הייחודי ביותר בכל אחד.

לאונרדו גורוסטיזה, קרל שמיט והפנאטיים, LQ 656

כפי שציינתי, הפנאטיזם הינו החבר הבלתי מופרד מחשיבה העושה משנאת האחר, בסיס לפעולה. וולטר ידע להילחם בכל סוגי הפנאטיזם. הוא זיהה את המחלה הזו, השוכנת בלבו של האדם,  וחוסר פשרנותו מסכנת את הדו קיום בכל חברה מתורבתת . מכיוון שהפנאטי אינו אדם בעל אמונה (דתית, פוליטית או אידאולוגית) בה הוא תומך בלהט וחריפות. הוא רואה באמונתו לא רק זכות שמגיעה לו, אלא חובה עבורו ועבור כל האחרים ומחובתו לגרום לאחרים להאמין במה שהוא מאמין או להתנהג כאילו הם מאמינים.  אחרת, החיסול של האחר הוא הכרחי. וולטר, הראשון שסיכם את הסכנה הגלומה דרך ביטוי תמציתי : " תחשוב כמוני או תמות!" (קרל שמיט וארנסט יונגר, קצין ממשל הכיבוש הצבאי בפריז). במקום בו מתחולל גזר דין נורא זה לא יכול להתקיים פלורליזם, פוליטי, אומנותי, אינטלקטואלי או כפי שהוא מופיע בהתנהגויות אישיות. כמו כן אין שם פרקטיקה אפשרית  לפסיכואנליזה הראויה לשמה. כאמור בקריאה זו שאנו מעודדים  לחתום עליה " אין פסיכואנליזה ראויה לשמה ללא מדינת  חוק, ללא חופש ביטוי ותקשורת, ללא נשימה פתוחה ודינאמית של חברה פתוחה ", כלומר חברה בלי פנאטיזם, או חברה שבה פנאטיזם ללא גבול, לא נוצרת, כמו השנאה כאופציה בסיסית. כפי שציינה כריסטיאן אלברטי, השיח האנליטי מנוגד לשיח המעודד עימות בין "הם ואנחנו" , בין אויב וחבר, מכוון אל המרחק שסובייקטים יכולים לקחת מההזדהויות ההמוניות ולכך שכל אחד יוכל לבודד את הבדלו המוחלט, את מה שעושה אותו בלתי ניתן להשוואה עם האחר. ובכך השיח האנליטי לגמרי אנטי-טוטליטרי במהותו ומתגלה כלא "כפוף" לכל סוג של פנאטיזם.  שהוא. אך עבור הפסיכואנליטיקאי, אין מילה אחרונה. להאמין שקיימת מילה אחרונה מוביל ישירות לפנאטיזם ולהכות את המתנגד. כפי שאמר ז'אק-אלן מילר, "מחיקת היריב הינה דרך ללכד יחד את האחר ה של האחר ". לכן, הפנאטיזם ,שיהיה הדתי, הפוליטי או האידאולוגי תמיד מנסה להחניק את ריבוי הקולות והדעות שעלולות לערער את האמונה- בסופו של דבר תמיד דתית- שקיים אחר של אחר .

קתרין לזרוס מאתה   ,מרין לה פן: נוחיות הגרוע מכל, 630LQ

"מי שישן בזמן דמוקרטיה עלול להתעורר בדיקטטורה." זה מה שאפשר היה לקרוא על השלטים שנופפו המפגינים המתנגדים בקונגרס של ימינים קיצוניים ופופוליסטים אירופאיים ,בינואר בקובלנץ, בגרמניה, בו מרין לה פן השתתפה. מונעת על ידי ה Brexit ובחירתו של דונלד טראמפ, היא הכריזה כי 2017 תהיה "שנת ההתעוררות של עמי אירופה הקונטיננטלית." אם כך, זה ישן. לא כולם, אבל התעוררות נדרשת! לא זו! לא זו של "הכביסה הגדולה" שאלה החושבים את עצמם ללא רבב וכתם מטיפים לה , לא זו של העמים שמתנחמים מפוליטיקת הגרוע ביותר. "התעוררות היא אחת מהסירות שלי, היא ברק" לאקאן אומר זאת ב1975 בסמינר RSI ב11 לפברואר. הוא מוסיף כי התעוררות, דבר מה שלא קורה לו הרבה, מתמקם ברגע בו הוא יוצא מהשינה ויכול לזכות ברגע קצר של צלילות, דבר שכמובן לא נמשך. לאחר מכן הוא נכנס כמו כולם ל "חלום הזה הקרוי מציאות, כלומר בשיחים להם אני משתייך ודרכם אני מנסה לפלס את הדרך לשיח הפסיכואנליטי. זה מאמץ מפרך ".  צלילות הינה מילה נוספת להתעוררות. ב « L’insu que sait de l’une-bévue… » (17 למאי 1977), הוא טוען כי " מחלת נפש  שהיא הלא מודע ,לא מתעוררת, אין אף מקרה של התעוררות". " ברגע שהאדם ישן, הוא,   une-bévue , בכוח הזרוע וללא שום הפרעה". זה נותן מדד של דרישה לאנליזה, לאנליטיקאי, של פרקטיקה חדה,על הקצה, נגד הירדמותו של השיח הרווח...

פסיכואנליטיקאים חייבים לעבוד למען התעוררות, נגד שיח בזוי שהופך לנפוץ. לאקאן נהג לומר שאנו חולמים שנתעורר. הממשי של התקופה מחזק את האזרח באי-רצון-לדעת. ז'אק-אלן מילר, בנוגע לאקט האנאליטי, ב1980, דיבר על כך ש"ההתעוררות היא בלתי אפשרית אם, כפי שמנסח לאקאן, הלא מודע מחייב שאנו לא חולמים רק כאשר אנו  ישנים" . הוא גם כתב שבהוראתו האחרונה של לאקאן, האנליטיקאי  "מאשר על ידי נוכחותו את המפגש עם הממשי" , זה שעמו כל אנליזנט מתעסק. האם מפגש זה אינו מחייב  עבור כל אל שנוכחים במקום זה גם שמירה על ערנות חדה ונחושה אל מול הממשי של תקופה זו?

תרגום- קרין סמוטריאז   

קריאה -אורית וייס ,אנט פלד.

תודות לזיו נוימן.

טוטליטאריות ופסיכואנליזה מסע קצר אל גרמניה הנאצית מאת לאורה סוקולובסקי

   

תרגמה: סולי פלומנבאום

עריכה: עמרי גילן      

בחודש יוני 1933 פרויד כתב: "העולם הולך והופך לבית כלא ענק. גרמניה היא הצינוק הגרוע ביותר בו. מה שיקרה כאן, בצינוק האוסטרי, אינו ודאי. אני צופה הפתעה פרדוקסלית בגרמניה. הם התחילו בהכרזת הבולשביזם כאויב המוסרי שלהם, ובסופו של דבר הגיעו למשהו שלא יהיה שונה ממנו, למעט העובדה כי אחרי הכל, הבולשביזם אימץ את האידיאלים המהפכניים, בעוד שאלה שההיטלריזם דוגל בהם הם ימי-בינימיים וריאקציונריים גרידא. נראה לי כי העולם הזה איבד את חיוניותו ונידון לאבדון".[1]

בהגיעו לשבעים ושבע שנותיו, צלח פרויד חמישה ניתוחים בשנה הקודמת ולא חשש במיוחד לחייו. מה שהדאיג אותו היה עתיד הפסיכואנליזה בקרב התרבות.

האם הפסיכואנליזה תוכל להימלט מהריסת המנגנונים הדמוקרטיים? הגדרתה כמדע שֶאַל לו להיות מעורב בפוליטיקה – על פי טענתו של ג'ונס – לא נראתה כאופציה טובה. הנאצים פיתחו את הפסבדו-מדע של האדם הגרמני והמשטר הנציונל-סוציאליסטי טבע בתוך אווירה מוזרה של מעין-מדעיות. האידיאולוגיה הטוטליטארית הזאת נשענה על היגיון של הדרה, שנבע מתפיסת הגזע שנוצרה בתרומתו של השיח המדעי. הואיל ולא ניתן היה לצמצם את המדע לתחום הביולוגיה התורשתית, גם הפסיכולוגיה היתה חייבת להעמיד את עצמה לשירות ההכוונה מחדש והפריסה המורחבת של העם הגרמני. התרפויטים היו חייבים להעמיד את כישוריהם לשירות האומה, על מנת להכשיר את הלבבות למלחמה. מכיוון שהנאצים האמינו בטכניקה, בעלי התפקידים הבכירים התעניינו בתחום הפסיכולוגיה התעסוקתית, ההתנהגותית-התקפית והמנהיגותית.

בחודש אפריל 1933, קרצ'מר התפטר מנשיאות האגודה הכללית לרפואה פסיכותרפויטית. יונג, סגן הנשיא של האגודה מאז שנת 1930, חזר לכהן כנשיא החל מחודש יוני. מצד שני, הפסיכותרפויטים הגרמנים בחרו בפרופ' מתיאס גרינג – פסיכיאטר שנקט בגישה עוינת כלפי תפיסתו של פרויד של המיניות אצל ילדים – בתור פיהרר. מתיאס גרינג היה בְּכור לענף הוותיק ביותר של משפחת גרינג מווסטפאליה, ובן דודו הֵרמן שהיה מצאצאיה היה האישיות הפוליטית השנייה בחשיבותה ברייך השלישי. למעשה, הרגשות המשפחתיים של הרמן גרינג התפתחו ככל שכוחו הלך וגבר. כמוהו הגן על קרובי משפחתו, וקשרי אבות-בנים אמורים היו לפתוח את דלתותיהם של שלושה שרים בבוואריה (שר התרבות, שר החינוך ושר הפנים) בפני הפסיכותרפויטים שהצטופפו מסביב למתיאס גרינג. ב-15 בספטמבר 1933 הם יצרו מדור גרמני חדש של האגודה שלהם, תחת השם Deutsche allgemeine ärztliche Gesellschaft für Psychotherapie (DAÄGP). וכך, בסתיו 1933 פעלו שתי אגודות לפסיכותרפיה בגרמניה. יונג היה נשיא הענף הבינלאומי, האגודה הגרמנית לפסיכותרפיה. קריאה לעומק של "מיין קאמפף" הועלתה על סדר היום של האגודה ההיא על-ידי ד"ר גרינג, מתוך הכוונה להפוך את הספר הנ"ל לבסיס העבודה של הפסיכותרפויטים העתידיים. אותה דמות מכַוונת וחסינה נבחרה מתוך שיקול אסטרטגי להגן על הפסיכותרפיה ולקדם אותה ברייך השלישי. בדומה לפסיכותרפויטים אחרים בתקופה ההיא, מתיאס גרינג שאף להביא תחת קורת גג אחת את המגמות הפסיכותרפויטיות השונות. הוא העריך כי המחלוקות בין האסכולות השונות בפסיכותרפיה ובפסיכואנליזה היו הסיבה לסכסוכים מיותרים שהיו עלולים לעכב – או למנוע – את ההכרה בפסיכותרפיה בקרב אנשי הרפואה בזמנו. החל ממחצית שנות העשרים ביקשו הפסיכותרפויטים לצמצם את ההבדלים בין הפסיכואנליזה לפסיכותרפיה, במטרה להציג חזית אחידה מול הפסיכיאטריה האקדמית שעסקה במחלות המוח ומערכת העצבים. כתוצאה מכך, הפסיכותרפויטים האלה ראו את האיחוד והפישוט כצו הכרחי נוכח צמיחתו של הנציונל-סוציאליזם. הסיסמאות של המשטר החדש התאימו להם כמו כפפה ליד, ואמורות היו לחזק את שאיפותיהם להיפטר מהפסיכואנליזה.

מרטין שטמלר, הרופא היועץ של המשרד למדיניות הגזע של המפלגה הנציונל-סוציאליסטית, פרסם בקיץ 1933 מאמר על היהדות ברפואה שכלל את הקטרוג החמור הבא: "הפסיכואנליזה הפרוידיאנית מהווה דוגמה אופיינית לדיסהרמוניה הפנימית בין החיים והנשמה שבין יהודים לגרמנים [...] עלינו לאזור אומץ ולדחות את הפרשנויות האלה של הנפש הגרמנית, ולהגיד לאדונים האלה מסביבתו הקרובה של פרויד שהם יכולים לעסוק בניסויים הפסיכולוגיים שלהם רק עם חומר אנושי השייך לגזע שלהם".[2]

על פי האיש הזה, בעלי הברית הגרועים ביותר של כוחות הרשע היו מגיני ההומוסקסואליות וכל אלה שתקפו את ערכי הבתולים הנשיים והמשפחה המונוגמית. סקסולוג כמגנוס הירשפלד, שצידד ברעיון של אופיה המולד של ההומוסקסואליות וקרא לביטול הסעיף בחוק העונשין שהרשיע את ההומוסקסואלים, בוודאי נראה להם כייצוגו של חורבן המשפחה הגרמנית. מה שנטען נגד רפורמטורים מסוכנים מעין אלה היה הניסיון להסית את הגרמנים להגבלת הילודה, בזמן שהנאצים רצו להילחם נגד הירידה בשיעור הילודה. הירשפלד, שהשתתף בהקמתה של האגודה הפסיכואנליטית הראשונה בברלין ב-1908 יחד עם קארל אברהם, ייסד בשנת 1919 את המכון לחקר המיניות. המכון שלו בברלין נסגר על ידי הנאצים ב-6 במאי 1933. כעבור ארבעה ימים, הספרים שבספרייתו נשרפו יחד עם ספריו של פרויד בכיכר האופרה. כמו בתחומים אחרים, הנאצים התנהלו בלשון נקייה. בקיץ 1933 כתב מתיאס גרינג לנוירולוג הנאצי ולטר צימבל: "עכשיו כשספרי פרויד נשרפו, עלינו להסיר, למשל, את המילה 'פסיכואנליזה', כפי שיש להחליף את הביטוי 'פסיכולוגיה אישית' בביטוי 'מדעי אופי יישומיים'".[3]

אחרי שבועות ספורים צללה גרמניה אל תוך הכאוס. כאשר פון הטינברג, חבר ותיק של האגודה הפסיכואנליטית בווינה – שתמיד חשדו בו – קיבל מינוי באוניברסיטת ברלין, שלוותו של פרויד הופרה: "אציל, ארי, מוקיון, שוטה וטיפוס מלוכלך; אם כן, הוא נראה מכל הבחינות כאדם הדרוש לתפקיד זה".[4]

ואכן, קידומו של פון הטינברג לדרגת פרופסור לפסיכותרפיה היה בשורה רעה מאוד. הוא היה חלק מקבוצה של פסיכותרפויטים שזכו לתמיכתם של הנאצים ושאמורים היו לשאוף להסיט את הפסיכואנליזה הפרוידיאנית מנתיבי האורתודוקסיה לכאורה שלה. מינוי זה היה אחד מהסימנים הראשונים לקריסתה של הפסיכואנליזה באמצעות צורה חדשה של פסיכותרפיה: רפואת הנפש הגרמנית (Deutsche Seelenheilkunde).

לאמתו של דבר, הפסיכואנליזה לא נאסרה באופן רשמי בגרמניה הנאצית: הפסיכואנליזה נושלה מיהדותה. הדרה זו לא היתה יכולה לגרום לתוצאות הדומות לתוצאות האיסור, שכן היא היתה אמורה לאפשר לאנליטיקאים "הנוצרים ממקור גרמני טהור" להתנועע עם שרביטם של הפסיכותרפויטים האריים. מרחק כזה בין האיסור לבין טיהור הגזע של הפסיכואנליזה בגרמניה הפך לגורם מכריע. מצב זה נתן לפסיכותרפויטים הנאצים את האפשרות להתערב בנעשה במכון הפסיכואנליטי בברלין, שזה שנים עורר את קנאתם.

מכון זה והמדיניות שלו עוררו לא רק תאוות בצע, אלא גם פרויקט גדול ממדים. לאחר שיעבור אריזציה, החל מאמצעי ההפצה העיקרי שלו, ניתן יהיה להסיר את שמו של פרויד ולא לדבר שוב על המיניות או על תסביך אדיפוס. עצמאותה של הפסיכואנליזה היתה הבעיה העיקרית, ומכאן צמח הרעיון הממאיר להושיט יד לאנליטיקאים האריים שבמכון בברלין. מכיוון שחשד בפרוידיאנים, מתיאס גרינג לא רצה להציב אף לא אחד לצדו; בספטמבר 1933 הבהיר: "הכרחי להעניק לפסיכואנליטיקאים הוותיקים את ההזדמנות לומר האם הם יכולים לתרום משהו למדינה החדשה".[5]

בחודש דצמבר באותה השנה, ד"ר קינדל –נוירולוג מברלין – שלח לפרופ' גרינג מזכר ובו קבע כי ההתארגנות מחדש של האסכולות השונות תחת קורת גג אחת היתה בעיצומה, והוסיף כי היונגיאנים, אסכולת הקרקטרולוגיה היישומית ואסכולת הטיפול האוטוגני של שולץ לא יראו בכך בעיה. הפסיכואנליזה היתה הילד הבעייתי האמתי. היה צורך ביצירת מצב שבו הפסיכואנליטיקאים יוותרו על בדידותם הזוהרת, על-ידי הפיכת הגבולות בין האוריינטציה הפרוידיאנית לבין האסכולות האחרות לחדירים.

ברגע שהפסיכותרפויטים שסביבו חיפשו את האמצעים להרחיב את פעולתם, מתיאס גרינג היה שרוי באי-נחת מפאת כהונתו המחודשת כמנהל המכון היוקרתי בברלין. בוהם ומילר-בראושווייג – שניהלו יחד את המכון הפסיכואנליטי מאז עזיבתו של מקס אייטינגון לפלסטין – נפגשו עם מתיאס גרינג בנוכחותו של ד"ר הרברט לינדן, יועץ מיניסטריאלי להשבחת הגזע ולגזע במשרד הפנים. פסיכיאטר זה, שישתתף באופן פעיל בתכנית T4 להמתתם של חולי נפש, הציע להם לשתף פעולה בהקמת מכון חדש שיכלול את ענפי הפסיכותרפיה השונים.

המכון הגרמני לפסיכותרפיה ולמחקר פסיכולוגי, הידוע יותר בשם "מכון גרינג", נוסד ב-14 ביוני 1936. הוא היה אמור להשתלט על עבודות המחקר, החינוך והניהול של המרפאה לנזקקים. נציגי שלוש אגודות השתתפו בהקמתו: האגודה הפסיכואנליטית הגרמנית, אגודת ק' ג' יונג וחוג המחקר היישומי על האופי. שלוש האגודות האלה זכו למעמד של קבוצות עבודה. באפריל 1937, מכון גרינג מוּקם במתחם שמאז 1928 עמד לרשות המרפאה הפסיכואנליטית. תוכניתו של מכון גרינג שאבה השראה – למעשה מתוך היעדר מוחלט של דימיון – מהתוכנית שהוכנה לפני כן על-ידי אייטינגון וצוותו.

דוגמה זו מראה כיצד דוחה הטוטליטאריות את הפסיכואנליזה ואת הסדק שבין ידע ואמת, שתחום דעת זה מכניס בעולם. המערכת הפוליטית הזאת רוצה לייצר את האחד מתוך היענות לקריאה של "מעמצמות האופל של האני-העליון", כפי שלאקאן הסביר ב-1947.[6] כיבוש האחדות וההתעלות שנגרמת על-ידי התלכדותו של העם המאורגן מאחורי המנהיג העליון שלו היו חלק מהסיסמאות המושמע(?)ות של הימין הקיצוני הגרמני בתקופה ההיא. היה צורך בחיסול הניסיון הפרוידיאני בכל מחיר, לשם ניצול מרבי של הטכניקות התואמות את ההיטלריזם. דובר אז על ניסיון לפעול מתוך חיסולם העריץ של חייהם של חסרי הערך (unwertes Leben), באמצעות הדבקות בפרויקט הנאצי להנדסה חברתית ופיתוחו של סדר חברתי מלאכותי.[7]

---

[1]     Sigmund Freud à Marie Bonaparte, lettre du 10 juin 1933, Ernest Jones, La Vie de Sigmund Freud, t. III, Les dernières années 1919-1939, Paris, PUF, 2006, p. 208.

[2]     Martin Staemmler, «Le judaïsme dans la médecine» (1933), Karen Brecht & al., Ici, la vie continue d’une manière fort surprenante…, Contribution à l’Histoire de la Psychanalyse en Allemagne, établie par Mijolla (de) A. & Renz V., Paris, Association internationale de psychanalyse, Paris, 1987.

[3]     M.H. Göring à W. Cimbal, lettre du 6 août 1933, ibid., p. 243.

[4]     Freud à Jones, lettre 615 du 23 juillet 1933, Sigmund Freud - Ernest Jones, Correspondance complète (1908-1939), Paris, PUF, 1998, p. 828.

[5]     M.H. Göring à W. Cimbal, lettre du 6 septembre 1933, Karen Brecht & al, Ici, la vie continue d’une manière fort surprenante…, op. cit, p. 246

[6]     Jacques Lacan, Autres écrits, Paris, Seuil, 2001, p. 120

[7]     Zygmunt Bauman, Modernité et Holocauste, Paris, Complexe, 2008, p. 115-117.