24/10/14






Towards the NLS Congress

Moments of Crisis
Geneva,  9th and 10th May 2015
Moments of crisis
 Work in progress One
Knotting Seminar - Athens

So, “Moments of Crisis” will be the title of the next NLS Congress, which will take place in Geneva, in Switzerland, on the 9th and 10th of May 2015. Here in Athens, the first NLS Knotting Seminar of the academic year is also taking place under this same title. Throughout the year, several other seminars will take place in the different locales of the NLS in Europe and the rest of World. Interlinked between the various societies and groups of the NLS, these seminars will each be so many moments of work in progress towards the congress. That the first of these Knotting Seminars should, quite by coincidence, take place in Greece is in some respect ‘fortunate’. At the heart of a major economic, social and political crisis, we could hardly find a better way to begin our work of exploring the different kinds of knowledge about “crisis” that Gil Caroz supposes the different groups of the NLS harbour.1 We now have his text, which initiated this theme, translated into numerous languages, including Greek. I assume that you are familiar with it and that you have read it. If not, I urge you to do so.

“Crisis”, the word is out. It is everywhere, in every domain. A simple Internet search reveals its semantic proliferation. One way or another, it is recognised by everyone. No discourse escapes it. It is the crisis. It is not just that different bodies of knowledge and geographical areas are implicated but that, at the heart of each of them, one crisis follows another, at break-neck speed.

What then do Lacanian psychoanalysts have to say about it?

To take up the psychoanalytic definition given to this theme by Jacques-Alain Miller, if a crisis is what happens “when discourse, words, figures, rites, routine, the whole symbolic apparatus, is suddenly found to be powerless in tempering an unruly real”, if a “crisis is the real unchained, impossible to master”,2 then through the semantic extension of the signifier “crisis”, and through its constant reiteration, we must conclude that what we have here is one of the names of the real for our time.

Let us propose that it takes the form of a continuous moment of “crisis of truth”.3

It is as if symbolic frameworks are no longer able even to frame the real, even for a short time. They are constantly being overwhelmed and rendered obsolete – which of course is structural, but at the moment they are being swallowed up at such a rate that no sooner do they appear than they vanish.

And psychoanalysis? 

In an interview for Panorama magazine, re-edited in France by the Magazine Littéraire,4 Lacan sweeps away the idea that psychoanalysis could be in crisis with a flick of his hand: “There can be no such thing” as a crisis of psychoanalysis, he says.5 It stands to reason, since he defines psychoanalysis as being concerned precisely with “what’s not working out” – hence, he says, “it’s terribly difficult”. Let us propose that psychoanalysis has an affine relationship with crisis and the real. This is why, without it being a psychoanalytic concept as such, the theme of crisis concerns it to the utmost degree. In its clinical manifestations and structural differentials, psychoanalysis encounters these moments of rupture in the symbolic order through the emergence of contingent and unforeseeable events of a jouissance that creates holes in it, undoes it and renders it incapable of establishing why. This is what psychoanalysis has isolated, for example, in the form of ‘trauma’, as so many moments of crisis in the subjective economy. It is also what psychoanalysis understands under the term ‘symptom’. In the same article, Lacan explains: “I call symptom everything that comes from the real. And the real is everything that doesn’t work out [ne va pas], that doesn’t function, that gets in the way of man’s life and the affirmation of his personality”.6

If psychoanalysis is not in crisis, by virtue of, in some way, not knowing and not concerning itself with anything but itself, Jacques-Alain Miller constantly underlines the fact that it changes, that it is modified through the effects of its time! He situates this as a fact that transforms the practice and the clinic.  For our theme, it is interesting to consider why and in relation to what coordinates. Let us propose that it is precisely because of what characterises our contemporary symbolic order that we can say that it is in crisis like never before.

The symbolic order of the 21st Century has undergone a major shift.

In his address at the Congress of the World Association of Psychoanalysis, Jacques-Alain Miller clarified that from now on:

it is very widely thought of as an articulation of semblants. The traditional categories that organise existence have passed over to the rank of mere social constructions that are destined to come apart. It is not only that the semblants are vacillating, they are being recognised as semblants.7

The dimension of truth is constantly being put into question. All forms of order are being challenged and all semblants are being denounced as such. Even those that drew their strength from mimicking the supposed order of nature as closely as possible, and which thus seemed inviolable, no longer escape and are being returned to their status as simple social constructions in the face of the advance of science and the principles of equality. To measure the scope of such changes, let me simply mention ‘sexual difference’, ‘the principles of reproduction’, and what used to be known as the ‘“elementary” structures of kinship’.

One of the consequences is that, from now on, all discourse is potentially marked with the stamp of being ‘false’, being virtual. It is the era of the generalisation of fake – a word one often hears in the mouths of the young and, of course, on the web everyone is young. It is the time of ‘generalised disbelief’, where nothing is worth it, or rather where everything is worth the same as everything else. It is the reign of the non-dupe. On this subject, ‘public opinion’ is a marker; everywhere, it is presented as no longer believing, as being suspicious and marked by the feeling of being conned. Political speech, for example, is on the front line in this respect – it is badly served by its representatives, who are unable to do anything about it. You know a bit about this here in Greece. In France, standing as the last bastion for those trying to save something of theancien regime, not a day passes without the supposedly most eminent offices in the land being destroyed and brought into disrepute, its semblants ripped to shreds by ever more serious and far-reaching revelations, for example about private modes of enjoyment, where everything is laid bare. Everything is now being laid on the table, as one says. No Aufhebung of the office is reflected in the ‘normality’ of the person who incarnates it. As for Belgium, at least on the francophone side, it has been a long time since people believed in all that, if they ever did. In our language we translate this as the object a being raised above the bar, instead of being beneath the bar, where it used to be situated as a veiled remnant, wrapped beneath its signifying representation. From now on, it is naked, raw, unchained and frenetic, under the impact of the advances that science has paved the way for, the development of technology and its corollary, the reign of transparency. The deconstruction of the symbolic order continues – which gives the permanent character of crisis or at least the break-neck speed at which one crisis is followed by the next.

The effects of the debunking of semblants and the unravelling of large-scale social constructions ensures the production of certain privileged affects: from disenchantment and feelings of rage, to the feeling of being duped and discarded, as populations are constantly proclaiming. In the previously mentioned interview for Panorama magazine in response to the question: “What’s not working out for people today”, Lacan, already indicated the result of these effects: “It’s this great life-weariness that comes as a consequence of the race towards progress”.8

In return, these social constructions are in demand, sometimes through acts of protest, and ever increasingly they are demands for a semblance of truth. But the main effect that results is that of boredom – the non-dupes err. In this respect too, one has only to listen to the young. In the realm of the false, of lies, of the ‘lying truth’, where everything appears to be mere semblance and vain, the only thing which thus rings true is sensation: the body, the drive – and anxiety! Another modern affect.

From this, there results the explosion of diverse bodily practices, operating as real marks, where previously they had been more symbolic. Drug use (simultaneously to evade boredom and get ‘stoned’) stems from this, as does the practice of extreme sports. Sensation is sought as an experience of truth, and it has to be increasingly powerful – the acquired tolerance demands it. It alone gives the sense of being alive again. Sexuality is also profoundly marked in this way. Diverging from its insertion in fantasy scenarios to pornography, it is generalised and accessible to all, raw, stripped bare, in ‘ready-made’, repetitive scenarios that reduce it to a practice of disincarnate bodies where the imperative of jouissance dominates. As Jacques-Alain Miller has remarked, we have not simply passed from a time of prohibition to one of permission, but to a time of exhibition that is quasi- forced upon and open to all. A modification of sexual behaviour is emerging for young people as a result of new forms of sexual initiation: disenchantment, brutalisation and the trivialisation of practices once called perverse, like the “normalisation” of sadomasochistic practices. The consequences for jouissance are new. What is striking, is the dimension of “semantic vacuity”9 present in modern pornographic acts of copulation, reduced to a practice of bodies, cut from their imaginary and symbolic dimensions. Take, for example, the appeal to ‘true-speak’ in the political sphere, which ‘calls a spade a spade’, and thus refers to ‘concrete action’ and ‘concrete politics’ – where the same refrain of disenchantment can be heard again. We are witnessing a depreciation of the metaphoric dimension in favour of a so-called ‘real’ one. As Eric Laurent recently asserted in Dublin, at a societal level it is undeniable that societies are becoming increasingly violent. He remarked that the reason for this is not yet clear.10 I will allow myself to suggest that some of the reasons for the phenomena are anchored in what I am developing here.

In this semantic void in which the cult of sensation dominates, the call to new discourses, new truths that function as causes and as ideals is strong. When I said there would be no turning back with regard to the new, I didn’t say there wouldn’t be any attempts at restitution. But in all probability everything will bear the ‘real’ mark of the age. The phenomenon known as Islamic State is, to my mind, an example of this.  An appeal to meaning and to the cause, the restoration of so-called patriarchal values that, in reality, are of a most delusional kind, the crushing of the feminine, the restoration of an ‘order’ improperly called religious; a whole ‘shaping’ that doesn’t veil, or better, is necessarily accompanied by the most ferocious and denuded forms of violence meted out by one body upon another: decapitation, rape, unbridled jouissance and dreadful terror. Let us also note, as a trait, that the number of those who hear such a calling rises – particularly among the young who are ‘converted’ in less than two weeks – to the degree that the physical exactions are shown and unveiled.  Far from acting as a deterrent, they function as a call.

While every subject is called upon to invent and to face up to the real that rushes in to fill the void created in the symbolic system, psychoanalysis does not have to surrender its arms. What’s more, it has its own part to play in this development with respect to the unveiling of semblants.11 It does not have to surrender its arms; it has to interpret!

However, in such new discursive and clinical coordinates, interpretation has to be rethought and is not without having to bear the mark of a necessary shift itself. At this level, psychoanalysts are called upon to play their part in their consulting rooms and in the direction of the treatment once more. Psychoanalysis can no longer situate itself entirely in the register of lifting repression and in the dyad: interpretation-truth. As Jacques-Alain Miller once again remarks, repression is a category that from now on will not be commonly used:

Certainly, there are memories that come back to the surface, but nothing attests to the authenticity of any of them. None of them are final. What is called the ‘return of the repressed’ is always dragged into the flow of the parlêtre where truth turns out to be incessantly mendacious. In place of repression, the analysis of the parlêtre installs mendacious truth […] What doesn't lie is jouissance, the jouissance of the speaking body.12

A different status of interpretation is thus necessary, as well as – we must go this far – a different status of the unconscious. Oracular interpretation, which demands a ‘true supposed knowledge’ and dissymmetrical positions in relation to knowledge, which is becoming more and more unacceptable, here lives out its swan song. In the register of the ‘lying truth’, no doubt the orientation of the treatment will be to lead the analysand to be “the dupe of a real”,13 so “his debility gives ground to the dupery of the real”.14 This is something that Jacques-Alain Miller highlights here that we must clarify in the course of the work towards our Congress. In other words, what comes to be grasped and isolated in the cure, beyond the lying dimension of truth, is a singular and contingent real that causes the subject.

It is down to psychoanalysis to restore a real, which is not a semblant. Without that, the price to pay will be anxiety – another affect that does not deceive – that the parlêtre increasingly seeks to anesthetise as it becomes ever more present as correlative to the couple mania/depression.

In this work towards the new, with which we as analysts are called to rendezvous, Seminar XIwill doubtless serve as an important reference point to help us along the way.15 There is in this seminar something like an anticipation of all this. While Lacan grasps repetition in terms of the signifier, and thus as symbolic, as interpretable and above all decipherable, situating repetition on the side of the unconscious, he finds it necessary to take account, or at least to distinguish, an inertia that he situates on the side of the drive, which cannot be deciphered in signifying terms. Here we have the point of departure that will later lead him to find it necessary to invent a concept that, as he goes on to say, is more workable than the unconscious: the parlêtre. This concept takes this inertia into account: the inertia of the id, of the drive and the body, while also allowing him to overcome the dichotomy that he introduces in Seminar XI between repetition and inertia. Repetition is less of a signifying repetition than a repetition of jouissance. Here it is less a question of a signifying or logical enigma, than a libidinal one.

In a psychoanalysis, what we are concerned with is the persistence of modes of jouissance: namely, the iteration of these mysterious moments where, in an encounter between the signifier and the body, modes of jouissance come to be fixed in a contingent way. These moments are not moments to be remembered or deciphered, since properly speaking they are moments in which, as subjects of the cogito, you were not there. Something of this percussion between the body and the signifier is missing from the symbolic order for it to be able to be said. It is this missedencounter that constitutes the trauma. It returns in iterative bits which index this moment of failed encounter – lived afterwards as a jouissance that should not be, which is not the right jouissance: too much, too little, as a result of intrusion, forcing, etc. as the clinical cases show.

Psychoanalysis is thus an excellent observatory for this moment of crisis.


Translated by Philip Dravers



1 Caroz, G. Moments of Crisishttp://www.amp-nls.org/page/gb/170/the congress.
2 Miller, J-A., “The Financial Crisis” transl. Jorge Jauregui, Lacan dot comhttp://www.lacan.com/symptom/?page_id=299. [transl. modified]. Published in French as “La crise financière vue par Jacques-Alain Miller”,Marianne, 10 October 2008.
3 Miller, J.-A., “The Unconscious and the Speaking Body”, transl. A.R. Price from “L’inconscient et le corps parlant”, presentation delivered in Paris, 17 April 2014. http://wapol.org/en/articulos/Template.asp?intTipoPagina=4&intPublicacion=13&intEdicion=9&intIdiomaPublicacion=2&intArticulo=2742&intIdiomaArticulo=2
4 Lacan, J., “An Interview with Panorama, 1974”, translated by Philip Dravers, Hurly-Burly 12 (2014), forthcoming.
5 Ibid.
6 Ibid.
7 Miller, J.-A., “The Unconscious and the Speaking Body”, opcit.
8 Lacan, J., “Il ne peut pas y avoir de crise de la psychanalyseopcit.
9 Miller, J.-A., “The Unconscious and the Speaking Body”, opcit.
10 Laurent, E., “Psychoanalysis and the Cognitive Paradigm”, presentation delivered in Dublin at the ICLO-NLS, 13 September 2014.
11 Miller, J.-A.,“A Fantasy”, Lacanian Compass,  http://lacaniancompass.files.wordpress.com/2011/05/lacanianpraxis13.pdf
12 Miller, J.-A., “The Unconscious and the Speaking Body”, opcit.
13 Ibid.
14 Ibid
15 Lacan, J., The Seminar Book XI, The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis, transl. A. Sheridan, Penguin, London, 1977.





New Lacanian School
Désinscription: envoyez un message à : 
nls-messager-unsubscribe@amp-nls.org
| Le site de la NLS www.amp-nls.org | 
| Agenda en ligne – Cliquez ici
New Lacanian School
Unsubscribe by sending a message to: nls-messager-unsubscribe@amp-nls.org
Enquiries: nls-messager-help@amp-nls.org
| The website of the NLS www.amp-nls.org | 
| On-line calendar – Cliquez ici





If psychoanalysis is not in crisis, by virtue of, in some way, not knowing and not concerning itself with anything but itself, Jacques-Alain Miller constantly underlines the fact that it changes, that it is modified through the effects of its time! He situates this as a fact that transforms the practice and the clinic.  For our theme, it is interesting to consider why and in relation to what coordinates. Let us propose that it is precisely because of what characterises our contemporary symbolic order that we can say that it is in crisis like never before.

The symbolic order of the 21st Century has undergone a major shift.

In his address at the Congress of the World Association of Psychoanalysis, Jacques-Alain Miller clarified that from now on:

it is very widely thought of as an articulation of semblants. The traditional categories that organise existence have passed over to the rank of mere social constructions that are destined to come apart. It is not only that the semblants are vacillating, they are being recognised as semblants.7

The dimension of truth is constantly being put into question. All forms of order are being challenged and all semblants are being denounced as such. Even those that drew their strength from mimicking the supposed order of nature as closely as possible, and which thus seemed inviolable, no longer escape and are being returned to their status as simple social constructions in the face of the advance of science and the principles of equality. To measure the scope of such changes, let me simply mention ‘sexual difference’, ‘the principles of reproduction’, and what used to be known as the ‘“elementary” structures of kinship’.

One of the consequences is that, from now on, all discourse is potentially marked with the stamp of being ‘false’, being virtual. It is the era of the generalisation of fake – a word one often hears in the mouths of the young and, of course, on the web everyone is young. It is the time of ‘generalised disbelief’, where nothing is worth it, or rather where everything is worth the same as everything else. It is the reign of the non-dupe. On this subject, ‘public opinion’ is a marker; everywhere, it is presented as no longer believing, as being suspicious and marked by the feeling of being conned. Political speech, for example, is on the front line in this respect – it is badly served by its representatives, who are unable to do anything about it. You know a bit about this here in Greece. In France, standing as the last bastion for those trying to save something of the ancien regime, not a day passes without the supposedly most eminent offices in the land being destroyed and brought into disrepute, its semblants ripped to shreds by ever more serious and far-reaching revelations, for example about private modes of enjoyment, where everything is laid bare. Everything is now being laid on the table, as one says. NoAufhebung of the office is reflected in the ‘normality’ of the person who incarnates it. As for Belgium, at least on the francophone side, it has been a long time since people believed in all that, if they ever did. In our language we translate this as the object a being raised above the bar, instead of being beneath the bar, where it used to be situated as a veiled remnant, wrapped beneath its signifying representation. From now on, it is naked, raw, unchained and frenetic, under the impact of the advances that science has paved the way for, the development of technology and its corollary, the reign of transparency. The deconstruction of the symbolic order continues – which gives the permanent character of crisis or at least the break-neck speed at which one crisis is followed by the next.

The effects of the debunking of semblants and the unravelling of large-scale social constructions ensures the production of certain privileged affects: from disenchantment and feelings of rage, to the feeling of being duped and discarded, as populations are constantly proclaiming. In the previously mentioned interview for Panorama magazine in response to the question: “What’s not working out for people today”, Lacan, already indicated the result of these effects: “It’s this great life-weariness that comes as a consequence of the race towards progress”.8

In return, these social constructions are in demand, sometimes through acts of protest, and ever increasingly they are demands for a semblance of truth. But the main effect that results is that of boredom – the non-dupes err. In this respect too, one has only to listen to the young. In the realm of the false, of lies, of the ‘lying truth’, where everything appears to be mere semblance and vain, the only thing which thus rings true is sensation: the body, the drive – and anxiety! Another modern affect.

From this, there results the explosion of diverse bodily practices, operating as real marks, where previously they had been more symbolic. Drug use (simultaneously to evade boredom and get ‘stoned’) stems from this, as does the practice of extreme sports. Sensation is sought as an experience of truth, and it has to be increasingly powerful – the acquired tolerance demands it. It alone gives the sense of being alive again. Sexuality is also profoundly marked in this way. Diverging from its insertion in fantasy scenarios to pornography, it is generalised and accessible to all, raw, stripped bare, in ‘ready-made’, repetitive scenarios that reduce it to a practice of disincarnate bodies where the imperative of jouissance dominates. As Jacques-Alain Miller has remarked, we have not simply passed from a time of prohibition to one of permission, but to a time of exhibition that is quasi- forced upon and open to all. A modification of sexual behaviour is emerging for young people as a result of new forms of sexual initiation: disenchantment, brutalisation and the trivialisation of practices once called perverse, like the “normalisation” of sadomasochistic practices. The consequences for jouissance are new. What is striking, is the dimension of “semantic vacuity”9 present in modern pornographic acts of copulation, reduced to a practice of bodies, cut from their imaginary and symbolic dimensions. Take, for example, the appeal to ‘true-speak’ in the political sphere, which ‘calls a spade a spade’, and thus refers to ‘concrete action’ and ‘concrete politics’ – where the same refrain of disenchantment can be heard again. We are witnessing a depreciation of the metaphoric dimension in favour of a so-called ‘real’ one. As Eric Laurent recently asserted in Dublin, at a societal level it is undeniable that societies are becoming increasingly violent. He remarked that the reason for this is not yet clear.10 I will allow myself to suggest that some of the reasons for the phenomena are anchored in what I am developing here.

In this semantic void in which the cult of sensation dominates, the call to new discourses, new truths that function as causes and as ideals is strong. When I said there would be no turning back with regard to the new, I didn’t say there wouldn’t be any attempts at restitution. But in all probability everything will bear the ‘real’ mark of the age. The phenomenon known as Islamic State is, to my mind, an example of this.  An appeal to meaning and to the cause, the restoration of so-called patriarchal values that, in reality, are of a most delusional kind, the crushing of the feminine, the restoration of an ‘order’ improperly called religious; a whole ‘shaping’ that doesn’t veil, or better, is necessarily accompanied by the most ferocious and denuded forms of violence meted out by one body upon another: decapitation, rape, unbridled jouissance and dreadful terror. Let us also note, as a trait, that the number of those who hear such a calling rises – particularly among the young who are ‘converted’ in less than two weeks – to the degree that the physical exactions are shown and unveiled.  Far from acting as a deterrent, they function as a call.

While every subject is called upon to invent and to face up to the real that rushes in to fill the void created in the symbolic system, psychoanalysis does not have to surrender its arms. What’s more, it has its own part to play in this development with respect to the unveiling of semblants.11 It does not have to surrender its arms; it has to interpret!

However, in such new discursive and clinical coordinates, interpretation has to be rethought and is not without having to bear the mark of a necessary shift itself. At this level, psychoanalysts are called upon to play their part in their consulting rooms and in the direction of the treatment once more. Psychoanalysis can no longer situate itself entirely in the register of lifting repression and in the dyad: interpretation-truth. As Jacques-Alain Miller once again remarks, repression is a category that from now on will not be commonly used:

Certainly, there are memories that come back to the surface, but nothing attests to the authenticity of any of them. None of them are final. What is called the ‘return of the repressed’ is always dragged into the flow of the parlêtre where truth turns out to be incessantly mendacious. In place of repression, the analysis of the parlêtre installs mendacious truth […] What doesn't lie is jouissance, the jouissance of the speaking body.12

A different status of interpretation is thus necessary, as well as – we must go this far – a different status of the unconscious. Oracular interpretation, which demands a ‘true supposed knowledge’ and dissymmetrical positions in relation to knowledge, which is becoming more and more unacceptable, here lives out its swan song. In the register of the ‘lying truth’, no doubt the orientation of the treatment will be to lead the analysand to be “the dupe of a real”,13 so “his debility gives ground to the dupery of the real”.14 This is something that Jacques-Alain Miller highlights here that we must clarify in the course of the work towards our Congress. In other words, what comes to be grasped and isolated in the cure, beyond the lying dimension of truth, is a singular and contingent real that causes the subject.

It is down to psychoanalysis to restore a real, which is not a semblant. Without that, the price to pay will be anxiety – another affect that does not deceive – that the parlêtre increasingly seeks to anesthetise as it becomes ever more present as correlative to the couple mania/depression.

In this work towards the new, with which we as analysts are called to rendezvous, Seminar XIwill doubtless serve as an important reference point to help us along the way.15 There is in this seminar something like an anticipation of all this. While Lacan grasps repetition in terms of the signifier, and thus as symbolic, as interpretable and above all decipherable, situating repetition on the side of the unconscious, he finds it necessary to take account, or at least to distinguish, an inertia that he situates on the side of the drive, which cannot be deciphered in signifying terms. Here we have the point of departure that will later lead him to find it necessary to invent a concept that, as he goes on to say, is more workable than the unconscious: the parlêtre. This concept takes this inertia into account: the inertia of the id, of the drive and the body, while also allowing him to overcome the dichotomy that he introduces in Seminar XI between repetition and inertia. Repetition is less of a signifying repetition than a repetition of jouissance. Here it is less a question of a signifying or logical enigma, than a libidinal one.

In a psychoanalysis, what we are concerned with is the persistence of modes of jouissance: namely, the iteration of these mysterious moments where, in an encounter between the signifier and the body, modes of jouissance come to be fixed in a contingent way. These moments are not moments to be remembered or deciphered, since properly speaking they are moments in which, as subjects of the cogito, you were not there. Something of this percussion between the body and the signifier is missing from the symbolic order for it to be able to be said. It is this missedencounter that constitutes the trauma. It returns in iterative bits which index this moment of failed encounter – lived afterwards as a jouissance that should not be, which is not the right jouissance: too much, too little, as a result of intrusion, forcing, etc. as the clinical cases show.

Psychoanalysis is thus an excellent observatory for this moment of crisis.


Translated by Philip Dravers



1 Caroz, G. Moments of Cr
3 Miller, J.-A., “The Unconscious and the Speaking Body”, transl. A.R. Price from “L’inconscient et le corps parlant”, presentation delivered in Paris, 17 April 2014. 
13 Ibid.
14 Ibid
15 Lacan, J., The Seminar Book XI, The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis, transl. A. Sheridan, Penguin, London, 1977.





21/10/14




ראיון עם מיגל בסולס, נשיא ה-AMP / סולי פלומנבאום

הראיון הוקלט באוקטובר 2014 עבור   http://lacandigital.com  (בקרוב)
הראיון התקיים בספרדית ותורגם לעברית על ידי סולי פלומנבאום (עריכה: הדס סבירסקי). מיגל בסולס אישר את התרגום מבלי לקרוא אותו.
איזו נגיעה עשויה להיות לפסיכואנליזה בסביבה הפוליטית והחברתית? מה ישמש כמצפן עבור הפסיכואנליזה אם נגיעה כזאת תתממש?
מאז היווצרה השפיעה הפסיכואנליזה על השדה החברתי ממספר נקודות מבט; לא רק במה שקשור לפעולה הטיפולית ולרשתות הבריאות, אלא גם בתחום החברתי והתרבותי. זה מביא אותנו ללא ספק בחזרה אל פרויד, ומוביל אותנו לחשוב על לאקאן ועל מאי 1968, אחד הרגעים החשובים בהם ניכרה ההשפעה הזו. בנוסף, זה מביא אותנו לחשוב על רגע קרוב הרבה יותר - על הפעילות שביצע מילר מול חזיתות שונות במטרה להביא לשחרורה של הפסיכואנליטיקאית האיראנית מיטרה קאדיוור, או ביחס לחקיקה בנושא נישואי הומוסקסואלים בצרפת.
אולם, האם אתה מתייחס למורים הדגולים של הפסיכואנליזה בלבד?
זה לא מוגבל רק להם, כמובן! אמנם, נסכים שפעילות כזו בולטת הרבה יותר ברגעים כאלה. מצד שני, נכון לא פחות שחברי AMP רבים פועלים בתחומים חברתיים, אוניברסיטאיים ופוליטיים, פעילות שמהדהדת באופנים רבים. היא אולי אינה נראית לעין כמו במקרים שהזכרתי, אבל היא חשובה לא פחות, ולמעשה בעלת ערך רב. מצד אחר, במסגרת ה- AMPישנה מה שנקראת "ועדת פעולה", בה אנחנו מגבשים איכשהו את הלוגיקה ואת המדיניות של מה שקראנו "הפעולה הלאקאניאנית[1]".
באמצעות קונספט "הפעולה הלקאניאנית", ז'אק אלאן מילר העלה אפשרות לסמן את ההשפעה הזו כפוליטיקה שאינה מוגבלת לחברי האסכולה בלבד אלא פועלת בתוך ה- AMPעצמו כמו כיוון פוליטי של הארגון. בהחלט יש ללמוד היטב את המושג "פעולה"; מצד אחד, מושג שונה מהאקט האנליטי עצמו, אך לא מדובר בפעולה כפי שמתרחשת באקטיביזם של המפלגה הפוליטית, וזאת למרות שיש למושג קשר להתפתחות העכשווית של תנועות חברתיות במקומות שונים, בעיקר בספרד. בפוליטיקה הספרדית העכשווית אפשר למצוא סדרה של תנועות חברתיות שמבצעות לעתים קרובות פעולות שנעשו בעבר על ידי מפלגות פוליטיות. הבעיה שמופיעה היא לדעת איזה ייצוג פוליטי יהיה לפעילות כזו. זה דיון מעניין ביותר שמתקיים היום בספרד, ולא רק שם אלא בהרבה מדינות בעולם. עם זאת ברצוננו לציין שלמרות שהאוריינטציה הלאקאניאנית אינה מפלגה פוליטית, יש להחשיב את ה- AMPואת השדה הפרוידיאני כצורת פעולה, שנכנה פעולה לאקאניאנית, ושעשויה להיות לה השפעה בתחומים הפוליטיים והחברתיים, בתור פוליטיקה שהיא "הפוליטיקה של הסימפטום". אנחנו לוקחים בחשבון את מה שאפשר לפתח מתוך המושג "פוליטיקה של הסימפטום", שהביא את לאקאן לציין שהפסיכואנליזה עצמה נמצאת בראש הפוליטיקה, כפי שכתב בטקסט "Lituratierra". מדובר בפוליטיקה במובן החזק של המילה, של הסדר של הפוליס, של העיר, של מה שהוא הפעולה במובן החברתי והיומיומי[. יש לנו קווים יסודיים ופעולות קונקרטיות שכבר יצאו לפועל, אבל צריך ללא ספק להמשיך ולפתח אותן.
האם תוכל להרחיב את הדיבור על האמירה של לאקאן בטקסט "הפונקציה והשדה של הדיבור והשפה בפסיכואנליזה": "מוטב לו לזה שאינו פוגש את הסובייקטיביות של תקופתו באופק שלה, שיוותר עליה"?
ראשית כל, יש לציין שהאמירה של לאקאן מתייחסת לכך שהאנליטיקאי מוכרח להתאים את עצמו לסובייקטיביות הרגילה של תקופתו. לאקאן העניק למילה "סובייקטיביות" משקל כבר ב-1953 ועוד יותר לאחר מכן, אבל בשלב מאוחר יותר הרעיון של סובייקט הוחלף ובמקומו נטבע המושג "Parlêtre", ההוויה המדברת. בכל מקרה, מדובר על להתאים לסובייקטיביות של התקופה, דבר שמביא לציווי אתי לפי הניסוח הפרוידיאני "היכן ש'זה' היה, יהיה 'אני'" (Wo es war, soll ich werden); היכן שנמצאת הסובייקטיביות של התקופה, שם צריך האנליטיקאי להיות. חלק מהלוגיקה הזאת נמצא באמירה של לאקאן מ-1953 - הסובייקטיביות שייכת קודם כל לתקופה ולא לאנליטיקאי, אם כי נכון שבאותה שנה לאקאן כבר חשב על האנליטיקאי כעל סובייקט. האנליטיקאי חייב ללכוד את האפקטים של הסובייקטיביות של תקופתו, ולהתאים את עצמו אליהם. זה בהחלט לא דבר פשוט, מאחר שמלכתחילה נראה כאילו האנליטיקאי נמצא בעמדה אקס-טריטוריאלית, עמדה שלאקאן ביקר פעמים רבות. לא הפסיכואנליזה וגם לא האנליטיקאי נמצאים בעמדה אקס-טריטוריאלית. אם אנו מתייחסים לשאלה בצורה הפוכה, הייתי אומר שזה בפרטיות של יחס ההעברה האנליטי ושל החדר הטיפולי, שמופיעה הסובייקטיביות בצורה ברורה ומדויקת. משתמע מכך שאם האנליטיקאי יסיק מסקנות ברורות באשר למה שהיא הלוגיקה של ההעברה ושל הסימפטום בפרקטיקה האנליטית, זה יוביל אותו באופן מיידי לנקוט עמדה בסובייקטיביות של תקופתו, בתחומים החברתי והפוליטי וגם בשדה של הציוויליזציה והתרבות.
הקליניקה והציוויליזציה ומעולם לא היו תאים מבודדים - האחת מביאה לשינוי בשנייה. אם חושבים היטב על האפקטים של המנגנון האנליטי אפשר להבחין באופן מיידי בהשלכות החברתיות שלהם. לפני זמן קצר פורסם במגזין "Ñ" של עיתון Clarin ראיון שבו השתתפתי, תחת הכותרת "חזרה לספה החברתית". הכותרת הרשימה אותי מאוד כי הניסוח לא היה שלי, אלא נבע באופן ברור מהריאיון. הוא התייחס לדבר מה בהקשר הזה: לכך שלדבר הכי ייחודי ופרטי בפרקטיקה האנליטית, לספה האנליטית, יש השלכות חברתיות ופוליטיות. למעשה, יש ספה חברתית, למרות שהאנליטיקאי לא יכול לטפל בקבוצת אנשים במידה שהסובייקטיביות של התקופה נמצאת שם. אפשר להתייחס לציוויליזציה כאל סובייקט - פרויד עשה זאת. אם נפעל עם הרברסיביליות של המושג "הסובייקטיביות של התקופה", נבחין שהיא עצמה הסובייקט של ההתנסות האנליטית[] . העניין הוא להבחין במסקנות שאליהן אנו מגיעים כתוצאה ממה שאנו שומעים בהתנסות האנליטית כדי לענות ברגעים מסוימים על מבואות סתומים בציוויליזציה, על בעיות חברתיות ופוליטיות כאלה ואחרות שמופיעות באופן שונה בכל מדינה. בספרד, למשל, מתמודדים עם הופעה של סימפטומים חדשים בסביבה החברתית, הדים חדשים בתנועות החברתיות, היכן שבעיית הזהויות מתמקמת בצורה חדשה. אני מדייק - "זהויות" ברבים, כי אין סובייקט שווה לזהות אחת, ואין זהות יחידה עבור הסובייקט  שנקרא לו דווקא "סובייקט מפוצל", סובייקט שבורח מההזדהות שתתן לו אחדות. זו תוצאה של ההתנסות האנליטית, בה קשה לרכוש את הזהות הייחודית של הסובייקט בשדה החברתי, אלא שיש לצאת מפסיפס של זהויות, של הזדהויות. זה מהווה בעיה גם בקרב המסגרת האירופית הנוכחית: כיצד להגדיר מחדש את פסיפס הזהויות השונות ששוכנות בתוך הסובייקטיביות של התקופה.
הסובייקט מייצר סימפטומים מעבר לזהויות אלה. ההזדהויות, כפי שחוקרת ומגלה הפסיכואנליזה, הן ניסיונות לקבע את סובייקט האיווי שמתנענע בצורות שונות ומשונות. ובכן, יש דברים שאנו מוכרחים להשמיע, כי האנליטיקאי הוא לא רק זה שסגור בטיפול שלו, כביכול מחוץ לשדה החברתי, אלא זה שיודע להקשיב לסימפטומים, למבואות הסתומים של החברה. לשיח האנליטי יש קול אחר מזה שאפשר למצוא בשיח הפוליטי. ב- AMPיש "מצפה" שמכוון לבעיית הבידול החברתי, שהפעיל עמיתנו האיטלקי מאוריציו מזוטי (Maurizio Mazzotti), והוא לומד באמצעותו את התופעות החדשות של בידול בתחומים שונים, גם בתחומים הפוליטי והתרבותי.
מה תוכל לומר על הסכנה של אנדוגמיה שעלולה להיווצר בקרב האסכולות?
שני היסודות שקבע לאקאן על מנת לתת משענת לאסכולה, הקרטל והפאס, הם הכלים הבסיסיים  ששוברים את האנדוגמיה האופיינית של קבוצות אנליטיות, וזה בשני אופנים שונים. מצד אחד, העבודה של הקבוצה המכונה קרטל, שחייבת להיות קשובה לתופעה של אנדוגמיה שקיימת בכל קהילה. הקרטל צריך לפעול כמו מכונה שמנטרלת את האפקטים של האנדוגמיה בקבוצה, כשהיא עובדת במדרון האפיסטמי. מצד שני ישנו הפאס, שמהווה, היום כמו בעבר, מין מנגנון שהסוציולוגים מכנים "מנתח סוציאלי"[2] - מנגנון שמזרז את שבירת האנדוגמיה בקבוצה האנליטית, לעתים עד כדי יצירת משברים פנימיים שמפרים את ההסכמים הבלתי כתובים שבבסיס הקהילה האנדוגמית. זאת מכיוון שלמעשה האנדוגמיה בכל קהילה - אנליטית, מדעית או תרבותית - מתבססת על הסכמים שבשתיקה בנוגע למוסכמות שלא דנו בהן ושלא ניתן לדון בהן. כל דבר שיעורר דיון או יערער את ההסכמים האלה ישבור את האנדוגמיה. תפקידו של האנליטיקאי במסגרת הקהילה, במסגרת הקבוצה, הוא דווקא לשבור את ההסכמים האלה, להעמיד אותם בשאלה, לחקור אותם ולהפעיל אותם. התפקיד הזה נמצא בידיים של הקרטל או של האנליטיקאי של האסכולה (AE). ה-AE עשוי להיות "הבריא ביותר" בנוגע להסכמים הבלתי כתובים של הקהילה האנליטית.
ומה קורה באסכולות בהן אין AE?
יש למצוא התנאים כדי לייצר AE. אפקט האנדוגמיה מיוחד לכל אסכולה וקיים בכל אחת בצורה שונה, אבל קיים בכל אחת. זה יהיה מוזר אם לא יהיה כך, מפני שהאנרציה שמאפיינת כל קבוצה משמרת את האפקט הזה, אפילו בקהילה בלתי אפשרית כמו הקהילה האנליטית - "קהילה של אלה שאין להם קהילה" כפי שמצטטים לפעמים את מוריס בלנשו (Maurice Blanchot).
מה תוכל לומר ביחס ללוגיקה של האסכולה ושל [hs3]  והסקציות הקליניות?
לא מזמן עבדנו על הנושא ב- ELP בקהילה של קטלוניה. זהו כלל לא נושא מובן מאליו. השדה הפרוידיאני בכל מקום נבנה על שני הבסיסים האלה; על המכון של השדה הפרוידיאני הכולל את הסקציות הקליניות שלו, ועל הקמת האסכולות שמרכיבות היום את ה-AMP. לפעמים קורה שהתנועה עצמה מסתירה את הלוגיקה שמובילה אותנו, וזה נושא שעלינו להמשיך ולעבוד עליו. בהקשר הזה אני תמיד נזכר בטקסט קצר שכתב ז'אק אלאן מילר לפני כמה שנים תחת הכותרת "הדבר והשדה", והופיע במגזין Ornicar בגיליון מס' 35. הוא מיקם את הלוגיקה הפנימית, שהרי זו גם בעיה לוגית, בין הסיבה לשדה  הפרוידיאניים. אפשר להגיד שהוא מציב מצד אחד את הדבר - das Ding - כקשור לאסכולה, לסיבה האנליטית ולאובייקט. מן הצד השני הוא מציב את ההרחבה של השדה הפרוידיאני, בצד של המסמן ושל האפקטים של המשמעות שלו. כך, יש לנו מנגנונים להכשרה קלינית במכונים של השדה הפרוידיאני, בהרחבה ובמשמעות של השדות התראפויטיים השונים, אבל כמנגנונים שלא בהכרח מכשירים כראוי אנליטיקאים. אין לשכוח שהמכון של השדה הפרוידיאני נחשב אך ורק כמנגנון להכשרה קלינית עבור מתלמדים בתחום הקליניקה, אבל לא מתערב בהכשרת אנליטיקאים, נושא המטופל באסכולה. חשוב לזכור זאת, כדי שהנושא יהיה נוכח באופן קבוע. במבוא של Ornicar, שאליו התייחסתי קודם, מילר הסביר היטב כבר בשנות ה-80 את השאלה על יצירת הבסיסים של הלוגיקה לבניית המוסדות להכשרה קלינית, לוגיקה שהיא הכרחית להכשרת אנליטיקאים אך לא מספיקה. האנליטיקאי חייב להיות בעל ידע מפורט לגבי הקליניקה הפסיכואנליטית וההיסטוריה שלה, ולגבי הקשר שלה עם הקליניקה הפסיכיאטרית, למשל, גם ברגעים השונים באוריינטציה הלקאניאנית, משנות ה-50 ועד שנות ה-70. כל זה לפי הפיתוח של מילר של הבלתי-ניתן לסיווג של הקליניקה, של הפסיכוזה האורדינארית, וכיוצא בזה. זה גוף ידע קליני שעלינו לדעת למסור במרחבים הקליניים של מכון השדה הפרוידיאני הקיימים בכל מדינה. אבל ההכשרה והיצירה של האנליטיקאי ייחודיות לאסכולה ונמצאות בצד של היחסים, הקשים תמיד, בין כל אחד לבין הדבר[3], בצד של הסיבה ולא של המסמן ושל הידע, אלא בצד של היחסים האקסטימיים של כל סובייקט עם הסיבה האנליטית. אומנות הפוליטיקה בתנועה האנליטית שבעקבות לאקאן היא לדעת לשחק היטב עם שני המימדים האלה, מבלי לערבב אותם. זאת משימה המוטלת על המכון ועל האסכולה כאחת.
בקונגרס האחרון בפריז, בנאום הראשון שלך כנשיא ה-AMP, הצגת את עקרונות העבודה שלך, וביניהם התייחסת ללהט הדרוש כדי לבנות מרכזים טיפוליים חדשים שלא יתחרו עם התאגידים ה"רב-לאומיים" שבענף. תוכל להרחיב על כך?
הענין הוא ליצור מוסדות בסיס, מהשטח[4], כל כך מהשטח שעליהם להיות עצמאיים ולא קשורים לרשתות הקיימות של בריאות הנפש, אשר לפעמים מקבעות יותר מדי את המרחבים האלה והופכות אותם למכונות שעובדות ומשרתות אוריינטציה אחרת. הבעיה היא כיצד לייצר מוסדות, קרנות, מרחבים, אינסטנציות שונות, בעלות מבנה מוסדי, אבל שאינן קשורות בלוגיקה של הרשתות הגדולות. אני כיניתי את הרשתות האלה "הרב-לאומיות של כריית המחצבים". בניגוד לזה, המוסדות שעלינו ליצור הם מעין מעבדות, "סדנאות שטח" למחקר קליני, כפי שנעשה בפרויקט ה-CPCT במקורותיו. ז'אק אלאן מילר לא הפעיל את המנגנונים האלה כפרויקט ליצירת מנגנונים גדולים של טיפול חברתי שימלאו את הואקום שהותירה המדיניות הנוכחית של מערכות הבריאות - ואקום שלא יתמלא לעולם. אם הפסיכואנליזה תשתלב בלוגיקה הזאת, היא תיספג על ידי החללים שאי אפשר למלאם. זאת הסכנה שחווינו ברגעים מסוימים מאז הצמיחה של ה- CPCT במדינות שונות.
אנחנו עומדים כרגע מול הצורך לחדש את הלוגיקה של יצירה אפשרית של מוסדות. דבר דומה מתרחש בשדות שונים; בזה של הטיפול באוטיזם, בזה של גיל ההתבגרות, בתחום ההכלה החברתית[5], בפסיכוזה וכולי. כפי שאמרתי בנאומי כנשיא הנכנס של ה-AMP, יש לחשוב על המנגנונים האלה כעל מעבדות לעבודה פנימית, כזו שבהכרח דורשת עבודה מבחוץ שעליה תישען. אנחנו חייבים לתת עדיפות לעבודה הפנימית על פני הדרישה של האחר החברתי ועל פני הציוויים של שיח האדון.
מה קורה כאשר החוקים של הרשתות[ שונים מחוקי הקהילה?
צריך לדעת להעביר לרשויות הפוליטיות והחברתיות את המסר, שהחוקים שאנחנו האנליטיקאים כופים על עצמנו תובעניים יותר מכל החוקים הקיימים להכשרת פסיכותרפיסטים במדינות השונות. בסופו של דבר, כאשר מתבוננים בתוכניות ובדרישות של האסכולה, ה-AMP, רואים שהחוקים שאנו כופים על עצמנו להכשרת אנליטיקאים תובעניים הרבה יותר מכל החוקים שמופעלים בעולם להכשרת פסיכותרפיסטים. וזה מבלי להתחשב בשנים הרבות הדרושות להכשרת האנליטיקאי, בעבודה באסכולה, ובכמות השעות שיש להשקיע בכך. שום אוניברסיטה לא מסוגלת לכלול את כל החומר הדרוש בלימודים לתואר, BA או MA. לפיכך, אנו חייבים לדעת איך להעביר את המסר שאם יש מוסד תובעני להכשרת מתלמדים זה רק אנחנו, בעבודה שמתבצעת באסכולות של ה-AMP כמו גם במכונים. לאחר מכן עלינו לראות את ההבדלים ואת אי-ההתאמות המתעוררים במקומות מסוימים. כאן אנו עומדים מול המאבק בסדר החברתי והפוליטי שעלינו להוציא לפועל בכל מקרה שבו חוקים מסוימים נוטים לחנוק את הייחודיות של הפסיכואנליזה.
לאחרונה הופיע, לדוגמא, המקרה של עמיתים בלגיים שעלה בידם לשנות חוק לאחר שהצליחו לדבר עם מספר פוליטיקאים. זה היה חוק שעמד למוסס את הפסיכואנליזה בשטח ההטרוגני והמבלבל יותר ויותר של הפסיכותרפיות. ובכן, עמיתינו הצליחו לעצור את החוק בכך שהסבירו את הדרישה האנליטית שאנחנו שמים על כף המאזניים, לא פחות ולא יותר מאשר באמצעות מנגנון הפאס. הם הצליחו להסביר את פשר ההתנסות ה"היי-טקית" של האוריינטציה הלאקאניאנית, שהיא "הקליניקה של הפאס", ולהעביר זאת לפוליטיקאים שלא היה להם כל ידע בנושא. הם הבהירו שלמעשה, הפסיכואנליזה היא דבר אחר. זאת דוגמא טובה, ראויה לציון, שמלמדת אותנו מה עלינו לדעת להעביר בכל מקום ובכל הזדמנות בהם מתעוררות אי-התאמות כאלה, כשהחוקים של הפסיכותרפיה עלולים להמיס את הייחודיות של הפסיכואנליזה במאגמה שמובילה, בסופו של דבר, לגרוע ביותר.
מה מידת הרלבנטיות של מאמרך "הקרטל כדלת כניסה", שתורגם לאחרונה לעברית על ידי GIEP-NLS[6]?
אני בעצמי הופתעתי קצת כשנאמר לי שהמאמר רלבנטי, כי המאמר הקצר הזה פורסם במגזין "Uno por Uno" בגיליון הראשון, בתקופת ההקמה של מה שנקרא האסכולה האירופאית לפסיכואנליזה, במיוחד החל מעבודות ההכנה שבוצעו בספרד. אז יכולנו לראות הלכה למעשה שהקרטל היה מנגנון בסיסי כדי להגיע אל הלוגיקה ואל ההתנסות של האסכולה, כדי להיכנס אליה. לאחר מכן היה זה הפאס עצמו שאיפשר מנגנון של כניסה לאסכולה. זה היה גם כאשר ז'אק-אלן מילר הציע מנגנון של כניסה לאסכולה שעובר דרך הפאס. כך, שוב מופיעים הקרטל והפאס כשני מנגנונים יסודיים ששוברים את האנדוגמיה שמאפיינת את הקבוצה. הקרטל הוא מנגנון כזה לא רק לאחר הכניסה לאסכולה - הוא גם דרך טובה לבקש את הכניסה אליה. כפי שציינתי במאמר הזה, הוא צורה לצלצל "מבפנים". זו הדרך הטובה ביותר להיכנס למרחב כה ייחודי כמו האסכולה בהתאם ללוגיקה של עמדת הלא מודע, כפי שלאקאן מזכיר לנו בטקסט שלו שנקרא בדיוק כך, "עמדת הלא מודע", בו הוא מדגיש את הפרדוקס של הלא מודע הפרוידיאני, שנסגר כאשר מגיעים לדלת שלו. ובכן, על מנת להיכנס יש לצלצל בדלת מבפנים, יש לפתוח את הדלת מבפנים. זהו פרדוקס טופולוגי מעניין מאד. הקרטל נבנה כמו ציר של דלת שמאפשר כניסה לאסכולה לאחר שמצלצלים מבפנים, דרך עבודה יעילה, אפיסטמולוגית, משותפת מצד אחד, על אף שהערך והתוצר שלה מתגלים רק אחד על אחד. זאת עבודה שבה כל חבר בקרטל עובד על התוצר הייחודי שלו, אבל יחד עם האחרים.
תודה רבה, על זמנך ועל נדיבותך!
תודה לך על שאלותיך המעניינות שאפשרו לי לעבוד טוב מאוד!





[1] "lacanian action"
[2] “social analyzer”
[3] das Ding
[4] במקור “a pie de calle” 
[5] “social insertion”
[6] המאמר נכתב בשנת 1991