כי הוא מתמקם אחרת ב״ הפוליטיקה, היא הלא-מודע״.
הוכחה לכך, שניתן לקרוא בו, ואולי בפעם הראשונה, את שלושת הדורות של השואה,
דבר חי כאן בישראל, עם שושלת הדורות של הדחיה, של ז׳אק לאקאן.
מתדיינים , מתווכחים. האם השואה היא ארגומנט פוליטי? האם ניתן להשתמש בשואה
כארגומנטים בעד עמדה פוליטית זו או אחרת?
אבל, לא, לא זה העניין, אלא השכיחה! השכיחה, כמין על-אבסולוטי אחד. שכיחה,
אבסולוטית.
מאמרה של אנאל לבוביץ קנהן הנו התעוררות. הרי שהלא- מודע, הוא הפוליטיקה. ברגע
שאנחנו תלויים ועומדים בהיעלמותם של העדויות
האחרונות של הזוועות של השואה ושל חרפת הכיבוש הגרמני, אנחנו שוכחים, היא
אומרת, עובדות ברורות כמו הקשרים Dieudonne -LePen, , הוואלס בוינה של Le Pen אצל הניאו- נאצים ב-2012 ועוד.
אכן יש חזרה שאינה רק מן ה״ טוטליטריזם״. שאול פרידלנדר, היסטוריון של השואה,
לא מאמין במונח המפוקפק הזה של חנה ארנדט, כי הוא, פרידלנדר, מאמין בממשי, והוא
אינו מאמין שהרוע הוא בנאלי. הוא מדבר על ״ מדבר תיאורתי״. הוא משוכנע שיש מן המממשי
בפוליטיקה. והנה, אנאל כותבת, ״שהניתוחים הפוליטיים מעוררים את התחושה של בלה בלה
כללי ללא יעד אחר אלא של התענגות אורלית שמופיעה כעת בשמים פתוחים.״
מה ששולט בנו כבר הנו כאן, תחת הצורה של השכיחה, אומרת אנאל. אבל שכיחה
אבסולוטית, כפי שהיא מגנה ״ הדחקה
טוטלית״.
הדחקה זו אינה ניתנת למיקום באמצעות הכלי המשולש הקלאסי של הפוליטיקה: שמאל,
מרכז, ימין. ההדחקה הזאת אכן קשורה לשלוש, אבל של שלושת הדורות סביב
חור. חור תיאורתי. זהו ממשי. אכן, כפי שהיא אומרת, התגובה היחידה שכנגד, היא של ליטרת
בשר. התערבות של הגוף.
אחרית דבר,
טקסט זה נכתב ב- 21 במרץ 2017. אני רואה היום שMarine Le Pen מתכחשת לאחריות של צרפת ב-
.rafle du vel
d'hiver אין מדובר רק השכיחה, אלא השכיחה שמתחזקת עוד על
ידי נגציוניזם. הסכנה היא שם,
clear and present danger.
