תהפוכות ההדרכה-סוסנה הולר

           

המקרה הראשון שהגיע אלי לפרקטיקה הפרטית, כשהייתי אנליטיקאית קליינינית, היה מקרה קשה. עד כדי כך, שפעם אחת הגעתי להדרכה ואמרתי למדריכה: ״או היא או אני!!״

כמובן שזאת היתה בדיחה, אך ככל בדיחה גם נסתה להקל על נפשי אך גם גלתה אמת. הקשר של אותה פצינטית אלי היה שונה מאוד מכל קשר טיפולי שהכרתי עד אז, ובכלל זה הקשר שהיה לי עם האנליטיקאי שלי.

אבדתי עצות. לא יכולתי להתיחס לניסיון מקדים כלשהו.  אך מה האמת שהבדיחה גלתה? בצעד ראשון שעשיתי לענות לשאלה הזאת חשבתי שנוצר ביני לבין האנליזנטית מעין מלכוד אספקלרי בו לא הצלחתי לזוז. ״או היא או אני״ אומר שאחת מן השתיים צריכה לנצח. לא טוב. היה לי ברור  שלא כך צריך להתנהל קשר אנליטי.

הצעד השני לענות לשאלת האמת שבבדיחה בא מזכרון התחלתי של דבר מה שעד אז לא אמרתי אותו בהדרכה: הבחורה הזאת, יפה, אלגנטית, מודרנית, הגיעה לפגישה הראשונה והכריזה שהיא סובלת מתסביך אדיפאלי. 

נדמה לי שאז נערם המכשול: היא לקחה ממני כלי עבודה חשוב, מאחר והיא יודעת כבר על אודות תסביך האדיפוס שלה! אז מה נותר לי לעשות? הידע שלה עיקר את הידע שלי! 

 זמן קצר אחרי זה נתקלתי באמירתו של פרויד בפתיחת העבודה על איש הזאבים, בה הוא אומר שללא ספק מי שהיה יכול לדעת פחות ממנו לפני כניסתו לעבודה היה יכול לגלות הרבה יותר. זאת אומרת: פרויד הציע ככלי עבודה את הבורות המלומדת. זה עשה עלי אפקט של הדרכה: הבנתי שלידע של הפצינט אין עליי להנגיד את הידע שלי, אלא נהפוך הוא: לידע של הפצינט עליי להנגיד את המשהו שעבורו אין לי כל נסיון מקדים. לשמוע מה המצאתו הייחודית של הפצינט. הכלי היקר ביותר שלמדתי ואתו אני מנסה ללמד הוא הסקרנות לגבי איך האחר מנוות בדרכו אל עתידו. 

איך למסור הלאה את הרצון לדעת? מישהו אמר לי היום שההדרכה עזרה לו....צחק .והוסיף: ״לא יודע אם זה עזר לפצינט... אך זה עזר לי״. ושוב נזכרתי באותה  ההתחלה. חשבתי שהמודרך הזה הרגיש הקלה אחרי ההדרכה כי הצליח לצאת מההיפנוזה שבדיבור של הפצינט. גם חיי המטפל מתחילים בשלב המראה והחילוץ מן המראה יבוא לו מההעזה לקחת ולא לקחת את מה שמוריו מלמדים אותו. לקחת ולא לקחת את מה שהוא שומע מהפצינט כך שמה שיקרה הלאה יהיה קשור בלוגוס ולא רק במבט. איזה לוגוס? הלוגוס שבקהילת העבודה שלו שמזמין אותו לעשות את העבודה הנדרשת על מנת לדווח למישהו שבתפקיד מדריך את מה שקשה מאוד לדווח עליו: תהפוכות ההעברה.

פרסונה שלישית-קלאודיה אידן

                                                                                                                                                   

ב- "אקט היסוד" של האסכולה לאקאן מתייחס להדרכה כמרכיב מהותי של הפסיכואנליזה הטהורה ומדגיש שעל הקריטריונים שלה להיות שונים מהרושם של כולם או מהדעה הקדומה של כל אחד. בצורה זו הוא מחלץ את ההדרכה מקריטריון אוניברסלי או מדעה קדומה ומותיר אותה כביטוי להחלטה אישית וכבחירה עצמית של המדריך. ההדרכה אף היא נשענת על ההעברה. אנו יכולים אפוא לשאול עצמנו האם גם ההדרכה מעמידה את המדריך במקום דומה לזה של האנליטיקאי?

לאקאן משיב על כך ב-"פונקציה ושדה של הדיבור והשפה בפסיכואנליזה": "המדריך מבטא ...ראיה שנייה שגורמת לכך שמבחינתו ההתנסות תהיה מלמדת כפי שתהיה מבחינת המודרך. המודרך ממלא תפקיד של פילטר...וכך מוצגת בפני המדריך סטריאוגרפיה שכבר הוכנה המבליטה את שלושת או ארבעת המשלבים שבהם ניתן לקרוא את הפרטיטורה המכוננת באמצעות שיח זה...אילו המודרך יכול להיות ממוקם על ידי המדריך בעמדה סובייקטיבית שונה מזו הכרוכה במונח המאוים של קונטרול [control] (שהוחלף לטובה בשפה האנגלית לסופרוויזיה, אך רק בשפה האנגלית), הפרי הטוב ביותר שהוא היה יכול לקטוף  מתרגיל זה היה ללמוד לשמור בעצמו על עמדה של סובייקטיביות שנייה שהמצב מעמיד בה את המדריך מלכתחילה"^[1].

ז'.א.מילר מציג^[2] את מנגנון ההדרכה בדומה לזה של הפאס כמנגנון של דה-קונטקסטואליזציה של ההתנסות האנליטית. נקודה זו של דה-קונטקסטואליזציה מבליטה לדעתי את כינון מקומה של הפרסונה השלישית בשני המקרים. פרסונה שלישית זו מהווה ראיה או סובייקטיביות שניות, כלומר נוספות, או כפי שהוא מכנה אותה באחת מהרצאותיו באוניברסיטת קולומביה בארה"ב, כ-"הקשבת-על"^[3]. האופן שבו לאקאן מדגיש היבט זה של שניות או הקשבת-על, מבדיל בינם לבין מקומו של האנליטיקאי בשיח האנליטי, באף אחד משני המקרים, מקומה של הפרסונה השלישית בדמות המדריך או בדמות הקרטל של הפאס, אינו ממלא את מקומו של האנליטיקאי, או במילים אחרות – של סוכן השיח תחת הנדמה של אובייקט a.

האנליזה וההדרכה הן התנסויות המזינות זו את זו בנוגע ליחס אל הידע. העמדה שהמודרך יכול לנקוט מול המדריך יכולה להביא להצגת מקרה בצורה כזו שייחשף היבט של עמדה סובייקטיבית בסיסית שאינו נוגע בהכרח להתמקמות המודרך כאנליטיקאי מול אותו אנליזנט שעל אודותיו מתנהלת ההדרכה.

וינייטה: כרקע, נציין שאצל המודרכת היה משקל רב למונח שאביה השתמש בו כדי להתייחס אליה. היא פירשה את איוויו של האב כאיווי לבן, מי שכמובן נושא את האינטליגנציה והידע. מונח זה של האב קבע קו פרשת מים מחשבתית בין עמדות מיניות (היות בן או בת), מצד אחד ובין היות הבת ילידת המקום והיות שאר חברי המשפחה ילידי ארצות אחרות, מצד אחר. מונח זה לבש גרסאות שונות שניתן אולי לצמצמן לרעיון "להיהפך קטנה, לא יודעת וחסרת ערך". נקודה זו עברה גלגולים רבים באנליזה. לאחר מפגש הדרכה מסוים חל מפנה מכריע אצל המודרכת. באותו מפגש הדרכה דובר על מקרה עם תופעות

סכיזופרניות: ברגעים מסוימים הייתה מופיעה אצל האנליזנט שלה הילה שהקיפה את גופו, איבר מינו היה מתכווץ וראשו היה מתנתק לכאורה. השאלה הייתה כיצד אותו אנליזנט יכול להבנות לעצמו קונסיסטנטיות גופנית, מה יכול לשמש סינתום. האנליטיקאית/המודרכת, במקום שתשים את הדגש על תרגום התופעות בממד הסמלי כביטוי לשיסוע הסובייקט, כביטוי לקונפליקט, חשבה על דרך ליצור דימוי גופני מאוחד. מחוות-פנים של המדריך שלווה בשתיקה, היכה את המודרכת כברק והטיח אותה אל מבטו של אביה ואל המונח שהאב נהג להשתמש בו. בהדרכה עצמה לא היה כל דיבור על כך. יש לציין שהמבט האבהי מהווה ציר מרכזי בהווייתה של המודרכת. התנסות זו הפכה כמובן לחומר יקר ערך באנליזה שלה, שאפשר לעבד פן נוסף, הנוגע לממד הסיפוק שבהקטנת עצמה ובהצגת עצמה כלא יודעת וכחסרת ערך.

מחוות-פניו של המדריך פעלה כ"הקשבת-על" לשיח של המודרכת ולנקודת המוצא שממנה דיברה, גם אם הדגש על המקרה שהביאה לא היה המתאים ביותר להכוונת הריפוי ולמציאת פתרון מצדו של האנליזנט שלה.

---

[1] ז'.לאקאן, Fonction et champ de la parole et du langage en psychanalyse , Écrits ,עמ' 253.

ההדגשות שלי.

[2] ז'.א.מילר, El banquete de los analistas , עמ' 385

[3] הקשבת על [superaudition ] לאקאן יוצר משחק מילים בין supervision לבין superaudition .

"אלף", עיתון ה-G.E.P, חוברת מס' 1, 1996

ניתן להמשיך לקרוא את המאמר שכתב אריק  לוראן  על הדרכה ב "אלף", עיתון ה-G.E.P, חוברת מס' 1, 1996 בלינק:

https://drive.google.com/open?id=0B9Ys0ta57jvbeXFId1B1SURzM3c&authuser=0

לצחוק מן המקודש -גיל כרוז

דוד  גרוסמן

חופש הביטוי. הדבר רק נאמר, וכבר צצות ועולות מגבלותיו. אם ביחס לחופש הביטוי של הקומיקאי דיהדונה הדעות חלוקות, רק מעטים יגנו על זכות זו ביחס לאלה אשר, בחוגים ישראליים מסוימים, נטלו לעצמם את הרשות לכנות את יצחק רבין בוגד ורוצח בשעה שהוא רצה לממש את הסכמי אוסלו. אין ספק שהאמירות האלה סללו את הדרך לרציחתו. אידאל חופש הביטוי, כאשר הוא מובל עד לאוניברסלי, מתקשה להסתיר את האוביקט שלו. למחרת ארועי שרלי והיפר כשר,המהווים ייצוג כה סמוך לממשי, אנו נוטלים מחדש את האיזמל הפסיכואנאליטי שלנו על מנת לנסות להאיר את הפן הניסתר של האשליה הלירית¹.

תחילה נזכיר נקודה אותה מציין לקאן בסמינר החמישי: "יש מן השנינה רק בפרטיקולרי, אין שנינה במרחב האבסטרקטי"². אין זאת אלא, אומר ז'אק אלן מילר, "שכדי שתהיה שנינה, צריך שהאחר יבין אותנו, ולשם כך, הוא צריך להיות חלק מן הקהילה...צריך לחלוק (עמו) רפרנסים משותפים, שפה משותפת וקשר חברתי. אך זה לא אוניברסלי"³.

אפשר לתהות אם וכיצד יתורגם לצרפתית ספרו האחרון של דוד גרוסמן סוס אחד נכנס לבר, עד כדי כך ההומור שחוצה אותו לכל אורכו שייך לקהיליה הישראלית. הרומן מאורגן סביב הופעה של דב גרינשטיין (דובלה ג'י), סטנדאפיסט מוכשר בעל לשון זריזה וקולעת באופן מדהים, אשר אינו מכבד שום פרה קדושה. אפילו גישתו אל השואה חסרה את טקסי הזהירות הרגילים, וזאת החל מן הסיפור המשפחתי שלו. "מנגלה חקר אותנו, זאת אומרת חלקים מאיתנו, בעיקר עצמות ירך וזרוע. עוררנו את סקרנותו של האיש האנין והמופנם הזה....אז בעצם אפשר לאמר שהוא, בדרכו, היה קצת רופא המשפחה שלנו, מה? לא ככה?...ורק תחשבו שכמה שהבנאדם היה עסוק, מכל אירופה באו אליו, אנשים טיפסו אחד על השני ברכבות להגיע אליו, ובכל זאת, הוא מצא זמן להיפגש עם כל אחד מאיתנו באופן אישי, אפילו שבשום פנים הוא לא הסכים שנשמע סקנד אופיניון. רק הוא! ורק לשיחה קצרה, ימין, שמאל, שמאל, שמאל, שמאל"⁴. כך באות הבדיחות בזו אחר זו, בוטות, גסות, ומציגות את הגוף כערום, גדום, פורנוגרפי, מושא לאלימות. הקשר החברתי מופיע כמגוחך, נטול אשליות, נגוע בבגידות, פשעים וחוסר אמון. הקהל מותקף, מושם ללעג, ולאחר מכן משודל בדברי חנופה על-מנת שלא יעזוב את האולם.

הנוהג להתבדח על השואה אינו חדש. הוא קיים מזה שנים רבות במסגרות אינטימיות באופן פחות או יותר דיסקרטי ולאחרונה באינטרנט. גם אם הוא מצוי בשולי הקהילה, הוא איננו מוצא ממנה משום שהוא מציית לעקרון שתבע פרויד על-פיו בדיחות יהודיות מגיעות לרמה של שנינה כאשר הן מסופרות על ידי יהודים בעצמם, "בעוד בדיחות על יהודים שמקורן שונה, כמעט לעולם אינן עולות מעל לרמה של צחוק גס או לעג ברוטלי"⁵. ופרויד מוסיף שהשנינה היא אמצעי תווך ביחס לדחף כאשר " לאדם מסויים, בקורת ותוקפנות הופכות לאפשריות רק בדרך עקיפה"⁶. מכאן אנו מסיקים שהשנינה והצחוק מהווים אופן התגוננות מפני הממשי ובו בזמן גם דרך גישה אליו.  

כך, הצחוק מן המקודש, החדודים השערוריתיים ביחס לשואה, מופעים כאלטרנטיבה לריטואלים הנהוגים בישראל על דרך האוטומטון מאז הקמת המדינה. פעם בשנה, ביום השואה, הטקסים, התמונות, העדויות, עוברים בסך בהפצה רחבה. ואולם ברגע מסוים, המימד של החזרה מפסיק להשאיר את חותמו. בניגוד לכך, הצחוק מן המקודש מתקדם לעבר הממשי על דרך הטיכה, זאת אומרת מבלי לחזור על עצמו אפילו פעם אחת, כיון שהחדוד נוצר תמיד תחת סימן "הפעם הראשונה". הוא אינו אפקטיבי כאשר הוא מופיע כחזרה של אותו דבר. מכאן, ובהבדל מן הריטואל, הצחוק אינו יוצר רושם של שיגרה המחליקה על פני הממשי.

אם תחילתו של הרומן של גרוסמן יוצרת את הרושם שהביצועים של דובלה ג'י מובאים על מנת לגנות שיח חברתי המאופיין בגסות רוח מסוימת, ככל שמתקדמת ההופעה, מתגנבת אל ליבו של הקורא איזושהי חיבה לדרמה האישית של הדמות, אותה ניתן לקרוא מבעד לחגיגת הניסוחים הללו, שהם מזעזעים ובו בזמן אמורים היטב. המונולוג הזה מוליך את הקהל, צעד צעד, לעבר ייצוג של הממשי אותו קשה לשאת. ואכן רבים עוזבים את האולם. דובלה ג'י מביא את דבריו עד קצה גבול הניסבל בקהיליה החולקת את אותם הרפרנסים, וכך הוא מאפשר לנו לחוש את הגבול הזה.

ואולם דובלה אינו אדם גס רוח. רחוק מזה. הוא טבול במציאות קשה. מאז לידתו, חייו מוטבעים בחותם שהותירו אחריהם אויבי המין האנושי, במקום בו הממשי תמיד אורב בפתח. מן הרגע שמבינים זאת, הרומן של דוד גרוסמן הופך למבט אוהד על היורשים הללו של תרבות החידוד היהודי, תרבות Witz מובהקת, אשר חיים בארץ "אוכלת יושביה"⁷ ונוהגים לצחוק מן המקודש על מנת לטפל בממשי, הממשי שלהם ולא זה של מישהו אחר. לצחוק מן הממשי, זהו אופן לתפוס מחסה מפני הנטיה להקריב קרבנות לאלים החשוכים. הריטואלים לא סופגים אל תוכם את הנטיה הזו. להפך, הם מזינים אותה ללא הרף.  

הפסיכואנאליזה, כותב ז'אק-אלן מילר, היא ההתנסות היחידה בה מותר לאמר הכל. זה מה שהופך אותה, לפי דבריו, לנפיצה⁸. בפגישה האנאליטית, הסובייקט מתקדם לעבר הממשי שלו ללא כל תווך אחר מאשר הדיבור וללא האיום של שיפוט לאור אידאל אוניברסלי. החשיפה הזו של ההתענגות היא התנסות נפיצה, קצת כמו הצחוק מן המקודש, אך היא נעשית במסגרת אינטימית. 

¹      Miller J.-A., « L’illusion lyrique », publié le , lepoint.fr (12/01/2015),Lacan Quotidien (13/01/2015)

² Lacan J., Le Séminaire, livre V, Les formations de l’inconscient, Paris, Seuil, 1998, p. 10. 

³ Miller J.-A., …du nouveau ! (Introduction au Séminaire V de Lacan), ECF, Coll. rue Huysmans, 2000, p. 26. 

⁴. גרוסמן, ד., סוס אחד נכנס לבר, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014, עמ' 77.       

⁵ Freud S., Le mot d’esprit et sa relation à l’inconscient, Gallimard, Paris 1988, p. 261.

⁶ Ibid., pp.  261-262.

⁷. במדבר, י"ג, 32.  

⁸ Miller J.-A., « Le retour du blasphème », Lacan Quotidien n° 452, 11 janvier 2015.

פסיכואנליזה במוסדות

להציג אפקט-של-הכשרה-ז'.א.מילר

להציג אפקט-של-הכשרה

ז'.א.מילר

א: לבודד את האפקט

תרגום ועריכה:

ענת פריד

אילנה הררי

סרחיו מישקין

כותרת הקונגרס של ה- AMP בבריסל (Les effets de formation en psychanalyse : ses lieux, ses causes, ses paradoxes) מבודדת את האפקט-של-הכשרה ככזה. איזה ערך יש לבידוד זה של האפקט?

1: אנו נוכחים לדעת שדבר מה כמו אפקט-של-הכשרה קיים, ושזה כמו עובדה נתונה הלכה למעשה; אנו מניחים סובייקט הפועל כאנליטיקאי משום שהוכשר לעשות כך ; אומר זאת אחרת, אנו מניחים שאפשר להביא סובייקט לתנאים שיאפשרו לו לפעול כאנליטיקאי.

2: באפקט זה נוכחים כבעובדה נתונה הלכה למעשה. אנו רוצים לזהות את הסיבה, או אפילו את הסיבות. לכן כותרת המשנה, המשלימה את הכותרת הראשית שנבחרה אומרת: "הסיבות שלו". ההשלכה של חילוץ האפקט היא הפרדה ממה שקובע אותו. כאשר אנו מדגישים אפקט, אנו נוכחים לדעת שיש פער בינו ובין סיבתו, שהאפקט משמר דבר מה מהפתעה, שאין זה מאותו הסדר של הסיבה שלו, שאין הוא נמשך ממנה באופן ליניארי וללא פתרון של המשכיות. אנו נוכחים באפקט כניתן לאימות, אנו מחפשים את הסיבות כהיפותזות, מבלי שיפוט מוקדם מה הן.

משתמע כי לבודד את האפקט של ההכשרה הוא להיווכח שאין אוטומטיזם של הכשרה אנליטית, לא מוצאים מכניזם; לא מחפשים אותו ; עושים לה (להכשרה האנליטית) מקום בקונטינגנטי. זו הסיבה לכך שתת הכותרת מצביעה לא רק על "סיבותיה" אלא גם על "המקומות שלה". נותיר פתוחה את השאלה של לדעת היכן  ובאילו מקומות נעשית ההכשרה.

הקונטינגנטי כמו ריבוי הסיבות והמקומות של ההכשרה, המורכבות של ההיבורים שלהן  מאפשרים לצפות שנמצא באפקט אפיון פרדוכסלי ; לכן אנו כוללים בתת הכותרת גם: "הפרדוכסים שלה".

ב: אקיווק של הסיבה

אם מבודדים את ה"אפקט-של-הכשרה" זה משום שמלכתחילה הסיבתיות שבהכשרה האנליטית לא נראית לנו חד משמעית (univoque). אין בכוונתנו לפרט מתודה להכשרה. התשובה לשאלה איך אנליטיקאים מכשירים עצמם תינתן במישור של התיאור. מרשם בתחום זה אינו יכול להיות אלא אוטופיה. אם חייבים בכל זאת לקבל מרשם, יהיה זה ברוחו של רנן Renan ("חייו של ישו): "כדי להשיג פחות מהאנושות, הכרחי שנבקש ממנה יותר."

ג: פנורמי

לתת רקע לנושא, מרחיב אותו.

1: ההכשרה  אינה נוגעת רק לאנליטיקאי. פרקטיקות מומחים רבות דורשות הכשרה, של המורה כמו זו של הכבאי או של הפסיכיאטר. הכשרה מרכבת ממספר גדול מאוד של פרקטיקות. הכשרות אלו התפתחו במרוצת הזמן, יש להן היסטוריה, וחלקן טובות יותר מהאחרות על מנת להבהיר את מה שנוגע להכשרה של האנליטיקאי,

2: ברקע נמצאת גם סוגיית החינוך ככזו, החל מהטיפול (הביתי ההיגייני) ועד לצורות הנעלות ביותר של התרבות. מזומנים לכאן  Paideaו Bildungn.

3: ההכשרה היא פונקציה של הציוויליזציה ;  כלומר במדה שהחקירה ההיסטורית נרחבת דיה.

ד: מהכשרה (formation )  ל"טראנס הכשרה" (trans-formation)

שאלת ההכשרה תמיד עדינה יותר כאשר מטרתה אינה רק להשיג רכישת ידע, אלא גם לגרום להופעת אי אלו תנאים סובייקטיביים מסויימים, טרנספורמציה בהוויה של סובייקט. זה מופיע כאשר מדובר בפסיכואנליטיקאי כמו גם כאשר מדובר באיש הדת, בכומר, ועוד גם בקוסם, במכשף. כדאי לכלול את ההכשרה בחכמה, כמו גם בצורות העתיקות, יווני-רומי, באופנויות המזרחיות. לדוגמא הכשרת זן, סגפנות מכוונת על ידי מאסטר, והיכן שמדובר באופן מהותי להשיג טרנספורמציה סובייקטיבית ללא מסירת כל ידע ספציפי (מתחת לסימן של 1S, השרביט, לא של S2).

ה: נקודת מגוז

בהכשרה, נבחין תמיד בתוכן אפיסטמי ומוטציה "פסיכית". כאשר הכשרה דורשת מוטציה פסיכית, היא טומנת בחובה נקודת מגוז.

יש הכשרות שיש להן נקודת מגוז וכאלה שאין. מסירה אפיסטמית ניתנת לאימות על ידי מבחנים, הוכחות סטנדרטיות, בעוד שאימות ההכשרה עם נקודת המגוז יותר בעייתי.

אפילו ההכשרות הפשוטות ביותר, מכילות תמיד את הרעיון שההכשרה מוסרת דרך, רוח, שמתגשמת בהגחת טבע חדש של אינדיבידואל : להיות "באמת" (X).

השגת מוטציה פסיכית על ידי הכשרה מניחה תמיד הרחקת תכנים אפיסטמיים. זהו מוטיב (topos) חזק במסורת ההומניסטית.

ו: נקרא מחדש את סנקה

ניקח את מכתב 88 של סנקה ללוסיליוס. "אתה רוצה לדעת את אשר אני חושב על אמנויות חפשיות : אמנויות אלו חייבות להיות לימודי הייסוד שלנו ולא עבודתנו האמיתית. אתה יודע היטב מדוע אנו מכנים אותם לימודים חופשיים: מאחר שהם יאים לאדם חפשי, אולם  אם זה כך, הלימוד היחיד שהוא באמת ליברלי (liberal) הוא זה שעושה את האדם חפשי (libre). זו החכמה, לימוד אמיץ, נדיב, היתר אינו אלא קטנוניות וילדותיות."

הערה במהדורה שלי מציינת כי עבור סנקה לאמנויות החופשיות יש הגדרה צרה יותר מאשר זו שהייתה נפוצה בתקופתו. עבורו הן אמנויות ההיגיון (raisonnement). ההערה מציינת עוד: "המורה לדקדוק הוא לעיתים קרובות עבד משוחרר, אפילו עבד, שנותן הוראה ליברלית". ההערה מציינת בדיוק רב: "מורים אלו, ממעמד נמוך במקור עברו לעיתים קרובות לפתות את הנערים הקטנים שהופקדו בידיהם. למצוא מורה שאינו פדרסט (pederast) הווה בעיה עבור המשפחות. על גבי מצבותיהם כתבו חלק מהמורים שפעלו בצניעות. הם ניהלו, לכן, בית ספר למשפחות מכובדות.

סנקה מונה במכתב ארוך זה את האמנויות ואת המדעים רק על מנת להפחית את ערכם ביחס לחכמה: "כל סוגי הידע הללו שאתה יכול ללמוד, לוסיליוס, לא לוקח בחשבון את הדבר היחיד שהוא באמת בעל ערך, רכישת החכמה, לדעת להבחין בין טוב לרע ולפעול כמו שצריך בחיים."

סנקה אומר אם כן משפט מאוד יפה שהווה השראה לבעייתיות ההומניסטית, ושבו שבים ומוצאים את הפרדוכס באמירות של לאקאן על ההכשרה האנליטית: "כל צורות הידע, לא צריכות להילמד, אלא שהוא כבר נלמד" זהו תנאי מקדים. זה תמיד בעבר, כמו שתמיד אומרים על הקלאסיקות, שאותן חוזרים לקרוא, לעולם לא קוראים. זוהי פעילות ללא פעם ראשונה, הכשרה בעלת ערך מתחילה תמיד מאוחר יותר. למידה אינה הכשרה ; היא מקדימה אותה ; הכשרה אמיתית מתבססת תמיד על "התעלמות ממה שכבר יודעים" (Ecrits, Seuil, Paris, 1966, p. 349, Variantes de la cure-type"")

מטרת ההכשרה היא תמיד שלמות ; מטרת ההכשרה הסטואיקנית היא תמיד שלמות הנשמה. "הדבר היחיד שיכול להוביל את הנשמה אל השלמות, זה מדע קבוע ומיושב היטב של הטוב והרע. לשום אמנות אחרת אין חקר טוב ורע כאובייקט שלה פרט לפילוסופיה המובנת כחכמה."

דחיית כל אפנויות הידע הנגזרות מהחכמה אינו סקפטיציזם ; סנקה דוחה את הידע של אלו המלמדים שהידע הנו לא כלום: "לסרב לבלגן הזה בכל כך הרבה דברים לא שימושיים שמלמדות האמנויות החופשיות". סנקה לא מלמד שאין שום דבר לדעת, אלא שהידע אינו ולא כלום בהשוואה לחכמה.

ז: אזור אקסטימי

אנחנו לא עוסקים באקסטרווגאנס. זו לא אחת מאפנויות החכמות המזרחיות הללו, שקשה מאוד לתפוס את האופן המדוייק של פעולתן. זה המיינסטרים של ההומניזם המערבי, שנתפס ברומא האימפריאליסטית בנקודה, שבה הדוקטרינה של ההכשרה כבר נוסחה.

אותה לוגיקה נמצאת בדוקטרינה  המקובלת יותר של לאקאן, אשר מניחה במרכז ההכשרה של האנליטיקאי את האנליזה שלו עצמו. זהו אזור שבו כושלות כל צורות הידע הנלמד על ידי נתיב חיצוני.

על מנת למקם את הדברים, נצייר עיגול. נמקם במרכז מעגל קטן יותר המייצג את האזור האקסטימי, שהוא של האנליזה, עם סיומה, כלומר פאס passe)).

בהיקף המעגל, נרשום את צורות הידע, שיכול להירכש באמצעים רגילים.

בין סוגי הידע המקיפים את האזור האקסטימי, נמצא את "המדעים המקורבים", כמו גם את הידע האנליטי (אם באמצעותם אנו מבינים את הטקסטים הנותרים מההרפתקה הפסיכואנליטית, או הספרות שממשיכה להיכתב כל הזמן). זהו "בלגן", שהושלך לעבר האזור שמחוץ לאזור האקסטימי.

ח: אנטינומיה וקומבינטוריקה

כאשר מדובר בהכשרה אנליטית, בין אם בוורסיות המתוחכמות שלאקאן מציג לנו או בוורסיות הנדושות, יש תמיד מתח  בין שני האזורים של הסכְמה, אשר יכול להוביל לאנטינומיה. מתח זה יכול להעמיד בשאלה, להפחית ערך, להשהות, או אפילו לבטל אופני ידע ייחודיים ביחס לאופרציה של טרנספורמציה סובייקטיבית המתרחשת בריפוי.

זה מה שנתן לי השראה, ברגע מובחן, בינואר 1975, כאשר החלה התקופה של המחלקה לפסיכואנליזה שהפכתי להיות מנהלה, ציינתי בדיסקרטיות שלא היינו פתאים של האידיאל של ההכשרה, כאשר מקמנו באילוסטרציה לעטיפה של גיליון מס' 1 של ornicar?"", תחריט של הוגארט ((Hogarth המצייר קוף קטן שובב, משקה נבטים מצומקים ומתים בעציציהם. הערה של ויטקובר שפורסמה במספר 2 סיפקה את המפתח : זהו לעג לחינוך, להדקדוק, אֵם האמנויות החפשיות, המיוצג באופן מסורתי כאדם יפה המשקה נבטים צעירים. כמו שמראה מכתב 88, המרחק שנלקח ביחס לבלגן של ההכשרה אינו פחות קלאסי מאשר יראת הכבוד שנתנה לה.

האנטינומיה יכולה לשחק במובן הפוך, לטובת צורות הידע באזור ההקפי, המפחיתות באותה מידה את ערך ההכשרה של האנליזה של הסובייקט, עד להפיכתו למשני, או אפילו ללא חיוני. הדגש, המושם על תכנית הלימודים בהכשרה המסורתית של המכון של ברלין, שעוצבה על ידי מקס אייטיגון הידוע, הולכת בכוון זה. דרך אגב נשים לב להסתייגות של פרויד להקים מכון מסוג זה בוינה. לאחר מכן וויתר.

האנטינומיה  נעלמת והמתח נחלש אם מניחים שאופני הידע, המתקיימים תחת אופנות אקזוטרית, מסוגלים למצוא שיווי משקל חדש, או אפילו לעבור ארגון חסר תקדים כתוצאה של האנליזה של הסובייקט. זו המשימה שלאקאן  נתן ב- 1975 למחלקה לפסיכואנליזה, בטקסט שתמצאו בעמוד 313 ב- ""Autres ecrits: "ייתכן שבוונסנס תתקבץ ההוראה שפרויד ניסח, שהפסיכואנליטיקאי צריך להיתמך על ידי מה שנובע מהאנליזה שלו עצמו.

יש לנו כאן עקרון של קומבינטוריקה שהולך מביטול אופני הידע המומחי כדי לשחרר את האפקט האקסטימי, עד לרדוקציה של האקסטימי לטובת העברת צורות הידע האפקטיבי. נשים לב שבדיוק כאשר המהותי של ההכשרה הוא אקסטימי, אנו פותחים את הסמינרים לציבור ברצון, בעודנו סוגרים אותם ככל שיש שטיחות ובנאליות במסירה. כאשר אין שום דבר להחביא, אז קורה שמחביאים ; אנו חושפים ללא שום הסתייגות כאשר החבוי הוא מסיבות מבניות, וכאשר אין שום דבר שווה ערך ביחס לכך.

בין שני הקצוות, יש מקום לכל הניואנסים, לכל המינונים, לכל ההיבורים העדינים בין החלק האקסטימי לבין החלקים האקזוטריים של ההכשרה.

ט: אזוטרי מול אקזוטרי

חלוקה זו אינה ללא קשר עם השסע המסורתי ביותר כאשר מדובר בכניסה לחכמה : מצד אחד, חניכה אזוטרית ; מצד שני, הוראה אקזוטרית.

י: "האנליזהשלי" (Monanalyse" ) ו"הפרקטיקהשלי" (" ("Mapratique

שסע אלמנטרי זה מחלק  את ההתנסות של האנליזנט כמו גם את הפרקטיקה האנליטית שלו. הפרקטיקה האנליטית, שאנו הסוכנים שלה (הריפויים שאנו מכוונים), זאת שנלמדת, מתמקמת באזור החיצוני. זו הסיבה שלאקאן אינו לוקח אותה בחשבון בפאס.

מכאן ההתפלגות  בין שני מושגים : מצד אחד monanalyse"" ומצד שני "mapratique". אין ביניהם הסכמה נפלאה, אין הרמוניה בין שניהם, אלא דווקא, מתח.

לפי לאקאן, מה ש  "monanalyse"למדה את הסובייקט, שהגיע לסוף האנליזה, תמקם אותו לא רק כמוכשר להיות אנליטיקאי פרקטיקנט, אלא גם ללמד את הפסיכואנליזה ולקדם אותה, אפילו לערוך אנליזה לקהילה עצמה של האסכולה, שתמכה והקדישה עצמה למסלול שלו. פונקצית ההכשרה של  "mapratique" היא בעלת ערך מופחת ונלעגת על ידי לאקאן, שרואה בה רק רוטינה, חולשה, שכחה.

כ: הדרכה וקליניקה

ננסה עכשיו להכניס לאזור החיצוני כמה ההבדלים אשר משקפים את מה שהיא הלכה למעשה הפרקטיקה שלנו באסכולה. יש אזור סמוך לאקסטימי : זוהי ההדרכה. זה אזור גבולי (litoral) בין האקסטימי והאזור החיצוני. הידע הקליני מוחזק כסמוך להדרכה. שארית צורות הידע עשויות להתפלג לפי מגוון קלסיפיקציות. אם האסכולה היא דבר מה אחר מאשר אוטופיה, היא תהיה חייבת לקחת בחשבון מעגלים אלו ואת היבורם.

מילה אחרונה

תכנית רחבה עבור הסמינר של השנה הבאה. לא הייתי רוצה לתת את ההרגשה שאנו מתחייבים להרהור א-זמני. אם אנו מתחילים היום, זה משום שאנו בבהילות לא רק על ידי הקונגרס של 2002 אלא גם על ידי האקטואליה.

בשנות ה- 60 לאקאן מתח ביקורת על הרשלנות של השלטונות הציבוריים ביחס לפסיכואנליזה, והתחרט על כך שהם לא יזמו כל מהלך כדי לבקש מהאנליטיקאים להצדיק את הפרקטיקה שלהם ; זה היה לפני זמן רב ; ללא ספק היה אז יותר אפשרי לקוות להדרכה של המדינה ככל שהיא הייתה רחוקה מלהיות מסוגלת לתת זאת ; עכשיו אנו קרובים יותר לכך, ודאגה מובעת פה או שם ביחס לתקנות והחוקים שישפיעו על פורום הפסי.

פרספקטיבה זו מזעזעת את עמוד השדרה של הקולגות שלנו בערפילית הלאקאניאנית; לא קשה לשער את חרטתם על כך שהם היו צרצרים בעוד שאנו היינו נמלים. אולם כאשר הם מרגישים פחות מצוידים מאיתנו, הם אולי יותר על המשמר. אחדים מהם מנסים לאסוף נתונים ביחס להכשרה.

הערפילית אינה היחידה להטריד עצמה. המוסדות הקיימים אף הם בתנועה. הם מקיימים קשר עם משרדים ממשלתיים ; נשיא החברה הפסיכואנליטית של פריז משגר עצמו לתוך הערפילית. ובו בזמן שהוא מגלה פתיחות כל כך ראויה להערכה, כמו גם חסרת תקדים, נדמה שהחברה שלו פועלת על ידי כוחות אחרים, אם נשפוט על פי מאמר שהתפרסם לאחרונה, העוסק ב"לאקאניזמים". מבקרים ביתר בוטות את ההכשרה שאנו מעניקים. שאנו בורים לחלוטין ; אנו מואשמים בכך שאנו מעמידים את הציבור בסכנה, על ידי החסר במומחיות שלנו. משחקים פְּרוּשים.

תסיסה זו היא לשווא. יש לנו דברים טובים יותר לעשות : להקדיש מחשבה רצינית, ולא רק לטובת הרווח שלנו : עבור זה של התנועה הפסיכואנליטית כולה, מאחר שאף אחד אחר לא יעשה זאת.

תרגום ועריכה:

ענת פריד

אילנה הררי

סרחיו מישקין