הסיפור הזה התרחש
בסוף אוגוסט לאחר חזרה מחופשת חג. נותרו לי עדיין כמה ימי חופש והחלטתי להכין את
השיעורים הראשונים שלי לשנת הלימודים החדשה.
באותו רגע קיבלתי
צלצול טלפון מקולגה שעמו חלקתי קצת מההוראה. הוא צלצל כדי להציע פגישה ב Liège. ארגון ציבורי ביקש מאתנו לארגן הכשרה פסיכואנליטית קלינית
לחבריהם.
זו הזדמנות שכדאי
לקפוץ עליה, אבל סוג הפגישות שלוקחות לפחות חצי יום לא מלהיבות אותי במיוחד. וכן
גם לא את הקולגה שלי. חשבתי שאם כבר אני צריך להפריע לעבודתי, אני מעדיף לבלות יום
רגוע בים הצפוני, למשל.
ביום האמור יצאתי לכיוון
הרכבת. הגעתי לתחנה ממש בזמן, אבל כמעט פספסתי אותה - נכנסתי בריצה לרציף באותו
רגע שהמשרוקית של הסדרן בישרה על עזיבת הרכבת. הצלחתי בדוחק להיכנס לדלת היחידה
שעדין הייתה פתוחה.
כשהתיישבתי, שמתי
לב שהרכבת בצד השני של הרציף גם עומדת לנסוע. הרמתי את עיני באופן מכאני לסוף
הקרון וקראתי את היעד- ״Ostend". אם כך, הייתי בדרכי לחוף הצפוני בסופו של דבר.
תסכימו שהפרוש
למעשה הכשל הזה הוא פשוט: לא רציתי ללכת לפגישה הזו והעדפתי לצאת לחופשה. מעבר
למשמעות פשוטה זו, אני אוסיף כמה הבזקים מזיכרונות ילדות, כי באשר לים הצפוני -
שלמען האמת כמעט ולא פקדתי - זה היה אחד
מיעדי החופשה המועדפים עלי מימי הילדות, ופעולה מוחמצת זו היא מעל הכל עדות ללא
מודע כשיסוע של הסובייקט.
אך בסופו של דבר, אני
אוהב את השדה הפרוידיאני מספיק כדי להואיל ולהחליף רכבת בתחנה הבאה, לחזור על עקבותיי
ולהגיע ל- Liège רק חצי שעה באיחור.
כדי לא להטריח את
האנשים שהיינו אמורים לפגוש, צלצלתי לקולגה שלי והסכמנו שהוא ימשיך הלאה לפגישה ואני
אקח מונית למקום.
והנה היכן השלכות
לא צפויות של איווי לא מודע זה התרחשו. פגישה קלינית. נהג המונית היה די דברן, אך
הוא דיבר מהוושט בקול שקשה לחקותו כתוצאה של ניתוח במיתרי הקול. הוא דיבר דווקא
ברור, לא כמו אחרים שעברו הסרה של מיתרי קול, והוא נשמע ממש טוב.
השיחה הגיעה למה
שארע לו, והוא אמר לי שהניתוח היה רק כמה חודשים קודם לכן. ברכתי אותו על איכות
ההחלמה שלו, היה ניכר שהוא עשה מאמצים רבים להגיע לזה במהירות. הוא היה סובייקט
נחוש.
הוא סיפר לי אז
שהניתוח שלו היה, כפי שהיה אפשר לצפות, בשל סרטן בחלק האחורי של גרונו. הוא סיפר
לי שהיה מעשן ועישן הרבה. אך, הוא הוסיף, לא צריך להאמין למה שאומרים, הוא לא חלה
בסרטן בגלל העישון אלא בגלל הזיהום. כך, שהנה לנו סובייקט מתאווה ונחוש, שבמחיר
האיווי שלו, מכחיש כל אחריות לדחף המוות
שהכה בו. זהו הסירוב ללא מודע.
תרגמה: אחינעם מצר
גור
קראה: אורנה קסטל
