מתוך פוליטיקה לאקאנינית- ז.א מילר.

.  

לקראת "זמן אסכולה", מתוך פוליטיקה לאקאנינית- ז.א מילר.



תרגומים  שערכו ענת פריד --סרחיו מישקין-קלאודיה אידן וג'נה באומן 

ג'נה באומן וסרחיו מישקין

עמ' 101-3

3. ההוויה החברתית של הקבוצה האנליטית-

מה שעוצר- צריך לבדוק זאת, זה מה שהייתי רוצה שנבדוק כאן - מלאמץ עד הקצה את הפרקטיקה המוסדית של לאקאן, ומה שריסן אותנו מלחקות אותה, זה כי באופן נחרץ  דבר זה הסתיים בפירוק. לאקאן בעצמו לא חסךאת ההכרזה, בסמינר עצמו היכן שהוא הכריז על פירוק זה, כי נכרך בסובך של ההוויה החברתית של הקבוצה האנליטית. זה ללא ספק מה שהאיץ את אחת מהסוגיות הקבוצתיות של הפירוק הזה, ה-ECF ,במשהו שכונה,באופן הצהרתי מסויים, מפורשות, קונטרא –התנסות, הקונטרא-התנסות של הפרקטיקה המוסדית של לאקאן.

 אין ספק שלחיים המוסדיים של ה-ECF היה סיגנון זה של קונטרא-התנסות, וזה מכבר שהעמדתי את השאלה, לפני כשנה או שנתיים, האם האסכולה הזאת לא הגיעה אולי כעת לסוף האפשרויות החיוביות של הקונטרא-התנסות, האם הקונטרא-התנסות  לא מצויה בקוצר נשימה, והאם  אין צורך בקונטרא-התנסות לקונטרא-התנסות. השארתי את השאלה פתוחה, אני עדיין משאירה כפתוחה. מכל מקום ,אני שם לב לסימנים מסויימים לכך שהקונטרא-התנסות מעייפת מעט.

באסכולה שלו, לאקאן החזיק כעיקרון בסירובו לחיים כקבוצה. הוא סירב לניהול האסכולה שהציעו לו פסיכולוגים מומחים בתקופתם לניהול קבוצות, והוא אמר שהוא מניח להם לעשות כך היכן שהם יבחרו לעשות כן למעט באסכולה הפרוידיאנית של פאריס. הוא חשב- וזו הייתה הנוסחה שלו- להגן על האסכולה מחיי הקבוצה.

זה מאוד מפתה. העמדה המוסדית הזאת ניראית בהלימה טובה עם מה שאנו נכנה, מתוך נוחיות מסויימת, התיאוריה של לאקאן. זה באותו קו למעשה, להסכים לקבל במישור של הקבוצה את אי הנוחות, אפילו לטפח אותה, ושכל אחד יסתדר עם זה, ניראה היטב מה שזה מעניק, ובינתיים מה שחשוב אינו נמצא כאן.

זה היה משא שבתחילה ניראה היה ככבד יותר מאשר לחבר לתיאוריה של לאקאן קונטרא-התנסות מסויימת של הפרקטיקה המוסדית שלו. תפסתי את זה כקשה ומה שהיה נפלא, זה שזה עבר כמו מכתב בדואר. עד כדי כך שכיום צריך שאמחא כף כדי להעיר את העולם , שכן ההוראה של לאקאן תפורה בצורה כה טובה וכן הפרקטיקה המוסדית שלנו שהיא הפוכה לזו שלו. עם זאת,אפשר להטיל ספק בקוהרנטיות של הפרקטיקה המוסדית שלנו עם התיאוריה של לאקאן, ברגע בו אנו פוגשים מבואות סתומים מסויימים, בעיקרו של דבר צפויים, במיוחד שלהבת התלונה, תשוקת ההתקרבנות.

כשזה נאמר, מנקודת מבט אחרת, nihil novi. כאשר  נוטלים פיסקה כזאת מתוך ה"דיסקורס ב-EFP" של לאקאן, אפשר להאמין שזה התיאור של השיחה של פריס מס' 3. "מזה, בניגוד לכך, הסגנון הזה של היציאה" - היציאה במובן של דיסקורס מעט אגרסיבי הממוען לאחר באופן של  "לומר את ארבעת האמיתות שלו" - " ההצקה לאחר, ששם מקבלות ההתערבויות" – בקונצרט האנליטי -, "והמטרה (cible) שהופכים להיות אלה שמסתכנים סתירתם. שימושים כל כך מציקים בעבור לעבודה כמו זכאים לגינוי ביחס לרעיון, פשוטה ככל שתהיה, של קהילה של אסכולה. אם להשתייך אליה אומר משהו, זה לא בשביל להוסיף לנימוס את האחווה בכל פרקטיקה שבה יתחברו קטגוריות של חברות שונות."

תרגום: ג'נה באומן וסרחיו מישקין

__.___

ענת פריד

מתוך סמינר "פוליטיקה לאקאניאנית"

ז'.א. מילר

האסכולה כסובייקט מונח לידע

באותו הזמן שלאקאן מניח את סיבת ייסוד האסכולה, הוא מציע צרוף פסיכואנליטיקאים, לא על ידי גיוס החכמה אלא באמצעות הליך הפאס, כלומר הליך שנעשה במדויק בו זמנית על מנת להציב באופק את מעמד הסובייקט המונח לידע ולהעמידו בשאלה, אולם שבאותו זמן ייתכן שעושה מאסכולה זו כסובייקט מונח לידע – אם אנו לוקחים ברצינות את המשפט שלאקאן בחר לשים על כריכת הסקירה של האסכולה שלו, "אתה יכול לדעת את מה שחושבת האסכולה הפרוידיאנית של פריז", להתייחס כאן, לאסכולה לכשעצמה כאל סובייקט המסוגל להנפיק ידע  לכל מי שיעשה את המאמץ על מנת ללכת לפגוש אותו שם.

כאשר לאקאן הניח שהאלגוריתם של הסובייקט המונח לידע זהה לאובייקט האגלמתי, זה תחם את מה שנותר לתפוש מהסטרוקטורה האמיתית של האסכולה. אוסיף שהוא לא מסתיר את היותו מקובל בקרב סובייקטים "אשר הבחירה נראתה לי כזאת של אהבה, שככזאת, נעשית באקראי." עם זאת, נשוב ונמצא את אותה המשגה ברגע של ייסוד האסכולה של הסיבה הפרוידיאנית, או במה שקדם לאסכולה של הסיבה הפרוידיאנית, כלומר הקריאה ל "אלה שעדיין אוהבים אותי" – אשר, בתקופה ההיא, גרמה להתקוממות אמיתית, בעוד שהמשגה זו נכחה באופן מיידי בהתנסות החונכת, ואשר בלקרוא זאת כך, תופסים את הסוד של האסכולה.

במילים אחרות, המבנה של האסכולה נקבע באמצעות היחס של כל אחד כסובייקט, במקום של סובייקט מונח לידע. המבנה של האסכולה של לאקאן, הוא לפני כל דבר אחר, האגלמה, כלומר הוראתו של לאקאן שוכנת בה. לכך יש השלכה בירוקרטית המצומצמת למינימום. כמו כן, התקנונים והחוקים צומצמו לחלוטין באסכולה של לאקאן, בנקודה שבה לאף אחד לא היה דבר מה ביד ולא היה רפרנס. כל מה שיכול היה לעמוד כמכשול בדרכה של עבודת הטרנספרנס, הופחת וצומצם למינימום האפשרי בידי לאקאן.

  סרחיו מישקין  על קטע מהשיעור הראשון של הסמינר 

"רציתי להבנות שאלה שהצעתי כבר במקום אחר, ב-EOL, מימי העיון של האסכולה הארגנטינאית, בנובמבר האחרון. הצעתי את השאלה: 

במה אתם מרגישים בהסכמה עם הקהילה האנליטית שאתם שייכים אליה ובמה אתם מרגישים באי-הסכמה איתה?

הכוונה לא היתה על סוגיות אנקדוטיות. הכוונה הצביעה על הרעיון שאין קהילה ללא נורמות ושכל סובייקט של הקהילה הינו חצוי. כל סובייקט מרגיש, מצד אחד, בהסכמה עם הנורמה הזאת ומצד שני, כפי שאומרים בספרדית, במחלוקת (disconformidad) - בצרפתית התנגדות (dissidence) הינו ביטוי חזק מידי - מרגיש קושי עם אותה נורמה. 

קיימים, בודאי, אלו שרק יכולים להתקיים בקהילה תוך הסכמה הדוקה לנורמה, ואחר כך, קיים מספר מסויים של אנשים שיכולים להשמר בקהילה כלשהי רק בתנאי של תחושת מחלוקת עם הנורמה של הקהילה. 

צריך להסתדר בקהילה בו זמנית עם אלו שמרגישים טוב בנורמה ועם אלו שמרגישים פחות טוב בנורמה." (Politique Lacanienne Jacques-Alain Miller עמודים 66/67)

תרגום: סרחיו מישקין

 קלאודיה אידן - קטע מהשיעור השני

של הסמינר של ז׳-א. מילר ״פוליטיקה לאקאניינית״

מתוך נקודה 4 סמינר שני

דה-הזדהות פאלית

"אם מקבלים זאת, מה שקובע את סוף האנליזה, מה שמופיע תחילה כמפעיל, אפילו כמכונן על ידי סוף האנליזה, זוהי עמדת האחר, כי המטפורה האבהית גורמת באופן מדויק להופעה של האחר ככזה. זהו סוף אנליזה, שאם ממשיגים אותו כמטפורה אבהית שהושלמה, הוא מייסד את האחר." 

נקודה 5- 

התפוגגות הסובייקט האמור לדעת

ישנו אפיק שני.

כל עוד לאקאן היה מכוון על ידי המטפורה האבהית כדי לערוך תאוריה על סוף האנליזה הוא לא בנה עליו דוקטרינה. הוא רק החליק אותה כמסקנה בטקסטים שלו. לעומת זאת מה שנאמר בתחילתה של האסכולה של פריז היה: עודנו ממתינים לתאוריה על סוף האנליזה. גם אם ניתן לפרש את ההכוונה של לאקאן בכיוון זה, בו בזמן הוא כיוון פתוח, עד שמגיעה נקודת הכיפתור שהוא ממקם ב"הצעת 1967".

הוא מגיע לכך כאשר הוא מתייחס לסוגיה מתוך אפיק נגדי, שונה לחלוטין מסוף אנליזה. הוא ממקם את נקודת הכיפתור של התאוריה שלו על סוף האנליזה כאשר הוא חושב אותו לא כדה-הזדהות עם הפאלוס, אלא - אם משתמשים בביטוי נפוץ בימינו - כנפילת האובייקט a. זהו סוף המופיע/מתגלה כמבוסס על היחס הפרה-גניטלי ועל משהו שונה לחלוטין מהזדהות - כי המטפורה היא תמיד הזדהות.  

מכל מקום, מחירה של דה-הזדהות עם פאלוס הוא הזדהות, אם מתייחסים אליה כמטפורה אבהית. בנוגע הילד, כמו גם בנוגע לילדה, מדובר במטפורה האבהית על הזדהות דחויה. בנוגע לילד - לאקאן מביע זאת במונחים אלה פחות או יותר - זוהי ההבטחה להיות כמו האב מאוחר יותר. המטפורה מפקידה את התואר בכיס בכדי להשתמש בו מאוחר יותר. יש מרכיב של הזדהות במטפורה האבהית. בנוגע לילדה באופן מסוים ישנו היות כמו האם מאוחר יותר כדי לקבל כמוה את הפאלוס באמצעות הגבר.

לא אכנס לסוגיה הקלינית מאחר שהסוגיה המוסדית היא המעסיקה אותנו, דוחפת אותנו קדימה. יש להביא בחשבון כי בשעה שמתייחסים לסוף האנליזה מהאפיק של האובייקט a, המנגנון המעורב בכך שונה מאד והוא אפילו מנגנון שתוצאותו הפוכה. זה של המטפורה האבהית מייסד את האחר ואת ההזדהות הדחויה, בעוד שלעומת זאת כאשר מתייחסים לסוגיה מתוך האפיק של האובייקט a מובלטות ההתמוטטות וההתפוגגות של הסובייקט האמור לדעת. האחר מצומצם לאשליה הכרחית זו של הסובייקט האמור לדעת שנמוג בסוף האנליזה וחושף עד כמה הוא אינו מהותי. כאשר בונים את התאוריה של האנליזה מתוך האפיק של האובייקט a, סוף האנליזה נוגע בסמכות כדי להראותה נמוגה תחת ההיבטים של הסובייקט האמור לדעת.

נקודה 7 

פוליטיקה רדיקלית ומציאותית 

בעקרון האפקטיבי שלאקאן ניסח - עקרון פוליטיקה של לאקאן - מודגש באופן מלא ש-: רק האנליטיקאי מסמיך עצמו מתוךעצמו. לאקאן שלח רעיון זה לעולם באמצעות עקרון זה שהנו היפוכו של סוף אנליזה, כמטפורה אבהית: הכל נשען על העובדהשל קבלת התואר מהאחר. וכאשר אינו מוענק הדבר גורם למצב רע, יש לכך תוצאות פתולוגיות ועוד. מדובר כאן בסוף אנליזה, אשר קבלת התואר בו הופכת לדבר בעייתי לחלוטין, ואף התואר עצמו הוא בעייתי.

דרך אגב, היו טענות הממתנות עקרון זה: האנליטיקאי מסמיך עצמו מתוך עצמו ומאחרים מסוימים, ועוד. זהו עקרון המוחדר למכונה המוסדית, רשום בשער האסכולה. זהו עקרון אשר יש לטפל בביצועו, בישומו. זוהי התזה. לידה ישנה היפותזה, כפי שאמר ההגמון דופנלופ [Dupanloup]. בהיפותזה קיימים תיאומים שיש לנו עם התזה. 

ההבדל בין התזה להיפותזה של ההגמון דופנלופ, הוא מצד אחר, עקרון גדול בפוליטיקה הלאקאניאנית. כלומר, הצגת העקרונות, אפילו הרדיקאליים ביותר והבאה בחשבון של המציאויות בישומם. נחזור לכך בסוף. 

אין ספק שהפוליטיקה הלאקאניאנית אינה פוליטיקה אי-מציאותית. היא רדיקלית ובו בזמן מציאותית. רואים זאת. תזה: רקהאנליטיקאי מסמיך עצמו מתוך עצמו; היפותזה: ומאחרים מסוימים.

עקרון זה, רק האנליטיקאי מסמיך עצמו מתוך עצמו, לא ניתן לחשיבה בפן של סוף אנליזה כמטפורה שהושלמה.

אנו בחיבור בין הקליניקה לבין המוסד.

מבחינת לאקאן , מנקודת ראות קלינית, נפילת ה-a , היעלמות הסובייקט האמור לדעת והופעתו של אותו מעצמו המסמיך עצמו,קשורה למה שמכונה מטמורפוזה המתחוללת במהלך הריפוי, אשר בו הפרטנייר נמוג מאחר שאין הוא אלא ידע חסר תועלת מהוויה המחסירה עצמה/מוציאה עצמה [substract]. המילה מטמורפוזה מקבלת שם את כל כוחה, אנו בנקודה שבה האחר אינו קיים ובנוסף על כך לרשותנו הפיגורה של פרטנייר חסר, פיגורה מהותית בנשיאת הפרטנייר-סימפטום. ההוויה אשר מחסירה עצמה, היא זו של האנליזנט שעבר מטמורפוזה ושלפתע כל מה שניתן היה להיות מעובד כידע נגוע בחוסר תועלת מסוים והיא מחזירה לסובייקט את אותו ידע, שמעתה ואילך אינו מהותי. אופן זה מנכיח, מתאר את התפוגגות הסובייקט האמור לדעת. כלומר: הנך יכול לשמור על מה שידוע לך עלי מאחר שכעת אני אחר.

בפס אנו רואים את המרחק הזה בין הנישול או ההטענה/הסמכה באופן אחר לבין הידע שעובד, מאחר שניתן להניח שהסובייקט אינו כפי שהיה. יש ריקנות הנוגעת לכל העיבוד של ידע.

ראשית, הרעיון של מטמורפוזה. שנית, הרעיון שאם עמדה זו, אפילו אופן זה של הוויה,  מתקבל בסוף אנליזה, כי אז לא ניתן להיות אנליטיקאי דרך הסמכה. לא ניתן להיות אנליטיקאי בעקבות קבלת התואר, כי באופן מסוים אין כבר אף אחד שיוכל להעניק לו אותו.    

__._,_.___

__._,_.___