16.7.17, יום ראשון בערב יתמקם "מאהל זדיג" בירושלים, במכון ון–ליר

דיאלוג עם מכתבה של סוזנה הולר ,"פסיכואנליזה ופוליטיקה"

 

אני מברכת על הדיאלוג שנפתח בג'אפ  סביב הסכסוך הפלסטיני-ישראלי והשלכותיו על הקהילה המקומית, אך  מסתייגת מהתוכן  שלהמכתבה של סוזנה הלר וזאת משלוש סיבות מרכזיות:

1- הכותרת מטעה- אין בדיון דבר שנוגע לפסיכואליזה ופוליטיקה. אם כבר הכותרת הייתה צריכה להיות 'היסטוריה ופוליטיקה' או "סוציולוגיה ופוליטיקה" אבל במכתב  אין דבר הקושר אותו ל"פסיכואנליזה". אדרבה, , הכותרת מביאה ברגל גסה את הפוליטיקה אל תוך הפסיכואנליזה , מהלך שאנו בוועד מנסים למנוע מזה זמן רב ולא את הפסיכואנליזה לתוך הפוליטיקה  כמו שמילר המליץ .

2-     סוזנה מקדישה את מרבית המכתב לדבריה של  פרופ' ענת מטר, (אשר הפתיעו אותה עמוקות) , אך את ענת מטר לא הזמנו לשוחח בג'אפ, אז למה להכביר  במכתב העוסק בעיקר בהשקפת עולמה ?

3- מעבר לכך ,לדעתי,הפרשנות של סוזנה לדבריה של ענת מטר שגויים.  הטענה שהיה מוטב לו המדינה לא היתה קמה, היא לא "הזמנה להעלם"  כפי שהיא מפרשת. גם בובר, מגנס, עקיבאארנסט סימון, הוגו ברגמן, הנריאטה סולד ומיטב האינטלקטואלים בישוב היהודי בתקופה הפרה-מדינית סברו שהקמת מדינה יהודית ככזאת עלולה להיות   טעות שמביאה איתה סכנות חדשות., זה לא אומר שהם 'ביקשו שנעלם'.  כמו כן:הכרה בפשעים שהמדינה ביצעה מיום הקמתה ועד ימים אלה  לא אומרת שעלינו להעלם אלא שעלינו ליישר מבט, להכיר בהם,  ורק אז, אחרי שנתעמת עם הפרקים המבישים בעברנו,  יש סיכוי שנשנה את דרכנו.  

כשמדברים על פוליטיקה , כולל גם בשדה הפסיכואנליזה,  אנו נכנסים לתחום הלא-מודע ולשיח האדון.  לכן, עלינו לחשוב היטב איך להכניס את הפסיכואנליזה לתוך הפוליטיקה בפרט בקהילתינו בה השתקנו זמן רב את הנושא בשל ממשי כואב.  

סולי פלומנבאום.

למי נתונה זכות הדיבור? נעה פרחי

                                   

ישראל. 24 למאי: הצגת התאטרון ״אסירי הכיבוש״ מצונזרת מפסטיבל עכו. המנהל האמנותי מתפטר, שמונה הפקות מצטרפות למחאה. 9 ליוני: שר החינוך מפרסם ״קוד אתי״ שנכתב ע״י הפילוסוף אסא כשר. הקוד טוען שכל דעה פוליטית תהיה אסורה בהוראה האוניבסיטאית, והוא יועמד לאישורה של המועצה להשכלה הגבוהה. 22 ליוני: דובר הארגון ״שוברים שתיקה״ נחקר תחת אזהרה בהוראתה של שרת המשפטים, עקב עדותו הציבורית על השתתפותו בחקירה אלימה שהתרחשה במהלך שירותו הצבאי בשטחים, אקט שהוא טוען כתקיפה. קריאה לשרת המשפטים מופצת ברשתות החברתיות: תחקרי גם אותנו!

כיצד ניתן להבין אירועים אלו, שמצביעים על איום הדרגתי על חופש הביטוי בישראל, ואת ההתנגדות הספונטנית שבאה בעקבותם? אולי בגישה זהירה, על ידי בחינה של הרכב החברה הישראלית ותפנית בשיח שהיא עברה. מדובר בחברה שמונעת על ידי המתחים בה, שלפעמים הם זבי דם, אופוזיציות וקצוות קיצון : היהודי האשכנזי לעומת המזרחי, יהודי הגלות לעומת יהודי ישראל, ״אני קודם כל ישראלי״ מול ״אני קודם כל יהודי״, אלו ש״יורדים״ מול ה״עולים״, הדתי מול החילוני, הישראלי היהודי מול הפלסטיני. צמדים מסמניים אלו נוגעים בעיקר בספקטרום של הדתיות והלאומיות, יש כמובן רבים אחרים. כל המתחים האלו סרוגים זה בזה ויוצרים מרקם חיים מורכב ועשיר. אך בסופו של דבר, למי זכות הדיבור?

הטרוגניות זו אינה רק תוצר של נסיבות היסטוריות. גם אם היא פוריה, זה לא לטובת רווח השוק - כדוגמת המודל האמריקאי - שעבורו היא נסבלת. על הטרוגניות זו של הזדהויות, הגברים והנשים בישראל מגנים בגופם. ההיפותזה שלי היא הבאה: אם ההטרוגניות נשמרת ככזו, מוגנת ככזו, זה ביחס לעיקרון מהותי במחשבת ישראל - ההכרח בקריאות שונות של הטקסט.

נקח לדוגמא את ההגדה של פסח. בערב החג אנו קוראים בקול רם סיפור זה של יציאה מעבדות לחרות. המסר אותו אנו מתבקשים לשאת הוא ש״בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״. בו בעת, לאורך כל הסיפור מצויות פרשנויות שתומכות ומגבירות את הטקסט התנ״כי, פרשנויות שמעידות על קיומה של שיחה. מדוע ארבעים שנים במדבר? רב זה אומר כך, ורב שני אומר אחרת, וכן הלאה. גם אם ההזדהות עם הניצול הינה קו יסוד, היהודי טומן בחובו תמיד את החופש של הפירוש, בשיחה. יש אל אחד, ויש ריבוי קריאות של הטקסט.

מאחורי פירוש, נמצא סובייקט. באמירה שלו, הסובייקט לבד. כך אני קוראת את גרשום שולם, בכתבו הפוליטי להתראות מ- 1918, ״הקהילה טוענת לבדידות: לא את האפשרות שכולם יחד ירצו אותו דבר, אלא את הבדידות המשותפת - רק זו יוצרת קהילה.״^[1] אני מגנה על הרעיון של המשכיות: ההטרוגניות בישראל נמצאת ביחס למה שנתמך ונסבל במשך מאות שנים בהיסטוריה היהודית, אותו שולם מכנה ״הבדידות המשותפת״.

בדידות זו, עליה מדבר שולם, שונה מאוד מזו אותה אנו חווים כאשר זכות הדיבור מוגבלת, כאשר דעותינו הפוליטיות השונות לא מוצאות ביטוי במרחב הדיבור, כאשר הקריאה הנבדלת אסורה.

מעל מאה שנים, ציר הטרור שנמתח בין קצוות הצמד תוקף-קרבן תופס מקום מרכזי בישראל. על בסיס זה, חל שינוי בשיח. אפשר לאתר את נקודת המפנה בשנת 1967 עם הכיבוש, בשנת 1995 עם רצח רבין, או בשנת 2014 במבצע ״צוק איתן״ בעזה. כמו בהתקדמות על טבעת מוביוס, אי אפשר לדייק באיזה רגע חל ההיפוך, אך לפתע, נמצאים בצד השני של הדבר. מיחס חברתי שמושתת על ההכרח לפרש, אנו מוצאים עצמנו בהיפוך מוביוס, באלימות שמתעוררת עקב כל קריאה בתוככי החברה הישראלית. מעבר מן ההכרחי אל הבלתי אפשרי.

קשה מאוד לדעת באיזה אופן הפסיכואנליזה יכולה לפעול בפוליטיקה בישראל. אולי בשימוש בקשר האינטימי שיש לפסיכואנליזה עם הפירוש, לא כל כך במשלב של ההכרחי כי אם בקונטינגנטי, מה שיכול להוביל למפגש.

---

^[1] Gershom Scholem, « Adieu. Lettre ouverte à Siegfried Bernfeld et contre les lecteurs de la revue Jerubaal », Le prix d'Israël. Écrits politiques 1917-1974, Eclat, Paris-Tel Aviv, 2017. p. 46.

פסיכואנליזה ופוליטיקה-סוסנה הולר

ה5 ביולי

כשעאדל מנאע הסכים להזמנה שלנו להפגש (מה שיקרה בשנה הבאה ), הזכיר שספרו ״נכבה והשרדות״ יושק בתל אביב ושפרופ׳ הלל כהן , האורח שלנו בשקלא וטריא ב16 ביולי בירושלים, ידבר שם. חשבתי שזאת הזדמנות להכיר אישית את שניהם  והלכתי.

זאת היתה התנסות mind boggling. הדירה את השנה מעיניי.

 במקום ראשון דברה פרופ׳ לפילוסופיה, ענת מטר. יותר מאשר אור פנימי, מה שיצא מפיה היתה האש של דרקון. עאדל מנעא היה מרוצה מאוד. אני לא יודעת אם זה אומר שזה האפקט שהוא מקווה ליצור אצל היהודים. 

מה אמרה ענת מטר? אמרה שהיא מרוצה מאוד בספר שמאניש את הסבל של ערביי הגליל וחיפה במלחמת 48. טבח, ועוד טבח הגליה , עינוי ואונס של ילדה בת 13 ביפו. היא גם זועמת על המפלגה הקומוניסטית שצייתה לברית המועצות ועזרה להקמת המדינה. המסקנות שלה (אותן כנראה כולם  הכירו בקהל של זוכרות) : התנועה הציונית היא תנועה מנווולת שנסתה להרוס את ההוויה הפלסטינית והצבא הוא צבא נפשע. לסיום הביאה מדבריו של ידיד יקר שלה, מוכר מאוד, שותף שלה במאבק הפוליטי, דוב ירמיה, שכשהיה זקן מאוד ונטה למות עלה אתה על גבעה הצביע ואמר: כאן הרגנו אנשים, שם הרסנו כפר...מוטב היה אילו לא היינו קיימים כאן כלל..

המסר הקטלני הזה מפיה של אשה יהודיה, הלם בי. מפני שהרגנו, מפני שלחמנו במלחמות חיבים הינו לא להיות קימים?. אולי.  טענה כזאת אפשרית. אך כבר קרה שגם בלי שלחמנו מלחמות היה עלינו לא להיות קימים. מהו אם כן המסר של הפילוסופית הזאת?

הדובר הבא היה הלל כהן שאמר- ואז רווח לי- שהוא לא מסכים, כי הציונות איננה תנועה מנווולת. דבר על הסודות שבהם העמים עוטים את העובדות שקשה להסביר או להצדיק. מדברים על מה שצודק. מסכים שאפשר לשאול האם הקמת המדינה היתה צודקת. הוא שואל. אינו מבצע דקונסטרוקציה של ישראל.

ההקלה שלי באה משם: כלומר: האורח הבא שלנו לא יזמין אותנו לא להיות קיימים.

אולי כיהודי המכיר את הפלסטינאים, היסטוריון (הספר שלו ״תרפט. שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי״, מרתק) יעלה בדעתו פתרון אחר כלשהו.

עאדל מנאע אמר אחריו דברים שגורמים לחשוב שהוא חושב שהמדינה היהודית היתה רעיון לא טוב.

לא מפתיע אותי. אני לא רואה למה יגיד ערבי שזה היה רעיון טוב. אך, פרדוקסלית, סיפור חייו היה לא רע: חזר ארצה עם משפחתו ב51, למד באוניברסיטה העברית והיה בארצות הברית עם תוכנית פולברייט.

בימינו הוא היסטוריון, חוקר בכיר במכון ון ליר. הוא איש מקסים. אך הנימוק העיקרי בשחה ההיא היה שזה לא היה רעיון טוב כי הקמת המדינה הכריחה אותנו להקים צבא, ללכת למלחמה....

וזה כן מפתיע אצל היסטוריון: למה הרעיון להקים צבא ולהלחם היה עוצר בעד עם שסבל פוגרומים ושרד נסיון של הכחדה טוטלית?

אשאל אותו בשקלא וטריא שלנו בירושלים.

אבל נדמה לי  שמה שלמדתי באותו ערב, והבהיל אותי, הוא שהפ׳ר לפילוסופיה, ללא ידיעתה עם מראית העין של בינה והשכלה ענקית, כמו מצדיקה את הפעולה של הימין: אם האופציה היא לא להיות קיימים, אזי להיות קיימים בלי מדה וללא גבול.