מנון באה לראות איתי כשהיא נתונה במשבר. היא מתארת זאת כך: "אני
במשבר". מתמוטטת לנוכח האבסורד של חייה שאין להם כל משמעות. מה שהחזיק,
והחזיק גם אותה עד לאותו רגע קרס והתמוטט, שבר במימד הזמן, שום דבר אינו כפי שהיה.
היא מרבה לבכות, היא חשה את עצמה מדוכאת, חשה חרדה שמכרסמת בה ומונעת ממנה
לעבוד. לאחר נתק של מערכת יחסים רומנטיים, מוצאת את עצמה מתמודד עם קריסת הערכים
והאידיאלים של עצמה. מה שהשאיר אותה במצב של אובדן משמעות וללא תקווה. היא אומרת
"האידיאלים שהאמנתי בהם אינם עוד ". היא חשה אבודה אומרת וחוזרת ואומרת "אני איני מאמינה עוד
בשום דבר". המאהבים שלה שימשו לה כמעין מדריכים או חונכים (כנה ורוכב כמו
בבוטניקה , כאשר עושים הרכבה של ענף עם ענף אחר). . הכנה מאפשרת למנון להחזיק את
עצמה היא גם הדבר שבעצם סוגר עליה ומבודד אותה. מנון מעורבת בכך עם הפנטזמה שלה ,
בדרך שבה היא עונה לתביעה של האחר היא אומרת כבר מן המפגשים הראשונים : "אני
נגררת בבוץ".היא מוצאת לעצמה "כנה" או או "תומך", אותו
אחר שהיא מייצרת כתומך שלה , כדי להפוך את עצמה לאובייקט שנגרר בבוץ. היא מציינת
כבר מהתחלה את המעמד שלה במסגרת הפנטזמה . הפעם אובדן "הכנה" או "התומך" מתרחש בד בבד עם קריסת
האידיאלים שלה. האידיאל של הזוג ההורי שלה, שהיא, מתארת אותם ואני מצטטת אותה
" בעלי נישואין מאושרים". האידאל הזה מועצם על ידי התשובה של הוריה אשר
מתייחסים למילה "נישואין" כאילו מילה זו מכילה בתוכה את עצם הערובה
להצלחת הנישואין. הפער בין מה שההורים שלה חווים עם המשענת הזו של הערובה לשימוש
בנישואין כמוסד, והחיים הנוכחיים אשר אינם מעניקים עוד למנון את אותן הערובות אשר
בהן האמינה עד כה, הדברים הללו מטילים אותה את תוך החוויה של האחר כאל מי שאינו
קיים.
האחר היה קיים וסיפק לה תשובות או מענה באמצעות המסמן
"נישואין". אולם מספיק שהמשמעות של האחר, המסמן "נישואין" הופכת להיות שגויה, כדי
שהדבר הזה יזמן את את ה S של ה A הגדולה החצויה, שבו האחר אינו מסוגל לתת לה את המענה לגבי מה
שצריך להיות.
המסמן "נישואין" הוא אחד השמות של מה שכיסה או שמיסך על
היעדר היחס המיני. כך שלהעדר היחס המיני שיש לו ערך בממשי, המענה הוא המשבר. מתוך העדר היחס המיני, וגילוי העדר
הערובה, הסובייקט עומד בפני חשיפה של אי קיומו של האחר, וכתוצאה מכך
מוטל לתוך מצב של מצוקה, מה שנקרא בגרמנית "ההילפלוזקייד" - חציה פראית
של הפנטזמה .
האידיאל שקורס באחת, מחולל חצייה פראית של הפנטזמה. חציה פראית של
הפנטזמה שחושפת את האובייקט. הקריסה של האידיאל באות I רבתי גורם לעלייתו לבמה של האובייקט a"" קטנה נגררת בבוץ.
זהו רגע של משבר : הופעה פתאומית של הממשי . האובייקט "החורג", האובייקט
שנמצא ביתר, שאינו ממוסך או שאיננו מכוסה כל צורכו, מחולל חרדה. המסך שמכסה על
הפנטזמה נקרע ומאיץ חצייה פראית של הפנטזמה. זה שונה ממה שהמסלול האנליטי אמור
לחולל : חציה של הפנטזמה שאיננה הפראית, ופער בין האידיאל של האני ואובייקט a קטנה. כלומר קריסה של
האידיאלים אחד אחר השני באופן הדרגתי
במהלך הפסיכואנליזה, ולא באחת, וכבר בתחילת הטיפול.
מה מלמד אותנו לאקאן עם המלט לגבי המשבר ?
המלט מתלבט ודוחה, הוא איננו מבצע את הנקמה שצוותה לו על ידי אביו, גם
אם איננו מעמיד כאן בסימן שאלה את חובתו. מדוע? מה קורה שם כבר בתחילת המחזה?
המחזה נפתח עם משבר. המשבר הוא המשבר של המלט לאחר ששמע את דברי רוח הרפאים,
והאיווי של המלט מוצא את עצמו פתאום מוכהה או מוחלש. אנו יכולים לאמוד את
העניין הזה לפי הדיווח שלו לאופליה.
לאקאן מתעקש המלט הוא התגלמות הטרגדיה של האיווי, ומה משמעות הדבר ?
משמעות הדבר הוא שהאיווי כאן, ביחס למעשה, יש לו תפקיד של מכשול. ואכן, מה ארע כאן
? מדוע המלט אינו מסוגל עוד לתמוך באיווי שלו? התיזה של לאקאן היא שהמלט הורעל על
ידי המילים של הרוח של אביו.
התכוונתי כאן ברגע זה להקריא לכם קטע מן המחזה "המלט"
באנגלית, וטרחתי אף להביא את הספר של המחזה ממונטריאול אבל לצערי שכחתי אותו
במלון. אני מניחה שאתם מכירים את סיפור המחזה של "המלט". אם כן,
מדובר באותו רגע בו רוח הרפאים של אביו של
המלט מגלה לו ותיכף נראה מה. אנחנו מוצאים
כאן, יש כאן נתונים דומים לגבי מה שפיתחתי קודם במקרה של מנון : קריסת האידיאל.
מצד אחד, יש כאן את הגילוי שהאב נקטע כמו חוטא לכל דבר (זו ציטטה מן המחזה),
"מה שפוגע באידיאל של הפונקציה האבהית". אלו הם הפנים של האב הממשי ושל
ההתענגות, שלדידו של לאקאן, באים לרוקן את המקום של הדיבור, הדיבור המסומן באות A גדולה מממשות גדולה. הדבר חושף אי יכולת מבנית למקד את ההתענגות.
קריסת האידיאל איפוא, והציטטה היא : "משהו רקוב בממלכת האב " (אנחנו
מכירים זאת כבממלכת דנמרק, אולם אלן ברו אומרת האב. הערה של שולה המתרגמת) , מה
שרקוב הוא כנראה בממלכת האב. אנחנו מכירים את זה "בממלכת דנמרק" אולם
כאן זה "בממלכת האב". המלט פוגש כאן את ה S של ה A חצויה . הגילוי הזה אומר
לנו לאקאן בעמוד 406, ניתן לרשום אותו באותה צורה שאנחנו רושמים את המסר של הלא
מודע . דהיינו המסמן של A גדולה חצויה של S גדולה, של A גדולה חצויה. עד כאן לגבי
האב.
מכאן לגבי ההתענגות של האם. יש אפוא דברים שנאמרים גם לגבי התנהגותה
של האם. רוח האב חושפת את ההתענגות העודפת של האם, כשהדבר מתגלה להמלט זה נותן ממש
מכת מוות לאיווי שלו. נחשף בפניו משהו אחר מן האחר הממשי, כך אומר לאקאן. כאן בעצם
המלט נחשף או פוגש את האם כאישה, כלומר מישהי שאיננה נתונה באופן מלא, או לא כולה
נתונה ללוגיקה הפאלית, להגיון הפאלי. מה שהרוח חושפת זאת האם כפי שהיא, כלומר, כפי
שלאקאן אומר לנו , פחות איווי ויותר תאווה או גרגרנות. האידיאל של המלט קורס אפוא
לנוכח הפרספקטיבה של האיווי של האחר שהוא בעל ראוותנות מוחלטת. כלומר, האידיאל
נפגע כאן באופנים שונים. באמצעות הגילויים או החשיפה של האב החוטא ושל הראוותנות
והתאוותנות היצרית של האם. באמצעות הנישואין מחדש המהירים מדי של גרטרוד דבר אשר
מקצר או עוקף את הערך הפולחני והמסורתי של האבל. הפנטזמה נפגעת ואנחנו נראה כיצד.
אנחנו מוצאים את הקריסה של האידיאל ואת הפנטזמה שנפגעת. בשפה של היום היינו אומרים שהמלט נתון במשבר .
בהמשך מגיע השיגעון של המלט,
והדחייה של האובייקט אופליה, שבפניו הסובייקט המלט מתנודד. המלט מתחזה
למשוגע כדי לשכוח את הידע הזה שהוא בלתי נסבל .
זה שיודע, אומר לנו לאקאן, נמצא בעמדה מסוכנת, זהו ידע שהורג , קוטל
את האיווי. הכוונה הנה לידע לא ממוסך שנאכף עליו. החשיפה או הגילוי שי הרוח רפאים
הורסת את המערכת המסמנית.
המערכת המסמנית, פירושה, להאמין בדיבור כערובה היחידה להעדר הערובה
לגבי מקומו של האחר. זה מה שנמצא כאן קרוס, מה שהתפרק כאן וחושף את העדר הערובה
לגבי מקומו של האחר S של A גדולה חצויה וזה בדיוק מה
שהמלט מקבל כמענה של האחר. זוהי נקודת המוצא אשר ממנה מזניק לאקאן את הדרמה של
המלט. מה שלמעשה עשתה רוח הרפאים ? היא עשתה דה פאליליזציה של העולם של המלט כאשר
היא (הרוח) מצמצת את עולמו של המלט לאובייקט גרידא. הוא חושף בעצם את גסות החיים,
והדבר הזה הורס את המלט. המלט פוגש את הממשי של ההתענגות בחסות ההתענגות של אביו
וזאת של אישה שהיא אימו, והידע הזה יכביד עליו מרגע זה ואילך.
אני מדברת כמובן על סמינר מספר 6 עמוד 351. לאקאן אומר לנו שהמסך עלה, שאנו הפסיכואנליטיקאים מנסים להעלות
את אותו המסך גם בפרקטיקה שלנו, וזה כמובן לא
נעשה מבלי שזה מערים עלינו לא מעט קשיים.
המסך הזה בוודאי חייב שיהיה לו איזה תפקיד בסיסי לגבי ביטחונו של
הסובייקט בתור מי שמדבר. החצייה הפראית של הפנטזמה, במובן זה שהמסך נקרע, יש לכך
השלכות על האיווי, האהבה המודחת. לאקאן מפרש את השיח של הרוח כך : הרוח אומרת שיש
צורך להפסיק את התענוגות הזימה של המלכה, של האם. כלומר הוא מאשים אפוא את האיווי
של האם, ולא את האיווי לאם. ומה אומר האב ? האב אומר שהוא נבגד על ידי האהבה. שובו
וקראו את אותו קטע של החשיפה או הגילוי של
רוח הרפאים בהמלט, הוא אומר שהוא חווה בגידה, כלומר האהבה מודחת. הוא בעצם חושף
בפניו (בפני המלט), באופן הגלוי ביותר, את הגרסה שלו של האהבה. האהבה מודחת
והסמבלנטים מודחים אף הם, והמובן של מה
שהמלט מגלה, וזהו ציטוט של לאקאן:
"משהו חסר תקנה , מוחלט, עמוק עד אין חקר, בגידה של האהבה הטהורה
ביותר". הגילוי הקיצוני מטיל את המלט לתוך תדהמה מוחלטת.
עד למפגש עם הרוח המלט היה מאוהב באופליה, ומאותו רגע ואילך אינו יודע
עוד מהי אהבה, והוא הרוס מכך לגמרי. הדמות של אופליה מאפשרת להראות את ההשלכות של
הדבר הזה על הסובייקט המלט ביחס לאובייקט של האיווי שלו. מרגע שנגע בממשי של האחר
האימהי ללא מעצורים, חסר בושה, משפיל כל אובייקט ראוי, כל סוג של קסם/ אגלמה, במקרה הזה "המלך" המלט לאובייקט בלתי ראוי,
ירוד, דבר נחות, והוא במקרה הזה המלך קלאודיוס, שדי בו כדי להשביע באותה מידה את
ההתענגות . ואם האם מסוגלת לעבור ככה מאובייקט ראוי לאובייקט נחות הרי שהאידיאל
סופג כאן מפלה: אובדן האישיות והשפלת אובייקט האהבה . המלט איבד את דרכו , את
הנתיב אל האיווי שלו, ומהן ההשלכות לכך על האובייקטים של האיווי שלו ? לאקאן עומד
על הרגע הזה שבו המלט פוגש את אופליה אחרי המפגש שלו עם הרוח של אביו. המלט איבד
את הסדר שבו, במישור הסובייקטיבי הוא בעצם מאבד את אישיותו. הוא כבר אינו מזהה את
אופליה, וכך היא מתארת את המלט: "האדון המלט, חולצתו כחולה פרומה, בלי כובע
על הראש, וגרביו מוכתמות משתלשלות כמו אזיקים על הקרסול, חיוור כמו חולצתו , ברכיו
נוקשות ובמבט כל כך קורע לב כאילו נשלח מתוך הגיהנום כאילו לדבר זוועות בא
אלי..."(תרגום של דורי פרנס)
המלט פגש את הגהנום, ולכך יש השלכות על הפנטזמה שלו ולפיכך גם על
האיווי שלו. הפנטזמה נפגעת ולפיכך גם האיווי. הסובייקט מתנודד לנוכח האובייקט שהיה
עד כה מורם, ואותו אובייקט שהיה מורם שהיה מעודן , האובייקט של האיווי כפי שאומר
לנו ז'אק אלן מילר מוצא את עצמו בהמשך, כתוצאה מן התנודות שהתרחשו, כאובייקט נפול
. אופליה בעצם מפורקת כאובייקט של אהבה, משום שהאהבה עצמה הודחה. בכך, אופליה למעשה, מושפלת ומורדת לאותה דרגה של האם. ברגע זה של אובדן אישיות, יחסו של המלט אל נשים מתמוטט ומתרסק .הוא מודיע
לאופליה, לא שהוא אינו אוהב אותה, אלא שמעולם לא אהב אותה . הוא מקלל אותה כמי
שתהפוך להיות נושאת ילדים וכל החטאים
כולם, שתהיה ככנה או תומך בחיים הארורים.
משבר ופירוק הפנטזמה : לאקאן
מדבר על המשבר כמות שהוא. התפרקות סובייקטיבית שכזאת איננה יכולה להתחולל, אלא אם
משהו מתנודד בתוך הפנטזמה עצמה. אובדן האישיות של המלט למעשה נלווה להתפרקות של
הפנטזמה. המסך של הפנטזמה נקרע . בע"מ 379 לאקאן אומר: "במשבר מסוים
מתחולל שבר, פגיעה באובייקט במישור הספציפי, הנוסחה היא של S חצויה בזיקה ל a קטנה". הפנטזמה נוטה לחלוטין לצד האובייקט
והופכת להיות פרוורטית . אופליה איננה נתפסת עוד כאישה, היא בעצם נותרת רק כאותו
פאלוס שהושלך החוצה, ואימת הנשיות נחשפת כאן ללא כחל וסרק.
האם כאובייקט a קטנה : נקודת השיא של המחזה ,
אומר כאן לאקאן , ממוקמת כדו שיח בין המלט לאימו ששם הפנטזמה נוטה שוב לכיוון
האובייקט a קטנה. המלט נוקט מילים מאוד קשות כדי לתאר את
יתר ההתענגות של האישה, שהיא אמו. במערכה שלישית תמונה רביעית: "לא, אבל
לחיות בתוך סירחון, זיעה של מצעים שמנוניים, שטופת זימה, נוטפת דבש ומזדווגת בתוך
דיר מזוהם", ובהמשך הוא מתחנן בפני אימו "אבל אל תלכי לך אל מיטת הדוד שלי
אז התנזרי הלילה ".(תרגום דורי
פרנס).
המלט משווה את מעלותיו של אביו למיאוס של דודו , יש כאן איזשהו היפוך
מאוד מוזר בתמונה, משום שהוא מבקש מאימו שלא לחבל ביופי של העולם, ואחר כך הוא
נכנע, והקריאה שלו להתנזרות מתהפכת לפתע. איוויה של האם, כך נכתב שם, הוא בלתי
נשלט. האובייקט שנכבש מחדש, המלט ישוב וימצא את הנתיב של האיווי שלו בסצנת בית
הקברות, זאת באמצעות תיווך. הוא נשען שם על חזיון עבודת האבל של אידיאל של האחר , לארטס. המלט מצטרף אל
אופליה בקבר, כך הוא משיב לעצמו את האובייקט a קטנה מתוך העובדה שהוא חוזה שהוא צופה בכאב של לארטס על קברה של
אחותו. אופליה בעצם שבה להיות אובייקט של
אהבה בתיווכו של לארטס, ואז היא משיבה לעצמה את מלוא ערכה, מתוך מותה היא הופכת
להיות בחזרה אובייקט בלתי אפשרי ולאקאן
אומר לנו כאן שהאובייקט מושב בחזרה אך ורק במחיר האבל והמוות.
לסיכום, הפנטזמה היא קץ השאלה
של הסובייקט והמקום שבו השאלה של הסובייקט לגבי האיווי שלו מוצאת את המענה שלה.
כלומר, מעין דבר שאין יותר ממנו, נקודת שיא של האיווי. ברגע של משבר הפנטזמה נפגעת
ואנחנו רואים כיצד סדרה של תולדות לוגיות נובעת מכך. המשבר בעת ובעונה אחת פותח
חור של S של A גדולה חצויה. וחושף אובייקט a קטנה שעולה מתוך הקרע שבמסך שעל פני הפנטזמה.
ברגעי משבר אלו, מנון אותה פציינטית
שדיברת עליה קודם, בדיוק כמו המלט, מתמודדת עם קריסת האידיאל . קריסה שמצד אחד
דוחפת את הסובייקט אל המפגש של עם S של A גדולה חצויה, כלומר, היעדר ערובה באחר. מצד שני, מחוללת חציה
פראית של הפנטזמה שחושפת את האובייקט וזה מאיץ ודוחף את הסובייקט לעבר המשבר עם
האפקטים המתבקשים של מצוקה. חרדה, אובדן אישיות, עכבות ודיכאון. תודה רבה".
תימלול: סולי פלומנבאום
תימלול ועריכה: מירב שטנצלר
