הדרכה אחרי הפאס, פטריק מונריבו
טקסט זה פורסם כחלק מסידרה של טקסטים מכוונים, ליום עבודה תחת הכותרת
שאלה של האסכולה: שימושיים של הדרכה, שהתקיים בפאריז ב 8 בפברואר 2014. פטריק
מונריבו הוא אנליטיקאי חבר באסכולה, חבר ב ECF וב NLS
תרגום{ מתוך הרלי ברלי 11}
שרון זוילי
עמרי ביכובסקי
בהתנסות שלי, היו שתי צורות – אופנים של הדרכה שהיו מופרדות על ידי הפסקה: אחת לפני הפאס ואחת אחריו. כל אחת היתה הכרחית במסלול שלה. ההתנסות השנייה התמשכה. שאלתי את עצמי על האינטרבל בין שתי הדרכות אלו
במהלך הריפןי שלי, חלום קובע גילה וחשף את הוויתי כ"גוויה", עמדה שזרעה את זרעי ההתענגות הלא ידועה שלי. רגע זה הזמין את האנליטיקאי שלי להעלות את השם שלי ברשימה של המעבירים לאסכולה. זה היה המגע הראשון שלי עם הפרוצדורה.
בזמן זה התחלתי תקופה ארוכה של הדרכה שליוותה את הפרקטיקה שלי, במהלכה אישרתי עד כמה נואשתי מה"לדעת עשות (Savoir-y-faire) אבל האין אנו תמיד מתחילים (טירונים) לנוכח ה ממשי שעל הפרק? השאלה החוזרת לא היתה כל כך 'איך לכוון את הטיפול' כמו 'איך להתחיל אותו'. חיפשתי משהו מדויק שיעזור לי בכך.
שנים אחר כך, הפאס שלי הסתיים במינויי. החלטתי, בהתאם לאותה
מגמה,לשנות מדריכים, הודות לתדירות הגוברת והולכת של ביקורי בפריז - היכן , כך היה
נראה לי, שפועם הלב של האסכולה. אף על פי כן, ברגע זה היתה עצירה בהדרכה שלי. מה
היו הסיבות לכך?
האם זה היה לאור קיפאון מסויים של אפקטיים נרקסיסטים , ביחס למינוי שלי? או עומס יתר של לוח הזמנים, כתוצאה מכמה פעילויות כ AE[1]? או אולי זה היה לאור הזדהות שקרית עם האנליטיקאי? הסברים אלו לאו טובים מספיק...
דבר אחד ודאי: הפרקטיקה שלי השתנתה מייד אחרי הפרוצדורה. האם זוהי הוכחה לאפקטים מקלים של הפאס? בחלום שהיה לי בתקופה זו, לא זיהיתי את המקום שבו היו הפגישות שלי. העיצוב השתנה. מאחורי היתה כורסאת אנליטיקאי ריקה. הייתי לבדי על ספה לא מוכרת זו היכן שלא היה לי עוד מה לעשות. עזבתי, בהקלה.
שינוי זה היה "עשוי מאותו חומר" עם פרקטיקה פחות מעיקה. הפרקטיקה שלי הפכה באופן זמני ליותר הרפתקנית הודות לקריסה של "פוביה "מסויימת מהאקט. אינטרפטציה הפכה קלה יותר. בזרימה של תנועה זו, הלוגיקה של המקרים שלי נהפכה ליותר בהירה עבורי. ללא ספק, זרימה זו, גרמה לי לדחות את החזרה להדרכה, לפחות להדרכה שהובנה כהבהרה של מיקרים קליניים. הבא נאמר שזה לא נראה יותר חיוני, עם אופי דחוף, כפי שהיה בהתחלה.
האם זה היה לאור קיפאון מסויים של אפקטיים נרקסיסטים , ביחס למינוי שלי? או עומס יתר של לוח הזמנים, כתוצאה מכמה פעילויות כ AE[1]? או אולי זה היה לאור הזדהות שקרית עם האנליטיקאי? הסברים אלו לאו טובים מספיק...
דבר אחד ודאי: הפרקטיקה שלי השתנתה מייד אחרי הפרוצדורה. האם זוהי הוכחה לאפקטים מקלים של הפאס? בחלום שהיה לי בתקופה זו, לא זיהיתי את המקום שבו היו הפגישות שלי. העיצוב השתנה. מאחורי היתה כורסאת אנליטיקאי ריקה. הייתי לבדי על ספה לא מוכרת זו היכן שלא היה לי עוד מה לעשות. עזבתי, בהקלה.
שינוי זה היה "עשוי מאותו חומר" עם פרקטיקה פחות מעיקה. הפרקטיקה שלי הפכה באופן זמני ליותר הרפתקנית הודות לקריסה של "פוביה "מסויימת מהאקט. אינטרפטציה הפכה קלה יותר. בזרימה של תנועה זו, הלוגיקה של המקרים שלי נהפכה ליותר בהירה עבורי. ללא ספק, זרימה זו, גרמה לי לדחות את החזרה להדרכה, לפחות להדרכה שהובנה כהבהרה של מיקרים קליניים. הבא נאמר שזה לא נראה יותר חיוני, עם אופי דחוף, כפי שהיה בהתחלה.
זה לקח זמן מסויים, לפני שמימד ההכרחיות של זה תפס אותי שוב, כולל
התקה של התביעה שלי. שוב ושוב איששתי כמה העמדה של האנליסט היא אקט תמידי של
איזון, מצב מאוד לא יציב.
ראשית, יצאתי נגד מבואות סתומים בהכוונת הריפוי וזה שיסע אותי.
אנליזנטית אחת חלמה שחמקתי החוצה במהלך הפגישה שלה, בעוד שאחר חלם ששכבתי מת
בכורסא שלי, חושף את העמימות בין Monribot ל Moribond[2]. כהד לכך,
חלמתי על קבורה.. הגופה, פעם נוספת, מכשירה
את הקרקע להזדהות מאובנת במהלך הריפוי שלי
האם עמדה פגומה אותרה על ידי שתי אנליזנטיות אלו, מעבר לפנטזמה שלהן?
האם הן פרשו אותי? אם זה היה המקרה, זה לא היה כל כך התחלת הריפויים, כמו ההתנהלות
שלהן, שמעתה והלאה הציבה בעייה. כשהפרקטיקה
משסעת, גם אם רק פעם אחת, הדרכה היא
הכרחית.
זה מחויב המציאות במיוחד כיוון שהדוקטרינה של סוף הריפוי, שהתפתחה
לאורך השנים, שואלת את השאלה: עד לאן עלי לנהל אנליזה?
לבסוף, ישנה לוגיקה מוסדית בלב החזרה הזו להדרכה. מעבר לחיפוש אחר
מצפן, זוהי גם שאלה של תרומה לערבות של האתיקה והרצינות של החברים באסכולה,
שעומדים בפני תביעות חברתיות עכשוויות. למעשה האמינות הציבורית של הפסיכואנליזה תלויה
בכך.
במובן זה, בכל אופן, בואו לא נשכח את הגבולות של המינוי של ה AE ביחס לערבות: זה מאשר את המסע של האנליזנט, ולא את הביצועים
של האנליסט.
לערוך אנליזה להתנסות של האסכולה זה דבר אחד, לנהל ריפוי זה דבר אחר. זה
היה התנאי לפנייה השנייה להדרכה.
ההתנסות של הדרכה אחרי הפאס נראית לי שונה מהקודמת. החלטתי לעקוב אחרי
הפיתולים של מקרה יחיד במהלך תקופה של חודשים. עקבתי אחר הסינגולריות של פרט חדש במקום
הקטגוריות האבחנתיות העיקריות. כאן אני מאשר הערה של זאק אלן מילר שתפסה
אותי: לעשות פסיכואנליזה זה לא לעשות פרקטיקה
קלינית. כזה היה ההבדל בין שתי התנסויות אלו, נפרדות על ידי הזמן של הפאס. אנחנו
לפעמים נהיים קלינאים קשוחים, אבל אנחנו לעולם לא חדלים להיות אנליטיקאים
טירונים, מאחר וההבזק של האקט הוא לעולם
לא ודאי. האנליטיקאי נדרש להמציא מחדש את
עמדתו באופן קבוע. למה שהפאס אימת בעבר ולאחר מכן אישר, ההדרכה מממשת בהווה.
להיות אנליטיקאי זה לעולם לא לעולם..
תרגום{ מתוך הרלי ברלי 11}
שרון זוילי
עמרי ביכובסקי
.
