מן הלחן אל הפרטיטורה אן-מרי לה מרסייר

תרגמה: נחמה גסר

מהו מנגנון הפעולה המיוצר על ידי ההדרכה? דרושה לו העברה של המודרך כלפי המדריך ומעבר לה, כלפי השיח האנאליטי.

ההדרכה אינה פדגוגיה, גם אם יש לה אפקטים של הוראה. גם אין היא לימוד של טכניקות תרפויטיות., היא אפקט של השיח האנאליטי. עם זאת, אין זו האנליזה. תגובת הפציינט לאפקטים של קריאה חדשה של המקרה שלו מתקפת את אפקט ההדרכה. נראה זאת באמצעות מקרה.

לואי, גבר צעיר בעל מסלול מקצועי מבריק, הגיע להתייעץ בעקבות מעבר בחדר מיון. במהלך התקף חרדה חריף הוא נפל. זה הפך אותו אילם לרגע. מותש, הוא הרגיש שאינו אלא סחבה {lavette }. זו המילה שלו.

זמן קצר קודם נעצרה התקדמותו במישור המקצועי בשל העדר תמיכה של זה הנמצא מעליו בהיררכיה. אי נחות זו חיזקה באותה נשימה את הסבל שהוא חווה אל מול בן הזוג שלו המשיב אך במעט לדרישת האהבה החזקה שלו.

במהלך הפגישה השניה הצבעתי על קשר בין בין חרדתו המשתקת לבין ארוע מרכזי בילדותו. הוא נהג תמיד לדבר ולהתנועע הרבה עד אותו היום בו זרק לו אביו בטון עצבני: "די כבר, לואיזט". בדמעות, הוא הסתגר בחדרו במשך יומיים, בלי לדבר. אחר-כך הוא אימן את גופו  על מנת להעלים כל תו נשי.

התקף החרדה שהשכיב אותך על הרצפה מקביל למה שקרה לך בילדות בעקבות המשפט החותך של אביך, אמרתי לו.

רישום הנזק שחווה במישור המקצועי בלוגיקה מסמנת איפשר ללואי להשיב לעצמו במהירות את כחותיו. בתשובה לשאלתו עודדתי אותו להישאר במקצועו. ההעברה שלו הייתה מלכתחילה חזקה.

כיצד לתמרן אל מול הדרישה הדחופה של לואי שהתבטאה על רקע שבריריות הנוגדת מסלול מקצועי יוצא דופן? וכיצד לאחוז בחבל האנליזה בלי לתת לסיפוק הכרוך באפקטים התרפויטיים להרדים אותך? אלו השאלות שהובילו אותי לדבר על כך בהדרכה.

מסמן מפתח ראשון של המקרה

ההדרכה הראתה כיצד מצא לואי "אישיות" במקצוע שלו, כדי להתגונן מלהיות ה "לואיזט" של האב. ההדרכה גם הציבה את השאלה של הקשר ה סינטומאטי עם בן הזוג שלו שבאמצעותו, בלי לדעת זאת, מעניק הסובייקט אולי גוף לעלבון האבהי הזה.

זמן ראשון זה של הדרכה, מאיר, הוביל אותי אם כן לתמוך ב "אגו" של איש זה, בעודי חוקרת מהו הסמפטום בקשר ההומוסקסואלי שלו.

לואי התלונן שאין לו ביטחון עצמי.

עניתי לו: אבל בעקבות התפקידים שמילאת אתה יכול לכתוב הכוונות והצעות.

הוא החליט אזי לכתוב מאמרים עבור עמיתיו. דרך הביטוי  שלו, אישית יותר, הפתיעה אותו, בשונותה מן הסגנון הרגיל שלו, בדרך-כלל מאוד מנומס. בלמתי עם זאת את תנופתו, כאשר התפתה להענות להזמנה של  ידידה שהציעה לו לכתוב, ובזאת לחשוף את מה שעבר עליו בעבודה. מצד אחר, בעוד שלדעתו שיקר, אישרתי כמה צדק כשאמר לא, כשמישהו עימת אותו בפומבי לחשוף את ההומוסקסואליות שלו.

במקביל הוא התלונן על חברו שסימניי האהבה המועטים מידי שלו הציקו לו, בעוד שהוא סיפק רבים מהם.

אמרתי לו אז: "היית יכול קצת להיות חסר לו. מה מחייב אותך להישאר בעמדה זו של תביעה?" בפגישה הבאה לואי שאל את עצמו מדוע כה חשוב לו קשר זה למרות הסבל שהוא מוליד מזה שנים אחדות.

התעוררות

אחרי זמן מה פרשתי בהדרכה פגישה עם לואי, בהרגשה של עומס.

המדריך התערב ושאל: למה את מדברת כל כך הרבה? את אוהבת את הפציינט הזה יותר מידי. הוא פתיין!

האם הוא פתיין או שמא אני זו שהתפתתי? הבחירה באפשרות השנייה איפשרה לי לתפוס, מעבר לכח הפיתוי שבדיבורו של לואי, באלו תוים מזעריים של הפציינט נתפסה ההיקסמות שלי. הבאתי זאת באופן מיידי אל העבודה האנליטית שלי.

רגע מכונן! נדרשתי להיות מסוגלת לרוקן את האובייקט א "סיבת האיווי" שהניע אותי ושיסע אותי בעודי מאזינה ללואי, על מנת שאוכל לתפוס, עבורו, את מקום האובייקט "סיבת האיווי" בריפוי שלו.

באותה תנועה של היפתחות החלטתי ללכת לדבר על מקרה זה עם מדריך אחר, היות שהמדריך שלי היה גם האנליטיקאי שלי. ההפרדה בין מקום האנליזה למקום ההדרכה נראתה לי כמתחייבת במקרה מסוים זה.

מהר מאוד כבר לא הרגשתי עמוסה ביחס לעבודת האנליה עם לואי. ההקלה נבעה בו בזמן מן האנליזה של מה שעורר את העומס ומן האפשרות לדבר במקביל עם מדריך אחר.

הייתי מאוד נגישה לסגנון ללא מצב נפש של המדריך השני אותו ראיתי פעם אחת בלבד. הוא התעקש על ההכרח לגרום לסובייקט לגלות את מה שלא זיהה באיוויו.

סובייקט זה רוצה בעצם שיכירו בו ושיתנו לו. הוא חי בעולם חסר עקביות של נשים ושל כפילים.

האפקט הראשון של זמן זה של תיקון סובייקטיבי היה בחיתוך יותר נחרץ של הפגישות עם לואי, בלי לומר על כך הרבה.

התעוררה בי אז המחשבה הבאה: קודם האזנתי ללחן, עכשו אני קוראת פרטיטורה.

כך, כשאמר לי לואי שחווה לאחרונה, כשיצא מהחבר שלו, הנאה יתרה כשהסתובב בעיר לבדו, קטעתי את הפגישה. בפגישה הבאה אמר: אני שואל את עצמי אם באמת מתחשק לי להיות מעורב במערכת יחסים, ועם זאת איני חדל לבקש ממנו להתחייב.

לעקוב אחר ההתענגות צעד צעד

אני מביאה להדרכה סיוט של לואי: עכברושים תקפו אותי וצרחתי, בצרחות שהעירו את כל הבית. בנעוריי היה אבי נכנס לחדרי, שואל מה קרה, והייתי שב ונרדם .זה קרה לי 4 פעמים בשנים האחרונות: אני צועק חזק מאוד. צעקה צורמנית, נוראית, שונה מהצעקה של הנעורים"

חקרתי אותו על צעקה זו, השונה מקריאתו לאביו בצעקה של נעוריו. הוא קישר צעקות אלה עם מצפון לא נקי.

תמיד נדמה לי שאיני עובד מספיק, הוא אומר. זה גם קשור להומוסקסואליות. זה מצפון לא נקי אבל גם מצפון רע, תודעה רעה." שאלתי אותו: אבל על מה מגיעה אכזריות שכזו?" וקטעתי את הפגישה. הוא עוד הוסיף: איני צריך להתנצל על מה שאני.

המדריך גרם למסמן 'עכברושים' להדהד, אטום, ואולי מעבה של התענגות הסובייקט.

מכאן, שינוי כוון של ההתערבויות שלי!

פגישה שבה העלה לואי את לילותיו חסרי המנוחה אפשרה לי לשוב אל העכברושים. הוא גילה לי אז שהוא סובל מפוביה לעכברושים מאז הילדות. הקשר אל האב הופיע מהר מאוד, עם ניתוקים בסגנון ההגדה דרכם בצבצה התענגות חריפה. הוא, כה מנומס, יכול אם כן להיות גס. מאז, בנוסף לקיטועים, הצבתי סימניי פיסוק על הערותיו וחקרתי בו בזמן את יחסו אל תנאי האהבה שהוא יכול היה כך למתן במדויק, ואת יחסו אל הגוף.

הוא סיפר אז סצנה שקדמה להתקף החרדה שהביא אותו לאנליזה. קרוב מאוד למועד השינוי המקצועי שנכפה עליו עבר לואי ניתוח טחורים. בליל שובו מן הניתוח דימם. הוא נפל ומצא את עצמו זוחל למרגלות מיטתו. סחבה [serpillere ] אמר.

אמרתי לו רק עובדה זו היא חשובה וקטעתי את הפגישה

לואי לא המשיך הלאה בסיפורו: מצד אחד, הוא היה בטוח שכבר דיבר איתי על כך. ומצד אחר החל את הפגישה הבאה באמירה שאינו זוכר היכן עצרנו בפגישה הקודמת. לעומת זאת ציין שהוא נענה פחות לגחמותיו של חברו.

אחר-כך סיפר חלום: אחותו של חברי מתקשרת כדי לומר לי שהוא מת, שהוא חתך לעצמו את הורידים.

באסוציאציות שלו הוא העלה את אחד מכפיליו, איתו הייתה לו לאחרונה אי הסכמה מקצועית. הדבר עורר בו מועקה. זהו אדם בעל עמדה נחרצת [L’avis tranche ] אמר.

חיים חתוכים [La vie tranchee ]? השבתי.

הוא הוסיף: איני יכול בלעדיו, הוא אח. היחסים שלי עם חבריי, גם עם אחותי, זו תאומות.

בשיא אי ההסכמה שלהם לואי אמנם חתך אבל עם מועקה.

זה חיוני שהצלחת לשמור על עמדתך/מקומך! הערתי.

כן, אבל כל היום הייתי במועקה כי הוא [זה שהוא מכנה אח] לא ענה לי. הוא בסך הכל שכח את הנייד שלו.

אפקטים של הדרכה

הכוונה הוסקה כך מן ההדרכה:

להקיף את בור העכברים על מנת שלואי יישאר במרחק מלואיזט, כי אם זו מתגלמת יתר על המידה, הוא נופל: לאוורר את טווית התאומות על מנת שיוכל לחתוך, בלי לפחד לאבד את עזריו הדמיוניים החיוניים, או לפחד למות. ליידע אותו במה שאינו מזהה, בעיקר בקשר עם בן הזוג שלו ובחייו המקצועיים.

כדי שגילויים אלו ישפיעו על אופן ההתערבות שלי, היה צריך, באנליזה, לעבוד על הסיבה לנטייתי להניע את האחר.

ההתערבויות שלי כיום הן חסכניות יותר, חדות יותר, מה שמותיר מקום לעבודתו של לואי.

הוא מדבר מעט על חייו המקצועיים עכשו. הוא שואל את עצמו על  בחירותיו האינטימיות, בעיקר במישור המיני, ועל תביעת האהבה האינסופית שלו.

הדרכה ב(שביל)י - שרי אדלשטיין

                                                                                                                                                   

When you're down and troubled"
And you need some loving care
And nothing, nothing is going right
Close your eyes and think of me
And soon i will be there
To brighten up even your darkest night"



שירה של קרול קינג- עלה לפתע בדעתי כשחשבתי לכתוב משהו על נושא ההדרכה.

לצד זאת כמה נושאים- ה-דרכ-ה - דרך? אולי היה כדאי לשים אחרי זה שלוש נקודות...כי יש לזה המשך.

העיסוק בנושא של ההכוונה – הדרכה- כסוג של מצפן.

אך מהו אותו מצפן? האם הוא המבנה הפסיכי של זה הבא לדבר? האם הוא הסימפטום שלו(ה)?

הטקסט? ואולי ,כנראה שלושתם .

כדי לקרוא נדרש ידע, אך כפי שכתב מילר ב-"לא מודע והגוף המדבר"- כדאי גם לדעת להפריד עצמך ממנו.

זה שפוגש את זה הבא לדבר הוא תמיד עם גוף - מה שהופך אותו לבעל איווי לא טהור בבואו למפגש האנליטי. ועל כן מועד להיתקלות – שכפילוסוף יכול היה להימנע ממנה.

במקום הזה של התקלות בממשי של השיח - יש את המבואות הסתומים שבהם יש צורך באחר.

– זה מעניין כיצד ליצור - הדרכה שהיא גם הסטה מהמשעול של המובן מאליו. כיצד ליצור את הבקיעים של הדחף בדמיוני המשותף של הסמלי? ובכן יש בכך מן הלא טהור- איזה גור(מ)זל.

זה להדרכה.

אך כיצד גם ניתן  להחזיר לעבודה את מה שעלול להראות כהפלה של (עובר) בשורוק ובחולם האנליזה?

הקריאה של אריק לורן להיות מודרך על ידי שני מדריכים היא אחת התשובות. הקשר לאסכולה היא תשובה נוספת.

שרי אדלשטיין

תהפוכות ההדרכה-סוסנה הולר

           

המקרה הראשון שהגיע אלי לפרקטיקה הפרטית, כשהייתי אנליטיקאית קליינינית, היה מקרה קשה. עד כדי כך, שפעם אחת הגעתי להדרכה ואמרתי למדריכה: ״או היא או אני!!״

כמובן שזאת היתה בדיחה, אך ככל בדיחה גם נסתה להקל על נפשי אך גם גלתה אמת. הקשר של אותה פצינטית אלי היה שונה מאוד מכל קשר טיפולי שהכרתי עד אז, ובכלל זה הקשר שהיה לי עם האנליטיקאי שלי.

אבדתי עצות. לא יכולתי להתיחס לניסיון מקדים כלשהו.  אך מה האמת שהבדיחה גלתה? בצעד ראשון שעשיתי לענות לשאלה הזאת חשבתי שנוצר ביני לבין האנליזנטית מעין מלכוד אספקלרי בו לא הצלחתי לזוז. ״או היא או אני״ אומר שאחת מן השתיים צריכה לנצח. לא טוב. היה לי ברור  שלא כך צריך להתנהל קשר אנליטי.

הצעד השני לענות לשאלת האמת שבבדיחה בא מזכרון התחלתי של דבר מה שעד אז לא אמרתי אותו בהדרכה: הבחורה הזאת, יפה, אלגנטית, מודרנית, הגיעה לפגישה הראשונה והכריזה שהיא סובלת מתסביך אדיפאלי. 

נדמה לי שאז נערם המכשול: היא לקחה ממני כלי עבודה חשוב, מאחר והיא יודעת כבר על אודות תסביך האדיפוס שלה! אז מה נותר לי לעשות? הידע שלה עיקר את הידע שלי! 

 זמן קצר אחרי זה נתקלתי באמירתו של פרויד בפתיחת העבודה על איש הזאבים, בה הוא אומר שללא ספק מי שהיה יכול לדעת פחות ממנו לפני כניסתו לעבודה היה יכול לגלות הרבה יותר. זאת אומרת: פרויד הציע ככלי עבודה את הבורות המלומדת. זה עשה עלי אפקט של הדרכה: הבנתי שלידע של הפצינט אין עליי להנגיד את הידע שלי, אלא נהפוך הוא: לידע של הפצינט עליי להנגיד את המשהו שעבורו אין לי כל נסיון מקדים. לשמוע מה המצאתו הייחודית של הפצינט. הכלי היקר ביותר שלמדתי ואתו אני מנסה ללמד הוא הסקרנות לגבי איך האחר מנוות בדרכו אל עתידו. 

איך למסור הלאה את הרצון לדעת? מישהו אמר לי היום שההדרכה עזרה לו....צחק .והוסיף: ״לא יודע אם זה עזר לפצינט... אך זה עזר לי״. ושוב נזכרתי באותה  ההתחלה. חשבתי שהמודרך הזה הרגיש הקלה אחרי ההדרכה כי הצליח לצאת מההיפנוזה שבדיבור של הפצינט. גם חיי המטפל מתחילים בשלב המראה והחילוץ מן המראה יבוא לו מההעזה לקחת ולא לקחת את מה שמוריו מלמדים אותו. לקחת ולא לקחת את מה שהוא שומע מהפצינט כך שמה שיקרה הלאה יהיה קשור בלוגוס ולא רק במבט. איזה לוגוס? הלוגוס שבקהילת העבודה שלו שמזמין אותו לעשות את העבודה הנדרשת על מנת לדווח למישהו שבתפקיד מדריך את מה שקשה מאוד לדווח עליו: תהפוכות ההעברה.

פרסונה שלישית-קלאודיה אידן

                                                                                                                                                   

ב- "אקט היסוד" של האסכולה לאקאן מתייחס להדרכה כמרכיב מהותי של הפסיכואנליזה הטהורה ומדגיש שעל הקריטריונים שלה להיות שונים מהרושם של כולם או מהדעה הקדומה של כל אחד. בצורה זו הוא מחלץ את ההדרכה מקריטריון אוניברסלי או מדעה קדומה ומותיר אותה כביטוי להחלטה אישית וכבחירה עצמית של המדריך. ההדרכה אף היא נשענת על ההעברה. אנו יכולים אפוא לשאול עצמנו האם גם ההדרכה מעמידה את המדריך במקום דומה לזה של האנליטיקאי?

לאקאן משיב על כך ב-"פונקציה ושדה של הדיבור והשפה בפסיכואנליזה": "המדריך מבטא ...ראיה שנייה שגורמת לכך שמבחינתו ההתנסות תהיה מלמדת כפי שתהיה מבחינת המודרך. המודרך ממלא תפקיד של פילטר...וכך מוצגת בפני המדריך סטריאוגרפיה שכבר הוכנה המבליטה את שלושת או ארבעת המשלבים שבהם ניתן לקרוא את הפרטיטורה המכוננת באמצעות שיח זה...אילו המודרך יכול להיות ממוקם על ידי המדריך בעמדה סובייקטיבית שונה מזו הכרוכה במונח המאוים של קונטרול [control] (שהוחלף לטובה בשפה האנגלית לסופרוויזיה, אך רק בשפה האנגלית), הפרי הטוב ביותר שהוא היה יכול לקטוף  מתרגיל זה היה ללמוד לשמור בעצמו על עמדה של סובייקטיביות שנייה שהמצב מעמיד בה את המדריך מלכתחילה"^[1].

ז'.א.מילר מציג^[2] את מנגנון ההדרכה בדומה לזה של הפאס כמנגנון של דה-קונטקסטואליזציה של ההתנסות האנליטית. נקודה זו של דה-קונטקסטואליזציה מבליטה לדעתי את כינון מקומה של הפרסונה השלישית בשני המקרים. פרסונה שלישית זו מהווה ראיה או סובייקטיביות שניות, כלומר נוספות, או כפי שהוא מכנה אותה באחת מהרצאותיו באוניברסיטת קולומביה בארה"ב, כ-"הקשבת-על"^[3]. האופן שבו לאקאן מדגיש היבט זה של שניות או הקשבת-על, מבדיל בינם לבין מקומו של האנליטיקאי בשיח האנליטי, באף אחד משני המקרים, מקומה של הפרסונה השלישית בדמות המדריך או בדמות הקרטל של הפאס, אינו ממלא את מקומו של האנליטיקאי, או במילים אחרות – של סוכן השיח תחת הנדמה של אובייקט a.

האנליזה וההדרכה הן התנסויות המזינות זו את זו בנוגע ליחס אל הידע. העמדה שהמודרך יכול לנקוט מול המדריך יכולה להביא להצגת מקרה בצורה כזו שייחשף היבט של עמדה סובייקטיבית בסיסית שאינו נוגע בהכרח להתמקמות המודרך כאנליטיקאי מול אותו אנליזנט שעל אודותיו מתנהלת ההדרכה.

וינייטה: כרקע, נציין שאצל המודרכת היה משקל רב למונח שאביה השתמש בו כדי להתייחס אליה. היא פירשה את איוויו של האב כאיווי לבן, מי שכמובן נושא את האינטליגנציה והידע. מונח זה של האב קבע קו פרשת מים מחשבתית בין עמדות מיניות (היות בן או בת), מצד אחד ובין היות הבת ילידת המקום והיות שאר חברי המשפחה ילידי ארצות אחרות, מצד אחר. מונח זה לבש גרסאות שונות שניתן אולי לצמצמן לרעיון "להיהפך קטנה, לא יודעת וחסרת ערך". נקודה זו עברה גלגולים רבים באנליזה. לאחר מפגש הדרכה מסוים חל מפנה מכריע אצל המודרכת. באותו מפגש הדרכה דובר על מקרה עם תופעות

סכיזופרניות: ברגעים מסוימים הייתה מופיעה אצל האנליזנט שלה הילה שהקיפה את גופו, איבר מינו היה מתכווץ וראשו היה מתנתק לכאורה. השאלה הייתה כיצד אותו אנליזנט יכול להבנות לעצמו קונסיסטנטיות גופנית, מה יכול לשמש סינתום. האנליטיקאית/המודרכת, במקום שתשים את הדגש על תרגום התופעות בממד הסמלי כביטוי לשיסוע הסובייקט, כביטוי לקונפליקט, חשבה על דרך ליצור דימוי גופני מאוחד. מחוות-פנים של המדריך שלווה בשתיקה, היכה את המודרכת כברק והטיח אותה אל מבטו של אביה ואל המונח שהאב נהג להשתמש בו. בהדרכה עצמה לא היה כל דיבור על כך. יש לציין שהמבט האבהי מהווה ציר מרכזי בהווייתה של המודרכת. התנסות זו הפכה כמובן לחומר יקר ערך באנליזה שלה, שאפשר לעבד פן נוסף, הנוגע לממד הסיפוק שבהקטנת עצמה ובהצגת עצמה כלא יודעת וכחסרת ערך.

מחוות-פניו של המדריך פעלה כ"הקשבת-על" לשיח של המודרכת ולנקודת המוצא שממנה דיברה, גם אם הדגש על המקרה שהביאה לא היה המתאים ביותר להכוונת הריפוי ולמציאת פתרון מצדו של האנליזנט שלה.

---

[1] ז'.לאקאן, Fonction et champ de la parole et du langage en psychanalyse , Écrits ,עמ' 253.

ההדגשות שלי.

[2] ז'.א.מילר, El banquete de los analistas , עמ' 385

[3] הקשבת על [superaudition ] לאקאן יוצר משחק מילים בין supervision לבין superaudition .

"אלף", עיתון ה-G.E.P, חוברת מס' 1, 1996

ניתן להמשיך לקרוא את המאמר שכתב אריק  לוראן  על הדרכה ב "אלף", עיתון ה-G.E.P, חוברת מס' 1, 1996 בלינק:

https://drive.google.com/open?id=0B9Ys0ta57jvbeXFId1B1SURzM3c&authuser=0

לצחוק מן המקודש -גיל כרוז

דוד  גרוסמן

חופש הביטוי. הדבר רק נאמר, וכבר צצות ועולות מגבלותיו. אם ביחס לחופש הביטוי של הקומיקאי דיהדונה הדעות חלוקות, רק מעטים יגנו על זכות זו ביחס לאלה אשר, בחוגים ישראליים מסוימים, נטלו לעצמם את הרשות לכנות את יצחק רבין בוגד ורוצח בשעה שהוא רצה לממש את הסכמי אוסלו. אין ספק שהאמירות האלה סללו את הדרך לרציחתו. אידאל חופש הביטוי, כאשר הוא מובל עד לאוניברסלי, מתקשה להסתיר את האוביקט שלו. למחרת ארועי שרלי והיפר כשר,המהווים ייצוג כה סמוך לממשי, אנו נוטלים מחדש את האיזמל הפסיכואנאליטי שלנו על מנת לנסות להאיר את הפן הניסתר של האשליה הלירית¹.

תחילה נזכיר נקודה אותה מציין לקאן בסמינר החמישי: "יש מן השנינה רק בפרטיקולרי, אין שנינה במרחב האבסטרקטי"². אין זאת אלא, אומר ז'אק אלן מילר, "שכדי שתהיה שנינה, צריך שהאחר יבין אותנו, ולשם כך, הוא צריך להיות חלק מן הקהילה...צריך לחלוק (עמו) רפרנסים משותפים, שפה משותפת וקשר חברתי. אך זה לא אוניברסלי"³.

אפשר לתהות אם וכיצד יתורגם לצרפתית ספרו האחרון של דוד גרוסמן סוס אחד נכנס לבר, עד כדי כך ההומור שחוצה אותו לכל אורכו שייך לקהיליה הישראלית. הרומן מאורגן סביב הופעה של דב גרינשטיין (דובלה ג'י), סטנדאפיסט מוכשר בעל לשון זריזה וקולעת באופן מדהים, אשר אינו מכבד שום פרה קדושה. אפילו גישתו אל השואה חסרה את טקסי הזהירות הרגילים, וזאת החל מן הסיפור המשפחתי שלו. "מנגלה חקר אותנו, זאת אומרת חלקים מאיתנו, בעיקר עצמות ירך וזרוע. עוררנו את סקרנותו של האיש האנין והמופנם הזה....אז בעצם אפשר לאמר שהוא, בדרכו, היה קצת רופא המשפחה שלנו, מה? לא ככה?...ורק תחשבו שכמה שהבנאדם היה עסוק, מכל אירופה באו אליו, אנשים טיפסו אחד על השני ברכבות להגיע אליו, ובכל זאת, הוא מצא זמן להיפגש עם כל אחד מאיתנו באופן אישי, אפילו שבשום פנים הוא לא הסכים שנשמע סקנד אופיניון. רק הוא! ורק לשיחה קצרה, ימין, שמאל, שמאל, שמאל, שמאל"⁴. כך באות הבדיחות בזו אחר זו, בוטות, גסות, ומציגות את הגוף כערום, גדום, פורנוגרפי, מושא לאלימות. הקשר החברתי מופיע כמגוחך, נטול אשליות, נגוע בבגידות, פשעים וחוסר אמון. הקהל מותקף, מושם ללעג, ולאחר מכן משודל בדברי חנופה על-מנת שלא יעזוב את האולם.

הנוהג להתבדח על השואה אינו חדש. הוא קיים מזה שנים רבות במסגרות אינטימיות באופן פחות או יותר דיסקרטי ולאחרונה באינטרנט. גם אם הוא מצוי בשולי הקהילה, הוא איננו מוצא ממנה משום שהוא מציית לעקרון שתבע פרויד על-פיו בדיחות יהודיות מגיעות לרמה של שנינה כאשר הן מסופרות על ידי יהודים בעצמם, "בעוד בדיחות על יהודים שמקורן שונה, כמעט לעולם אינן עולות מעל לרמה של צחוק גס או לעג ברוטלי"⁵. ופרויד מוסיף שהשנינה היא אמצעי תווך ביחס לדחף כאשר " לאדם מסויים, בקורת ותוקפנות הופכות לאפשריות רק בדרך עקיפה"⁶. מכאן אנו מסיקים שהשנינה והצחוק מהווים אופן התגוננות מפני הממשי ובו בזמן גם דרך גישה אליו.  

כך, הצחוק מן המקודש, החדודים השערוריתיים ביחס לשואה, מופעים כאלטרנטיבה לריטואלים הנהוגים בישראל על דרך האוטומטון מאז הקמת המדינה. פעם בשנה, ביום השואה, הטקסים, התמונות, העדויות, עוברים בסך בהפצה רחבה. ואולם ברגע מסוים, המימד של החזרה מפסיק להשאיר את חותמו. בניגוד לכך, הצחוק מן המקודש מתקדם לעבר הממשי על דרך הטיכה, זאת אומרת מבלי לחזור על עצמו אפילו פעם אחת, כיון שהחדוד נוצר תמיד תחת סימן "הפעם הראשונה". הוא אינו אפקטיבי כאשר הוא מופיע כחזרה של אותו דבר. מכאן, ובהבדל מן הריטואל, הצחוק אינו יוצר רושם של שיגרה המחליקה על פני הממשי.

אם תחילתו של הרומן של גרוסמן יוצרת את הרושם שהביצועים של דובלה ג'י מובאים על מנת לגנות שיח חברתי המאופיין בגסות רוח מסוימת, ככל שמתקדמת ההופעה, מתגנבת אל ליבו של הקורא איזושהי חיבה לדרמה האישית של הדמות, אותה ניתן לקרוא מבעד לחגיגת הניסוחים הללו, שהם מזעזעים ובו בזמן אמורים היטב. המונולוג הזה מוליך את הקהל, צעד צעד, לעבר ייצוג של הממשי אותו קשה לשאת. ואכן רבים עוזבים את האולם. דובלה ג'י מביא את דבריו עד קצה גבול הניסבל בקהיליה החולקת את אותם הרפרנסים, וכך הוא מאפשר לנו לחוש את הגבול הזה.

ואולם דובלה אינו אדם גס רוח. רחוק מזה. הוא טבול במציאות קשה. מאז לידתו, חייו מוטבעים בחותם שהותירו אחריהם אויבי המין האנושי, במקום בו הממשי תמיד אורב בפתח. מן הרגע שמבינים זאת, הרומן של דוד גרוסמן הופך למבט אוהד על היורשים הללו של תרבות החידוד היהודי, תרבות Witz מובהקת, אשר חיים בארץ "אוכלת יושביה"⁷ ונוהגים לצחוק מן המקודש על מנת לטפל בממשי, הממשי שלהם ולא זה של מישהו אחר. לצחוק מן הממשי, זהו אופן לתפוס מחסה מפני הנטיה להקריב קרבנות לאלים החשוכים. הריטואלים לא סופגים אל תוכם את הנטיה הזו. להפך, הם מזינים אותה ללא הרף.  

הפסיכואנאליזה, כותב ז'אק-אלן מילר, היא ההתנסות היחידה בה מותר לאמר הכל. זה מה שהופך אותה, לפי דבריו, לנפיצה⁸. בפגישה האנאליטית, הסובייקט מתקדם לעבר הממשי שלו ללא כל תווך אחר מאשר הדיבור וללא האיום של שיפוט לאור אידאל אוניברסלי. החשיפה הזו של ההתענגות היא התנסות נפיצה, קצת כמו הצחוק מן המקודש, אך היא נעשית במסגרת אינטימית. 

¹      Miller J.-A., « L’illusion lyrique », publié le , lepoint.fr (12/01/2015),Lacan Quotidien (13/01/2015)

² Lacan J., Le Séminaire, livre V, Les formations de l’inconscient, Paris, Seuil, 1998, p. 10. 

³ Miller J.-A., …du nouveau ! (Introduction au Séminaire V de Lacan), ECF, Coll. rue Huysmans, 2000, p. 26. 

⁴. גרוסמן, ד., סוס אחד נכנס לבר, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014, עמ' 77.       

⁵ Freud S., Le mot d’esprit et sa relation à l’inconscient, Gallimard, Paris 1988, p. 261.

⁶ Ibid., pp.  261-262.

⁷. במדבר, י"ג, 32.  

⁸ Miller J.-A., « Le retour du blasphème », Lacan Quotidien n° 452, 11 janvier 2015.