שאלה של הדרכה לא בלי אסכולה- שרון זוילי- כהן

Claude Monet

 בין הנתיב של אנליטיקאי כתוצר האנליזה שלו ואנליטיקאי על סמך הפרקטיקה שלו ופועלו אין קשר ישיר ומונח מראש.

האסכולה, כפי שמכוננת על בסיס הפרוצדורה של הפאס, נשענת על אי-יחס זה.

בשבילי, ברגע מסויים, הצטלבו הנתיבים. מה שהוא לא בלי קשר למקום דומה שתפסו עבורי האנליטיקאי/ת והמדריכ/ה.

אריק לוראן, ב "הכשרתו של הפסיכואנליטיקאי"[1], ממליץ לנו ללכת להדרכה אצל שני מדריכים שונים - איך אפשר לקרוא המלצה זו? על מה היא מצביעה?

המלצה זו ניתנה על ידי לוראן בזמן שכיהן כנשיא ה- EEP, ולהערכתי היא נוגעת בין השאר  לעובדה שהדרכה היא חובה לא עבור הסובייקט, כי אם עבור האסכולה, לעובדה שזה מתוך השיח האנליטי עצמו שנובע האיווי לתבוע הדרכה .

שם, בנקודה בה איווי וחובה נפגשים, לוראן ממקם את האחריות של האסכולה בהכשרה שהיא מעניקה ². ב- "הצעת אוקטובר" לאקאן כותב: "הפסיכואנליטיקאי אינו מקבל את הסמכתו אלא מעצמו בלבד... דבר  זה אינו עומד בסתירה לכך שהאסכולה נותנת ערבותה לכך שאנליטיקאי צומח מהכשרתו". 3

אפשר לומר שזה נוגע בעצם העובדה שמדובר בשיח עם אפקטים – אפקטים מרחיקי לכת- ושזה הודות לאנליזה שלך עצמך, שאתה ממקם עצמך במקום של הסוכן של שיח זה.

מה זה אומר להמליץ לנו? מה זה אומר הדרכה שלהם? שלנו? דווקא השימוש הזה בריבוי ,באופן פרדוקסאלי מאפשר לחוש משהו, על מה מדובר בעבודת אסכולה, שהיא של אחדים.

המלצה זו הינה אופן מסוים לטפל בשדה של הנחת הידע, הווה אומר למקם את הפסיכואנליטיקאי בתמונה.

"הפסיכואנליטיקאי בתמונה"⁴ - כותרת משנה במאמרו של מילר, מאפשר ללכת צעד נוסף עם ה"שלנו" ושלהם"[2]

יש מי שיודע, הוא בתמונה אודות יחס ישיר בין המטופל למטפל. יחס של הוצאה- הנגדה" זה שלו (של המטופל)} – זה שלי (המטפל, }או יחס סיבתי "זה שלי - כי זה שלו"

או האנליטיקאי בתמונה , כפי שמילר מציע עם וולסקז ב "לאס מנינאס", אותו ניתן למקם, אם הוא נלקח בחשבון בשיסועו.

ועוד  אומר, על האנליטיקאי לצייר עצמו אל תוך התמונה הקלינית. המלצה נוספת, אותה ניתן לקחת בחשבון.

מהו אותו צמיד שהבטיחה להכין לי אורה, בסוף לא מוצלח של טיפול?

מה שמאפשר לי למקם את הצמיד הזה הוא הקריאה שלי אותו. החל מההתערבות שלי והאפקטים שלה. זאת אומרת החל מההכשרה שלי.

זה הפירוש שלי לאנליטיקאי בתמונה. לאתיקה שלוקחת בחשבון את הסובייקט החל מהאופן בו נשמע.

Miller J-A, Speaking through one's body, Hurly Burly 11, May 2014⁴

http://giep-nls.blogspot.co.il/search/label/%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%9D%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%94

1]  לוראן, הכשרתו של הפסיכואנליטיקאי, אלף ,1 1996.

²ההדרכה שלהם, וזאת שלנו, אריק לוראן,

http://giep-nls.blogspot.co.il/search/label/%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%9D%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%94

3 הצעת אוקטובר  על הפסיכואנליטיקאי של האסכולה, פורסם בפסיכואנליזה 10, תרגום אילנה רבין

[2]

Moments de Crise of Crisis- Sharon Zvili-Cohen

http://www.amp-nls.org/page/gb/170/the-congress

Pablo Picasso

אפקט של הדרכה

גרסיאלה ברודסקי

נקודת מוצא

בינואר 2000, מפגש של מועצת ה- AMP היה שונה בסגנון העבודה שלו. בהיותנו לא לחוצים על ידי עניינים מוסדיים, ללא משברים, יכולנו לעבוד על נושא הקונגרס בבריסל בסמינר פנימי. "נקודת השיא", ההתערבות שהציע ז'.א. מילר היא בקיצור: "האין אנו יכולים לחשוב שמאחר שיש נתיב של אנליזנט, מפוסק על ידי רגעים של חצייה, הנתיב של הפרקטיקן של הפסיכואנליזה מצויין אף הוא על ידי רגעים מכריעים אלו?"

אם כך, אם החציות שנוצרו במהלך האנליזה יכולות להיות מבוטאות על ידי האנליזנט ובנוסף יכולות להיות מוכרות על ידי אחרים במנגנון של הפאס, האם אין אנו יכולים לקבל, ככותרת היפותטית, שהמסלול של פרקטיקן יכול להיות גם נושא של עדות וגם של הכרה?

המחקר

ריקרדו נפומיאקי, פלורי קרוגר (חברת ועד ה- AMP) ואני דברנו לאחר מכן עם אלכסנדר סטיבנס, על מנת לדעת מה היו הציפיות שלו ביחס לאסכולה עבור הקונגרס של ה- AMP בבריסל, תשובתו הייתה קצרה: יותר עדויות קליניות של מהלכים של הכשרה או של הדרכה.

השתמשנו אם כן בשיטה שכבר הומצאה על ידי פלורי עבור הקונגרס ב- 2000: בחרנו שלושים וארבעה חברים של ה-EOL, שחולקו לזוגות, כדי להשיג כך 17 זוגות, כנסנו אותם והזמנו כל אחד מהם לכנס חמשה חברים נוספים על מנת להקשיב לעדויות קליניות של מסלולי הכשרה. 192 חברים השתתפו אם כך בהתנסות חדשה זו. פעם בחודש שלושה זוגות הציגו לכל החברים את מצב העבודה במהלך ערבי אסכולה וב- 15 לדצמבר הם מסרו למועצה את תוצאות שמונת חודשי העבודה. המועצה בחרה שלוש עבודות כדי לייצג את ה- EOL בבריסל.

נתחיל עם משהו מוכח: הפרקטיקה משתנה. פרויד, לדוגמא, לא ערך אנליזה באותו אופן להומוסקסואלית הצעירה ולדורה משום שלמד את השיעור שדורה לימדה אותו. בדומה, הקליניקה של לאקאן אינה זהה כאשר הוא עורך אנליזה למקרה של הנס הקטן בסמינר IV וכאשר הוא שב לכך ב- 1975, במהלך הקונפרנס של ג'נבה על הסימפטום. זה לא רק שהפרקטיקה של אנליטיקאי אחד שונה, אלא גם הפרקטיקה של כל הקהילה. אני סבורה, לדוגמא, שההתערבות של מילר במהלך המפגש בקאראקאס ב- 1980, כאשר דיבר על "לאקאן האחר" בפני ציבור שהבין רק את הטקסטים של לאקאן ואת הפרקטיקה של הפסיכואנליזה החל מ- "ערכאת האות", ייצר הלם עצום. רבים מהאנליטיקאים הלאקאניאניים שינו את אופן עבודתם בחדרי הטיפול שלהם אחרי התערבות זו כפי שהם חזרו וספרו. לבסוף הקליניקה עצמה של אנליטיקאי משתנה כמידת הזמן החולף.

יש רפרנס של לאקאן שהייתי רוצה להזכיר, הוא שייך ל"דבר הפרוידיאני". הוא מדבר על הערך של העבודה של פרויד עבור דיסציפלינות אחרות ואומר: איזו עוד הדרכה היא מהסדר המתודי של הכשרה זו ומהאפקט של אמת ממסר זה, כאשר התלמידים שלהם אתם מוסרים, מביאים אליכם עדות של טרנספורמציה, שלעיתים התרחשה בן לילה, בפרקטיקה שלהם, שהפכה להיות פשוטה ואפקטיבית יותר אפילו טרם זה הפך עבורם בהיר יותר".[1]

נקודת המוצא שלי היא שאין הכשרה פרוגרסיבית של אנליטיקאי, אלא שההכשרה של אנליטיקאי הינה רצף של נקודות של קרע, של אי-רצף. קולגה מה- EOL, ליאונרדו גורוסטיזה השווה לפני זמן לא רב את הכשרת האנליטיקאי עם רגעים פוריים,  מילה שאולה, שמתכתבת היטב עם הקליניקה של הפסיכוזה.

הנקודה השנייה שלי היא כי רגעים אלו של קרע הם על פי רב תוצאה של מפגש. מפגש בפרקטיקה, בקריאה, באנליזה, בהדרכה. אולם זהו מפגש המגלה סדק בידע (שאנו כותבים S(A)) שלא יכול להסגר במהירות עם האמצעים הסימבוליים והדמיוניים העומדים לרשותנו.

התוצאה של מפגש זה היא אפקט של שיסוע סובייקטיבי. אני מאמינה כי ראינו הרבה פרקטיקנים – שמגיעים לנקודה זו - מתכווננים לעבר הפרקטיקה של הפסיכותרפיות או לעבר הפסיכיאטריה, או גם – לאחרונה שמתי לב – לעבר פעילות פוליטית, כלומר לעבר פרקטיקות אחרות, המאפשרות לתפור סדק זה באחר יותר מאשר הפסיכואנליזה.

הנקודה השלישית שלי היא שקיים ניגוד, סתירה בין אפקט סובייקטיבי זה והמקום שמיועד לאנליטיקאי בדיסקורס של האנליטיקאי, משום שהוא עצמו אינו סובייקט בהתנסות. אומר כי זה ניגוד שווה ערך שכבר לקח חלק בפסיכואנליזה, מאחר ועבור מספר אנליטיקאים (לאמיתו של דבר מספר גדול), אפקט סובייקטיבי זה הוא כלי מהיותר חשובים בהכוונת הטיפול. זה מה שאנו מכנים הקאונטר-טרנספרנס, הודות לאפשרות ליישב את השיסוע הסובייקטיבי עם הפרקטיקה האנליטית עצמה. עבורנו, להפך, האפקט הסובייקטיבי חייב להיות מטופל במקום אחר, מחוץ לפרקטיקה : באנליזה ובהדרכה.

בין העדויות שהאזנו להן במהלך החודש האחרון, הייתי רוצה היום להתייחס לאחת, מאחר שהיא משרטטת היטב אחת מהנקודות שמצאנו לעיתים קרובות במחקר הקטן שלנו : מדובר במה שאכנה, בהתייחס לפול אלואר (Eluard), האיווי הקשה לרפא.

כדי לשוב וללמוד את המונחים של אחת מהעבודות בצמדים, הייתי רוצה לסמן שהאיווי לרפא אינו קטגוריה הומוגנית. במקום הראשון, הכרחי להבחין בין הפסיכותרפיה והוורסיות התרפויטית של הפסיכואנליזה. אולם גם בפסיכואנליזה, האיווי לרפא, להקל או למנוע סבל הם מהמכשולים הגדולים ביותר בהכשרה של האנליטיקאי.

העדות אודותיה אדבר אתכם מחולקת לשני חלקים :

ההדרכה

לפני המפגש של השדה הפרוידיאני ב- 1986, האנליטיקאית מציגה מקרה בהדרכה,  כשיש ספק ביחס לדיאגנוזה של הסובייקט. הפציינט היה אדם הרגיל להצליח אולם היה מיוסר על ידי הקשר עם הנשים.

היו לו תמיד נשים רבות והוא רצה להשביע את רצונן, דבר שהוביל אותו לעבוד כל היום כדי להצליח בכך. אולם מה שהדאיג את האנליטיקאית לא היה זה, אלא המפגשים הסודיים של אדם זה עם זרים בשירותים הציבוריים. האנליטיקאית מספרת שהציגה את המקרה באופן מפורט וכי, לאחר זמן מה, היא מקבלת כמו תשובה : "את אוהבת מאוד פציינט זה".

ככל הנראה, היא מאוד התעקשה ונחה דעתה עם הנושא הדיאגנוסטי, עם זאת נשארה מבולבלת לחלוטין. לאחר מכן, לא עוברים אלא ימים ספורים כשהיא נזכרת במילים שאיתן החלה את ההדרכה : היא אמרה שאדון C. היה אדם מבריק, שהיה לו עתיד מבטיח, אולם שהכפייה שלו להעביר יום ולילה בלפקוח עין על נשים, תפסה את כל חייו. האנליטיקאית ממקמת גם אפקט ראשוני של שיסוע סובייקטיבי ורווח ראשוני של ידע ברגע שבו היא מבינה שני דברים. הראשון אפשר לה למקם שמקומה בטרנספרנס, רחוק מלהפריע להגנה, חיזק  אצל האנליזנט את הרושם שהוא היה ילד אהוב מאוד. השני, זיהה שלשאיפה לטוב של הפציינט לא היה כל קשר לטוב של האחר אלא לסיפוק הנרקסיסטי של האנליטיקאית.

בדיעבד

שנים מספר אחר כך, האנליטיקאית החליטה להציג את המקרה בימי עבודה כדי להציג מהו האיווי לרפא. היא רצתה להציג פירוש, משהו שלמעשה אמרה לפציינט ונזכרה באפיזודה שהייתה לאחר מכן : היא פוגשת את הפציינט ברחוב, מחוץ לפגישה. הגבר מדבר בתא טלפון (בתקופה ההיא עדיין לא היו קיימים טלפונים ניידים). הוא הקדיש חלק הגון מזמנו לפעילות זו. האנליטיקאית אמרה לו: "al pie del canon".[2] זה אומר להיות תמיד על המשמר, למלא את החובה להלחם.

כאשר האנליטיקאית שאלה עצמה מדוע נזכרה במיוחד בפירוש זה, היא הבינה שהאיווי לרפא, לפחות במקרה זה, לא הסתיר רק את הסיפוק הנרקסיסטי, אלא בעיקר את ההזדהות הפאלית שהייתה המכשול הגדול ביותר על מנת שהאנליטיקאי יתפוס את המקום של האובייקט בדיסקורס שלו. במקרה זה, התקדמות האנליזה של האנליטיקאית, אפשרה לה להבין היכן הייתה מבולבלת.

משמעות מחודשת זו של האיווי לרפא שהאנליטיקאית מנסחת במילים: "להיות תחת הסרגל של האנליטיקאי" אפשרה לה למצוא לבסוף תשובה לשאלה שהנחתה אותה מספר שנים לפני שהתכווננה להדרכה : לפרש בכיוון של הפאלוס כלל לא לקח בחשבון שמה שכוון את החיפושים של גבר זה, היה בדיוק מה שייתר את הפאלוס בנשים שלהן חיכה. הטעות בפירוש גילתה אם כן את הערך של האקטינג- אאוט של המפגשים ההומוסקסואליים שניסו לתקן את עמדת האנליטיקאי : "את הפאלוס, אני יודע היכן למצוא, מה שאני מחפש זה דבר אחר."

אני מאמינה שעדות זו מאפשרת לשרטט שלוש נקודות, שלדעתי מבנות את מה שמאפשר להציג כמבנה כללי של אפקט של הכשרה:

1.      הסדק בידע, אינו כל כך בידע הרפרנציאלי – אובססיה או פרברסיה – אינו ב לדעת-איך, אלא בפרברסיה בת חלוף שמרוקנת את הסיפוק שהאנליטיקאי משיג מ"פציינט טוב".

2.       השיסוע הסובייקטיבי שנמצא בפירוש של ההדרכה.

3.      העיבוד של הידע : באיווי לרפא (נרקסיזם והזדהות פאלית).

תרגום:

ענת פריד

אילנה הררי

תורגם מ: no.76 QUARTO,

---

[1] Lacan, "la chose freudienne", Ecrits, Paris, Seuil, 1966, p. 404

[2] תרגום ליטרלי יהיה : "למרגלות התותח", בצרפתית יכולים למצוא שווה ערך בביטוי: "תמיד מוכנים לירות" או "לנשק היכון"

אפקט של הדרכה, תמר יעקובוביץ'

. 

חלום על גבול הסיוט מהשנה האחרונה ש"חיכיתי לו" הרבה זמן, העניק לי קצה של חוט מסמני  לקרוא  סימפטום. אותו קצה חוט-"ללכת מעבר" זו תביעה שעולה על גדות האי נחת-ללכת מעבר ל"ז'רגון הלאקאניני". האם גם את אותה תביעה פגשתי בצומת של רגע משברי שהתגלע בהדרכה? תביעה זו כשחוזרת אלי כתביעה עצמית כבר ממקמת את התביעה אל האחר במקום אחר מזמינה אותי להפרדה . רגע משברי זה (פורה במידה), שהושם בין סוגריים ממתין לעוד קריאה, יש בו גם הצבעה על המימד של הכרחיות בהדרכה, שנכון להיום, ממוקמת כחלק בלתי נפרד מהענהליזע.  

בעת שהצגתי מקרה בפורום של שעור קליניקה ב'דורא', ניתן פרוש שחצה וחורר את שדה המובן ונגע בגוף. למחרת הצגת המקרה, הייתה פגישה עם אותה אשה. היה מדובר במקרה "עדין"-במובן של דחיפה להנחת-ידע פרנואידית (שאני אדע מה חשוב לה). מה שהמם אותי באותה פגישה זה שלראשונה היא הביאה מיוזמתה את חיי האהבה שלה לשאלה , מה שעד לאותו רגע נדחה על הסף.  הייתי מופתעת עד לעמקי נשמתי מעד להיכן הפרוש הזה הגיע. בהדרכה נאמר לי: כשמישהו מכין מקרה כדי להציגו, תחת הטרנספרנס אל הפסיכואנליזה, זה יכול להגיע רחוק. זה כבר לא מקרה פרטי. זה מיקרה של האסכולה.

אכן, הצגת המקרה ולא כל שכן הדרכה, היא חלק מהפרקטיקה במקרה עצמו.

עם האפקט הזה, קיבלתי תשובה יותר "בשרית" לאמירה הרווחת שהאנליטיקאי הוא חלק מהמקרה . זה אפקט שמזמין לחקירה, כי זה שם בשאלה על איזה גוף מדובר?

 זה היה גם רגע מרענן  להיווכח במיבנה השפה וטפילותה על הגוף- כוחו של אקיווק לצמצם  את שדה המובן לחוררו ולהזמין את 'זה' להתדבר בשפתו ה"זרה". האקיווק אם ישמע הוא סוג של סוס טרויאני.

מיקרה יכול להיות מובא להדרכה ממקומות שונים... שיודעים עליהם בדיעבד יותר.   זה יכול להיות קשור בבעיה אתית שהמקרה מעלה או במה שמסתבר כמכשול.

היה שהגעתי להדרכה- שוב ושוב עם אותו מקרה לא ללא מועקה, לנוכח חזרה עיקשת של התענגות חשוכה מזוכיסטית של אשה, שחוזרת ומתלוננת שהטיפול לא עוזר לה. זה ביחס לשני דברים היא יודעת ש"זה...שקר" – במפגש  עם גבר וביחס לאמירה שנאמרה לה בשדה ה'סיפור המשפחתי'. היא יודעת שזה שקר, אפשר לומר יודעת את זה עם גופה. בין שני אלה יש קשר לוגי. לא דיבורי.

בהדרכה – הצבעה על זנב של פנטזמה שלי, האם זו היא שמאפשרת לי להיות יכולה להסכים "יותר" לשאת את הטרנספרנס? האם אפשר לומר שזה כהד לכך שהופיע אצלה חלום?

בחלומה לראשונה מופיע ייצוג משדה ההתענגות, כזה שעשה עבורה מכשול לקשור אותו כבעבר לשדה המובנים. היצוג הזה משסע אותה-בפגישות הבאות היא שבה אליו ומטילה ספק-עצמי בהסבר שנתנה לעצמה. האם השיגה עם הנאמר הזה גם אמירה שחותרת תחת התלונה שלה על כך שהטיפול לא עוזר?

.