 |
| Claude Monet |
האנליטיקאי
בתמונה[1]
תרגום שרון זוילי
עריכה עמרי ביכובסקי
ובכן,
מאחורי השאלה הזאת היתה לנו התשובה שלנו: לכל אחד מאיתנו יש את ה"שריטה"
שלו. אנו נושאים זאת על ידי כך שאנו מציינים את המקום של ה"שריטה" הזאת
בפרקטיקה שלנו. לא במטופל אלא בעצמנו, אנליטיקאים ומטפלים. יש פה מעין שעור
שלימדנו את עצמנו; שעור שניטיב לעשות אם לא נשכח בעתיד. בפסיכואנליזה המקרה הקליני
לא קיים! אין לו יותר קיום מבריאות הנפש. להציג מקרה קליני כאילו היה מקרה של
המטופל זו פיקציה. זוהי תוצאה של אובייקטיביות מזויפת. אנו מעורבים במקרה, ולו רק
דרך האפקטים של ההעברה. אנו חלק מהתמונה הקלינית, ואיננו יכולים להחסיר את
נוכחותנו ולא לעצום את עינינו לנוכח האפקטים שלה.
בודאי
שאנו מנסים לכלול את הנוכחות הזו, לשחוק את הייחודיות שלה, על מנת להתכנס אל תוך
האוניברסלי שאנו קוראים לו "האיווי של האנליטיקאי". הדרכה – הפרקטיקה לה
אנו נוהגים לקרוא הדרכה – משמשת לקרצף החוצה את שריד הסקוריה המתעקש, שיכול להתערב
בטיפול. אבל מרגע שהצלחנו למחוק את מה שמייחד אותנו כסובייקט, זה אז והאנליזנט
מגנדר אותנו – אנו, בני השיח שלו – עם מלבוש הפנטזיה שלו. הזהות שהוא מייחס לבן
שיח זה איננה יכולה להיות מוצאת אל מחוץ לתמונה.
אז עליך
לצייר את עצמך אל תוך התמונה הקלינית, בדיוק כפי שוולסקז מייצג את עצמו, עם מברשת
ביד, במרכזם של היצורים הגודשים את ציורו לאס מנינאס (Las
Meninas), עם הדיסאוריינטציה שצפה ועולה: בלתי אפשרי
למקם אותו אלא אם כן הוא נלקח בחשבון בשיסועו. אתם יודעים שציור זה תפס את תשומת
ליבו של לאקאן בעקבות קריאתו של מישל פוקו. הייתי אומר שבפסיכואנליזה על כל מקרה
קליני לשאת את המבנה של ה"לאס מנינאס."
הייתי
מרחיק לכת עם האפולוג הזה עד כדי לציין שמה שמוצע לנו על בד הציור של ולסקז, אותו
תוכלו לראות בפראדו של מדריד, או ברפרודוקציות, הוא מה שהמאסטר עצמו ראה, כלומר,
את הזוג המלכותי. האדון איננו מיוצג, הוא נמחק, כאילו הוא נפל אל מחוץ לתמונה. חוץ
מהשתקפותו בה ניתן להבחין בגב התמונה, כל שנותר מהאדון הוא מקומו, המקום עצמו שכל
אחד, כל צופה יכול לקחת. באותו אופן הייתי אומר שבהתנסות האנליטית מקום האדון
בהחלט מתקיים, אך האדון אינו תופס אותו.
