29.7.2015

יהודה, האהבה - סוסנה הולר



Raquel Olvera




יהודה אברבנאל גורש מספרד בהיותו בן 18 בהחלטתה הזועמת של איזבל הקתולית. בשנת 1535 יצא לאור ספרו ״שחות על אהבה״ אשר שאב את השראתו ב״המשתה״ של אפלטו. בשיחות אלו משתתפים פילו וסופיה. הם חולקים זה על זו כשמדברים על תשוקה ואהבה.
הגבר מתיחס להתענגות כסופית: ידוע שדברים שחשקנו בהם גורמים לסלידה ואפילו מיאוס אחרי שהתענגנו בהם.
 האשה הצעירה מסכימה באשר לעובדה שהתשוקה נעלמת כשהאובייקט הנחשק נרכש אך היא מוסיפה גורם שמרחיב את האופק: גם אם נכון הדבר שבעילת האובייקט גורמת להפחתת התשוקה, התשוקה מפנה מקום לאהבה אחרי שקרתה הרכישה. הגבר מתעקש בנושא הסלידה אך הצעירה האמיצה מגנה על האהבה כי, דווקא, גם אם הנרכש לא נחשק עוד, ההתענגות בו מחייה את האהבה.
השיחה גם עוסקת  בקושית הערך: האם האהבה היא זו המייפה את האובייקט או שהיופי של האובייקט הופך אותו לראוי לאהבה?
גם מגיעים לשאלת הנישואין הטובים: פילו מתאר אותו ככזה שבו האהבה גורמת להתענגות בתנאי שהיא קשורה בנאות. תכונה זו מאפשרת לאהבה ההדדית שתגדל ומאחדת אותה עם המועיל. האהבה שבנשואין נאותה ומועילה ותכונות אלו גורמות לה לגדול.

ב1910 הוסיף פרויד הערת שוליים למסה הראשונה על המיניות שנכתבה ב1905. הוא מעיר שם שהארוס שעל הפרק בפסיכואנליזה הוא זה של הקדמונים. עבורם העיקר היה הדחף עצמו ולא האובייקט בהיפוך מהתפיסה בזמן המודרני.  הקדמונים היללו את הדחף ולא נאלצו להצדיק אותו בזכות הערך של האובייקט כפי שאנחנו עושים. כלומר: עבור פרויד הערך הוא תוצאה של ההשקעה הליבידינאלית. הדחף, גם אם הוא מחפש את האובייקט בשדה של האחר, מוסיף לו ערך, אך לא תובע אותו ממנו.

ב1954, בשעור האחרון של הסמינר הראשון לאקאן אומר שהרצון להיות נאהב חותר אל להיות נאהב ביחודיות של הסובייקט ובמה שיכול להיות אטום ביותר, במה שיכול להיות הכי בלתי ניתן לחשיבה במיוחדות הזו. כלומר: סיפוק הרצון להיות נאהב לא קשור בטוב, בערך, בכלל בתכונות, אלא במה שהולך הרבה מעבר: ההוויה.

ב1936 יהודה אחר, בן 12, הגיע לירושלים עם משפחתו. יהודה עמיחי. אביו הוליד אותו פעמיים: כשהוליד אותו וכשמשה אותו מגרמניה.
עמיחי, שלחם בכל המלחמות, שכח את הגרמנית והתמסר לעברית והיה משורר בישראל. המילים של השפה הזאת אפשרו לו לחיות ואפשרו לו ליטול סיכון גדול מאוד באהבה. הוא נהנה וסבל מנשים וממילים. הוא קידם שמוש קולוקיאלי של השפה העברית שהיתה למשך כל כך הרבה שנים תנכית וקשורה לקדושה ולאידאולוגיות. הנצח היחיד בו הוא האמין היה זה של  האהבה שהתמידה.  הוא הוביל את המפגש של הגופים לעולם של השירה. הוא אהב בגופו ובמילותיו. השותפה שלו בחיים היתה האהבה:
ראשי, ראשי
כשנחבט ראשי בדלת, צעקתי
"ראשי, ראשי" וצעקתי "דלת, דלת".
ולא צעקתי, אמא, ולא, אלוהים.
ולא אמרתי חזון אחרית ימים
על עולם שבו לא יהיו עוד ראשים ודלתות.

כשלטפת את ראשי לחשתי
"ראשי, ראשי" ולחשתי "ידך, ידך".
ולא לחשתי, אמא, ולא, אלוהים.
ולא ראיתי מראות מפלאים
של ידים מלטפות ראשים בשמים הנפתחים.

כל שאני צועק ואומר ולוחש הוא
לנחם את עצמי: ראשי, ראשי,
דלת, דלת, ידך, ידך.