מספר מקרים של פסיכוזה אורדינרית ב- CPCT של ברצלונה- אנתוני ויסנס*

Vincent Van Gogh

העבודה שאנו עושים ב- CPCT- טיפול ללא עלות בן 16 פגישות, בר חידוש לפעם נוספת- פתחה שדה חדש במרחב של הפסיכואנליזה היישומית**. ז'אק לאקאן הבדיל בין הפסיכואנליזה הטהורה לבין הפסיכואנליזה היישומית. המובן של "טהורה" או "יישומית" מסמן שבזו האחרונה, אנו עושים שימוש בחלק מהנכסים של הפסיכואנליזה הטהורה בראי התוצאה ואולי אפילו הריפוי. בשדה הפסיכותרפיה, על התוצאה להיות מנובאת מראש; הפסיכואנליזה מציגה אי אפשרות אבסולוטית לניבוי של תוצאות. ב- CPCT אנו מיישמים אם כך את הפסיכואנליזה, אך בדרך שממקמת את הפסיכואנליזה באותה דרגה של הפסיכואנליזה הטהורה. למעשה, אם כן, הפסיכואנליזה הטהורה היא שמלמדת את עצמה מהפסיכואנליזה היישומית. מזווית זו, אנו מתחילים להטיל ספק במשמעות של שני מושגים מנוגדים אלו.

כל צורה של קליניקה פסיכואנליטית- זו אשר מתרחשת בקליניקה שלנו וזו של ה- CPCT- מכוונת למסירה של הפסיכואנליזה. פרויד ידע היטב- ולימד אותנו- שהפסיכואנליזה איננה נמסרת באמצעות נוסחאות תרפויטיות: כאשר המצב הוא כזה או אחר, עליך להתקדם באופן כזה או אחר, ותקבל תוצאה כזו או תוצאה אחרת. המסירה של הפסיכואנליזה שקולה לחידוש של הפרקטיקה שלה. עלינו לחקור באופן מתמיד את היסודות עצמם של הפסיכואנליזה , קשה ככל שזה עשוי להיראות. ה- CPCT הוא לפיכך סוגיה של הכשרה עבור הפסיכואנליזה ומקומה בתקופתנו.

הבחנה ברורה אחת: ההבדל במשך המוקדש לטיפול. ב- CPCT הוא מצומצם ל- 16 פגישות והפציינט לא משלם בעבור הטיפול.

העובדה שהטיפול הינו חינמי ממקם אותנו בשוליים של השוק של בריאות הנפש- שוק אשר פולש יותר ויותר לחיינו  ולציפיותינו. כל פעילות אשר כפופה לחוקי השוק הופכת לאנונימית. וזו מכתימה גם את הקשר פציינט-אנליטיקאי. עבור חוקי השוק, הכל בר חילוף, זהה למוצר אחר הדומה לו. מה שעלינו לקדם, נהפוך הוא, הוא המפגש, תמיד חדש, תמיד מקורי, בין סימפטום אחד ואנליטיקאי אחד (שיכול להיות אולי סוג מסוים, אחר, של סימפטום). אי אפשר לגשת אל ההתענגות באותו אופן כמו לאובייקטים של המדע; להתענגות חוקים משלה. מה שאנו רוצים הוא לקרוא את הטקסט של חוק פרטי זה ולא לחשב את הסיכויים שיש לו להסתגל לאיזשהו סטנדרט של התענגות אשר הותקן היכנשהו. ההתענגות כשלעצמה עוקבת אחרי מסלול משלה לאורך ההיסטוריה, מבלי להיות מוטרדת מהגישה המדעית, האוניברסלית או האוניברסיטאית. אני סבור כי זה מה שהוביל את ז'אק אלאן מילר לדבר על פסיכואנליזה נוזלית. בתקופתנו, ההתענגות איננה מוכלת בתיבות נייחות; היא בורחת, זורמת, פולשת, זולגת, בעולם ללא זיכרון. 

הקליניקה שלנו, ב CPCT באופן כללי, איננה מורכבת מלייצר קישורים סיבתיים ומלחפש מי ביצע את החטא האחראי לנוירוזה: האב, האם, אדיפוס המלך, האב הפרימיטיבי, משה או כל אחד אחר. אנו מחזיקים את הסובייקט כאחראי. אחריות זו הינה ממשית; היא איננה מסיטה אותנו אל עבר צורה של אשמה. האשמה הינה תמיד מיוחסת לנקודה אינסופית של אבהות.

עמדתנו מגיעה משכנוע בן מאה שנים של הקליניקה הפסיכואנליטית, כמות מסוימת של ידע שהצטבר, בידע של האנליטיקאי וכן בידע המשותף. ואני חושב שהיום, הפסיכואנליזה היא זו אשר מכווננת ומתעניינת בקריאה של הקלאסיקות של הפסיכיאטריה,  זו אשר ערכה את התצפיות שלה ללא ה-רְעָלָה של התרופות. אנו מורגלים יותר גם בפסיכוזה. הספרות, התיאטרון, הקולנוע יכולים להציג את עולמה של הפסיכוזה כעולם שלנו, שבו אנו חיים. פסיכוטי איננו מוצג בחברה רק באמצעות אקטים של עבירה קרימינלית כמו זו של הserial killers, היריות של sniper או טרור גלובאלי. לא רק כאמן אשר יכול לתמך את הפסיכוזה שלו באמצעות השראה מופלאה (ראה יאספרס על הלדרליין, ון גוך, סטרינדברג ואחרים). פוליטיקאי, למשל, יכול להיות פסיכוטי לטוב או לרע, למשל במקרה של הנשיא וילסון, מקרה שנותח על ידי פרויד ובוליט (Bullitt).

אם כן עבודתנו איננה צורה של פסיכותרפיה ממוקדת: איננו יכולים לצמצם את התבוננותנו לשדה מוגבל או למרחב השמור לפעילות של הפציינט, ולהתעלם ממה שהינו מרכזי ולגמרי חשוב: הקיום מבחוץ (ex-sistence)  של הסובייקט, כלומר התלות שלו בחסר במשמעות בתוך השדה של השפה. באחר יש חור. זה לא שלאחר חסר איזשהו דבר שיכול להיות מוחלף, יש מקום בו האחר איננו קיים ואיננו יכול, לפיכך, "לגרום" לדבר אצל הסובייקט, ואינו יכול להיות תפור על ידי שום פסיכותרפיה. אין מקרה אחד בו נוכל לדבר על נורמליות, יהא אשר יהא המובן אשר ניתן למילה זו. אנו איננו חיים בעולם המסודר סביב אשמה או חסר של דבר מה שצריך היה להיות שם. זהו עולם שאיננו אחד , ללא תקווה ל-אחד אשר בו כל דבר יהיה במקומו או אשר יהיה אחד. אנו מקשיבים, אם כן, לכל פציינט, במסלול שהוא או היא החליט לקחת, עם משאביו שלו אשר הגיעו אליו מקונסטלציית הלידה שלו, הקונטינגנטיות שהיא או הוא נתקלו בה במהלך חייהם,  העקבות שההתענגות רשמה. בכנס בבולטימור ב- 1966, ז'אק לאקאן אמר בהקשר של מסלול החיים ש"זה דבר שהולך, כמו שאנו אומרים בצרפתית, בסחף, à la dérive" (לא רחוק מהדחף הפרוידיאני, אשר לאקאן הציע עבורו את המושג האנגלי Drive)[1]. החיים עוקבים אחר המסלול של הנחל, נוגעים לפעמים בגדה, משתהים לרגע כאן או שם מבלי להבין דבר. מה שאנו יכולים להציע בשדה זה של הפסיכואנליזה היישומית הוא לקרוא את המסלול הזה כמו טקסט ולחשוף אילו מפגשים אמיתיים כתבו את הטקסט הזה. מה שהפסיכואנליטיקאי יכול להפיק כאן הוא את הריק המצוי מאחורי טקסט זה. זהו איננו רקע של ציור או הקלעים של הסצינה. לרקע אין כל קיום; אפשר רק להצביע עליו אחרי שהעקבה מראה אותו. העקבה שההתענגות משאירה בחיים נותנת קיום לריק אשר ניתן לראותו כמשטח הלבן שעליו הכתיבה נרשמת, כפי שהשקט הוא אותו מקום בו הקול נשמע. אפשר לקרוא, בטקסט של אריק לוראן[2], בכרך: The Later Lacan: an Introduction, שנערך על ידי ורוניק וורוז ובוגדן וולף, עד כמה לאקאן חילץ את הלוגיקה הזו מהאמנות של הקליגרפיה הסינית. הרָשָם מתמקם בעצמו בעמדה של בורא עולם, במובן שברגע שהנוצה נוגעת בנייר, הנייר הופך לרִיק כשלעצמו. הרָשָם יוצר את הרִיק.

זה הולך היטב עם הסימפטום שאנו קוראים: לא כמו שיר אפי, אשר אנו קוראים אותו בכובד של משתתף בטקס, היכן שהדברים הקיימים מאז שחר הזמנים מוצאים את הסמליות התמידית שלהם. לוי-שטראוס קרא את המיתוס של אדיפוס כסטרוקטורליסט, המפורק ל- mythémes, תוך כדי שלמד את הקומפוזיציה הנבדלת של האלמנטים הנמצאים במשחק בכל רגע בטרגדיה. נקודת המבט כאן היא של לוגיקן, מישהו שיכול לכשעצמו לשמור על מרחק ביחס לטרגדיה, כאילו שלו עצמו לא היה אב, לא אם ולא ילדים, כמו מתמטיקאי מושלם החי בעולם אל-זמני . עלינו ללכת אל מעבר לכך: אנו עסוקים בהיעדר או בכל הנוכחויות הנוטלות את ערכן הסמלי בגורל מסוים.

הבסיס הקונקרטי של הקליניקה של הפסיכוזות האורדינריות הינו הקיום של פרנויה אורדינרית. בסמינר ה- XXIII "הסינטום", ז'אק לאקאן חוזר אל תיזת הדוקטורט שלו, "על הפסיכוזה הפרנואידית...", שהכותרת השלמה שלה היא "והקשר שלה לאישיות"[3]. בשנים שלאחר תיזה זו, לאקאן דיבר על האישיות כשקולה לפרנויה, כמעין פרנויה נורמלית. המקרה של ג'ויס הוביל את לאקאן לראות את הפרנויה הזו כמציאות כשלעצמה, וכשונה מן הממשי, במובן שלאקאן חיפש לתת לערכאה זו.

השם "אורדינרי" בא כאן במקום "נורמלי". התואר "נורמלי" מנוגד תמיד, במשמעות שלו, ל"א-נורמלי", אשר, בקונטקסט שלנו, בלתי אפשרי למצאו. לעומתו, המובן של "אורדינרי" מנוגד ל"אקסטרה-אורדינרי", אשר יכול אף הוא להיות רצוי כמו "אורדינרי". הפסיכופתולוגיה אם כן הינה פשוט החיים האורדינריים. חיים אקסטרא-אורדינריים, אם אלו קיימים, הולכים מעבר לשדה של הפתולוגיה. במובן מסוים, נוכל לחשוב את החיים של ג'יימס ג'ויס כאקסטרא-אורדינריים, אנו מדברים אודותיו אם כן כעל גאון. בשדה הספרות, זה בטוח. אבל לאקאן גורם לנו לחשוב על ג'ויס כעל אדם אשר הגיע להבנייה של חיים פחות או יותר אורדינריים, בוודאי תוך שימוש באמצעים קולוסאליים. לא פחות ולא יותר, היצירה שלו היתה קודם כל הרס של הספרות הבורגנית, המסומנת על ידי שם האב, ואחרי כן ההרס של הספרות כשלעצמה.

הפרנויה האורדינרית הינה הסכום של האמונות שאנו לא חושבים עליהן כמעט אף פעם; המים זורמים מן הברז, אמא טבע נתנה לנו פירותיה, והמדינה מגינה עלינו מההרס שנגרם מהכוח האנושי או מכוחות הטבע. הפרנויה האורדינרית משמעה ההמשכיות בין הדמיוני, הסמלי והממשי, כערכאות או מימדים, במובן הלאקאניאני. הפרקטיקה הפסיכואנליטית מכוונת להפעיל הפרדה חדה בין שלוש ערכאות אלו.

על מנת להמחיש את השיקולים הללו, כתבתי כמה שורות על שלושה מקרים ב- CPCT של ברצלונה. עליי לומר שהייתי רוצה להיות אומן כמו לייטון סטרייצ'י וה"פורטרטים המיניאטוריים" שלו[4] (שהנם למעשה די ארוכים),  על מנת להראות כיצד מישהו יכול להפיק ממפגש אמיץ עם אנליטיקאי.

היה לי הרושם שאדל, אישה צעירה העובדת במחקר מדעי, שמרה לעצמה כמה תכונות של חייה הילדיים, והציגה אותם בדרך של אקט, כמו העמידה פנים שהיא מישהי שאיננה ממש שם. היא התלוננה על מועקה ועל מחשבות אובססיביות בקשר ל"אנשים מסוימים". למעשה, ה"אנשים" היו גבר, קולגה אשר חי בעיר אחרת, ואשר אליו היו לה רגשות. איש זה לא הגיב לרגשות האהבה שלה באופן בו קיוותה שיגיב. היה לי הרושם כי המועקה והאהבה הבלתי נענית היוו הגנה בפני דבר מה גרוע יותר, התמוססות של אני או של העולם כשלעצמו. מפעם לפעם, היו לה תחושות של היות זרה בעולם; לכך קראה אפאתיה או דיכאון  ואפילו מלנכוליה. העולם היה מנותק וזר עבורה. מה שהיא חששה ממנו יותר מכל היה האפאתיה, האובדן של רגשותיה. המחשבות האורדינריות של אדל אודות אנשים היו משני סוגים; באופן כללי, הבחילה, אך באופן פרטיקולרי, אובססיה מפלחת אודות "איש", שיכול היה, בימי האוניברסיטה, להתחלף מזה למשנהו. היא היתה מאוכזבת כאשר הבינה כי אותו "איש" אינו חושב בדיוק כמוה. זוהי איננה אהבה; זה- בפראפראזה על מילותיה שלה- האיווי החי לאחר שאליו היא יכולה לומר את מה שהוא בדיוק כמו מסתורין. לו איש זה נמצא, היא הייתה יכולה להניח את ההוויה שלה אצלו. ואם העולם היה זר בעבורה, זה מכיוון שהוא חסר את אותו האדם שאליו היא תוכל להפנות את המסר שלה ושייתן לה מענה הולם.

השם שאותו אדל נתנה לסימפטום שלה היה בספרדית: desencajada, בלתי מחוברת, לא קשורה.

אפשרויות הפירוש שלי היו מוגבלות; משום שכל מילה יכלה לייצר עודפות בלתי נסבלת של מובן, שתהרוס את הקונסטרוקציה שבתוכה היא חיה. מנקודת מבט אחרת, זה נראה כאילו חיכתה שהאחר ידחה אותה אחת ולתמיד.  

האחר התגורר במקום רחוק מספיק מברצלונה. התקרב היום, בו בנסיעה לכנס או ועידה, הוא הגיע לעיר שלנו  על מנת להעביר איתה את סוף השבוע. היא המתינה לביקור זה כאל חוויה אשר תוכל לתת לה תוצאה. הדבר עבר ולא הופק ממנו שום דבר יוצא דופן. אופן ניסיוני זה של התנהלות הוא מהותי עבור אדל. היא נסיינית בתוך שדה שיכול להיות ממוקם בין הפיזיקה לביולוגיה, בין המולקולרי לתאי, היכן שהחומר החי מגיב כחומר פשוט. היא טובה במחקרים שלה וממוקמת היטב בתוך המילייה של המומחיות שלה. למעשה, העבודה שלה היא כמו ממלא מקום הלוקח חלק מכריע בקשר שלה לחיים, והמייצב את העליות והירידות במצב רוחה. בלעדיה, סביר להניח שהיא היתה נראית כמלנכולית.

במהלך המפגשים, עם התבהרות מצבה, שתי תימות אחרות החלו לקחת קידמה. הראשונה היתה האמנות של המוזיקה; היא נזכרה ביכולת שלה להבעה מוזיקלית וניסתה להתחיל להתבטא בכתיבה של מוזיקה. האחרת היתה צורה של גלישה מהשירה לפסיכואנליזה. היא אהבה לקרוא שירה- במיוחד את יצירותיו של פרננדו פסואה- שם מצאה את אותה בחילה מהשכן שהיא חשה תמיד, למעט כאשר היא יוצאת עם חברים ושותה איתם.

לאדל יש אופן מסוים לגשת לאחרים. היא לוקחת אותם כאובייקטים של ניסוי. היא עושה ניסויים על מנת לראות כיצד האחר רואה אותה. אמרתי לה, שזה לא שימושי לדחוף את הניסויים רחוק מדיי, על מנת שלא לשחרר את הבלתי ידוע.

בסיומן של הפגישות שלנו, היא שאלה אותי אם לאקאן היה שונה מאד מפסואה. לא עניתי לשאלה, על מנת לתת לה למצוא את המענה בעצמה. היה לי הרושם כי ההתייחסות שלה לפסואה היתה קודם כל כטיפול בשפה ולא כאל מי שיש לו פרסונה דמיונית.

לדלפי יש בעיה עם הכשרונות שלו ועם המשחק שלו בפומבי. הוא מוסיקאי מוכשר, זמר, מלחין, הומוריסט, כותב, אך איננו מצליח להתפרנס מהכשרונות שלו. הוא איננו יודע כיצד לנהל את עצמו כאמן. הוא חי מדמי אבטלה ואמו עוזרת לו תכופות. הוא בן 50. הוא הנכד של אינטלקטואל גדול, אשר שמו שייך להיסטוריה של הפילוסופיה בארצנו ובמקסיקו. בשנת 1938, הורי אמו ואמו, אשר היתה אז ילדה, היגרו מספרד בבריחה ממלחמת האזרחים. הם היגרו למקסיקו, שם אביו, פרופסור, עבד באוניברסיטה וכתב ספרים רבים .כמה שנים מאוחר יותר, ולאחר מותו של האב (שהיה מישהו דהוי יותר בהשוואה לסב), האם והבן חזרו לספרד.

כאשר היה דלפי בן 14, החל לסבול מעייפות כרונית, ממנה סובל מאז. הוא סובל גם מיתר לחץ דם  ומעוד תופעות קטנות של הגוף. אך באופן כללי, מה שבלט ביותר מבין הסימפטומים שלו היה – במילותיו שלו- העדר חיבור בין הרגשות שלו לבין המילים. כך זה היה תמיד עבורו. אני חושב שהפן הקומי, העוקץ וההומור מהווים ממלא-מקום עבור העדר חיבור זה, מה שנוכל לכנותו גם כ"אירוניה", לא אירוניה מקומית, הקשורה לסיטואציה כלשהי, אלא אירוניה נרחבת ויסודית כלפי החיים וכלפי מה שעושה מובן באופן כללי. בתגובה לתלונה בדבר ההכרח להיות סימפטי כלפי אמו, אשר מארחת אותו ומממנת אותו אך מענה אותו באופיה הרע, אמרתי לו: אמך חשובה הרבה בעיניך.  

אם זו ניסתה להתאבד זמן מסוים לפני כן, באמתלה של גילה ושל נכותה. היא הפכה את דלפי לשותף ולמסייע להחלטתה המפוספסת.

הוא התלונן על דרישות בלתי פוסקות מצד אמו, שעשתה ממנו הכבשה השחורה ביחס לכל מה שלא הלך בהתאמה לרצונות הקפריזיים שלה. הוא גילה, אם כן, בנתיב של ההבנה האדיפלית, את הסצינה שהוא משנן: אמו מתלוננת על דבר מה, הוא שם את עצמו במקום של האב הגוער, ואז היא מפסיקה עם הקפריזיות הגחמנית ומוצאת בחזרה את השליטה על עצמה ומתנהגת כילדה טובה.

אך חזק יותר מסצינה זו- ושאפשר להתייחס אליו כצורה של פנטזמה ילדית פרברטית- דבר מה שאני מחזיק ממנו כנקודה מרכזית בטיפול, היה מה שדלפי גילה במהלך דיבורו עמי: המבט של אמו היה נוכח תמיד, כמו צנזורה מתמדת של האקטים שלו. זה היה, כך אמר, כ"מוסד שהוא לא יכול להכחיד". שם נמצא, כך נראה לי, הגבול של האירוניה שלו.

הוא הסביר לי את הקשיים הגדולים בעבודתו; בספרד, ההומור שלו אינו מובן. זהו אולי הומור מדיי אינטלקטואלי, מדיי ספרותי עבור ארץ שמחבבים בה הומור מסגנון יותר גס. הוא יכול, כפי שהסביר לי, לכתוב שירים שנונים, המשחקים באירוניה על העובדות ועל הצרות של חיי היומיום. באינטרנט, הוא מוצא הכרה והצלחה, אך בספרד מתייחסים אליו כמו לליצן, מה שהוא איננו. הבלבול הזה מכאיב לו מאד. בנקודה זו, התחלנו בשיחה. הסברתי לו את נקודת המבט שלי, היוצאת מתוך מה שלמדתי מספרו של פרויד "הבדיחה ויחסה ללא- מודע"[5]: ההומור תלוי רבות בקונטקסט; חידוד לשון, אשר במקום מסוים ובזמן מסוים עובד טוב מאד, יכול להיות לגמרי בלתי מובן במקום אחר וברגע אחר. כבר היתה לו אם כך הצלחה רבה בתרבות בה גדל, כלומר באמריקה הלטינית, אך בספרד, הוא לא לגמרי יכול להיות מובן. אחרי שיחה זו, דלפי הסביר לי מהתחלה את כשרון המשחק שלו, בכתיבה, ברישום ובכתיבת שירים קומיים עבור מבוגרים וילדים. הוא התוודה בפני, כי מה שעינה את חייו באופן מתמשך היה קול שאמר לו כל הזמן: "אל תהיה ליצן!"

הוא ניסה לקחת על עצמו סדרת התחייבויות באמריקה הלטינית, שם לבטח הוא ימלא את האולמות. הוא הפסיק אם כן את הפגישות. אמרתי לו שבחזרתו, הוא יוכל ליצור קשר עם ה- CPCT על מנת להאריך את הפגישות; אך הוא לא עשה זאת מעולם.

אולגה בת 45. היא רווקה ועובדת בבנק, במחלקה האחראית על ארגון אירועים ובעיקר על הנסיעות המורכבות והשונות של ההנהלה. זוהי עבודה קשה, היות ועליה לתכנן את שעות הנסיעות, את הלינה, הפעילויות התיירותיות, הכנסים, כל זאת עבור יחידים או קבוצות, בזמן קצר. הטלפון והשפות הם הכלים הקבועים שלה. כך גם עבור שאר העובדים במשרד שלה. היא אחת המנוסות מבין העובדים והיא עובדת שעות ארוכות. האחריות עליה רבה. עליה להיות נוכחת במשרד 10 שעות ביום, ובנוסף, לפעמים גם בסופי שבוע. ועוד, האנשים בצוות שלה מתחלפים תדיר מה שהופך את הדברים לקשים יותר. היא מתלוננת על סטרס, על דכאון ועל חוסר אונים. מדי פעם, יש לה התקפי זעם, שלאחריהם תחושה של עייפות גדולה. פעמים רבות, בזמן האחרון, היא  מצאה הקלה בלצאת לרחוב ולצעוד בו. כמה שבועות קודם לכן, היא השיגה חופשת מחלה תחת אבחנה של דיכאון, מה שאיפשר לה להגיע ל- CPCT. אולגה סבלה גם מכמה מחלות כרוניות:   רטינופתיה ומחלת עור שבעטיה מטופלת מאז ההתבגרות. היא מעשנת באופן קבוע, ולעתים ישנו צחוק צרוד הנלווה לאמירותיה. הצחוק שלה איננו ממוקם ביחס למה שהיא בדרך לאמרו; היא מופתעת ומעט נבוכה מכך שאינני צוחק עמה. אולגה חיה עם אמה, בבית הממוקם באיזור מבוסס, בפרברי עיר קטנה בקרבה לעיר בה היא עובדת. אביה איננו בחיים מזה 8 שנים, אך היה לי הרושם כי האבל היה שטחי מאד ושאת עיקר עבודת האבל עוד יש לעשות. היא אומרת שאוהבת את חיי המשפחה, ולחיות בקהילה... אבל לבד. היא לא נמצאת הרבה בבית בגלל העבודה שלה. אבל, היא אוהבת לקרוא, שקועה בשקט שממנו היא נהנית, בבית המפואר שלה. היא הפכה לחברה באיגוד מסוים אשר נאבק למען איכות הסביבה, וכנגד ה"הכל נדל"ן" של העירייה. התכונה החשובה ביותר של מיקום הבית שלה הייתה השקט. והשקט הינו, למעשה, מה שהיא מחפשת. זהו הפירוש היחיד שלי עבורה: מה שמציף בעבודה שלה הינו הרעש, או יותר נכון, ה-תוהו ובוהו של הקולות החזקים של הקולגות המדברים או צווחים בשפות שונות בטלפון; מה שהיא מחפשת בצעדות שלה הינו מעט שקט, או יותר נכון, להישאר במרחק מהפטפוטים הבלתי פוסקים של הקולות.

בנקודה זו בטיפול, התקרבו מועדי החופשות והסכמנו שאחרי תקופה זו, היא תוכל או להמשיך לבוא ולדבר עמי או להתקשר אליי ולומר לי שלא תבוא יותר. היא הגיעה לשני מפגשים נוספים, בהם הסבירה כי ביקשה להתרחק מהעניין הרפואי ושהיא עובדת שוב. בנוסף, היא בנתה "פרויקט אישי" במילותיה שלה. למעשה, פרויקט זה היה לא פחות ולא יותר מאשר לבסס את מצבה: הוא כלל הנאה מהרוגע של הבית, קריאה, לא לעבוד שעות רבות ולדאוג לעצמה. מעל לכל, היא גילתה שהיא מקשיבה פחות. היא אומרת, אם כן, שלא עולה בדעתה להתחיל שוב ב- CPCT. הבעתי את הסכמתי ואמרתי לה, שאם יתעורר אצלה הרצון לחזור, אנו נהיה שם.

*אנתוני ויסנס הוא פסיכואנליטיקאי, חבר ב- Escuela Lacaniana de Psicoanalisis, ו- AE  של l`Ecole Une.

** הטקסט תורגם לצרפתית על ידי ברונו דה הלה ונקרא ועבר תיקונים על ידי המחבר. התרגום לעברית על ידי ליאת שליט

עריכה: מבל גרייבר

---

[1] Lacan, J. Of Structure as an Inmixing of an Otherness Prerequisite to any Subject Whatever. Paru dans MACKSEY, R. et DONATO, E. (eds.). The Languages of Criticism and the Sciences of Man: The Structuralist Controversy, dirigé  par, Baltimore et Londres, The Johns Hopkins Press, 1970, 186-195.

[2] Laurent, E. The Purloined Letter and the Tao of the Psychoanalyst, dans VORUZ, V et WOLF, B, (Eds.): The Later Lacan: an Introduction. State University of New York Press, 2007, pp.25-52.

[3]  Lacan, J. De la Psychose Paranoiaque dans ses Rapports avec la Personalite (1932). Suivi de Premiers Ecrits sur la paranoia, Paris: Seuil, coll. Champ Freudien, 1972.

[4] STRACHEY, L. Portrait in Miniature and other essays. London, Chatto and Windus. 1931.

[5] פרויד, ז (1905\2007). הבדיחה ויחסה ללא מודע. רסלינג: תל אביב. 

אלכסנדר סטיבנס*- מונו-סימפטומים ומאפיינים של פסיכוזה אורדינארית

Maria de los Remedios Alicia Rodriga Varo y Uranga

נתתי להתערבות שלי היום את הכותרת הנ"ל, מפני שאנו נתקלים כיום במספר רב של מצבים קליניים בהם עולה השאלה אם המדובר בפסיכוזה אורדינארית ,במיוחד כאשר אלו פציינטים המציגים בפנינו מונו-סימפטום. הכינוי הרווח למונו-סימפטום מתייחס לסימפטומים מודרניים כמו אנורקסיה, בולימיה, פיברומיאלגיה, שנלקחים באופן מבודד ואשר מאפשרים הזדהות מסויימת  עם המחלה, כשבבסיס מתקיים קשר עם קהילה. אנו יכולים להוסיף לרשימת המונו-סימפטומים הזאת מקרים של כאב הממוקם במקום מדוייק בגוף, כמו גם התמכרויות מסויימות ולמה לא-את הדיכאון. זאת אינה רשימה סגורה. אך ברצוני לחקור תחילה  את אותם מונו-סימפטומים שלהם מספר מאפיינים.

שלשה מאפיינים של מונו-סימפטומים

ראשית, המונו-סימפטומים מעניקים שם לאי הנחת של הסובייקט שניתן לעשות בו שימוש בתהליך ההזדהות ואף יכול בסופו של דבר לתת לסובייקט את נקודת הממשי  של השם הפרטי. חשוב לציין שחלה התפתחות בשימוש  במונחים הקשורים במונו-סימפטום.הפיברומיאלגיה אינה ללא המחשבה על פסיכסטניה. זו האומללות בטון עכשווי בו סובלים מ-     burnout ( שחיקה) יותר מאשר מ-stress, שני שמות לאופן מסויים של תשישות. אך הראשון הוא מודרני יותר. זה לפיכך השם המועדף כי הוא זמין להזדהות והוא נותן יותר אגלמה לעניין. ה-burnout    נותן שם לאובייקט אי הנחת.

שנית, המונו-סימפטומים  נותנים לפציינט בה בעת אבחנה קלה להבנה אשר מרגיעה את המועקה שלו.

שלישית,  המונו-סימפטום  מאפשר עבור זה שנושא אותו את האפשרות לחבור לקהילה מסויימת. קהילת הסובלים מאנורקסיה או מפיברומיאלגיה קיימת באותו אופן שקהילת  הגייז קיימת.הסימפטום  הוא כרטיס כניסה לקהילה המסויימת. זו לבטח עובדה מודרנית שסימפטומים מסויימים מאפשרים להצטרף לקהילה ספציפית. זה אומר שהסימפטום מספק מעין נורמליזציה לסובייקט שיכול להוכיח לעצמו שהוא נורמלי בתוך קבוצה של אנשים הסובלים מאותה בעייה. הוא מארגן באופן זה קשר חברתי מסויים היוצא מנקודה של פרטיקולאריות מסויימת.

 שלשת הפונקציות של המונו-סימפטום

 נברוזה תשתמש בסימפטום הזה כתהליך של טיפול או הקלה במועקה. במקרה של פסיכוזה, סימפטום מסוג זה מייצר קשירה. זה מה שלאקאן תיאר במקרה של ג'יימס ג'ויס: הסימפטום נותן לו שם, שם של ממשי, הוא רושם אותו בהזדהויות הדמיוניות והוא מעניק לו עודף התענגות. כך, "ג'ויס הסימפטום" הוא השם הפרטי שלאקאן נותן לג'ויס. הסימפטום מכונן את האגו של גויס, הוא נקודת הקשירה שלו והוא גם התענגות. באותו אופן, המונו- סימפטום נותן לסובייקט שם פרטי, "אנורקטית" למשל.  הוא גם  נותן לו רישום בחברתי, מהזווית  של כניסה אפשרית לתוך קהילה, כלומר הוא נותן לו הזדהות דמיונית, אגו. שלישית, הוא מעניק נתיב גישה להתענגות .

שֵם

הזדהות דמיונית (אגו)

התענגות

הסימפטום הוא לפיכך פרטנר של התענגות עבור הסובייקט.הוא פרטנר בנוגע לתחושה שסובייקט עשוי להחזיק בה ביחס לגופו, מה שאינו זהה להנאה מוכחת. המתמה שז'אק-אלן מילר חילץ מהטקסט של לאקאן על ג'ויס  מכילה שלש נקודות[1]:

= {S1,a} (on which can be added) = egoƩ

המדובר בסינטום הכולל שם ומרכיב של התענגות, והסינטום הזה הוא האגו. אילו שלשת הפונקציות שאנו פוגשים לפיכך באופן ברור במונו -סימפטומים ושאני אפתח  כאן מתוך דיון בדוגמה קלינית. אני אציג מקרה של מונו -סימפטום  שיש לו את הפונקציה של ייצוב פסיכוזה. אך לפני כן, ברצוני להציג מספר הערות כלליות לגבי הפסיכוזה האורדינארית.

סידרה של אפיונים  המעידים על פסיכוזה אורדינארית

 אני יודע, כמובן, שכבר שמעתם מספר לא קטן של הערות כלליות במהלך הסמינר הזה  על הפסיכוזה האורדינארית, אך כמובן שהן אינן זהות זו לזו! משום שהן אינן כולן זהות ,אף אני אוסיף את שלי.

לא ניראה לי שפסיכוזה אורדינארית היא מושג בהיר. יתרה מכך זה מושג שאני אעיז ואומר , מעט עמום עם גבולות לא ברורים. אך אנו נוסיף מייד שהעמימות הזאת בגבולות הולמת היטב את הקליניקה של הרצף, שהיא הקליניקה האחרונה של לאקאן, אותה פיתח ז'אק-אלן מילר. אין זה עוד ההבחנה הפשוטה והברורה שמוצאים בקליניקה הראשונה של ז'אק לאקאן, בה  שם האב מכריע לגבי המבנה. בתקופה ראשונה זו אין גבולות עמומים, שם האב או נוכח או נעדר. כמו דלת שהיא או פתוחה או סגורה. אם הפונקציה האבהית הזו נוכחת, אז המשמעות הפאלית נמצאת לרשות הסובייקט. ולא, היא אינה עומדת לרשותו. אילו הן הנוסחאות המפורסמות.

PàΦ   או           P0àΦ0

במקרה הראשון, המדובר בנאורוזה, בשני,בפסיכוזה. ובקליניקה הראשונה של לאקאן, נוכחות של תופעה אלמנטרית היא הכרחית ומספיקה בכדי לאבחן פסיכוזה.

בקליניקה השנייה של לאקאן, הקליניקה הבורומאית, האבחנה אינה כה ברורה. אנו אכן פוגשים פציינטים הסובלים מפסיכוזה "אקסטרא-אורדינארית",כלומר פסיכוזה עם דליריום ותופעות אלמנטריות. אך נתקלים גם בפסיכוזות שהמופע שלהן הוא ללא נוכחות של התופעות הגדולות הללו, ולהן נתנו כעת את השם פסיכוזות אורדינאריות. בכדי לאבחן פסיכוזות אלו, יש צורך למצוא  תוים או מאפיינים מסוימים של פסיכוזה. במילים אחרות, פסיכוזה אורדינארית היא פסיכוזה ללא דליריום ברור, ללא מופע של פריצה, אך עם מאפיינים פסיכוטיים. מאפיין בודד אין די בו כדי לאבחן מאחר ומאפיינים אילו אינם מדויקים באותה מידה כמו התופעה האלמנטרית שבקליניקה הראשונה- כמו כשהפציינט שומע קול. שם ברור שאנחנו בפסיכוזה. צריך לפיכך סידרה של תווים מאפיינים,  מקבץ של הוכחות.

המאפיינים האפשריים של פסיכוזה אורדינארית כאשר אין פריצה ברורה הם לעניות דעתי המאפיינים הבאים. הראשון שבהם הוא הכיוונון של ההזדהות הדמיונית. זה המקרה בו הסובייקט מוצא את אופן הקשר החברתי וההזדהותי שלו  באופן בלעדי או באופן מרכזי בציר הדמיוני.  הוא הופך את עצמו לדומה ביותר לאלו  שהוא מניח שהם דומים לו. אני אתן דוגמה לכך מהפרקטיקה שלי.

פגשתי פציינט גבר  עם פסיכוזה אורדינארית. היה לו שימוש מיוחד במסמן. הוא הגיע בכל יום לפגישה שלו. אישתו ליוותה אותו מספר פעמים בתחילה והמתינה בחדר ההמתנה. כשהוא פנה אלי על מנת לדבר אודות אשתו, הוא כינה אותה בפני בכל פעם בשם "גברת", כאשר הוא מצביע באותו זמן לכיוון חדר ההמתנה. זה כלל בתוכו את האקיווק בצרפתית בין " madame"(גברת) לבין "ma dame" (האישה שלי)  ברגע מסוים שאלתי אותו מדוע הוא מכנה את אשתו "גברת". הוא השיב לי שלא כך, הוא התכוון לומר "האישה שלי, שהיא שלי,שהיא שם בחדר המתנה". אתם יכולים לראות שבצורת  השפה הזאת, בצורת השימוש במסמן, יש משהו מעט מיוחד. זו תופעה לשונית מסוג פסיכוטי. אך במקרה זה הופיעה תופעה נוספת מאוד סינגולארית, מצידה של אשתו שהוא תיאר בפני. היא ככל הנראה מציגה תמונה גם כן של פסיכוזה אורדינארית. שתי פסיכוזות אורדינאריות בזוג יכולות ליצור זוגיות מאוד יציבה.

ז'אן-פייר קלוץ- זוג אורדינארי!

אלכסנדר סטיבנס-בדיוק! זוג ללא בעיות. זה למעשה אקסטרורדינארי,(יוצא דופן)!

אם כן, הוא סיפר לי כך: "אנו חיים כרגע בדירה ואשתי אמרה לי לאחרונה ש"הגיע הזמן שנעבור לגור בבית". אשתו עובדת כפקידה במשרה ציבורית והיא אמרה שכל הנשים באותה קבוצת גיל כמוה ובאותה דרגה פקידותית-כלומר בעלות אותה רמת אחריות ואותה משכורת- מתגוררות כעת בבית ולא עוד בדירה. היא סיכמה את דבריה: "לפיכך, הגיע הזמן שנעשה את אותו דבר גם אנו." הוא גם דבק ברעיון הזה, אך רצה לשמוע את דעתי. אלו שני סובייקטים שמציעים להסדיר את חייהם, צורת החיים שלהם, על הציר הדמיוני. שאלתי את האנליזנט הזה אם הפתרון הזה הוא אפשרי עבורם מבחינה כספית. הוא ענה שכן. אז אמרתי לו שאני חושב שזה רעיון טוב. אני סבור כי יש הכרח לתמוך בסוג זה של הזדהות מאחר וזו משרתת  יציבות של קיום עבור סובייקט מסוים. יש לבחון זאת מקרה מקרה. האם זה אפשרי עבור שני אנשים אלו לתחזק את המערכת הזוגית ואת וויסות ההתענגות שלהם על מישור דמיוני זה? זה ללא ספק איננו מספיק.

 לעיתים אנו מסדירים הכל על הציר הדמיוני, אך זה איננו ללא  אחיזה בדיאלקטיקה מסוימת. אך במקרים מסוימים, כאשר כל ההחלטות של חיי היומיום, מיום ליום, מקבלות  את האוריינטציה  שלהן מהרעיון שהאחרים רוצים את אותו דבר כמוני וכן להיפך, אנו מצויים אז מחוץ לכל תנועה דיאלקטית. זה מאפיין ראשוני של הפסיכוזה, זה תו שאם הוא נוכח באופן מאוד מאסיבי או שמסדיר תחומים רבים מידי של הסובייקט בעולמו (האחר הגדול, האחרים), הוא מסמן את הפסיכוזה גם אם אין המדובר בפריצה.

אם מופיע רק תו אחד בודד בתחום אחד, אין זה מספיק. כך שאם בקליניקה הראשונה של לאקאן, זו שכוונה על ידי שם האב, היה די בתופעה אלמנטרית אחת כדי לקבוע פסיכוזה, כעת יש צורך במקבץ של תווים מאפיינים. אינני הולך לתת רשימה מלאה של תווים אפשריים כאלו, אלא  מושג מסוים לגבי מספר תופעות שכאשר הן חוברות יחד או שמתרבות בחיי סובייקט מסוים, ממלאות את תפקידן כתופעה אלמנטרית.

מאפיין שני שיכול לקחת חלק בקביעת פסיכוזה אודרינארית הוא תחושה של ריק בחיים הפנימיים של הסובייקט, חסר בתחושה האינטימית. לעיתים הסובייקט חווה את קשר האהבה שלו  במעין "כאילו".  אני אתן דוגמה מרחיקת לכת יותר באמצעות מקרה שאציג ואעיר לגביו. אך כבר אפשר למקם במשבצת הזאת את ההתבטאות מהמקרה הקודם " האישה שלי שנמצאת...".

שלישית, יש לנו גם תופעות גופניות מסוימות. זה בולט בתופעות ההיפוכונדריות[2],  במקרים רבים של כאבים מוזרים  במיוחד וזה מה שרואים במקרה של פיברומיאלגיה עליו נדון בהמשך.  

רביעית, יש צורות מגוונות של נדודים, נוודות בעיר או באופן סובייקטיבי. אנו יודעים שמספר רב של חסרי בית נופלים בקטגוריה הזאת. קולגה שלנו העובד במוסדות לטיפול במכורים, לצורך הדוגמה, יכול להעיד שהנוודות המתלווה לעיתים קרובות להילכדות בסמים, היא לעיתים קרובות הסימן לפסיכוזה המכוסה על ידי הבחירה ההתענגותית.

התו האחרון עליו אדבר הוא מוזרות מסוימת בנקודות הכיפתור הסמליות של הסובייקט. אני אתן דוגמה מהפרקטיקה שלי כמדריך במוסד. המדובר במכור שהפסיק כל שימוש בסם עם כניסתו למוסד המתמחה במכורים. הוא הפך  נקי, נקי לחלוטין. אך יום אחד, לאחר אחת מיציאותיו הוא חזר עם חומרים אותם העביר לפציינט אחר ומשם הם הופצו בין הפציינטים ה(אקס)מכורים. הוא היה ונותר נקי,  אז איך זה קרה שהביא חומרים? הוא עשה זאת, כך הוא מסביר ,כדי שהכל יישאר הכי חוקי שאפשר.(sic! )  הוא הסביר שאחד מחבריו במוסד החליט ללכת לחפש סמים אצל סוחר כדי להביאם, אך הוא רצה לעשות זאת  ללא רישיון הנהיגה שלו. "זה היה גורם לו לבצע משהו לא חוקי ,לכן בכדי למנוע זאת עשיתי זאת אני בעצמי, מאחר ולי יש רישיון נהיגה". זה קשר מאוד מוזר לחוק, שניסיון למנוע עבירה מינורית, מייצר מעבר לאקט מאז'ורי. זה סימן של פסיכוזה.

עם זאת אף אחד מהתווים, אם נלקחים בנפרד, אינו סימן וודאי לפסיכוזה, אך סידרה של תווים אלו או התעקשות של תו אחד מסוים, מסמן לבטח שהמדובר בפסיכוזה. חשוב לעשות את האבחנה הנכונה מכיוון שבזאת תלויה הכוונת הריפוי. אך יש דבר מה החשוב אף מהאבחנה המבנית וזאת לזהות את  נקודת הכיפתור שמייצבת את הסובייקט וכן את תחושת החיים שלו. חייבים לכבד בדקדקנות את הסימפטומים המשרתים את נקודת האיזון הזאת עבור הסובייקט הפסיכוטי, מאחר והם אילו המאפשרים מניעה של פריצה פסיכוטית.

מקרה: שלשה שימושים של מונו-סימפטום של פיברומיאלגיה

 אין המדובר במקרה מתוך הפרקטיקה שלי, אלא במקרה שהתבקשתי לדון בו באחד מימי העיון הקלינייים האחרונים, מקרה שהוצג על ידי קולגה, אנליטיקאית  החברה ב-ECF ופסיכיאטרית ששמה ורוניק לג'ר[3]. מצאתי את הצגת הדברים שלה מאוד ברורה ביחס למה שברצוני להעביר כאן על הפונקציה של המונו -סימפטום בפסיכוזות האורדינאריות.

המדובר בגבר בן למעלה מחמישים. הכאב הפיברומיאלגי החל מאוד מוקדם, בגיל שתיים עשרה. אביו היה אלכוהוליסט ואימו נפטרה בילדותו. במהלך שירותו הצבאי, הכאב היה מודגש. מייד לאחר מכן חלה החרפה הדרגתית של המחלה. מאוחר יותר,בגיל ארבעים וחמש הוא הפסיק לעבוד בשל המיאלגיה. עיסוקו המרכזי הפך העברת זמן רב  בפורום היכרויות אינטרנטי. בשלב זה כבר היה מאובחן מזה שנים כסובל מפיברומיאלגיה,כשהוא מקבל טיפול ב"מחלה" על פי קישוריה הקלאסיים במקרים אלו ,כלומר תרופות אנטי-דלקתיות, אנטי-דיכאוניות ונוירולפטיות. אלו לא באמת סייעו לו אך זה מה שנותנים למי שסובל מפיברומיאלגיה. אני מעדיף לשמור על הטיפול כפי שהוא ניתן לו, גם אם זה איננו אתי מנקודת מבט פרמקולוגית, אך כצמוד לשם הפרטי של המחלה ואני אפרט מדוע שם זה כה חשוב עבורו. הוא מציג סימפטומטולוגיה קלאסית למקרי מיאלגיה דיפוזית, עייפות מאוד גדולה ואינסומניה עיקשת, בצד מה שמתואר קלינית ככאבי פיברומיאלגיה: כאבים המפוזרים באופן סימטרי בגוף, בעיקר בגב, בכתפיים וברגליים. הפיברומיאלגיה היא מחלה נעדרת סיבה, סיבה אורגנית מדויקת. יש מספר השערות אך אין סיבה אורגנית מדויקת.

 הפיברומיאלגיה מאכלסת את כל הנפש שלו. היא נוכחת בכל ההחלטות שעליו לקבל והיא נתפסת עבורו כגורל. זה מאוד ברור שהפיברומיאלגיה היא סימפטום. היא סימפטום שהתפתח בשלב מאוד מוקדם בחייו. הוא ניסה ברגע מסוים, סביבות גיל שמונה עשרה להפוך לאלכוהוליסט כמו אביו, אך הוא עצר מהר מאוד;  זה לא היה בשבילו, הוא אומר. הפיברומיאלגיה היא לפיכך הסימפטום שלו וגם הפרטנר שלו. פרטנר-סימפטום.

 אך היו לו עוד שני פרטנרים חשובים בחיים שלו, שני מפגשים.

 ראשית, אשתו עמה חי במשך שנים רבות.  הוא אמר את דברו: "אנו חיינו יחד במשך שנים רבות ללא כל מריבה". זו צורה מוזרה לאפיין קשר אהבה: " ללא כל מריבה". הוא אינו מדבר על הנאה, על תשוקה, בעיות או קשיים באהבה, אלא רק על העובדה שהזוג חי בשלום, עובר חיים רגועים, בלי לריב. זה בדיוק מה שרציתי להדגיש קודם כשדיברתי על החסר בחיים פנימיים, היעדר רגש של אהבה ביחסים, כל אלו הם אינדיקציות לאבחנה של פסיכוזה אורדינארית. בת הזוג שלו מתוארת  על ידו בדיוק כמי שאינה חולקת עמו את הסימפטום. היא אינה סימפטום אלא פרטנרית שלווה שאינה כלולה בפרובלמטיקה של ההתענגות. היא פרטנרית שוחרת שלום ללא התענגות. זה אומר שהיא אינה באמת פרטנרית. פרטנרית  השלום הזאת- במובן של זאת שעוזבת אותך במנוחה- אינה פרטנרית ( יש כאן משחק מילים בצרפתית- שלום =paix ולעזוב במנוחה =fout la paix)

הפרטנר האחר החשוב של חייו היה  כומר. בעקבות מפגש זה הוא הפך לקתולי. ייתכן שקצת יותר מדי. הוא הוטבל בגיל שלושים ושלוש, גילו של ישו במותו והוא החל להיות אדם מאמין. להיות אדם מאמין מאפשר לו לקבל את הכאב, את המיאלגיה וגם לקבל את התאונה שפגעה בילדיו. שניים משני ילדיו הצעירים מתו בתאונה. לאחר שהוא אימץ ילד נכה, הוא לאט לאט החל לתת משמעות חדשה לכאב שלו- הוא חש כל הזמן בכאבו אך הוא משתמש בכאב זה כדי לסייע לאחרים. הוא נושא את הצלב כקורבן עבור האחר. הוא כורך את עובדת כאבו  עם פרטנר חדש, ישו. תחילת העניין בהזדהות דמיונית: הוויתו היא כשל זו של ישו.  לא חלה הפחתה בכאב אלא הוא קיבל מובן חדש: זוהי מינחה המוגשת לעזרת האנושות, לעזרת האחר, קורבן מרצון עבור האחר. הכאב עבר שינוי גם הוא מבחינת המיקום שלו בגוף. בהדרגה, הכאב אינו עוד מרוכז בגב, אלא יותר ויותר בידיים בהלימה עם פצעי הכאב של ישו על הצלב.

 הפרטנר-סימפטום ברור פה. זה פרטנר המלווה אותו בכל  המצבים. המדובר בפיברומיאלגיה המעניקה שלו שם פרטי,שם של ממש:

פיברומיאלגיה                           או                     פיברומיאלגיה

שם האב                                                                  P0

בנוסף, סבל בלתי פוסק זה נותן לו אמצעי להיות ביחסים עם הגוף שלו עצמו.  זה החלק של ההתענגות של הסימפטום. בסופו של דבר, הפרטנר סימפטום הזה יותר ויתר קשור לשמיימי. זה בהחלט יכול להישמע לנו כשקול לדליריום, כעובדה דלירנטית, אך זה אומר שאנו שוכחים בקלות רבה מידי ,שאין זו תמונת העולם של הסביבה בה הוא חי. אין דבר במה שהוא אומר שחורג מהרצון להיות נוצרי טוב.  ההזדהות הנוצרית שאנו יכולים לתפוס כאן מופיעה  לכל היותר כדליריום בווליום נמוך.

 הסימפטום הזה של פיברומיאלגיה נותן לו לפיכך שם, הוא כולל בחובו התענגות ומכונן עבורו אגו חלופי באמצעות הקשר הדמיוני עם ישו. אנו יכולים למצוא כאן את שלושת אופני הפעולה של הסימפטום:

סימלי:שם

דמיוני: הזדהות דמיונית נוצרית

ממשי: התענגות

 נקודת הכיפתור היא במקרה זה הפיברומיאלגיה במקום שם האב שאינו קיים עבורו. הפיברומיאלגיה היא מה שקושרת בין שלשת המישלבים- הסמלי, הדמיוני והממשי. המדובר לכן בנקודת כיפתור המונעת את הפריצה של הדליריום. או אולי מוטב לומר " נקודת עיגון" מאשר "נקודת כיפתור", מכיוון שאין המדובר כאן בכיפתור בין מסמן ומסומן, אלא בלאפשר לסובייקט לעגון, לקשור את ההתענגות בתוך השם.

האם הפסיכוזה במקרה זה היא עם או ללא פריצה?  זוהי שאלה אקדמית. אין ספק שהפסיכיאטרים העכשוויים לא היו לוקחים בחשבון את המימד הפסיכוטי מאחר והדליריום אינו ברור, מאחר והמובן שהוא מעניק לסימפטום אינו לחלוטין דלירנטי, אלא מקורי.  האם זה דלירנטי להיות מעט יותר מדי מאמין? זו פשוט פסיכוזה אורדינארית.

לסיכום

מקרה זה מלמד להתעקש על חשיבות הכבוד לנקודת הכיפתור- או קשירה או נקודת עיגון- שהסובייקט בונה. עלינו לשים את ליבנו לכך שהפציינט מראה שבריריות מסוימת ושחשוב שלא לשנות את היחס שלו לסימפטום הזה, כי זה באמצעות הסימפטום הזה שהוא משמר תחושה של נורמליות. הכאב שלו נסבל יותר כעת משום שלכאב זה יש מובן שמיימי. אך הוא שימושי באופן יסודי עבורו. לפיכך אין המדובר בלרפא אותו מהפיברומיאלגיה, אף לא  לעצור את הטיפול התרופתי הנלווה לשיום הזה. מובן מאליו שאין מקום לומר לו שהוא סובל מפסיכוזה אורדינארית ולא מפיברומיאלגיה. המדובר בללוות את עבודת ההבניה מסביב לסימפטום, העוזרת לו להתיק אותו ולהפכו ליותר נסבל. ריפוי הפיברומיאלגיה היה מוביל ככל הנראה לפריצה של פסיכוזה.

** אלכסנדר סטיבנס הוא פסיכואנליטיקאי, חבר ב- Ecole de la Cause Freudienne וב- New Lacanian School.

תרגמה: ג'ינה באומן

ערכה: ליאת שליט

---

[1] Miller, J.A. (2007). The Sinthome, A Mixture of Symptom and Fantasy. In: The Later Lacan, SUNY, NY. Pp 54-72.

[2] במקרה אחד, אותו הצגתי באחד מימי העיון של UFORCA, ניתן היה לראות את ההתחלפות בין תקופות היפוכונדריות לבין רגעים בהם הדליריום הפרנואידי של קנאה או רדיפה היה ברור. תקופה ארוכה של היפוכונדריות קדמה לפריצה.

[3] המקרה פורסם מאז, ב- Le Corps entre Medicine et Psychiatrie, un espace pour la psychanalyse, Actes de Colloques organize a la Clinique de Bonsecours, 27.5.2008