לצחוק מן המקודש -גיל כרוז

דוד  גרוסמן

חופש הביטוי. הדבר רק נאמר, וכבר צצות ועולות מגבלותיו. אם ביחס לחופש הביטוי של הקומיקאי דיהדונה הדעות חלוקות, רק מעטים יגנו על זכות זו ביחס לאלה אשר, בחוגים ישראליים מסוימים, נטלו לעצמם את הרשות לכנות את יצחק רבין בוגד ורוצח בשעה שהוא רצה לממש את הסכמי אוסלו. אין ספק שהאמירות האלה סללו את הדרך לרציחתו. אידאל חופש הביטוי, כאשר הוא מובל עד לאוניברסלי, מתקשה להסתיר את האוביקט שלו. למחרת ארועי שרלי והיפר כשר,המהווים ייצוג כה סמוך לממשי, אנו נוטלים מחדש את האיזמל הפסיכואנאליטי שלנו על מנת לנסות להאיר את הפן הניסתר של האשליה הלירית¹.

תחילה נזכיר נקודה אותה מציין לקאן בסמינר החמישי: "יש מן השנינה רק בפרטיקולרי, אין שנינה במרחב האבסטרקטי"². אין זאת אלא, אומר ז'אק אלן מילר, "שכדי שתהיה שנינה, צריך שהאחר יבין אותנו, ולשם כך, הוא צריך להיות חלק מן הקהילה...צריך לחלוק (עמו) רפרנסים משותפים, שפה משותפת וקשר חברתי. אך זה לא אוניברסלי"³.

אפשר לתהות אם וכיצד יתורגם לצרפתית ספרו האחרון של דוד גרוסמן סוס אחד נכנס לבר, עד כדי כך ההומור שחוצה אותו לכל אורכו שייך לקהיליה הישראלית. הרומן מאורגן סביב הופעה של דב גרינשטיין (דובלה ג'י), סטנדאפיסט מוכשר בעל לשון זריזה וקולעת באופן מדהים, אשר אינו מכבד שום פרה קדושה. אפילו גישתו אל השואה חסרה את טקסי הזהירות הרגילים, וזאת החל מן הסיפור המשפחתי שלו. "מנגלה חקר אותנו, זאת אומרת חלקים מאיתנו, בעיקר עצמות ירך וזרוע. עוררנו את סקרנותו של האיש האנין והמופנם הזה....אז בעצם אפשר לאמר שהוא, בדרכו, היה קצת רופא המשפחה שלנו, מה? לא ככה?...ורק תחשבו שכמה שהבנאדם היה עסוק, מכל אירופה באו אליו, אנשים טיפסו אחד על השני ברכבות להגיע אליו, ובכל זאת, הוא מצא זמן להיפגש עם כל אחד מאיתנו באופן אישי, אפילו שבשום פנים הוא לא הסכים שנשמע סקנד אופיניון. רק הוא! ורק לשיחה קצרה, ימין, שמאל, שמאל, שמאל, שמאל"⁴. כך באות הבדיחות בזו אחר זו, בוטות, גסות, ומציגות את הגוף כערום, גדום, פורנוגרפי, מושא לאלימות. הקשר החברתי מופיע כמגוחך, נטול אשליות, נגוע בבגידות, פשעים וחוסר אמון. הקהל מותקף, מושם ללעג, ולאחר מכן משודל בדברי חנופה על-מנת שלא יעזוב את האולם.

הנוהג להתבדח על השואה אינו חדש. הוא קיים מזה שנים רבות במסגרות אינטימיות באופן פחות או יותר דיסקרטי ולאחרונה באינטרנט. גם אם הוא מצוי בשולי הקהילה, הוא איננו מוצא ממנה משום שהוא מציית לעקרון שתבע פרויד על-פיו בדיחות יהודיות מגיעות לרמה של שנינה כאשר הן מסופרות על ידי יהודים בעצמם, "בעוד בדיחות על יהודים שמקורן שונה, כמעט לעולם אינן עולות מעל לרמה של צחוק גס או לעג ברוטלי"⁵. ופרויד מוסיף שהשנינה היא אמצעי תווך ביחס לדחף כאשר " לאדם מסויים, בקורת ותוקפנות הופכות לאפשריות רק בדרך עקיפה"⁶. מכאן אנו מסיקים שהשנינה והצחוק מהווים אופן התגוננות מפני הממשי ובו בזמן גם דרך גישה אליו.  

כך, הצחוק מן המקודש, החדודים השערוריתיים ביחס לשואה, מופעים כאלטרנטיבה לריטואלים הנהוגים בישראל על דרך האוטומטון מאז הקמת המדינה. פעם בשנה, ביום השואה, הטקסים, התמונות, העדויות, עוברים בסך בהפצה רחבה. ואולם ברגע מסוים, המימד של החזרה מפסיק להשאיר את חותמו. בניגוד לכך, הצחוק מן המקודש מתקדם לעבר הממשי על דרך הטיכה, זאת אומרת מבלי לחזור על עצמו אפילו פעם אחת, כיון שהחדוד נוצר תמיד תחת סימן "הפעם הראשונה". הוא אינו אפקטיבי כאשר הוא מופיע כחזרה של אותו דבר. מכאן, ובהבדל מן הריטואל, הצחוק אינו יוצר רושם של שיגרה המחליקה על פני הממשי.

אם תחילתו של הרומן של גרוסמן יוצרת את הרושם שהביצועים של דובלה ג'י מובאים על מנת לגנות שיח חברתי המאופיין בגסות רוח מסוימת, ככל שמתקדמת ההופעה, מתגנבת אל ליבו של הקורא איזושהי חיבה לדרמה האישית של הדמות, אותה ניתן לקרוא מבעד לחגיגת הניסוחים הללו, שהם מזעזעים ובו בזמן אמורים היטב. המונולוג הזה מוליך את הקהל, צעד צעד, לעבר ייצוג של הממשי אותו קשה לשאת. ואכן רבים עוזבים את האולם. דובלה ג'י מביא את דבריו עד קצה גבול הניסבל בקהיליה החולקת את אותם הרפרנסים, וכך הוא מאפשר לנו לחוש את הגבול הזה.

ואולם דובלה אינו אדם גס רוח. רחוק מזה. הוא טבול במציאות קשה. מאז לידתו, חייו מוטבעים בחותם שהותירו אחריהם אויבי המין האנושי, במקום בו הממשי תמיד אורב בפתח. מן הרגע שמבינים זאת, הרומן של דוד גרוסמן הופך למבט אוהד על היורשים הללו של תרבות החידוד היהודי, תרבות Witz מובהקת, אשר חיים בארץ "אוכלת יושביה"⁷ ונוהגים לצחוק מן המקודש על מנת לטפל בממשי, הממשי שלהם ולא זה של מישהו אחר. לצחוק מן הממשי, זהו אופן לתפוס מחסה מפני הנטיה להקריב קרבנות לאלים החשוכים. הריטואלים לא סופגים אל תוכם את הנטיה הזו. להפך, הם מזינים אותה ללא הרף.  

הפסיכואנאליזה, כותב ז'אק-אלן מילר, היא ההתנסות היחידה בה מותר לאמר הכל. זה מה שהופך אותה, לפי דבריו, לנפיצה⁸. בפגישה האנאליטית, הסובייקט מתקדם לעבר הממשי שלו ללא כל תווך אחר מאשר הדיבור וללא האיום של שיפוט לאור אידאל אוניברסלי. החשיפה הזו של ההתענגות היא התנסות נפיצה, קצת כמו הצחוק מן המקודש, אך היא נעשית במסגרת אינטימית. 

¹      Miller J.-A., « L’illusion lyrique », publié le , lepoint.fr (12/01/2015),Lacan Quotidien (13/01/2015)

² Lacan J., Le Séminaire, livre V, Les formations de l’inconscient, Paris, Seuil, 1998, p. 10. 

³ Miller J.-A., …du nouveau ! (Introduction au Séminaire V de Lacan), ECF, Coll. rue Huysmans, 2000, p. 26. 

⁴. גרוסמן, ד., סוס אחד נכנס לבר, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014, עמ' 77.       

⁵ Freud S., Le mot d’esprit et sa relation à l’inconscient, Gallimard, Paris 1988, p. 261.

⁶ Ibid., pp.  261-262.

⁷. במדבר, י"ג, 32.  

⁸ Miller J.-A., « Le retour du blasphème », Lacan Quotidien n° 452, 11 janvier 2015.

פסיכואנליזה במוסדות

להציג אפקט-של-הכשרה-ז'.א.מילר

להציג אפקט-של-הכשרה

ז'.א.מילר

א: לבודד את האפקט

תרגום ועריכה:

ענת פריד

אילנה הררי

סרחיו מישקין

כותרת הקונגרס של ה- AMP בבריסל (Les effets de formation en psychanalyse : ses lieux, ses causes, ses paradoxes) מבודדת את האפקט-של-הכשרה ככזה. איזה ערך יש לבידוד זה של האפקט?

1: אנו נוכחים לדעת שדבר מה כמו אפקט-של-הכשרה קיים, ושזה כמו עובדה נתונה הלכה למעשה; אנו מניחים סובייקט הפועל כאנליטיקאי משום שהוכשר לעשות כך ; אומר זאת אחרת, אנו מניחים שאפשר להביא סובייקט לתנאים שיאפשרו לו לפעול כאנליטיקאי.

2: באפקט זה נוכחים כבעובדה נתונה הלכה למעשה. אנו רוצים לזהות את הסיבה, או אפילו את הסיבות. לכן כותרת המשנה, המשלימה את הכותרת הראשית שנבחרה אומרת: "הסיבות שלו". ההשלכה של חילוץ האפקט היא הפרדה ממה שקובע אותו. כאשר אנו מדגישים אפקט, אנו נוכחים לדעת שיש פער בינו ובין סיבתו, שהאפקט משמר דבר מה מהפתעה, שאין זה מאותו הסדר של הסיבה שלו, שאין הוא נמשך ממנה באופן ליניארי וללא פתרון של המשכיות. אנו נוכחים באפקט כניתן לאימות, אנו מחפשים את הסיבות כהיפותזות, מבלי שיפוט מוקדם מה הן.

משתמע כי לבודד את האפקט של ההכשרה הוא להיווכח שאין אוטומטיזם של הכשרה אנליטית, לא מוצאים מכניזם; לא מחפשים אותו ; עושים לה (להכשרה האנליטית) מקום בקונטינגנטי. זו הסיבה לכך שתת הכותרת מצביעה לא רק על "סיבותיה" אלא גם על "המקומות שלה". נותיר פתוחה את השאלה של לדעת היכן  ובאילו מקומות נעשית ההכשרה.

הקונטינגנטי כמו ריבוי הסיבות והמקומות של ההכשרה, המורכבות של ההיבורים שלהן  מאפשרים לצפות שנמצא באפקט אפיון פרדוכסלי ; לכן אנו כוללים בתת הכותרת גם: "הפרדוכסים שלה".

ב: אקיווק של הסיבה

אם מבודדים את ה"אפקט-של-הכשרה" זה משום שמלכתחילה הסיבתיות שבהכשרה האנליטית לא נראית לנו חד משמעית (univoque). אין בכוונתנו לפרט מתודה להכשרה. התשובה לשאלה איך אנליטיקאים מכשירים עצמם תינתן במישור של התיאור. מרשם בתחום זה אינו יכול להיות אלא אוטופיה. אם חייבים בכל זאת לקבל מרשם, יהיה זה ברוחו של רנן Renan ("חייו של ישו): "כדי להשיג פחות מהאנושות, הכרחי שנבקש ממנה יותר."

ג: פנורמי

לתת רקע לנושא, מרחיב אותו.

1: ההכשרה  אינה נוגעת רק לאנליטיקאי. פרקטיקות מומחים רבות דורשות הכשרה, של המורה כמו זו של הכבאי או של הפסיכיאטר. הכשרה מרכבת ממספר גדול מאוד של פרקטיקות. הכשרות אלו התפתחו במרוצת הזמן, יש להן היסטוריה, וחלקן טובות יותר מהאחרות על מנת להבהיר את מה שנוגע להכשרה של האנליטיקאי,

2: ברקע נמצאת גם סוגיית החינוך ככזו, החל מהטיפול (הביתי ההיגייני) ועד לצורות הנעלות ביותר של התרבות. מזומנים לכאן  Paideaו Bildungn.

3: ההכשרה היא פונקציה של הציוויליזציה ;  כלומר במדה שהחקירה ההיסטורית נרחבת דיה.

ד: מהכשרה (formation )  ל"טראנס הכשרה" (trans-formation)

שאלת ההכשרה תמיד עדינה יותר כאשר מטרתה אינה רק להשיג רכישת ידע, אלא גם לגרום להופעת אי אלו תנאים סובייקטיביים מסויימים, טרנספורמציה בהוויה של סובייקט. זה מופיע כאשר מדובר בפסיכואנליטיקאי כמו גם כאשר מדובר באיש הדת, בכומר, ועוד גם בקוסם, במכשף. כדאי לכלול את ההכשרה בחכמה, כמו גם בצורות העתיקות, יווני-רומי, באופנויות המזרחיות. לדוגמא הכשרת זן, סגפנות מכוונת על ידי מאסטר, והיכן שמדובר באופן מהותי להשיג טרנספורמציה סובייקטיבית ללא מסירת כל ידע ספציפי (מתחת לסימן של 1S, השרביט, לא של S2).

ה: נקודת מגוז

בהכשרה, נבחין תמיד בתוכן אפיסטמי ומוטציה "פסיכית". כאשר הכשרה דורשת מוטציה פסיכית, היא טומנת בחובה נקודת מגוז.

יש הכשרות שיש להן נקודת מגוז וכאלה שאין. מסירה אפיסטמית ניתנת לאימות על ידי מבחנים, הוכחות סטנדרטיות, בעוד שאימות ההכשרה עם נקודת המגוז יותר בעייתי.

אפילו ההכשרות הפשוטות ביותר, מכילות תמיד את הרעיון שההכשרה מוסרת דרך, רוח, שמתגשמת בהגחת טבע חדש של אינדיבידואל : להיות "באמת" (X).

השגת מוטציה פסיכית על ידי הכשרה מניחה תמיד הרחקת תכנים אפיסטמיים. זהו מוטיב (topos) חזק במסורת ההומניסטית.

ו: נקרא מחדש את סנקה

ניקח את מכתב 88 של סנקה ללוסיליוס. "אתה רוצה לדעת את אשר אני חושב על אמנויות חפשיות : אמנויות אלו חייבות להיות לימודי הייסוד שלנו ולא עבודתנו האמיתית. אתה יודע היטב מדוע אנו מכנים אותם לימודים חופשיים: מאחר שהם יאים לאדם חפשי, אולם  אם זה כך, הלימוד היחיד שהוא באמת ליברלי (liberal) הוא זה שעושה את האדם חפשי (libre). זו החכמה, לימוד אמיץ, נדיב, היתר אינו אלא קטנוניות וילדותיות."

הערה במהדורה שלי מציינת כי עבור סנקה לאמנויות החופשיות יש הגדרה צרה יותר מאשר זו שהייתה נפוצה בתקופתו. עבורו הן אמנויות ההיגיון (raisonnement). ההערה מציינת עוד: "המורה לדקדוק הוא לעיתים קרובות עבד משוחרר, אפילו עבד, שנותן הוראה ליברלית". ההערה מציינת בדיוק רב: "מורים אלו, ממעמד נמוך במקור עברו לעיתים קרובות לפתות את הנערים הקטנים שהופקדו בידיהם. למצוא מורה שאינו פדרסט (pederast) הווה בעיה עבור המשפחות. על גבי מצבותיהם כתבו חלק מהמורים שפעלו בצניעות. הם ניהלו, לכן, בית ספר למשפחות מכובדות.

סנקה מונה במכתב ארוך זה את האמנויות ואת המדעים רק על מנת להפחית את ערכם ביחס לחכמה: "כל סוגי הידע הללו שאתה יכול ללמוד, לוסיליוס, לא לוקח בחשבון את הדבר היחיד שהוא באמת בעל ערך, רכישת החכמה, לדעת להבחין בין טוב לרע ולפעול כמו שצריך בחיים."

סנקה אומר אם כן משפט מאוד יפה שהווה השראה לבעייתיות ההומניסטית, ושבו שבים ומוצאים את הפרדוכס באמירות של לאקאן על ההכשרה האנליטית: "כל צורות הידע, לא צריכות להילמד, אלא שהוא כבר נלמד" זהו תנאי מקדים. זה תמיד בעבר, כמו שתמיד אומרים על הקלאסיקות, שאותן חוזרים לקרוא, לעולם לא קוראים. זוהי פעילות ללא פעם ראשונה, הכשרה בעלת ערך מתחילה תמיד מאוחר יותר. למידה אינה הכשרה ; היא מקדימה אותה ; הכשרה אמיתית מתבססת תמיד על "התעלמות ממה שכבר יודעים" (Ecrits, Seuil, Paris, 1966, p. 349, Variantes de la cure-type"")

מטרת ההכשרה היא תמיד שלמות ; מטרת ההכשרה הסטואיקנית היא תמיד שלמות הנשמה. "הדבר היחיד שיכול להוביל את הנשמה אל השלמות, זה מדע קבוע ומיושב היטב של הטוב והרע. לשום אמנות אחרת אין חקר טוב ורע כאובייקט שלה פרט לפילוסופיה המובנת כחכמה."

דחיית כל אפנויות הידע הנגזרות מהחכמה אינו סקפטיציזם ; סנקה דוחה את הידע של אלו המלמדים שהידע הנו לא כלום: "לסרב לבלגן הזה בכל כך הרבה דברים לא שימושיים שמלמדות האמנויות החופשיות". סנקה לא מלמד שאין שום דבר לדעת, אלא שהידע אינו ולא כלום בהשוואה לחכמה.

ז: אזור אקסטימי

אנחנו לא עוסקים באקסטרווגאנס. זו לא אחת מאפנויות החכמות המזרחיות הללו, שקשה מאוד לתפוס את האופן המדוייק של פעולתן. זה המיינסטרים של ההומניזם המערבי, שנתפס ברומא האימפריאליסטית בנקודה, שבה הדוקטרינה של ההכשרה כבר נוסחה.

אותה לוגיקה נמצאת בדוקטרינה  המקובלת יותר של לאקאן, אשר מניחה במרכז ההכשרה של האנליטיקאי את האנליזה שלו עצמו. זהו אזור שבו כושלות כל צורות הידע הנלמד על ידי נתיב חיצוני.

על מנת למקם את הדברים, נצייר עיגול. נמקם במרכז מעגל קטן יותר המייצג את האזור האקסטימי, שהוא של האנליזה, עם סיומה, כלומר פאס passe)).

בהיקף המעגל, נרשום את צורות הידע, שיכול להירכש באמצעים רגילים.

בין סוגי הידע המקיפים את האזור האקסטימי, נמצא את "המדעים המקורבים", כמו גם את הידע האנליטי (אם באמצעותם אנו מבינים את הטקסטים הנותרים מההרפתקה הפסיכואנליטית, או הספרות שממשיכה להיכתב כל הזמן). זהו "בלגן", שהושלך לעבר האזור שמחוץ לאזור האקסטימי.

ח: אנטינומיה וקומבינטוריקה

כאשר מדובר בהכשרה אנליטית, בין אם בוורסיות המתוחכמות שלאקאן מציג לנו או בוורסיות הנדושות, יש תמיד מתח  בין שני האזורים של הסכְמה, אשר יכול להוביל לאנטינומיה. מתח זה יכול להעמיד בשאלה, להפחית ערך, להשהות, או אפילו לבטל אופני ידע ייחודיים ביחס לאופרציה של טרנספורמציה סובייקטיבית המתרחשת בריפוי.

זה מה שנתן לי השראה, ברגע מובחן, בינואר 1975, כאשר החלה התקופה של המחלקה לפסיכואנליזה שהפכתי להיות מנהלה, ציינתי בדיסקרטיות שלא היינו פתאים של האידיאל של ההכשרה, כאשר מקמנו באילוסטרציה לעטיפה של גיליון מס' 1 של ornicar?"", תחריט של הוגארט ((Hogarth המצייר קוף קטן שובב, משקה נבטים מצומקים ומתים בעציציהם. הערה של ויטקובר שפורסמה במספר 2 סיפקה את המפתח : זהו לעג לחינוך, להדקדוק, אֵם האמנויות החפשיות, המיוצג באופן מסורתי כאדם יפה המשקה נבטים צעירים. כמו שמראה מכתב 88, המרחק שנלקח ביחס לבלגן של ההכשרה אינו פחות קלאסי מאשר יראת הכבוד שנתנה לה.

האנטינומיה יכולה לשחק במובן הפוך, לטובת צורות הידע באזור ההקפי, המפחיתות באותה מידה את ערך ההכשרה של האנליזה של הסובייקט, עד להפיכתו למשני, או אפילו ללא חיוני. הדגש, המושם על תכנית הלימודים בהכשרה המסורתית של המכון של ברלין, שעוצבה על ידי מקס אייטיגון הידוע, הולכת בכוון זה. דרך אגב נשים לב להסתייגות של פרויד להקים מכון מסוג זה בוינה. לאחר מכן וויתר.

האנטינומיה  נעלמת והמתח נחלש אם מניחים שאופני הידע, המתקיימים תחת אופנות אקזוטרית, מסוגלים למצוא שיווי משקל חדש, או אפילו לעבור ארגון חסר תקדים כתוצאה של האנליזה של הסובייקט. זו המשימה שלאקאן  נתן ב- 1975 למחלקה לפסיכואנליזה, בטקסט שתמצאו בעמוד 313 ב- ""Autres ecrits: "ייתכן שבוונסנס תתקבץ ההוראה שפרויד ניסח, שהפסיכואנליטיקאי צריך להיתמך על ידי מה שנובע מהאנליזה שלו עצמו.

יש לנו כאן עקרון של קומבינטוריקה שהולך מביטול אופני הידע המומחי כדי לשחרר את האפקט האקסטימי, עד לרדוקציה של האקסטימי לטובת העברת צורות הידע האפקטיבי. נשים לב שבדיוק כאשר המהותי של ההכשרה הוא אקסטימי, אנו פותחים את הסמינרים לציבור ברצון, בעודנו סוגרים אותם ככל שיש שטיחות ובנאליות במסירה. כאשר אין שום דבר להחביא, אז קורה שמחביאים ; אנו חושפים ללא שום הסתייגות כאשר החבוי הוא מסיבות מבניות, וכאשר אין שום דבר שווה ערך ביחס לכך.

בין שני הקצוות, יש מקום לכל הניואנסים, לכל המינונים, לכל ההיבורים העדינים בין החלק האקסטימי לבין החלקים האקזוטריים של ההכשרה.

ט: אזוטרי מול אקזוטרי

חלוקה זו אינה ללא קשר עם השסע המסורתי ביותר כאשר מדובר בכניסה לחכמה : מצד אחד, חניכה אזוטרית ; מצד שני, הוראה אקזוטרית.

י: "האנליזהשלי" (Monanalyse" ) ו"הפרקטיקהשלי" (" ("Mapratique

שסע אלמנטרי זה מחלק  את ההתנסות של האנליזנט כמו גם את הפרקטיקה האנליטית שלו. הפרקטיקה האנליטית, שאנו הסוכנים שלה (הריפויים שאנו מכוונים), זאת שנלמדת, מתמקמת באזור החיצוני. זו הסיבה שלאקאן אינו לוקח אותה בחשבון בפאס.

מכאן ההתפלגות  בין שני מושגים : מצד אחד monanalyse"" ומצד שני "mapratique". אין ביניהם הסכמה נפלאה, אין הרמוניה בין שניהם, אלא דווקא, מתח.

לפי לאקאן, מה ש  "monanalyse"למדה את הסובייקט, שהגיע לסוף האנליזה, תמקם אותו לא רק כמוכשר להיות אנליטיקאי פרקטיקנט, אלא גם ללמד את הפסיכואנליזה ולקדם אותה, אפילו לערוך אנליזה לקהילה עצמה של האסכולה, שתמכה והקדישה עצמה למסלול שלו. פונקצית ההכשרה של  "mapratique" היא בעלת ערך מופחת ונלעגת על ידי לאקאן, שרואה בה רק רוטינה, חולשה, שכחה.

כ: הדרכה וקליניקה

ננסה עכשיו להכניס לאזור החיצוני כמה ההבדלים אשר משקפים את מה שהיא הלכה למעשה הפרקטיקה שלנו באסכולה. יש אזור סמוך לאקסטימי : זוהי ההדרכה. זה אזור גבולי (litoral) בין האקסטימי והאזור החיצוני. הידע הקליני מוחזק כסמוך להדרכה. שארית צורות הידע עשויות להתפלג לפי מגוון קלסיפיקציות. אם האסכולה היא דבר מה אחר מאשר אוטופיה, היא תהיה חייבת לקחת בחשבון מעגלים אלו ואת היבורם.

מילה אחרונה

תכנית רחבה עבור הסמינר של השנה הבאה. לא הייתי רוצה לתת את ההרגשה שאנו מתחייבים להרהור א-זמני. אם אנו מתחילים היום, זה משום שאנו בבהילות לא רק על ידי הקונגרס של 2002 אלא גם על ידי האקטואליה.

בשנות ה- 60 לאקאן מתח ביקורת על הרשלנות של השלטונות הציבוריים ביחס לפסיכואנליזה, והתחרט על כך שהם לא יזמו כל מהלך כדי לבקש מהאנליטיקאים להצדיק את הפרקטיקה שלהם ; זה היה לפני זמן רב ; ללא ספק היה אז יותר אפשרי לקוות להדרכה של המדינה ככל שהיא הייתה רחוקה מלהיות מסוגלת לתת זאת ; עכשיו אנו קרובים יותר לכך, ודאגה מובעת פה או שם ביחס לתקנות והחוקים שישפיעו על פורום הפסי.

פרספקטיבה זו מזעזעת את עמוד השדרה של הקולגות שלנו בערפילית הלאקאניאנית; לא קשה לשער את חרטתם על כך שהם היו צרצרים בעוד שאנו היינו נמלים. אולם כאשר הם מרגישים פחות מצוידים מאיתנו, הם אולי יותר על המשמר. אחדים מהם מנסים לאסוף נתונים ביחס להכשרה.

הערפילית אינה היחידה להטריד עצמה. המוסדות הקיימים אף הם בתנועה. הם מקיימים קשר עם משרדים ממשלתיים ; נשיא החברה הפסיכואנליטית של פריז משגר עצמו לתוך הערפילית. ובו בזמן שהוא מגלה פתיחות כל כך ראויה להערכה, כמו גם חסרת תקדים, נדמה שהחברה שלו פועלת על ידי כוחות אחרים, אם נשפוט על פי מאמר שהתפרסם לאחרונה, העוסק ב"לאקאניזמים". מבקרים ביתר בוטות את ההכשרה שאנו מעניקים. שאנו בורים לחלוטין ; אנו מואשמים בכך שאנו מעמידים את הציבור בסכנה, על ידי החסר במומחיות שלנו. משחקים פְּרוּשים.

תסיסה זו היא לשווא. יש לנו דברים טובים יותר לעשות : להקדיש מחשבה רצינית, ולא רק לטובת הרווח שלנו : עבור זה של התנועה הפסיכואנליטית כולה, מאחר שאף אחד אחר לא יעשה זאת.

תרגום ועריכה:

ענת פריד

אילנה הררי

סרחיו מישקין

Moments de Crise of Crisis- Marco Mauas

http://www.amp-nls.org/page/gb/170/the-congress

Moments de Crisis of Crisis- Miguel Bassols

הדרכה אחרי הפאס, פטריק מונריבו

הדרכה אחרי הפאס, פטריק מונריבו

טקסט זה פורסם כחלק מסידרה של טקסטים מכוונים, ליום עבודה תחת הכותרת שאלה של האסכולה: שימושיים של הדרכה, שהתקיים בפאריז ב 8 בפברואר 2014. פטריק מונריבו הוא אנליטיקאי חבר באסכולה, חבר ב ECF וב NLS

תרגום{ מתוך הרלי ברלי 11}

שרון זוילי

עמרי ביכובסקי

בהתנסות שלי, היו שתי צורות – אופנים של הדרכה שהיו מופרדות על ידי הפסקה: אחת לפני הפאס ואחת  אחריו. כל אחת היתה הכרחית במסלול שלה. ההתנסות  השנייה התמשכה. שאלתי את עצמי על האינטרבל בין שתי הדרכות אלו
במהלך הריפןי שלי, חלום קובע גילה וחשף את הוויתי כ"גוויה", עמדה שזרעה את זרעי ההתענגות הלא ידועה שלי. רגע זה הזמין את האנליטיקאי שלי להעלות את השם שלי ברשימה של המעבירים לאסכולה.  זה היה  המגע הראשון שלי עם הפרוצדורה.
בזמן זה התחלתי תקופה ארוכה של הדרכה שליוותה את הפרקטיקה שלי, במהלכה  אישרתי  עד כמה נואשתי מה"לדעת עשות (Savoir-y-faire) אבל האין אנו תמיד מתחילים (טירונים) לנוכח ה ממשי  שעל הפרק? השאלה החוזרת לא היתה כל כך 'איך לכוון את הטיפול' כמו 'איך להתחיל אותו'. חיפשתי משהו מדויק שיעזור לי בכך.

שנים אחר כך, הפאס שלי הסתיים במינויי. החלטתי, בהתאם לאותה מגמה,לשנות מדריכים, הודות לתדירות הגוברת והולכת של ביקורי בפריז - היכן , כך היה נראה לי, שפועם הלב של האסכולה. אף על פי כן, ברגע זה היתה עצירה בהדרכה שלי. מה היו הסיבות לכך?
האם זה היה לאור קיפאון מסויים  של אפקטיים נרקסיסטים , ביחס למינוי שלי? או עומס יתר של לוח הזמנים, כתוצאה מכמה פעילויות כ AE[1]? או אולי  זה היה לאור הזדהות שקרית עם האנליטיקאי? הסברים אלו לאו טובים מספיק...
דבר אחד ודאי: הפרקטיקה שלי השתנתה מייד אחרי הפרוצדורה. האם זוהי הוכחה לאפקטים מקלים של הפאס?  בחלום שהיה לי בתקופה זו, לא זיהיתי את המקום שבו היו הפגישות שלי. העיצוב השתנה. מאחורי היתה כורסאת אנליטיקאי ריקה. הייתי לבדי  על ספה לא מוכרת זו היכן שלא היה לי עוד מה לעשות. עזבתי, בהקלה.
שינוי זה היה "עשוי מאותו חומר" עם פרקטיקה פחות מעיקה. הפרקטיקה שלי  הפכה  באופן זמני  ליותר הרפתקנית  הודות לקריסה של "פוביה "מסויימת מהאקט. אינטרפטציה הפכה קלה יותר. בזרימה של תנועה זו, הלוגיקה של המקרים שלי  נהפכה ליותר בהירה עבורי.  ללא ספק, זרימה זו, גרמה לי לדחות את החזרה להדרכה, לפחות להדרכה שהובנה כהבהרה של מיקרים קליניים.  הבא נאמר  שזה לא נראה יותר חיוני, עם אופי דחוף, כפי שהיה בהתחלה.

זה לקח זמן מסויים, לפני שמימד ההכרחיות של זה תפס אותי שוב, כולל התקה של התביעה שלי. שוב ושוב איששתי כמה העמדה של האנליסט היא אקט תמידי של איזון, מצב מאוד לא יציב.

ראשית, יצאתי נגד מבואות סתומים בהכוונת הריפוי וזה שיסע אותי. אנליזנטית אחת חלמה שחמקתי החוצה במהלך הפגישה שלה, בעוד שאחר חלם ששכבתי מת בכורסא שלי, חושף את העמימות בין Monribot ל Moribond[2].  כהד לכך, חלמתי על  קבורה.. הגופה, פעם נוספת, מכשירה את הקרקע להזדהות מאובנת במהלך הריפוי שלי

האם עמדה פגומה אותרה על ידי שתי אנליזנטיות אלו, מעבר לפנטזמה שלהן? האם הן פרשו אותי? אם זה היה המקרה, זה לא היה כל כך התחלת הריפויים, כמו ההתנהלות שלהן, שמעתה והלאה הציבה בעייה. כשהפרקטיקה  משסעת, גם אם רק פעם אחת, הדרכה היא  הכרחית.

זה מחויב המציאות במיוחד כיוון שהדוקטרינה של סוף הריפוי, שהתפתחה לאורך השנים, שואלת את השאלה: עד לאן עלי לנהל אנליזה?

לבסוף, ישנה לוגיקה מוסדית בלב החזרה הזו להדרכה. מעבר לחיפוש אחר מצפן, זוהי גם שאלה של תרומה לערבות של האתיקה והרצינות של החברים באסכולה, שעומדים בפני תביעות חברתיות עכשוויות. למעשה האמינות הציבורית של הפסיכואנליזה תלויה בכך.

במובן זה, בכל אופן, בואו לא נשכח את הגבולות של המינוי של ה AE ביחס לערבות:  זה מאשר את המסע של האנליזנט, ולא את הביצועים של האנליסט.

לערוך אנליזה להתנסות של האסכולה זה דבר אחד, לנהל ריפוי זה דבר אחר. זה היה התנאי לפנייה השנייה להדרכה.

ההתנסות של הדרכה אחרי הפאס נראית לי שונה מהקודמת. החלטתי לעקוב אחרי הפיתולים של מקרה יחיד במהלך תקופה של חודשים. עקבתי אחר הסינגולריות של פרט חדש במקום הקטגוריות האבחנתיות העיקריות. כאן אני מאשר הערה של זאק אלן מילר שתפסה אותי:  לעשות פסיכואנליזה זה לא לעשות פרקטיקה קלינית. כזה היה ההבדל בין שתי התנסויות אלו, נפרדות על ידי הזמן של הפאס. אנחנו לפעמים נהיים קלינאים קשוחים, אבל אנחנו לעולם לא חדלים להיות אנליטיקאים טירונים,  מאחר וההבזק של האקט הוא לעולם לא ודאי. האנליטיקאי נדרש  להמציא מחדש את עמדתו באופן קבוע. למה שהפאס אימת בעבר ולאחר מכן אישר, ההדרכה מממשת בהווה.

להיות אנליטיקאי זה לעולם לא לעולם..

תרגום{ מתוך הרלי ברלי 11}

שרון זוילי

עמרי ביכובסקי

.

---

[1]  אנליטיקאי של האסכולה.

[2] משחק מלים בין שם המחבר לבין "אדם נוטה למות"

ההדרכה שלהם וזאת שלנו

ההדרכה שלהם וזאת שלנו

אריק לוראן

י  

תרגום: מבל גרייבר עם שרון זוילי

מאז שהכירו שיש לה מקום בהכשרה של הפסיכואנליטיקאי, הפרקטיקה של ההדרכה נותרה קשה למיקום. החל משנות העשרים, קושי זה לווה בעינוי: איך להבטיח שהמדריכים יהיו מבוקרים כהלכה ?המדריך  מפקח על מדריך אחר בחיפוש חסר מנוחה  אחר לפחות -אחד שיהיה המדריך האידאלי. לקאן פעל בצורות שונות על מנת להקל על האסכולה את העינוי המבני הזה.  קודם כל בהפעלת מה שקולט סולר כינתה היטב "היפוך" לאקאנאיני, כפי שיש היפוך גליגליאני. הוא הפך את ההדרכה לחובה, לא עבור הסובייקט אלא עבור האסכולה שצריכה לענות לתביעת ההדרכה ש"כופה את עצמה"[i]. לאקאן מעביר את הזהירות המוסדית לצד של חובה אתית. זה מתוך השיח האנליטי עצמו שנובע האיווי לתבוע הדרכה, בנקודה בה חובה ואיווי נקשרים. אני אוסיף להצגת דברים זו, שהלוגיקה של לקאן מובילה לכך שיהיו המודרכים אלו ששופטים את המדריכים, על ידי העבודה שהם יכולים להציג בפומבי. על מנת לתפוס יותר טוב את השינוי שמתרחש בחיים המוסדיים, אנחנו נבדוק את סוגיית ההדרכה בקרב ה IPA , כפי שאן מרי סנדלר, הנשיאה הנוכחית של החברה הבריטית של הפסיכואנליזה, מציגה אותה בספר שמציג עיבוד קולקטיבי על הtraining- שיצא לאור ב-1983. ההרהורים של גברת סנדלר הם יקרי ערך, כיוון שהם לוקחים בחשבון את השינויים בפרקטיקה המוסדית של ההדרכה, שרק החלו, בIPA באירופה. חלקם  הארי של שינויים אלו נגרמו אודות לתלמיד ותיק של לקאן, ג'אן לפלנש, שנאבק על מנת שהקבוצה שהוא ייסד עם אחרים {APF }תיקח בחשבון את הביקורת שלקאן ניסח כנגד המכונים הפסיכואנליטיים של הIPAבמערכת  שהוא פעל לאימוצה, אין כבר רשימות מחייבות של מדריכים או של אנליטיקאים דידקטיים. כל אחד בוחר , וזה בדיעבד שהבחירה היא תקפה. יש לציין שבכל זאת נותרת רשימה ב APF -. רשימה של אנליטיקאים המלמדים analystes enseignants) ). ללא ספק זה לא במקרה שראשי התיבות הם [ii]A.E. איך שלא יהיה בטוח שלפלנש לקח בחשבון את ההערות של לקאן במה שנוגע לפונקציה של "הרשימה" באקט הייסוד שלו: אנליטיקאי הוא דידקטי מכך שעשה אחת או כמה פסיכואנליזות, שאושרו כדידקטיות. זאת הסמכה למעשה, שבעצם תמיד הייתה ככה ולא מציינת דבר מעבר לרשימהannuaire) ), שמאשרר את העובדות.. שמי שעובר אנליזה יהיה חופשי לבחור את האנליטיקאי שלו."[iii] בהתחשב בפרקטיקות של הצרפתיים גב סנדלר מציינת שבאירופה קיימים שני סוגי מכונים, הסגורים והפתוחים. "במכונים הסגורים, ההכשרה היא מבוקרת באופן קיצוני, יש מהלך של הכשרה עם התקדמות מוגדרת , החל מהקבלה של הקנדידט עד להשגת התואר. האנליזה הדידקטית, ההדרכות, ההרצאות והסמינרים מוגדרים בהליך מוקפד, ומצפים מהמועמד שיתקדם בצורה מסודרת בכל שלב ושלב. ישנה נורמה של התקדמות שממנה, ברור שקנדידטים מסוימים יכולים  לסטות ושמעצם עובדה זו הופכים לבעיה עבור מכונים אלו. בהכשרות "הסגורות", הסלקציה העיקרית נעשית או לפני הכניסה לאנליזה, או אחרי בין שנה לשלוש של אנליזה, המועמד יכול להמשיך את ההליך שלו עם סיכוי טוב לתקף אותו בזמן הגיוני. המכון לוקח על עצמו את האחריות החינוכית עבור הקנדידט. במכונים "פתוחים", על הקנדידט לרכוש את הכישורים הנחוצים דרך האנליזה האישית שלו, ההדרכות ובהשתתפות בסמינרים ובהרצאות. זאת אחריותו להוכיח שהוא הפך להיות אנליטיקאי".

הנה גירסא  אקדמית של , האנליטיקאי מסמיך  את עצמו בעצמו , אבל היא מעידה לפחות על כך שדבר מה מזדחל במעמקי הטעם של הIPA החל מ- 1964 וההצהרה על ידי לקאן על העקרון שלו.  בכל זאת הניגוד בין פתוח לסגור עוקף נקודה מהותית: האחריות של האסכולה של פסיכואנליזה בהכשרה שהיא מעניקה. כמה פתוח שיהיה המכון, כמה שהאחריות תהייה על הקנדידט,עדיין " "האסכולה ,באיזה רגע שסובייקט נכנס לאנליזה עליה לשים את העובדה הזו באיזון עם האחריות שהיא לא יכולה להשיל מעצמה ביחס להשלכות [של האנליזה]".[iv]  ההתחמקות היא הומולוגית לזאת שלקאן נוכח לדעת כאשר הוא שם לב שהמונח שלו אנליזנט הקסים אתIPA - הצרפתי, כיוון  שמונח זה הקל על האנליטיקאי את כובד האחריות שלו. לקאן מצידו, אף פעם לא רצה להקל. לא על האנליטיקאי, לא על האסכולה. על ידי ההכשרה שהיא מעניקה, שופטים אם אסכולה מחזיקה את הפסיכואנליזה במקום שמגיע לה בעולם או לא. מבחינה זאת אנליזה אישית, הדרכות והוראה הן קשורות. אף אחת מהן לא ניתנת להפרדה מאחרות. האחריות של האסכולה ושל אלו שרוצים בה , לפעול לכך שהעמדה של הפסיכואנליטיקאי ביחס לפסיכואנליזה תהייה בהלימה. במה שנוגע להדרכה, במה צריך המדריך להיווכח? קודם כל  הוא צריך להיווכח  שהמודרך מדבר על מישהו אחר מאשר עצמו. זה לא כל כך קל. על מנת להיווכח בכך, די שהמודרך ידבר על סידרה של מקרים: רואים כי המודרך תפוס, לא על ידי המגוון, אלא על ידי ההתעקשות של השאלה שלו. תהייה זו השאלה אודות  היותו ראוי, או שאלה על התקלות חוזרת עם אותו גבול, או אפילו  אודות אותה נקודת עניין מחופשת כשאלה.לאחר מכן, באופן יותר עמוק , יש להיווכח שהאנליטיקאי לא עושה מכשול לפסיכואנליזה. אם אנחנו סומכים על הכתיבה של השיח האנליטי, מדובר בלאמת שני דברים שונים: אם האנליטיקאי עושה נכונה סמבלנט של אובייקט a  ואם הוא מהווה מכשול או לא , על ידי הדעות הקדומות שלו, לכך שהידע הלא מודע יופקד בעמדה של אמת.

מה שעושה מכשול ליכולת לעשות סמבלנט של אובייקט, הוא ההזדהות אליה נותר קשור הפסיכואנליטיקאי. העניין של המונח סמבלנט, הוא שהוא מתנגד למונח הזדהות. ניתן לתאר את המסלול עצמו של האנליזה כך: סובייקט נכנס לאנליזה עם ההזדהויות שלו ובסוף המסלול שלו הוא יכול לעשות סמבלנט. על מנת לעשות סמבלנט נחוצה דה- הזדהות (désidentifié). מה שנותר זה לא סובייקט לא מזדהה,  כפי שיש החושבים, אלא סובייקטים שיכולים לעשות סבלנט.

שיחים אחרים רצו לכוון לקשר של היחס הזדהות- סמבלנט על ידי פרקטיקות אחרות. מבחינה זו לקאן התייחס לBaltasar Gracián -  והרצון שלו לפיקחון {{desengaño. פאולוס הקדוש הגדיר את עצמו כזה שיכול להיות" כל דבר עבור כל אדם", כל עוד הוא השיל מעצמו את האיש הנושן שבו. להיות כל דבר עבור כל סובייקט, יכולה להיות הגדרה של סמבלנט של אובייקט a . לעשות סמבלנט קשור באופן אינטימי לאקט, בייחוד במקצועות הבלתי אפשריים, למשול, לחנך, לערוך אנליזה. זה בגלל זה שלקאן יכול לומר "שלהיות מועבר (dépassé) על ידי האקט שלו", זהו דבר של מה בכך, זה המקרה הכללי. ההיפך "זה האנליטיקאי שגובר על האקט שלו, שעושה את אי היכולת שאנו רואים  מלבלבת ,בערוגה של האנליטיקאים."[v] הצורה האמיתית לסובייקטיביזציה של האקט האנליטי , היא לדעת שאתה לא המחבר, שהכוחות של הריפוי הם לא "שלנו" ואם עושים מהם סובייקטיביזציה  בצורה כוזבת, כל האשליות של כפייה ושל תיקון משוחררות ללא רסן.

במובן זה האקט האנליטי עומד בניגוד לפעולה. לעשות סמבלנט   יותר קשור לעמדתו של החכם התאואיסטי  מיוסדת על ,לא-לפעול יסודי. כפי שמציין ג.א. מילר בהרצאה בארה”ב, לקאן מעלה בטלויזיה את הדמות הזאת של החכם הסיני,[vi] כאשר הוא שם בסידרה את הדרך של גרסיאן, הדרך של התאו והדרך של האנליטיקאי. שם מילר מציע קריאהחדשה של המונח "קדוש" המופיעה בטלויזיה.[vii] לאנליטיקאי יש פן תאואיסטי, עמדה שקורסוואה יכול היה להמחיש: להיות חסר תנועה כאשר הכל סביב לו הינו תנועה. לעשות סמבלנט של אובייקט a זה גם זה: להיות חסר תנועה, במקום שלו, בשעה שהמסמן זז.

·         הוצג במהלך שנת 1991-2 באחד מהערבים על ערבות ב- ECF.

---

[i] J. Lacan, "Note adjointe à l'Acte de fondation"

[ii] D. Laurent, "L'IPA en France: deux modes de formation analytique et leurs conséquences", Revue de l'Ecole de la cause freudienne n⁰ 20

[iii] J. Lacan, "Note adjointe à l'Acte de fondation"

[iv]  J. Lacan, "Note adjointe à l'Acte de fondation"

[v] J. Lacan, "Discours à l'E.F.P.", Scilicet n⁰ 2/3

[vi]  J.-A. Miller, A reading of some details in Television in dialogue with the audience, Newsletter of the Freudian field

[vii] J. Lacan, Télévision