"לא כולו במשמעות הפאלית" – פסיכוזה אורדינרית כאופנות קריאה

בעקבות המקרה של ז'אן פייר-דפייה ב"שיחת ארקשון"

אמיר קלוגמן

רציתי לכתוב על הגוף במקרה, כי אני עסוק בשאלת הגוף בזמן האחרון. אבל משהו נכנס דחוף יותר, תבע את מקומו. משהו שהמקרה הזה, והדיון שנערך סביבו שם בארקשון, מלמדים אותנו כל-כך בחדות. בתור התחלה, אני מציע את השאלה הבאה: "איפה נמצאת 'פסיכוזה אורדינרית'? היכן היא ממוקמת? האם אצל האנליזנט או אולי אצל האנליטיקאי?". למדתי מהמקרה שהביא דפייה, שפסיכוזה אורדינרית היא עניין של קריאה. היא אובייקט חמקמק, שאם לא נשכיל לקרוא אותו, למעשה הוא לא יתקיים. יותר מכך, יש לקרוא אותו באופן מסוים. באמצעות המקרה, אנסה לנסח אמירה אחת לגבי האופן המסוים שבו מומלץ לנו לקרוא.

דפייה אומר לנו כבר בהתחלה: "לו היה מסתמך [האנליטיקאי הלאקאניאני] רק על ההוראה של שנות החמישים, על הקליניקה של שם האב, לא בטוח שהיה מוצא את דרכו. מוטב שיסתמך על קליניקה של הסימפטום כדי לעשות ממקרה זה מקרה לא כל כך נדיר וכך למצוא במידה של ודאות את מקומו המדויק." (עמוד 11). והוא מוסיף: "הסובייקט לא יאפשר להבחין במה שיוצר את הייחודיות בקישורים הסימפטומטיים שלו, אלא אם האנליטיקאי יכוון לשם וילווה אותו במהלך החשיפה." (שם). כפי שאריק לורן מציע בארקשון, לקרוא את ההכוונה של לאקאן, להיות "המזכיר של המנוכר" בפסיכוזה, לא כרישום פאסיבי, אלא עם האמירה של הגל ש"הפילוסוף הוא המזכיר של ההיסטוריה" (עמוד 131) – כלומר, האנליטיקאי כמי שבוחר איך ולמה להקשיב.

עם דברים אלו אנו יכולים לומר, לכל הפחות, כי פסיכוזה אורדינרית נמצאת בצד של האנליטיקאי לא פחות מאשר בצד של האנליזנט. עלינו להיטיב לקרוא אותה. אך באיזה אופן? מה יכול לכוון אותנו בקריאה זו? ברצוני להציע שמדובר בקריאה שחורגת, לפחות במידת מה, מן הסד של המשמעות הפאלית - היא "לא כולה" במשמעות הפאלית.

בהרצאתו משנת 1958, “The Signification of the Phallus”, מבסס לאקאן את מהותו של הפאלוס כ"מסמן מיוחס" (privileged signifier), אשר מייצר אפקטים של משמעות אצל הסובייקט. אחד מהאפקטים הבסיסיים של הפאלוס כמסמן הוא ההפרש המתקיים אצל ההוויה המדברת, בין התביעה (demand) לבין הצורך (need). וכך אומר לאקאן (בתרגום חופשי שלי):

"התביעה לכשעצמה נושאת משהו אחר מאשר הסיפוקים שאותם היא מבקשת. זו תביעה לנוכחות או היעדרות" (עמוד 579). הנוכחות-היעדרות ממקמת את המשמעות הפאלית כפונקציה בינארית במהותה, פונקציה של "יש-אין". לאקאן אף אומר שהוא משתמש בפאלוס כ"אלגוריתם" (581), ומדגיש את המהות הבינארית של המשמעות הפאלית, באומרו ששני הצדדים של הבינאר הינם בעלי ערך זהה כאשר מדובר בתביעה המופנית לאחר. כך לאקאן: "מה שיש לו [לסובייקט] איננו טוב יותר ממה שאין ברשותו, מנקודת המבט של תביעתו לאהבה, אשר רוצה אותו כפאלוס." (582).  

במילים אחרות: זה לא משנה אם "יש לך" או "אין לך", כל עוד אתה ב-יש לי /אין לי, אתה תחת המשמעות הפאלית. אפשר לומר שהעבד והאדון שווים בפני המשמעות הפאלית. או כפי שמנסחת בחכמה הלהקה הישראלית "החברים של נטאשה" באחד מפזמוניה: "בקפה שלי אין קופאין / בסיגריה שלי אין ניקוטין / בסוכר שלי אין סוכרים / בקולה שלי אין קוקאין // בסבון שלי אין סבון / בגבינות שלי אין שומנים / בסטייק שלי אין כולסטרול / בבירה שלי אין אלכוהול", ובכל זאת "נטאשה" נותנים לכל אחד מאתנו המלצה שיודעת משהו על המשמעות הפאלית: "עמוד על שלך / אל תוותר, תתעקש / קנה מה שאין, אל תקנה מה שיש."

הפונקציה הבינארית של המשמעות הפאלית מהווה סוג של מפתח לשפה. זאת כיוון שהשפה בנויה כמערכת של מסמנים, אשר היחסים ביניהם מבוססים על אופרציות של חיוב ושלילה, יש ואין. המשמעות הפאלית במהותה היא גם מעבר מרמת האיבר הממשי, הפין, עם קיומו והיעדרו של האיבר, לעבר האופרציה הסמלית של ה"פאלוס", כנוכחות והיעדרות שקשורות לשפה. בהתאם לכך, קריאת פסיכוזה תחת המשמעות הפאלית היא קריאה בינארית: "יש שם אב – אין שם אב", ומכאן "יש פסיכוזה – אין פסיכוזה". מילר מכנה זאת "מודל הפעימה הבינארית של המסמן" (122), ומסביר כיצד מודל זה מתנהל בהוראתו המוקדמת של לאקאן: "האפקט של שם האב הוא בנתינת המפתח של המשמעות הלא ידועה הזו [של האיווי של האם], נתינתו כמשמעות פאלית [...] ההשפעה של שם האב מתורגמת באמצעות ההופעה של המשמעות הפאלית." (123).

אולם, כאן מופיעה תוספת חשובה של מילר לשיחה: "אין אנו יכולים להתעלם מההשפעה הליבידינאלית שלו [של שם האב]. כדי לומר זאת בקיצור, שם האב ממקד, תוחם, את ההתענגות [...] מנקודת מבט זו שם האב הוא סימפטום. המטאפורה האבהית היא למעשה המכשיר הראשון של הסימפטום שלאקאן הדגים." (שם).

מכאן אני מציע לחלץ את הרעיון, ששם-האב הוא סימפטום אשר קשור, יותר מסימפטומים אחרים, למשמעות הפאלית, אבל אין זה הכרחי שסימפטום יהיה קשור בקשר הדוק למשמעות הפאלית. סובייקטים רבים, וב' מהמקרה שלפנינו הוא ביניהם, עושים שימוש בקישור סימפטומטי שסייע לאיחוי הקרע בקשר הבורומאי, אך אינו נשען על המשמעות הפאלית.

אך מה שמפתיע יותר, ובעיני דורש הדגשה מיוחדת, הוא מה שעולה מהמקרה של דפייה דווקא ביחס לאנליטיקאי – שכדי לשמוע את הפתרונות הסימפטומטיים שאינם נשענים על המשמעות הפאלית, עלינו לקרוא את המקרים שמגיעים אלינו, לפחות כשאיפה, קצת מחוץ למשמעות הפאלית, קצת מחוץ ל"מודל הפעימה הבינארית של המסמן". וכך אומר מילר בארקשון: "כשאנחנו מנסים להמשיג את המקרים, אנחנו נוטים לומר שיש יותר ושיש פחות, ולא רק שיש או שאין." (114). בעיני, כאן מדובר בלקרוא בלי להיות טבול לגמרי בבינאר של המשמעות הפאלית. אם נרחיק צעד, ונאמר זאת בקווים גסים: עליך להיות "לא כולך" בשיח הנוירוטי כדי לקרוא פסיכוזה אורדינרית. ואני מדגיש: זה נוגע לפסיכוזה אורדינרית. כי את הפסיכוזה האקסטרה-אורדינרית, יכולנו, ככל הנראה, לקרוא לחלוטין תחת המשמעות הפאלית. הפסיכוזה האורדינרית מציבה בפנינו אתגר אחר.   

התחלתי עם אמירה שרציתי לכתוב על הגוף. להפתעתי, גיליתי שבמובן מסוים אכן כתבתי על הגוף. אנו מוצאים במקרה של דפייה, כי מה שעומד באופק מאחורי דחיית המשמעות הפאלית, היא החזרה אל הפין, אל האיבר הממשי. שכן, עבור ב' מהמקרה, הסירוס, כמו האב, מופיעים כממשיים – הוא חווה אירוע מכונן, בגיל 8, שבו מי שמכה אותו מאיים לחתוך את איברו, אותו איבר שקיומו הממשי חוזר ונחשף באקסהיביציוניזם ומול המראה בעת הגירוי המיני. במקום משמעות במשלב הסמלי, משמעות שקרובה הרבה יותר אל הגוף, כשהבינאר של "יש-אין" אינו נעלם לחלוטין, אלא מופיע כתופעות גופניות – הירידה הפתאומית והדרסטית במשקל והנוכחות החדשה של הפסוריאזיס. אז הנה הגוף מופיע, שעה שהפאלוס כמסמן עובר מעין אינקרנציה לכדי פין. רגע זה נוגע לקריאה של מילר "להחזיר את החיבור מסמן-התענגות" (עמוד 123), וכן לאמירה של דפייה עצמו כי לב ליבה של הצגת המקרה שלו היא ש"בפסיכוזה הדחף אינו עובר דרך האחר" (עמוד 125). להקשיב מחוץ למשמעות הפאלית זה לקחת אמירות אלו ברצינות.

אפשר לומר, באמצעות המקרה של דפייה, שפסיכוזה אורדינרית כפרוייקט, כמסמן הנתון בעבודה, דורשת מהאנליטיקאים גמישות מיוחדת, גמישות הנוגעת להתמקמות הסובייקטיבית של כל אנליטיקאי בשפה ולמידת ההסכמה שלו להיות "לא כולו" במשמעות הפאלית.  

ארגומנט לדיון לקראת מפגש שיח עם סטן ון-הול ב- GIEP, בנושא "קליניקה בינארית מול קליניקה רציפה":

"..ידוע לכם כי כל מסמן ביסודו מוגדר בתיאוריה של רומן יאקובסון - שזו תאוריה ישנה כעת- במיקום שלו ביחס למסמן אחר או לחסר של מסמן. הרעיון של יאקובסון היווה הגדרה בינארית של מסמן. אני הבחנתי כי במשך שנים הייתה לנו קליניקה בינארית במהותה שהיתה נוירוזה או פסיכוזה. או/או מוחלט... הקליניקה שלנו במהותה היא בעלת מאפינים בינאריים. התוצאה של כך היתה שבמשך שנים ראינו קלינאים, אנליטיקאים, פסיכותרפיסטים, תוהים- האם הפציינט נוירוטי או פסיכוטי? כאשר היו באים להדרכה, יכולת לראות אותם שנה אחר שנה, שבים לדבר על פציינט x ולשאול: "ובכן, האם הגעת להחלטה אם הוא נוירוטי או פסיכוטי?" והם היו משיבים: ' לא, עדין לא החלטתי'. וזה נמשך כך שנים. ללא ספק אין זו דרך מספקת לשקול דברים". (מילר, מתוך: Ordinary Psychosis Revisited). 

המסמן "פסיכוזה אורדינרית" אותו טבע מילר ב- 1996 הינו מסמן שקורא לעבודת האנליטיקאים הפועלים בקהילה הלאקאניאנית, בהיותו מסמן "תחת עבודה", בניגוד לקטגוריה נוזולוגית בפני עצמה. במהותו, הוא משמר את הנחיצות של הבינאר פסיכוזה\נוירוזה, בו בזמן שהוא פותח פתח לקריאה מחודשת של הסמן "\" ("סלאש"), ומכוון אל קליניקה רציפה יותר, שאיננה בהכרח סותרת את זו הדיכוטומית. הוא מכוון אל ה- "מקרה מקרה", כולל המקרה של האנליטיקאי עצמו. האם נוכל להיתרם מן האפשרות לשמוע, כיצד מסמן זה, והשאלה אודות ה(אי)רצף, פגשה כל אחד מאיתנו בהכשרתו?

אנו פונים לחברי הקהילה על מנת להזמין ולשתף את החברים האחרים, לקראת ערב השיח, באופן בו השאלה פגשה כל אחד ואחד בהדרכה, באנליזה, בעבודה המוסדית. איפה היתה ההיתקלות עם זה עבורך? תשובות שתתקבלנה, תופצנה בפורום ג'יאפ דיון. 

בברכה, 

ליאת שליט ויאיר צבעוני

הארוע יתקיים ב- 16.1.16 בשעה 20:00-22:00 בסטודיו ירושלמי, מרכז סוזן דלל, נווה צדק ת"א. דמי השתתפות: 50 ש"ח. 

הפרדוקס של ערבות אסכולה וההוויה של הפסיכואנליטיקאי

The Paradox of the Guarantee of the School and the Being of the Psychoanalyst





הצגת הנושא:

האסכולה הינה המקום בו הווייתו של האנליטיקאי עומדת לדיון, לויכוח ולהבהרה.

הוויה זו של האנליטיקאי אמורה להיות פרדוקסאלית, הן מבחינה מושגית והן מבחינה פוליטית: עצם העובדה

שהאנליטיקאי נובע, והינו תוצאה של תהליך אנליטי אשר עיקרו דה-הזדהות, אמור להביא את הגדרתו לבלתי

אפשרית. תהליך דה-הזדהותי זה, הוא אשר חייב להיות מוכר על-ידי האסכולה כתהליך של הכשרה, והוא זה שנובע

מהידע של הסטרוקטורה ומהפרידה. ידע זה אמור לקבל ביטוי כידע חשוף וכהמצאה חדשה.

הערבות באסכולה של לאקאן, הינה ההכרה בהתרחשויות ובתצורות של ההכשרה, מצד האחרים.

לכן מושג הערבות כמו גם שתי הצורות של AE ושל AME מעמידים במבחן את המתחים ביחס שבין הכוח לבין הידע, במוסדות השונים המרכיבים את עשייה האנליטית בתוך קהילת העבודה.

מהן, אם כך, הכלים והמרחבים שאסכולה מציעה עבור האימות של הבדלי הכשרה כאלה?

מהי המחויבות הפוליטית של האסכולה לגבי כלים ומרחבים אלה ותוצאותיהם?

כיצד הכרעות לגבי ערבות האסכולה עשויות להתממש מבלי לשבור את המרקם העדין הקיים בקהיליית העבודה?

בכדי לברר סוגיות אלה ואחרות הכרוכות במושג הערבות יזמנו את יום העיון בנוכחותה של ליליה מג'וב.





ביבליוגרפיה



1. פסיכואנליזה אמיתית וכוזבת (1958) – לאקאן

2. אקט הייסוד של האסכולה (1964) – לאקאן

3. הפרופוזיציה של אוקטובר 1967– לאקאן

4. שיעורים X וסוף שיעור XII של הסמינר XI: ארבעת מושגי היסוד של הפסיכאנליזה

5. משתה של הפסיכואנליטיקאים, שיעורים 12 ו- 13 14.2.1990 ו- 7-3-1990. האסכולה של לאקאן, ו-הפרדוקסים של הערבות. מילר

6. פוליטיקה לאקאניאנית – מילר

7. כיצד הופכים לפסיכואנליטיקאים בנצנוצי שחר של המאה ה-21 – מילר

8 שיעורים 1-2-3 של הסמינר של מילר – Le desenchantement de la psychanalyse סמינר מהשנים 2001 ו-2002.



הביבליוגראפיה תלך ותתרחב עם הצטרפותם לשיח מסביב לנושא של עמיתים נוספים



בשם הקבוצה המארגנת

סמואל נמירובסקי

זוג ו פרד בתיבת אי הנחת.-רויטל בקשי פרויס

זוג ו פרד בתיבת אי הנחת.

קצת לפני השיטפון הידוע ביותר בהיסטוריה האנושית, המבול התנכי, ציווה האל על נח לאסוף אל התיבה שהורה לו לבנות, שנים מכל חי:  וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר, שְׁנַיִם מִכֹּל, תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ, זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ. כמה נח היה ככה טרום המבול. זוגות זוגות, זכר ונקבה והחיים,  בתיבה. ואז הגיעה היונה, כזכור, לא לבדה, אלא יחד עם ענף של זית שנתן את אות הפרידה מהתיבה של הנוחות. 

שיר הילדים "פרידה מתיבת נח" שכתבה נורית זרחי, מתאר בפשטות קסומה ועולזת את הדרמה שהתרחשה במעמד הפרידה ההוא.

זוגות זוגות יורדים מן התיבה
זוגות זוגות
ומנידים שוורים לנח בראשם נוגות
היה נעים
שפנים את קצה אפם מנענעים תודה
פרוות האריות רועדת כמפל חיטה
העכברים והסנאים קדים קידה
פורחים תוכים פלמינגו סנוניות 

והוא עומד ומסתכל
כיצד זוגות זוגות
הם נבלעים
בג'ונגלים בתוך ההר על הפסגות על צמרות עצים
גבוהים גבוהים
נעלמים במחילות
קופצים את תוך הים
וגוחנים אל החולות
שלום, קופיף אחרון נופף לו בידו
וכך נותר לו נוח לבדו .

החיות שהפרטנר המיני טבעי להן עזבו את התיבה זוגות, זוגות, זכר ונקבה, ואילו נוח שעל אף שההנחיה האלוהית ל'שנים מכל תביא אל התיבה' כללה גם אותו, נותר לאחר המבול, לבדו, לא בזוג כי אם כאי זוגי. החיות בשניים, שהוא ראשון המספרים הזוגיים והאדם, לבד, אחד, בודד, נותר עם המספרים  האי זוגיים/כמספר אי זוגי. 

הביטוי 'זוּג אוֹ פֶּרֶד' ובנוסח אחר 'זוּג אוֹ פֶּרֶט' , כלומר, זוגי או אי זוגי, שנבחר ככותרת לערב זה, גם הוא ,מוכר לנו מעולם הילדים. זהו משחק שבו צריך לנחש אם מספר העצמים המוסתרים בכף היד , האם הוא זוגי או לא זוגי. היה ויסתיר בידו אחד הילדים את עצם האדם, נתקשה להכריע האם זוגי או אי זוגי הוא ?

 (על אף ש"זכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם 'אָדָם' בְּיוֹם הִבָּרְאָם. פתח בשניים: "זכר ונקבה", ומסיים בלשון יחיד: "אדם")

מחד "ברור שלמין האנושי יש צורך להפגיש זרע עם ביצית לשם הרבייה." (מילר, הסימפטום הלקאניאני) במשלב הזה אין האדם מותר מהבהמה, והוא כמותם מספר זוגי. 

אומנם לשם הרבייה יש הכרח בזוג: זרע וביצית  אך "מפגש זה, בין הזרע לביצית, ממשיך מילר, אין הוא מפגש בין שתי פרסונות.  הוא התנאי להתרבות האנושית וניתן לכתוב אות כך:    . זו נוסחה מזויפת, אך ניתן לכתוב אותה כך, שכן היא רשומה בעצם טבעו של המין האנושי, בממשי של המין"..

להבדיל מבעלי החיים,  אצל האדם אין חפיפה בין הרבייה המינית לבין יחסי המין. "אנו יודעים שניתן להבדיל מפגש זה של ביצית וזרע מהמפגש הגופני, שהרי הפיתוח העכשווי של הגנטיקה, המדע, מבליט את העובדה שנוסחת ההתרבות האנושית יכולה להתממש מחוץ לקשר הפיזי בין גוף לגוף: הזרעה מלאכותית בפרספקטיבה של השכפול/השיבוט  מבליטה את קיומם של שני ממדים: ממד ההתרבות (הרבייה )המינית וממד יחסי המין. רבייה ללא יחסי מין אפשרית ויחסי המין אפשריים גם ללא התרבות (רבייה)."

אי חפיפה זו , שמקורה בשפה, אותו "הטפיל" שדבק במין האנושי והבדילו מיתר בע"ח כחיה שאנו מכנים הוויה מדברת,  פינתה מקום לצו של התרבות, בעיקר באמצעות הדת, המורה כן לרבייה ולא ליחסי המין. זה הוא ציווי אתי. "יש להודות שהזרע והביצית מצייתים טוב יותר להוראות הכנסייה מאשר בני האדם. אלו עושים ביחסי המין דברים שאינם מתאימים להוראות הכנסייה, אך הזרע והביצית מצייתים להוראות בדיוק, גם אם הם אינם מכירים אותה. מדוע? כי הוראת הכנסייה רשומה אם אפשר לומר זאת כך, בממשי של הגנטיקה האנושית. הנוסחה מתוכנתת בממד הגנטי אך היא איננה מתוכנתת בממד של המפגש בין בני האדם המיניים (בין שתי פרסונות). בשל אי החפיפה הזו ניתן להבחין שמדובר רק בדרישה ממשלב אתי", ציווי תרבותי. (מילר, הסימפטום הלקאניאני)

שיסוע ראשוני חד וברור זה, בין הרבייה המינית לבין יחסי המין אליבא דה פרויד עם לאקאן "הוא השיסוע, החלוקה בין האהבה לבין המיניות".

עבור פרויד הדחף הגניטלי מניח את הזוג- זכר ונקבה כתואם לזוג גבר-אישה. פרויד: מניח שהדחף הגניטלי הוא המוביל כביכול מין אחד אל המין האחר במטרה לקיים משגל לצורך רבייה.

כעזר לנגדו לאקאן דוחה את קיומו של הדחף הגניטלי, את דחפי האני של פרויד, המגלמים את מה שמכונה היחס המיני.  : "היות שהדחף הגניטלי אינו קיים, יש לעצבו בשדה של האחר, כמו שאומר לאקאן...
לכן אין אנו מתרחקים מהקליניקה כאשר אנו מדברים על הנושא שלנו בימי העיון הללו היום.
לא פוגשים ביחס בין גבר לאישה בממד הדחפים.
היחס הזה לא בא לידי פורמולציה אלא בשדה של האחר.
היחס גבר-אישה, מקבל צורה בתוך השיח, בקונטקסט של הקשר החברתי, בקרב התרבות המציעה אופנים שונים לייצר זוגות"(שם).

משפחות חדשות, חד הוריים, חד מיניים, שלשות ועוד, נישואין הם סימפטום חברתי. "נישואין מונוגמיים הם המצאה שהופיעה ברגע מסוים בהיסטוריה שאותו העמיסו בשלל משמעויות. הכנסייה ידעה תמיד שנישואין הם מראית עין ונדרשה לכבד גם את ההתענגות. מחד בשם הרבייה מנסים להשריש את האמונה שהנישואין הם דבר מה טבעי, כך שממשיגים אותם כנישואין בין הוויה של מין אחד לבין הוויה של המין האחר ובנוסף כמונוגמי- עם אדם אחד בלבד. מאידך בתקופה הנוכחית אנו עדים להופעתם של סימנים לזמנים חדשים". את ההזמנה לערב זה עיטרה תמונה שצולמה לפני כשבועיים, בשדרות וושינגטון בת"א. "אישה וגבר זו מוסכמה חברתית". (גרפיטי על קיר בניין בשדרה)

ההומוסקסואלים דורשים נישואין חוקיים. "זו מתקפה מצדם המיועדת להוכיח שהנישואין הם מראית עין. האפשרות להוכיח לנוירוטיים, שבטמטומם מאמינים בנישואין כטבעיים, שמדובר אך ורק במראית עין "בהבניה חברתית" , מקסימה אותם. איני נוהג לחתום על עצומות, על זו חתמתי כי נראה לי מוצדק לחלוטין מה שהם מבקשים, ואני חייב לומר שזכרו של מישל פוקו חייבני לחתום, הוא תמיד הגן על המחלקה לפסיכואנליזה בחיי הזוגיות".

אין יחס מיני. "אין כל דבר קבוע מראש עבורנו, בני האדם, יש לנו איברים ואיננו יודעים מה לעשות בהם, אנו צובעים אותם כדי למצוא להם שימוש כלשהו. האדם מנסה לתת מובן, ליעד תפקידים לאיבריו. במובן הזה אומר לאקאן: אין יחס מיני, כלומר אף שיש יחסים, יש נוסחה גנטית, אין דבר מה שווה ערך לכך במישור של היחס בין הוויה מינית להווייה מינית אחרת. ומאחר שאין יחס מיני יש סימפטומים. סימפטומים נורמליים, קולקטיבים, הנראים נורמליים במשך זמן מסוים, סימפטומים לא טיפוסיים או סימפטומים המאפיינים סובייקט מסוים, וכולם נענים להיעדר נוסחה של יחס מיני בממשי" (שם).

הסימפטום נרשם כמה שמופיע כחסר, כחסר של פרטנר מיני טבעי. במין האנושי אין מצוין מיהו הפרטנר הטבעי, "המין אינו מספיק כדי להשיג פרטנר. מכאן שכל פעם שנקשר קשר מדובר בקשר סימפטומטי. במין שלנו מה שהנו הכרחי, מה שאינו חדל להיכתב, כמו שאומר לאקאן, נכתב תחת צורת הסימפטום. במילים אחרות, אין קשר כלשהו שניתן לקשור בין שני בני אדם אשר לא יעבור דרך הסימפטום. זה מה שהוביל את לאקאן לקשור בין פרטנר לבין סימפטום. ניתן היה לחשוב שכשהפרטנר הוא סימפטום זה לא הפרטנר הנכון. ברם, פרטנר שעבר סימפטומיזצייה הוא דווקא הפרטנר הנכון יותר, כי הוא נמצא הכי קרוב ליחס המיני. מכאן שהמקרים של (איחוד) נפגש- סימפטומטי הם אלה המכוונים למה שהכי קרוב ליחס המיני במין שלנו או למה שיכול להתקיים מיחס זה במין האנושי. "

"כשהולכים לפגוש אנליטיקאי, הולכים לפגוש פרטנר, פרטנר חדש שטרם פגשת בחייך שאתו אתה הולך לשחק מהלך חדש. כדי שהמהלך הזה יקרה צריך את השניים, אותו ואתך, ששניכם תהיו שם בגופכם. והמהלך המשוחק בדיבור בלבד. ומדוע? למה להוסיף לחיים שלנו את מהלך המשחק הזה ואת הפרטנר הזה לדיבור, את בין השיח הנוסף הזה שבנוסף לכל מדבר מעט. חייבים להודות בכך, אנו עושים את זה כאשר אנו הולכים לאיבוד עם הפרטנרים הקיימים בחיים שלנו. בוודאי שזה היה פשוט יותר במידה והיה דבר כזה כמו היצר המיני. לו היצר המיני היה קיים במין האנושי, זה היה פשוט והפסיכואנליזה לא הייתה קיימת, כייוון שלא היה צורך לשאול שום דבר. מאחר והיה קיים כוח עיוור, כוח אילם המכוון ומוליך אותנו לעבר הפרטנר שלו אנו זקוקים, פרטנר מודל, הפרטנר הסטנדרטי, זה שמתאים לי ללא ספק, זה היה אידאלי. דרך אגב, זה ללא ספק הרעיון או האידיאל שאפשר לגבש ביחס למיניות של החיות. לא צריך להיות פסיכואנליטיקאי בשביל לדעת שלא כך הדברים מתרחשים במין האנושי. המיניות אצל האדם לא עוברת דרך האינסטינקט. בן האנוש לא הולך ישירות אל הפרטנר שלו. הוא צריך קודם לעבור במבוך. במבוך מראות שלם. בדרכים ללא מוצא והמיניות שלו מתפרצת, פרובלמטית, סתורה. ובסופו של דבר, אפשר לומר, היא רבת מכאוב. אין אינסטינקט. יש פונקציות הרבה יותר מורכבות: יש את האיווי, ישנה ההתענגות וקיימת האהבה. בנוסף לכל, כל זה לא מתואם ולא בהרמוניה ואינו מתכנס אל עבר פרטנר אחד שיהיה מושלם, שלגביו תהיה לנו וודאות שהוא האחד." (ההמצאה של הפרטנר, מילר)

מזוג או פרד לזוג ופרד

האקדמיה ללשון העברית מלמדת שהמילים פֶּרֶד ופֶרֶט אינן חדשות והן מציינות גרגירים בודדים של פרי, כמו הרימון לדוגמא. השורשים פר"ד ופר"ט קרובים זה לזה ומתחלפים ביניהם בקשר להפרדת גרגירי פרי. אם כן איך נוצר הקשר בין פֶּרֶד או פֶּרֶט למשמעות של מספר אי־זוגי? התשובה לשאלה זו נעוצה כנראה בלשון הערבית.

בערבית פַרְד (فَرْد) פירושו דבר יחיד, אי־זוגי. שורשה של מילה זו מקביל לשורש העברי פּר"ד, כגון במילים פָּרוּד, נִפְרָד. צמד המילים זַוְג' (زَوْج = זוּג) ופַרְד משמש לציון אופיים של מספרים. כמו מונחים ערביים רבים בתחום המתמטיקה והמדעים – חדר גם הצמד הזה אל העברית של ימי הביניים, לרוב בצורה 'זוג ונפרד'.

ר' יוסף אלבו (מאה י"ד-ט"ו) מביא כדוגמה לדבר "שאי אפשר לשכל לצייר מציאותו" את "היות המספר האחד בעצמו זוג ונפרד יחד" (ספר העיקרים מאמר שלישי פרק כה). ואבן־עזרא כותב: "ודע כי האחד סוד כל המספר ויסודו, ושנים תחלת מספר הזוגות, ושלשה תחלת מספר הנפרדים" (הפירוש הארוך לשמות ג, טו).

לסיום נעיר כי משחק האגוזים הקרוי 'זוג או פרד' (או 'זוג או פרט') נקרא בימים עברו בשם 'תָּם וחָסֵר' – תָּם הוא מספר שלם, כלומר זוגי, וחָסֵר הוא מספר אי־זוגי. (משחק בשם זה נזכר בספרות הרבנית של ימי הביניים בקשר לשאלה אם מותר לשחק בו בשבת"). 

מילר מדבר על מטוטלת לקאניאנית שבצידה  האחד  יש את ה- ״אין יחס מיני״  ובשני – ״יש מן האחד.״ שנדמה כי היא מקבילה למטוטלת בין זוג ופרט.

סיכום:

267: יומיים שלושה של מראית עין של ראשית אהבה

270: "הקביעה שכולנו שונים, היא אקסיומה של הטבעיות שלנו. אנו דומים זה לזה רק ממרחק, ובמידה שבה איננו אנו. לכן החיים נועדו לבלתי מוגדרים, יכולים לחיות יחד רק אלו שאינם מגדירים את עצמם לעולם והם, אלו ואלו, אף אחד.

כל אחד מאתנו הוא שניים וכאשר שני בני אדם פוגשים זה את זה, מתקרבים זה לזה, נקשרים, נדיר הוא שכל הארבעה יוכלו להסכים" . ...(פסואה, ספר אי הנחת)

האירועים החשובים בשבוע לפי עיתון הארץ

אנליזהדאנס – הוויה לא מדברת/אחר צהרים של מפגש מאת אורנה קסטל

הדבר השבועי 23 - בתוך גוף, בתוך

הדבר השבועי 22 - בתוך גוף, בתוך

הדבר השבועי 21 - בתוך גוף, בתוך

פוליטיקה לאקאניאנית-

הדבר השבועי 21 - בתוך גוף, בתוך

ההמצאה של הפרטנר, ז'אק-אלן מילר

הדבר השבועי 20 - בתוך גוף, בתוך

הדבר השבועי 19 - בתוך גוף, בתוך

הדבר השבועי 18 - בתוך גוף, בתוך

הדבר השבועי 17 - בתוך גוף, בתוך