קריסטיאן אלברטי : פסיכואנאליזה, זה היפך הוחלט של החזית הלאומית. 636 LQ

Francisco Goya

עיון מחדש של הסדר הסמלי....

למעשה, האידאולוגיה הלה-פניסטית מאיימת על חירויות הציבור. בהקשר לעליית הפופוליזם האירופאי והעולמי, בחירת מרין לה פן עלולה לגרום לערעור מסוכן של החברה הצרפתית,  עם השלכות שלא ניתן לחשב. דבר המעורר עוד יותר את רגישות הפסיכואנליטיקאים היות והסדר הסמלי הנמצא בעיצומה של  הגיה, מערער את המסורות, את המנהגים, את המבנים הבסיסיים של החברה ושל המשפחה. המנגנונים שאפשרו אינטגרציה, אפילו הטמעה של הפרטים בחברה, כל הכוח הסינקרטי של הפוליטיקה התנפץ. הירידה של המשותף מלווה בצמיחה עולמית של היבדלות. תשובתה של הפסיכואנליזה היא בכל מקום ותמיד אנטי סגרגטיבית . היא מביאה את הסובייקט לתפוס מרחק מההזדהויות ההמוניות, אילו שתמיד דוחפות את הפרט להתמקם בקבוצה אחת נגד האחרת: הם ואנחנו.

-למרות שהסירו את הפן הדמוני מהרטוריקה של מרין לה פן, היא מגרה את המבנה החברתי המזיק ביותר של דחף המוות.

אך למרות הסרת הדמוניזציה של הרטוריקה של מרין לה פן, עם תקשורת וההעמדות הפוליטיות שנרמלו את החזית הלאומית, היא  מחניפה ,מגרה ומלהיבה , באופן תמידי וללא הרף את התצורה החברתית המזיקה ביותר של דחף המוות, שיכול להיקרא  "דחף ההיבדלות". היא מחריפה את נטיות העימות של ה-אנחנו נגדם. תוכנית כזו נוצרת כדי להלהיב שנאה, לגרום לתחילת מלחמת אזרחים, מצדיקה את פירוק השלטון והחוק , את ההקמה המקבילה של שלטון סמכותי, ויום אחד, את הפרקטיקה של טיהור אתני המוצג כדרך יחידה להחזיר את הזהות לעם. 

אגנס אפללו; הרהורים על "הרגע לראות", LQ 661

......

"הרגע לראות" מציין את ההצלחה הגדולה של אגוד וגיוס הדעה הנאורה תוך זמן קצר. הוא מעיד על יחס ישיר  של פסיכואנליטיקאים באוריינטציה לקאניאנית  לממשי שהוא מפרש. עיסוק בשיח האנאליטי מצריך דמוקרטיה פעילה. זאת, על מנת ליצור ולשמר פעולה מובנת שתזכיר את הזכויות הדמוקרטיות הבסיסיות, אלמלא הם, השיח האנאליטי אינו מתאפשר. מ-2003, שנת הרצח הכושל של הפסיכואנליזה ועד 2017 שנה בה הדמוקרטיה היא זו שעלולה להירצח, חלפו כמעט 15 שנה שמצביעים על כך שהאיווי של האנליטיקאי נמצא בחזית בכדי להבחין ולנבא על האי הנחת בדמוקרטיה ובכדי לארגן את התגובה.    טקטיקה, אסטרטגיה ופוליטיקה בלתי נפרדות. פסיכואנליטיקאי ראוי לשמו לא יכול להתעלם  מזה. חוות הדעת הנאורה והפסיכואנליטיקאים יכולים  ליצור קרש קפיצה מדהים כדי להחיות מעשה טרילוגי     "חירות, שוויון, אחווה" תוך כדי כיבוד השוני של כל אחד. "הרגע לראות" מתעלה על המפלגות הפוליטיות. הוא מאגד תחתיו  את תומכי הדמוקרטיה שהוא מפרש ללא היסוס. הלאמר היטב נדרש. אין  לערבב בין כל המועמדויות לנשיאות. קיים גבול בין הדמוקרטיים והטוטליטריזם, וזאת ללא קשר לסמבלאנט ממנו הוא מעוטר. "הרגע לראות" יזמן את עצמו בחיי המדינה בכל הסוגיות הגדולות החברתיות.  

פיליפ דה ג'ורג' -זכויות אדם ואיווי ההוויה  המדברת, , LQ 625

.........

המהפכה הצרפתית מסרה לאנושות את ההצהרה.  מילנר מפרט את הרציונל, העקרונות וההשפעות. הוא שם דגש במיוחד על המפריד והמאחד בכותרתו, זכויות אדם וזכויות אזרח. הצירוף אינו נוכח לצורך כפל או סופרפוזיציה של שתי הרשומות . הוא מצביע על האקטואליות, הכוח החתרני והמשחרר. כי היום אנחנו אזרחי הרפובליקות שלנו ואנו קשורים למה שמעמד זה מעניק לנו. אבל אדם - מ "זכויות אדם" - הוא האחרים: הלא-אזרחים ללא "מדורה"  או מקום להתאסף סביבו, ללא צורך עוד בסכסוך בינלאומי כדי לזורקם, נודדים  ושדופים על כבישי העולם. "זכויות האיש / אישה באות מהגוף; הינן אוניברסליות ובלתי משתנות בזמן ובמרחב. זכויות האזרח נובעות מההבנה ומהתרבות; הן משתנות בהתאם לחוקות ולמדינות" זכויות האדם, זה מה שמסרבים לפליטים. זוהי דאגה של גופים ממשים.

מארי לורן, הפוליטיקה היא ההחלטה, LQ 656

.....

פחד זוכה לעכשוויות בוערת. בפסיכואנליזה, אנו מבדילים בין הפחד והמועקה. המועקה היא כאשר אין אנו יכולים לומר ממה אנו פוחדים. ישנה נוכחות של דבר מה, אך דבר מה זה הינו פנימי ולא מוגדר. הפחד מאפשר לכסות את המועקה, עם מילים המציינות אובייקט. היא נרשמת בפיקציה, לכן לאקאן יכול לומר שהיא  מטעה, בניגוד למועקה שאינה משקרת. הפחד הוא חלק בלתי נפרד מהפוליטיקה. הוא חוצה משטרים ואידיאולוגיות שעבורם  תפעול העלילה הינו אסטרטגי, ונדרש עבור כך לערוך עבודה על השפה. אבל לשפה יש את חוקיה- למשל, לגרום למשהו שלא קיים להתקיים. - וזה יכול להוות מקור לכל תיאוריות הקונספירציה. מהצד השני, אף אחד אינו יודע מה הוא אומר כשהוא מדבר. "אני הוא אחר." קיים פער בין מה שאני רוצה לומר לבין הנאמר והנשמע. לכן, בזמן שאנו מדברים, אנו תמיד עושים קפיצה.  נקיטת עמדה בשפה היא ראשית כל, ההחלטה לנקוט עמדה בשפה. באופן טראנס-אינדיבידואלית , כל אחד  נחצה על ידי שיחים להם יש מילות מפתח (אדון-מילה) וכל אחד נדרש לבחון את  התוצאות ...

בסבב שיחים, לעיתים שיח של שנאה לוקח פיקוד. אסון שעבר אינו מגן עלינו מזה העומד לבוא. אין להאמין כי שנאה פוסקת את מרוצתה, מפני ששנאה שייכת לסובייקטיביות האנושית. פרויד  למד לקחים ממלחמת העולם הראשונה באי-נחת בתרבות ובתשובתו לשאלתו של איינשטיין: מלחמה למה? התרבות בלב הקשר החברתי אינה  פותרת את המובאות הסתומים הדיחפיים. כיום, אנו עדים לחזרתו של שיח השנאה על ידי הצהרות ציניות. ערבובים, בלבולים, מיתולוגיות של שנאת זרים מפיצים את הפחד מהזר, מהמהגר, מבנו של המהגר, מהגולה... ומי אינו גולה? השנאה  חודרת ושורפת כל. 

פוליטיקה הינה החלטה של כל אחד, היא לא לסמוך על איוויו של האחר הגדול בנוגע להחלטות חיינו. בפסיכואנליזה, היינו קוראים לזה נרקיסיזם של הסיבה האבודה: להיכנע אל מול איוויו של האחר הגדול דרך וויתור על איווינו בשם עקרונות "קדושים" איתם אנו מתעטפים. כיום, ניתן לראות כי מילות המפתח ( אדון-מילה) של שיח החזית הלאומית נותנים את הטון לשיחים האחרים, שנקראים להשיב. הוא הצליח לעשות כך שגם אם מתנגדים,  משתפים פעולה, כפי שלימד אותנו לאקאן...

פוליטיקה, היא החלטה. האמת הדמוקרטית הינה אמת בריבוי. הדיון והריב מכתירים אותה. עלינו להיות אסירי תודה לאישיויות הפוליטיות עבור העדות שהם נותנים לנו בנוגע ליכולתם להרגיש נוח אל מול מחלוקות. תקופתנו הינה תקופה של הפחתה לקרדיט שאנו נותנים לפוליטיקה וזינוק של השיח הקפיטליסטי המותיר אותנו לבד, צורך מוצרך.

המטרה היא להפוך את השבר שבין השיח הלה-פניסטי לאחרים לגלוי, לגרום לו להישמע. האתגר הפוליטי הוא לדעת  להפוך לפעילה את אי-ההבנה המניעה אותנו,  בכדי להמציא קולקטיב שיוכל לקבל ולא לדחות את הייחודי ביותר בכל אחד.

לאונרדו גורוסטיזה, קרל שמיט והפנאטיים, LQ 656

כפי שציינתי, הפנאטיזם הינו החבר הבלתי מופרד מחשיבה העושה משנאת האחר, בסיס לפעולה. וולטר ידע להילחם בכל סוגי הפנאטיזם. הוא זיהה את המחלה הזו, השוכנת בלבו של האדם,  וחוסר פשרנותו מסכנת את הדו קיום בכל חברה מתורבתת . מכיוון שהפנאטי אינו אדם בעל אמונה (דתית, פוליטית או אידאולוגית) בה הוא תומך בלהט וחריפות. הוא רואה באמונתו לא רק זכות שמגיעה לו, אלא חובה עבורו ועבור כל האחרים ומחובתו לגרום לאחרים להאמין במה שהוא מאמין או להתנהג כאילו הם מאמינים.  אחרת, החיסול של האחר הוא הכרחי. וולטר, הראשון שסיכם את הסכנה הגלומה דרך ביטוי תמציתי : " תחשוב כמוני או תמות!" (קרל שמיט וארנסט יונגר, קצין ממשל הכיבוש הצבאי בפריז). במקום בו מתחולל גזר דין נורא זה לא יכול להתקיים פלורליזם, פוליטי, אומנותי, אינטלקטואלי או כפי שהוא מופיע בהתנהגויות אישיות. כמו כן אין שם פרקטיקה אפשרית  לפסיכואנליזה הראויה לשמה. כאמור בקריאה זו שאנו מעודדים  לחתום עליה " אין פסיכואנליזה ראויה לשמה ללא מדינת  חוק, ללא חופש ביטוי ותקשורת, ללא נשימה פתוחה ודינאמית של חברה פתוחה ", כלומר חברה בלי פנאטיזם, או חברה שבה פנאטיזם ללא גבול, לא נוצרת, כמו השנאה כאופציה בסיסית. כפי שציינה כריסטיאן אלברטי, השיח האנליטי מנוגד לשיח המעודד עימות בין "הם ואנחנו" , בין אויב וחבר, מכוון אל המרחק שסובייקטים יכולים לקחת מההזדהויות ההמוניות ולכך שכל אחד יוכל לבודד את הבדלו המוחלט, את מה שעושה אותו בלתי ניתן להשוואה עם האחר. ובכך השיח האנליטי לגמרי אנטי-טוטליטרי במהותו ומתגלה כלא "כפוף" לכל סוג של פנאטיזם.  שהוא. אך עבור הפסיכואנליטיקאי, אין מילה אחרונה. להאמין שקיימת מילה אחרונה מוביל ישירות לפנאטיזם ולהכות את המתנגד. כפי שאמר ז'אק-אלן מילר, "מחיקת היריב הינה דרך ללכד יחד את האחר ה של האחר ". לכן, הפנאטיזם ,שיהיה הדתי, הפוליטי או האידאולוגי תמיד מנסה להחניק את ריבוי הקולות והדעות שעלולות לערער את האמונה- בסופו של דבר תמיד דתית- שקיים אחר של אחר .

קתרין לזרוס מאתה   ,מרין לה פן: נוחיות הגרוע מכל, 630LQ

"מי שישן בזמן דמוקרטיה עלול להתעורר בדיקטטורה." זה מה שאפשר היה לקרוא על השלטים שנופפו המפגינים המתנגדים בקונגרס של ימינים קיצוניים ופופוליסטים אירופאיים ,בינואר בקובלנץ, בגרמניה, בו מרין לה פן השתתפה. מונעת על ידי ה Brexit ובחירתו של דונלד טראמפ, היא הכריזה כי 2017 תהיה "שנת ההתעוררות של עמי אירופה הקונטיננטלית." אם כך, זה ישן. לא כולם, אבל התעוררות נדרשת! לא זו! לא זו של "הכביסה הגדולה" שאלה החושבים את עצמם ללא רבב וכתם מטיפים לה , לא זו של העמים שמתנחמים מפוליטיקת הגרוע ביותר. "התעוררות היא אחת מהסירות שלי, היא ברק" לאקאן אומר זאת ב1975 בסמינר RSI ב11 לפברואר. הוא מוסיף כי התעוררות, דבר מה שלא קורה לו הרבה, מתמקם ברגע בו הוא יוצא מהשינה ויכול לזכות ברגע קצר של צלילות, דבר שכמובן לא נמשך. לאחר מכן הוא נכנס כמו כולם ל "חלום הזה הקרוי מציאות, כלומר בשיחים להם אני משתייך ודרכם אני מנסה לפלס את הדרך לשיח הפסיכואנליטי. זה מאמץ מפרך ".  צלילות הינה מילה נוספת להתעוררות. ב « L’insu que sait de l’une-bévue… » (17 למאי 1977), הוא טוען כי " מחלת נפש  שהיא הלא מודע ,לא מתעוררת, אין אף מקרה של התעוררות". " ברגע שהאדם ישן, הוא,   une-bévue , בכוח הזרוע וללא שום הפרעה". זה נותן מדד של דרישה לאנליזה, לאנליטיקאי, של פרקטיקה חדה,על הקצה, נגד הירדמותו של השיח הרווח...

פסיכואנליטיקאים חייבים לעבוד למען התעוררות, נגד שיח בזוי שהופך לנפוץ. לאקאן נהג לומר שאנו חולמים שנתעורר. הממשי של התקופה מחזק את האזרח באי-רצון-לדעת. ז'אק-אלן מילר, בנוגע לאקט האנאליטי, ב1980, דיבר על כך ש"ההתעוררות היא בלתי אפשרית אם, כפי שמנסח לאקאן, הלא מודע מחייב שאנו לא חולמים רק כאשר אנו  ישנים" . הוא גם כתב שבהוראתו האחרונה של לאקאן, האנליטיקאי  "מאשר על ידי נוכחותו את המפגש עם הממשי" , זה שעמו כל אנליזנט מתעסק. האם מפגש זה אינו מחייב  עבור כל אל שנוכחים במקום זה גם שמירה על ערנות חדה ונחושה אל מול הממשי של תקופה זו?

תרגום- קרין סמוטריאז   

קריאה -אורית וייס ,אנט פלד.

תודות לזיו נוימן.

טוטליטאריות ופסיכואנליזה מסע קצר אל גרמניה הנאצית מאת לאורה סוקולובסקי

   

תרגמה: סולי פלומנבאום

עריכה: עמרי גילן      

בחודש יוני 1933 פרויד כתב: "העולם הולך והופך לבית כלא ענק. גרמניה היא הצינוק הגרוע ביותר בו. מה שיקרה כאן, בצינוק האוסטרי, אינו ודאי. אני צופה הפתעה פרדוקסלית בגרמניה. הם התחילו בהכרזת הבולשביזם כאויב המוסרי שלהם, ובסופו של דבר הגיעו למשהו שלא יהיה שונה ממנו, למעט העובדה כי אחרי הכל, הבולשביזם אימץ את האידיאלים המהפכניים, בעוד שאלה שההיטלריזם דוגל בהם הם ימי-בינימיים וריאקציונריים גרידא. נראה לי כי העולם הזה איבד את חיוניותו ונידון לאבדון".[1]

בהגיעו לשבעים ושבע שנותיו, צלח פרויד חמישה ניתוחים בשנה הקודמת ולא חשש במיוחד לחייו. מה שהדאיג אותו היה עתיד הפסיכואנליזה בקרב התרבות.

האם הפסיכואנליזה תוכל להימלט מהריסת המנגנונים הדמוקרטיים? הגדרתה כמדע שֶאַל לו להיות מעורב בפוליטיקה – על פי טענתו של ג'ונס – לא נראתה כאופציה טובה. הנאצים פיתחו את הפסבדו-מדע של האדם הגרמני והמשטר הנציונל-סוציאליסטי טבע בתוך אווירה מוזרה של מעין-מדעיות. האידיאולוגיה הטוטליטארית הזאת נשענה על היגיון של הדרה, שנבע מתפיסת הגזע שנוצרה בתרומתו של השיח המדעי. הואיל ולא ניתן היה לצמצם את המדע לתחום הביולוגיה התורשתית, גם הפסיכולוגיה היתה חייבת להעמיד את עצמה לשירות ההכוונה מחדש והפריסה המורחבת של העם הגרמני. התרפויטים היו חייבים להעמיד את כישוריהם לשירות האומה, על מנת להכשיר את הלבבות למלחמה. מכיוון שהנאצים האמינו בטכניקה, בעלי התפקידים הבכירים התעניינו בתחום הפסיכולוגיה התעסוקתית, ההתנהגותית-התקפית והמנהיגותית.

בחודש אפריל 1933, קרצ'מר התפטר מנשיאות האגודה הכללית לרפואה פסיכותרפויטית. יונג, סגן הנשיא של האגודה מאז שנת 1930, חזר לכהן כנשיא החל מחודש יוני. מצד שני, הפסיכותרפויטים הגרמנים בחרו בפרופ' מתיאס גרינג – פסיכיאטר שנקט בגישה עוינת כלפי תפיסתו של פרויד של המיניות אצל ילדים – בתור פיהרר. מתיאס גרינג היה בְּכור לענף הוותיק ביותר של משפחת גרינג מווסטפאליה, ובן דודו הֵרמן שהיה מצאצאיה היה האישיות הפוליטית השנייה בחשיבותה ברייך השלישי. למעשה, הרגשות המשפחתיים של הרמן גרינג התפתחו ככל שכוחו הלך וגבר. כמוהו הגן על קרובי משפחתו, וקשרי אבות-בנים אמורים היו לפתוח את דלתותיהם של שלושה שרים בבוואריה (שר התרבות, שר החינוך ושר הפנים) בפני הפסיכותרפויטים שהצטופפו מסביב למתיאס גרינג. ב-15 בספטמבר 1933 הם יצרו מדור גרמני חדש של האגודה שלהם, תחת השם Deutsche allgemeine ärztliche Gesellschaft für Psychotherapie (DAÄGP). וכך, בסתיו 1933 פעלו שתי אגודות לפסיכותרפיה בגרמניה. יונג היה נשיא הענף הבינלאומי, האגודה הגרמנית לפסיכותרפיה. קריאה לעומק של "מיין קאמפף" הועלתה על סדר היום של האגודה ההיא על-ידי ד"ר גרינג, מתוך הכוונה להפוך את הספר הנ"ל לבסיס העבודה של הפסיכותרפויטים העתידיים. אותה דמות מכַוונת וחסינה נבחרה מתוך שיקול אסטרטגי להגן על הפסיכותרפיה ולקדם אותה ברייך השלישי. בדומה לפסיכותרפויטים אחרים בתקופה ההיא, מתיאס גרינג שאף להביא תחת קורת גג אחת את המגמות הפסיכותרפויטיות השונות. הוא העריך כי המחלוקות בין האסכולות השונות בפסיכותרפיה ובפסיכואנליזה היו הסיבה לסכסוכים מיותרים שהיו עלולים לעכב – או למנוע – את ההכרה בפסיכותרפיה בקרב אנשי הרפואה בזמנו. החל ממחצית שנות העשרים ביקשו הפסיכותרפויטים לצמצם את ההבדלים בין הפסיכואנליזה לפסיכותרפיה, במטרה להציג חזית אחידה מול הפסיכיאטריה האקדמית שעסקה במחלות המוח ומערכת העצבים. כתוצאה מכך, הפסיכותרפויטים האלה ראו את האיחוד והפישוט כצו הכרחי נוכח צמיחתו של הנציונל-סוציאליזם. הסיסמאות של המשטר החדש התאימו להם כמו כפפה ליד, ואמורות היו לחזק את שאיפותיהם להיפטר מהפסיכואנליזה.

מרטין שטמלר, הרופא היועץ של המשרד למדיניות הגזע של המפלגה הנציונל-סוציאליסטית, פרסם בקיץ 1933 מאמר על היהדות ברפואה שכלל את הקטרוג החמור הבא: "הפסיכואנליזה הפרוידיאנית מהווה דוגמה אופיינית לדיסהרמוניה הפנימית בין החיים והנשמה שבין יהודים לגרמנים [...] עלינו לאזור אומץ ולדחות את הפרשנויות האלה של הנפש הגרמנית, ולהגיד לאדונים האלה מסביבתו הקרובה של פרויד שהם יכולים לעסוק בניסויים הפסיכולוגיים שלהם רק עם חומר אנושי השייך לגזע שלהם".[2]

על פי האיש הזה, בעלי הברית הגרועים ביותר של כוחות הרשע היו מגיני ההומוסקסואליות וכל אלה שתקפו את ערכי הבתולים הנשיים והמשפחה המונוגמית. סקסולוג כמגנוס הירשפלד, שצידד ברעיון של אופיה המולד של ההומוסקסואליות וקרא לביטול הסעיף בחוק העונשין שהרשיע את ההומוסקסואלים, בוודאי נראה להם כייצוגו של חורבן המשפחה הגרמנית. מה שנטען נגד רפורמטורים מסוכנים מעין אלה היה הניסיון להסית את הגרמנים להגבלת הילודה, בזמן שהנאצים רצו להילחם נגד הירידה בשיעור הילודה. הירשפלד, שהשתתף בהקמתה של האגודה הפסיכואנליטית הראשונה בברלין ב-1908 יחד עם קארל אברהם, ייסד בשנת 1919 את המכון לחקר המיניות. המכון שלו בברלין נסגר על ידי הנאצים ב-6 במאי 1933. כעבור ארבעה ימים, הספרים שבספרייתו נשרפו יחד עם ספריו של פרויד בכיכר האופרה. כמו בתחומים אחרים, הנאצים התנהלו בלשון נקייה. בקיץ 1933 כתב מתיאס גרינג לנוירולוג הנאצי ולטר צימבל: "עכשיו כשספרי פרויד נשרפו, עלינו להסיר, למשל, את המילה 'פסיכואנליזה', כפי שיש להחליף את הביטוי 'פסיכולוגיה אישית' בביטוי 'מדעי אופי יישומיים'".[3]

אחרי שבועות ספורים צללה גרמניה אל תוך הכאוס. כאשר פון הטינברג, חבר ותיק של האגודה הפסיכואנליטית בווינה – שתמיד חשדו בו – קיבל מינוי באוניברסיטת ברלין, שלוותו של פרויד הופרה: "אציל, ארי, מוקיון, שוטה וטיפוס מלוכלך; אם כן, הוא נראה מכל הבחינות כאדם הדרוש לתפקיד זה".[4]

ואכן, קידומו של פון הטינברג לדרגת פרופסור לפסיכותרפיה היה בשורה רעה מאוד. הוא היה חלק מקבוצה של פסיכותרפויטים שזכו לתמיכתם של הנאצים ושאמורים היו לשאוף להסיט את הפסיכואנליזה הפרוידיאנית מנתיבי האורתודוקסיה לכאורה שלה. מינוי זה היה אחד מהסימנים הראשונים לקריסתה של הפסיכואנליזה באמצעות צורה חדשה של פסיכותרפיה: רפואת הנפש הגרמנית (Deutsche Seelenheilkunde).

לאמתו של דבר, הפסיכואנליזה לא נאסרה באופן רשמי בגרמניה הנאצית: הפסיכואנליזה נושלה מיהדותה. הדרה זו לא היתה יכולה לגרום לתוצאות הדומות לתוצאות האיסור, שכן היא היתה אמורה לאפשר לאנליטיקאים "הנוצרים ממקור גרמני טהור" להתנועע עם שרביטם של הפסיכותרפויטים האריים. מרחק כזה בין האיסור לבין טיהור הגזע של הפסיכואנליזה בגרמניה הפך לגורם מכריע. מצב זה נתן לפסיכותרפויטים הנאצים את האפשרות להתערב בנעשה במכון הפסיכואנליטי בברלין, שזה שנים עורר את קנאתם.

מכון זה והמדיניות שלו עוררו לא רק תאוות בצע, אלא גם פרויקט גדול ממדים. לאחר שיעבור אריזציה, החל מאמצעי ההפצה העיקרי שלו, ניתן יהיה להסיר את שמו של פרויד ולא לדבר שוב על המיניות או על תסביך אדיפוס. עצמאותה של הפסיכואנליזה היתה הבעיה העיקרית, ומכאן צמח הרעיון הממאיר להושיט יד לאנליטיקאים האריים שבמכון בברלין. מכיוון שחשד בפרוידיאנים, מתיאס גרינג לא רצה להציב אף לא אחד לצדו; בספטמבר 1933 הבהיר: "הכרחי להעניק לפסיכואנליטיקאים הוותיקים את ההזדמנות לומר האם הם יכולים לתרום משהו למדינה החדשה".[5]

בחודש דצמבר באותה השנה, ד"ר קינדל –נוירולוג מברלין – שלח לפרופ' גרינג מזכר ובו קבע כי ההתארגנות מחדש של האסכולות השונות תחת קורת גג אחת היתה בעיצומה, והוסיף כי היונגיאנים, אסכולת הקרקטרולוגיה היישומית ואסכולת הטיפול האוטוגני של שולץ לא יראו בכך בעיה. הפסיכואנליזה היתה הילד הבעייתי האמתי. היה צורך ביצירת מצב שבו הפסיכואנליטיקאים יוותרו על בדידותם הזוהרת, על-ידי הפיכת הגבולות בין האוריינטציה הפרוידיאנית לבין האסכולות האחרות לחדירים.

ברגע שהפסיכותרפויטים שסביבו חיפשו את האמצעים להרחיב את פעולתם, מתיאס גרינג היה שרוי באי-נחת מפאת כהונתו המחודשת כמנהל המכון היוקרתי בברלין. בוהם ומילר-בראושווייג – שניהלו יחד את המכון הפסיכואנליטי מאז עזיבתו של מקס אייטינגון לפלסטין – נפגשו עם מתיאס גרינג בנוכחותו של ד"ר הרברט לינדן, יועץ מיניסטריאלי להשבחת הגזע ולגזע במשרד הפנים. פסיכיאטר זה, שישתתף באופן פעיל בתכנית T4 להמתתם של חולי נפש, הציע להם לשתף פעולה בהקמת מכון חדש שיכלול את ענפי הפסיכותרפיה השונים.

המכון הגרמני לפסיכותרפיה ולמחקר פסיכולוגי, הידוע יותר בשם "מכון גרינג", נוסד ב-14 ביוני 1936. הוא היה אמור להשתלט על עבודות המחקר, החינוך והניהול של המרפאה לנזקקים. נציגי שלוש אגודות השתתפו בהקמתו: האגודה הפסיכואנליטית הגרמנית, אגודת ק' ג' יונג וחוג המחקר היישומי על האופי. שלוש האגודות האלה זכו למעמד של קבוצות עבודה. באפריל 1937, מכון גרינג מוּקם במתחם שמאז 1928 עמד לרשות המרפאה הפסיכואנליטית. תוכניתו של מכון גרינג שאבה השראה – למעשה מתוך היעדר מוחלט של דימיון – מהתוכנית שהוכנה לפני כן על-ידי אייטינגון וצוותו.

דוגמה זו מראה כיצד דוחה הטוטליטאריות את הפסיכואנליזה ואת הסדק שבין ידע ואמת, שתחום דעת זה מכניס בעולם. המערכת הפוליטית הזאת רוצה לייצר את האחד מתוך היענות לקריאה של "מעמצמות האופל של האני-העליון", כפי שלאקאן הסביר ב-1947.[6] כיבוש האחדות וההתעלות שנגרמת על-ידי התלכדותו של העם המאורגן מאחורי המנהיג העליון שלו היו חלק מהסיסמאות המושמע(?)ות של הימין הקיצוני הגרמני בתקופה ההיא. היה צורך בחיסול הניסיון הפרוידיאני בכל מחיר, לשם ניצול מרבי של הטכניקות התואמות את ההיטלריזם. דובר אז על ניסיון לפעול מתוך חיסולם העריץ של חייהם של חסרי הערך (unwertes Leben), באמצעות הדבקות בפרויקט הנאצי להנדסה חברתית ופיתוחו של סדר חברתי מלאכותי.[7]

---

[1]     Sigmund Freud à Marie Bonaparte, lettre du 10 juin 1933, Ernest Jones, La Vie de Sigmund Freud, t. III, Les dernières années 1919-1939, Paris, PUF, 2006, p. 208.

[2]     Martin Staemmler, «Le judaïsme dans la médecine» (1933), Karen Brecht & al., Ici, la vie continue d’une manière fort surprenante…, Contribution à l’Histoire de la Psychanalyse en Allemagne, établie par Mijolla (de) A. & Renz V., Paris, Association internationale de psychanalyse, Paris, 1987.

[3]     M.H. Göring à W. Cimbal, lettre du 6 août 1933, ibid., p. 243.

[4]     Freud à Jones, lettre 615 du 23 juillet 1933, Sigmund Freud - Ernest Jones, Correspondance complète (1908-1939), Paris, PUF, 1998, p. 828.

[5]     M.H. Göring à W. Cimbal, lettre du 6 septembre 1933, Karen Brecht & al, Ici, la vie continue d’une manière fort surprenante…, op. cit, p. 246

[6]     Jacques Lacan, Autres écrits, Paris, Seuil, 2001, p. 120

[7]     Zygmunt Bauman, Modernité et Holocauste, Paris, Complexe, 2008, p. 115-117.

לחתום על רצועת מוביוס: אינטרפרטציה או אקטינג-אאוט הסיבות ונהסיבות של חתימתי לעצומה של 13 מרץ -סמואל נמירובסקי

Firmo en la certeza de la paradoja de firmar. Firmo desde el lugar mismo de la paradoja. Firmo por la existencia de un mundo en el que se pueda discrepar humanamente sin ser excluido. Firmo por la Escuela de Lacan.
Samuel Nemirovsky, psicoanalista en Israel.

אני חותם מתוך וודאות הפרדוקס של עובדת החתימה.
אני חותם מהמקום עצמו של פרדוקס החתימה.
אני חותם בעד קיומו של עולם שבו יהיה אפשר להביע התנגדות אנושית מבלי להיות מנודה.
אני חותם בעד האסכולה של לאקאן.
סמואל נמירובסקי, פסיכואנליטיקאי בישראל.

עם משפטים אלה ליוויתי את חתימתי לקריאה של מילר.

אדבר על הסיבות והנסיבות של חתימתי לעצומה של 13 מרץ ועל הקטע הבא של

פ. אנסרמה  מ- 643 LQ:  Agiter l’angoisse vers la haine

Mais pour qui tente l’expérience analytique, ce qui est insaisissable traverse les frontières. C’est ainsi que chacun se découvre comme étant d’abord étranger à lui-même. Ce qu’enseigne la psychanalyse, c’est que l’identité est d’abord subjective. Elle est en cela intime, plus précisément « extime » 3 , en exil de soi-même. Ce qui n’empêche que l’identité subjective, la plus individuelle, la plus intime, ne peut advenir que dans un monde « socialement et culturellement pluriel » 4 . Sur la base de ces constats, faut-il attribuer à soi ou à l’autre que le monde aille si mal ? Qu’est-ce qui se montre de soi dans le monde ? Y a-t-il des acting out sociaux ? Ou des acting out collectifs, en particulier dans une période d’élection, où une impasse subjective risque de se rejouer sur la scène politique – par exemple au travers d’un vote ? Un vote privé, dans le secret des urnes, peut surgir comme un véritable acting out. Comme le dit Lacan : « l’acting out appelle l’interprétation » 5 . Pourquoi pas une interprétation à travers un appel, comme celui du 13 mars. La question reste de savoir si l’interprétation de l’acting out est possible. À chacun donc de la tenter – en signant l’appel – pour faire appel à l’Autre à son tour, pour faire appel à l’Autre en son nom.

הינה תרגום מהיר של הקטע של אנסרמה:
"עבור מי שמתנסה בהתנסות האנליטית, מה שאינו ניתן לתפיסה חוצה גבולות. כך שכל אחד מגלה את עצמו כזר לעצמו. מה שהפסיכואנליזה מלמדת, זה שהזהות היא ראשית כל סובייקטיבית. בזאת היא אינטימית, או אם נדייק "אקסטימית", בגלות מעצמה. דבר זה אינו מונע את זה שהזהות הסובייקטיבית, הכי אינדיווידואלית, הכי אינטימית, לא יכולה להגיע לקיומה אלא בעולם "מרובה מבחינה חברתית ותרבותית". על בסיס הוכחות אלו, האם ליחס לעצמנו או לאחר את זה שהעולם הולך כל כך רע? מה מראה העולם מעצמנו? האם יש אקטינג-אאוט חברתי? או אקטינג-אאוט קולקטיבי, במיוחד בתקופת הבחירות, או שמבוי סתום סובייקטיבי עלול להשחק על הסצנה הפוליטית ­‒ למשל באמצעות ההצבעה? הצבעה פרטית בסודיות הקלפי יכולה לצוץ כאקטינג-אאוט אמתי. כפי שאומר לאקאן: "האקטינג-אאוט מבקש פירוש". למה  לא פירוש כמו זה של הקריאה של ה-13 במרץ. השאלה הנשאלת היא האם הפירוש של אקטינג-אאוט הינו אפשרי. כל אחד יכול לנסות ‒ תוך הוספת חתימתו לקריאה ‒ בו זמנית לקרוא לאחר, לקרוא לאחר בשמו."

הסובייקט-אסכולה זורק לזירה האנליטית את נושא הבחירות בצרפת באמצעות הקריאה של מילר לחתום נגד מארין לה-פן. מה שעומד על הפרק הן האפשרויות שמועמד "בלתי רצוי" יבחר בתהליך דמוקרטי. בלתי רצוי, מכיוון שהוא מגלם לדעתו של מילר, ואולי של רבים מאתנו, הרוע המוחלט.
ללא ספק הקריאה של מילר מגרה, וגם מעיקה עבור כל אחד ששוקל את צעדיו רחוק מהתנועות של בהלת העדר. מדובר בנקודות של מתיחות ושבירה שמולן אין כל וודאות, מדובר בנושאים גבוליים, הנוגעים אצלנו תמיד בחצייתו של הלב היהודי: הגבולות של ההומניזם והשיח על השלום שמאחורי הפטפטת הפוליטית יכולה להוביל, יחד עם הפאתוס הדמוקרטי ובאופן נסתר וציני, לפשעים נוראיים
עליהם מזהיר ז'אן קלוד מילנר בספרו של 2003.

אם עלי למקם את הרוע המוחלט הייתי ממקם אותו באירופה המערבית, ומאחורי ערכיה האוניברסאליים.

"האם נייחס לעצמנו או לאחר שהעולם הולך כל כך רע?" שואל אנסרמה. זו שאלה שלאקאן היה מפנה לנפש היפה, לא פעם ולא פעמיים. שאלה זו והמושג של הרומנטיזם, שהגל דן בו בהרחבה, הפך למטבע לשון של הז'רגון האנליטי.  הנפש היפה ותפקידה הבלתי ידוע ברוע שהיא מגנה. הנפש היפה המתנגדת לנטיות העולם בשמו של חוק הלב.

מה מגלים אנחנו מעצמנו בעצם היותנו בעולם? האם יתכן אקטינג-אאוט קולקטיבי באמצעות הצבעה, הצבעה פרטית, בסודו של הקלפי,  שואל אנסרמה.

ואני, מהמקום של פרדוקס שממנו אני חתמתי על הקריאה של מילר, אני שואל את עצמי, האם חתימתי היוותה העברה לאסכולה או שמא גם היא אקטינג-אאוט, ותוצאה של העברה פרועה כמו זו שממנה מזהיר מילר את תושבי צרפת. האם קריאתו הקורפורטיבית של מילר לפסיכואנליטיקאים של כל העולם הינה אקט אמתי או שמא מהווה גם היא אקטינג-אאוט?

השדה הפרוידיאני הוא מעשה של שיח מעבר לכל טריטוריה, אולם אירופה אינה כאן. אבינועם חקלאי

Picasso

השדה הפרוידיאני הוא מעשה של שיח מעבר לכל טריטוריה, אולם אירופה אינה כאן.

איך לכלול בשיח את קולות האזעקה של מלחמת יום כיפור, את פעמוני הכנסיות של עין-כרם בבוקר, את תפילת ״חטאנו לפניך״ העולה מבית הכנסת הספרדי, את הבריטון המלטף של אריק איינשטיין הנכנס מן החלון עם השמש החזקה של ישראל, את קול המואזין הקורא למאמינים להתפלל, את מקצבי התיפוף של יהודי תימן...?

את השיח שאינו תלוי בטריטוריה ייסד יוחנן בן-זכאי ביבנה לאחר חורבן הבית, פעולה שהעניקה לפרויד השראה כאשר פירק את החברה הפסיכואנליטית בוינה בזמן בו חשיכת הנאציזם נפלה על אירופה.

צרפת אינה מרכז העולם במרחב טופולוגי.

לא שמעתי קול קורא לפסיכואנליטיקאים להביע את מחאתם כאשר הימין הפונדמנטליסטי הרים את ראשו בישראל.

שמעתי את השמאל הנאור במערב מטיף לישראל באיזו פרופורציה עליה להגיב למתקפות טילים, כיצד עליה להרוס את חומת האפרטהייד שעצרה את פיגועי הטרור הגדולים, שמעתי את הדיונים האינטלקטואלים על זכותה או אי זכותה להתקיים, ראיתי כיצד מעמידים את צלב הקרס על יד ידידו המגן דוד.

נכון, רוחות הקולוניאליזם שבות מן הממשי אל המערב, הגלובליזציה מולידה פליטות וגלות, הנאורות החילונית אינה מציעה כל אלטרנטיבה למשמעות אותה מעניקה הדת לחיים זולת עבודת הגוף ומיקום הסובייקט על גרפים של הערכה ומדידה המבדילים אותו מן האחר באופן מינימלי- עוד אחד. הדמוקרטיה הקפיטליסטית הוציאה רבים ממעגל ההשפעה ורופפה בכל מקום את החוק והסדר, והפשיטה את האזרח מזהותו והזדהויותיו בלי להצביע על אפשרות לאיווי בחיים.

לאקאן ניבא את נצחון הדת ואף טרח לציין שהוא עצמו אינו איש שמאל, כי אם מתבונן.

הסנטימנט לאב הלא מסורס מאפיין את האיסלאם הפונדמנטליסטי ואת הריאקציונרים במערב.

גם החילוניות הצרפתית היא דת, אחרת איך להסביר את כפיית כללי הלבוש.

האם אנחנו בזמנים של מלחמות דת?

כן, גם אני דואג לצורת המשטר הידועה כרע במיעוטו, הלא היא הדמוקרטיה.

גם אני רוצה להגן עליה מפני הרוחות הרעות המנשבות עליה מימין ומשמאל. לא היה זה הימין הפוליטי שאימץ בחום את הפסאודו-מדע ואת המדקליזציה של חיינו, אותן פרקטיקות המאיימות על הפסיכואנליזה.

אני רוצה להגן על הדמוקרטיה השברירית גם מפני עצמי. לא חלף זמן רב מאז שמעתי דיונים באסכולות באירופה על אנליזה בכפיה לצעירים המוצאים מקלט באיסלאם הקיצוני ובטרור שהוא מוליד. גם אני הייתי המום מההפקרות ומחוסר הבטחון ברחובות פריז, אפילו ישראל בטוחה יותר.

האם זוהי הבלתי אפשריות למשול או שמא אובדן רגש האחריות של המושל?

הרי הדמוקרטיה היא לא רק שלטון העם, היא גם שלטון החוק, עובדה שטראמפ נתקל בה באמצעות הפרדת הרשויות. כולם כפופים לחוק.

קריאתו של מילר נובעת ממעיין הסינגולריות שלו.

מילר האיש, לא מילר האב המת.

לכן, אני מוצא לנכון לסרב לו.

איני יודע מהו השם הפרטי שהעניק לעצמו.

אני בטוח שבצד אלה שנענו לקריאתו, חלקם מתוך שותפות לדאגתו וחלקם מתוך אהבה אליו, היו גם אלה שחשו אי נחת מבקשתו.

אני ישראלי. ה-אחר הישראלי העביר בגופי את האות שלו. אני גם ציוני, לא מתוך אידיאולוגיה, אלא כי ציון נתנה בי את אותותיה כך שהגוף שלי נתון למצוקה כאשר הוא נזרק אל תוך שפה זרה בניכר.

במשך חיי נפל עלי גשם ישראלי, בפראפרזה על שירו של הורביץ, אני מעין תבנית חד פעמית של נוף מולדתי, בפראפרזה על משורר אחר.

מילר לא יודע מי אני ואני לא יודע מי הוא.

הוא לא יכול להעלות על דעתו שהתמיכה בישראל של חלק מהקבוצות הניאו-נאציות, כמו גם דברי התמיכה של לה-פן ושל טראמפ בישראל מרחיבים את מה שכיווצה השנאה של השמאל הליברלי הנאור למי שאני מייצג עבורם.

כן, כן, פרדוקסים שכאלה,

כמו אותו קרע בתוכי בין שנאת הכיבוש לבין הפחד מעזתיזציה עם הנסיגה מיהודה ושומרון.

במלחמת יום כיפור, כאשר ישראל שיוועה לסיוע אמריקאי דחוף, ייעץ קיסינג׳ר לנשיא ניקסון לתת לישראלים לדמם קצת.

באמת היינו שחצנים ועיוורים עד אשר לא ראינו את האסון המתקרב.

עכשיו הגיע זמנם של נאורי המערב לדמם.

הפאשיזם התפשט שם מהר מאוד לנוכח תחושת אי הבטחון, מהר יותר מאשר בקרב אותו ״גזע״ אשר יישב את פלשתינה בכוח.

אני מביט מכאן על מצבם בדאגה.

לפרטים היחידאים בסך הקהילה,אורנה קסטל

למעלה מחודש מגיעות פניות נשנות להצטרף לחתימה על עצומה הקוראת להתנגד למרין לה פן והחזית הלאומית. הקריאה באה ממי שמחזיק במנדט רשמי ומכובד לרכז הוראה והכשרה של אינדיבידואלים שמוצאים עניין בדרכו של לאקאן. מהר מאוד העצומה הפכה להיות מרכזית וזה מעורר תהייה. האם אין לנו פה דאגות משלנו להיות מוטרדים בהן. האם דאגותינו קוראות להתערבות המרכז הלאקאניאני בצרפת ואירופה. האם אנו יודעים מספיק על הרקע לפנייה זו. עד כמה הפוליטיקה של הלא מודע, שהיא טבור העניין שלנו עליה להיות מעורבת בפוליטיקה של אדם, חשוב ככל שיהיה שיוזם מהלך (יתכן מבורך כשלעצמו) שתכליתו להשפיע על הרוח הנושבת (לא כוללת כל אקציה ממשותית) בחיק הדמוקרטיה בבחירות שייעודן הרכבת פרלמנט. כפי שאנו יודעים לעם ולפרלמנט אין נקודות השקה (אין יחס מיני). הפרלמנט חתוך מהעם ולעם אין השפעה עליו: האזרחים יכולים לבחור להתעניין במתרחש או לא – אחת היא. כך היה מאז ומעולם ובעיקר בצרפת המודרנית. המוטו של חיי המרפסת – נולד שם: איש תחת הגפן והתאנה שלו. מרין מבטיחה להכניס נפרדות וגבולות כדי שצרפת תהיה של הצרפתים ושהם יחזרו לאחוז בזהותם. אנחנו יודעים כמה זהות חשובה. פה בארץ אנו נעדרי זהות – אנחנו לא חשים ביהדותנו אבל הפלשתינאים כן. הנפרדות משיבה זהות. הדמוקרטיה מתפוררת בהיעדרה. אם יש לך זהות אתה לא צריך מנהיג. נדמה לי שעל כך מלמדת הפסיכואנליזה. מרין לה פן, עורכת דין במקצועה, ייצגה בעברה פליטים והיא יודעת משהו על העקורים – הם חשים בזהות שלהם. זרות היא זהות. עד כה השמיעה דעות חריפות, קיצוניות, שלא נהוג לומר בימינו הרגישים – אך נדמה שאין מדובר בפרנויה ולכן יש להפריד הפרדה גמורה בינה לבין המנהיגים הפשיסטים והנאציזם. המהגרים הפליטים לא מהווים איום כלכלי כמו איום על החופש שהוא לא פחות חשוב מבגט. אבל את החופש אי אפשר לקחת מאיש. זו הפוליטיקה של הלא מודע. האם אנו נקראים לדגל בשל אמירות או בשל מעשים? מה היא כבר עשתה? ההכחשה ההיסטורית של משפחתה למשטר הוישי תלוש מעמדותיה הנוכחיות עליהן בלבד  יש לשפוט אותה. האם יכול להיות מנהיג בן זמננו שאינו בובה, שאינו כנוע לדחף השחיטות? אלו שלא עושים דבר האם אינם מסוכנים יותר מאלו שלפחות מעיזים לומר משהו אחר? האם בנו אנו אין ניצוץ פשיסטי בעודנו נקראים לשמש חיילים בפרופגנדה אינדוקטרינית כזו. יש להיזהר להפוך מאוסף לאספסוף הנוהה אחר מי שמצביע על מקור הפחדה על מנת להציע עצמו כבעל הפתרון – מהר מאוד אפשר לחשוב בו כמונע מהסיבה הפרנואידית (זה לא פחד אם מציג איום ממשי מרעיונות חופשיים תיאורטיים). אנו נקראים להביע אחד אחת על ההשפעות של בחירה בלה פן תוך הנחת מוצא שאנו יודעים מה רע ושזה רע. האומנם?

https://www.youtube.com/watch?v=2hRZDFhn0XA&t=6s

לערב ג'יאפ 20.4 מתוך: L'envers de la biopolitique Eric Laurent

לערב ג'יאפ 20.4

מתוך: L'envers de la biopolitique,  Eric Laurent (p-229)

אירוע (של) גוף, ההופכי של הביופוליטיקה

תרגום:ענת פריד

מרכיב מבשר אחר של האקטואליות שלנו בהוראה של ז'.א. מילר ממאי 2002 [1] : ההדגשה של הלא מודע הפוליטי על ידי לאקאן מנקודת המוצא של המפגש בסמינר שלו מה- 10.5.1967, היכן שהוא טוען בפעם הראשונה בבהירות כי האחר הגדול הוא הגוף, ולא הרוח, כפי שאחרים יכלו לחשוב : "האחר, בסופו של דבר [ ... ], זה הגוף [ ... ] עשוי על מנת לרשום דבר מה שאנו מכנים החותם [ ... ]. זה תמיד נעשה כך, [ ... ] ההתחלה הראשונית של מחוות האהבה, זה תמיד, במקצת, להתוות פחות או יותר מחווה זו [2]".  בשביל שפינוזה גוף מוגדר כהיות המקום של חותם פרטיקולארי, זה של האַפקט או של התשוקה – "היכולת להיות מושפע (tre affectéê), מוגדרת ככשירות של גוף לסבול כמו גם לפעול [3]". לאקאן הכליל את העיבוד הזה על ידי מה שהוא יכנה, בקונטקסט החדש הזה, הרישום של החותם שהולך מעבר לתו האונרי.[4]

הגוף כאחר גדול ימצא את מלוא פיתוחו  עד לתוצאה שמילר חילץ, כלומר הרצון של לאקאן להחליף את הלא מודע הפרוידיאני במונח "parlêtre". הוויה זו מהוברת לאמירה נשענת על העובדה שהגוף שלה, בטוח שהוא לא היא, אלא שיש לה אותו. גישה זו באמצעות ה- parlêtre מאפשרת לחזור מחדש להערה לגבי ה"לא מודע, הוא הפוליטיקה". את ההזדהות, מנגנון פוליטי פאר אקסלנס, ניתן לקרוא מחדש החל מהרישום בגוף, החל מהאירוע גוף. זה מה שעושה מילר בטקסט שנכתב בעקבות הפיגועים בינואר 2015 : "אני אומר שכל מוסלמי, יהא אשר יהא - למעט אולי כמה אומללים אשר השתרשו בתרבות, ˝מוסלמים של נאורות˝ המצהירים כך על עצמם, או לחליפין גאונים פרועים כמו רושדי – סובל, אומלל, חסר נחת, חש אי נוחות, במועקה, כאשר מתייחסים בחוסר כבוד למוחמד. לא כולם מטפלים בעצמם באמצעות קלצ'ניקוב, מאוד רחוק מכך, אולם כולם חשים, במידה זו או אחרת,אי נחת זו (Unbehagen של פרויד)." ונשאלת השאלה איך "לומר משפט ש [ ... ] מבטא קורלטיבי לאי הנאה גשמית charnel זו, של "אירוע גוף" זה (לאקאן) אשר, בהיפותיזה (שלו), נוגע/ משפיע (affected) על המוסלמי [5]".

זה קורא לתשומת לב שז'.א. מילר ניגש לאי נחת זו כאל תופעה טרנס אינדיבידואלית, באותו אופן שפרויד ניגש ל אי נחת בתרבות ולאקאן, שהופך כל אחד מארבעת השיחים לקשר חברתי. הוויה חסרת נחת זו, הייתה עבור פרויד הרגשה אתית משותפת בלב "הציביליזציה". פרסקטיבה זו מנגידה עצמה בדיוק למוסר הליברלי שלא תופס את הקהילה, אלא כצבר של החלטות אינדיבידואליות, מחוץ למימד של גוף פוליטי ככזה. זוהי הרחבה של נקודת המבט האינדיבידואליסטית הניאוליברלית העכשווית אשר התניעה מחדש את החיפוש של כל מה שניתן לכנותו כמשותף במרחב הפוליטי. ה- "common decency" הוא מונח אורווליאני. מעבר לפרטיקולאריות של התפיסה האורווליאנית, נציין תחילה כי אירוע גוף במובן לאקאניאני לא משפיע/נוגע על הגוף כאורגניזם של האינדיבידואל, אלא על גוף של סובייקט של שפה, אשר הוא מלכתחילה טרנס אינדיבידואלי.

---

[1] Miller J.-A., "Intuitions milanaises".

[2]  Lacan J., Le Seminaire, livre XIV, "La logique du fantasme", lecon du 10 mai 1967.

[3]  Deleuze G., Spinoza et le problem de l'wxpression, Paris, Minuit, 1968, p.202, note 14.

[4] Lacan J., Le Seminaire, livre XVII, "L'Envers de la psychanalyse", p. 206.

[5]  Miller J.-A., "La ˝Common Decency˝ de l'Oumma", Lacan Quotidien, n. 474, fevrier 2015.

הלא-מודע והמציאות העכשיווית-סולי פלומנבאום

 סולי פלומנבאום

אם לדידו של לאקאן, הלא-המודע הוא הפוליטיקה,  הרי זה מפני ששיח האדון הוא השיח של הלא-מודע.

הבה נראה מה אפשר להגיד על  האקטואליה או המציאות העכשיווית,  על הלא-מודע ועל שיח האדון.

מילר מתייחס לסיפור האקטואליה כדלקמן: "בתור פסיכואנליטיקאי, אני גם אזרח, אני חי את החיים של כל אחד מכם". על ידי כך מוותר מילר על המחבוא במובלעת הפסיכואנליטית כדי לטעון כי "סיפור  האקטואליה  אינה  פחותה בחשיבותה מן החלום , האקטואליה היא חלום שכולנו שותפים ליצירתו , והלא-מודע הוא הפוליטיקה, כפי שלאקאן טען, המעניק משמעות ליצירה  הזו".

אם אני מבינה נכון, קיים ויתור על מסגרת ההתייחסות הפסיכואנליטיקאית לצורך הכללה במסגרת אחרת, משולבת ושונה, שבה אנחנו מייצרים סיפור שהוא סיפור המציאות העכשווית. הלא-מודע הזה – שהוא הפוליטיקה – הוא מה שמביא את האנשים לקבל או לדחות את עצמם וליצור  הדקים ביניהם. אנחנו יודעים כי  דעת הלא-מודע נמצאת בזיקה לאחר,  הוא מדבר בפליטות פה, צוחק, חולם, מעיר אותנו.  זיקה זו לעולם היא שליטה על השיח.

המובלעת שאליה מתייחס ז'.א'. מילר יכולה להוביל אותנו להצדיק את הפחד; במקרה כזה עלינו להתעורר, כדי להיות אחראים על ההתענגות של כל אחד מאיתנו, כשאנחנו מציבים מכשולים להכרה בשיח השולט בנו.

בספרו Un esfuerzo de poesiaטוען מילר כי הפחד מהווה גורם בפוליטיקה וגם במלחמה. אליבא דמילר, הפוליטיקה היא גם זיהויו של הפחד. "shok and awe  , הלם ואימה, לשתק ולהפחיד. על כל אלה הם מסתמכים כדי להשיג ניצחון מיידי."[1]

ההתנגדות ללה פן, פירושה אי-הסכמה עם משטר שאופק אמירותיו הוא כינונו של הפחד.

הפסיכואנליזה יכולה להזהיר, יכולה להגיד דברים אחדים בנוגע לאקטואליה, מכיוון שלרשותה עומדים כלים מסוימים כדי לעשות זאת ולזהות את הפחדים שלנו, אשר נובעים מהשיח הפוליטי השוכן בתוכנו, מהאחר בעבור כל אחד. כל זאת, בתנאי שהמוחלט חל על נושא האמירה.

השנה מציינים בישראל יובל לכיבוש האדמות הפלסטיניות. השיח על אודות הכיבוש מפצל אותי  יוצר בנו סדקים ומכאיב. ואף על פי כן,, החשיבה על אסכולההעתידי שאני חולמת עליו פירושה הידיעה כי למעשים שלנו יש השלכות לגביו. אני מוצאת שם פחד שחוצה את הסובייקטיביות שלי, ואני לא יכולה להגיד, או לא אוכל להגיד, שלא ידעתי...

אסכולה  העתידי – שבו קיים האמיתי בכל מקום שבו מתקייםאסכולה– היא  אסכולה  שמאפשר לעשות, באמצעות האמיתי הזה, את מה שיכול לתמוך בשיח של הפסיכואנליזה. הבה נזכור כי שיח זה הוא, בעצם, ההפך מהשיח של האדון.

במאמרו "האסכולה  הלאקאניאני", טוען מילר: "בפסיכואנליזה, האדם אחראי על מה שלא רצה, על מה שלא ידע ועל מה שעשה כשלא ידע מה הוא עשה". כשאנחנו פועלים ביחס לאסכולה כמו באנליזה, עלינו להיות אחראים על התוצאות שלא לקחנו בחשבון. אם ניקח בחשבון את הדברים האלה, לא יהיה לנו בפני מי להתנצל  נוכח תוצאות  הרות אסון. לא נוכל להתנצל בטענה כי 'לא ידעתי ש'...".[2] אין לזה תוקף בפסיכואנליזה.

אין זה עניין פשוט; ההצהרות המוחלטות מפרידות, ואנחנו מדברים על אסכולה האחד. אבל מה שניתן למנוע הוא מה שאומר ג'רארד מילר כי אחד היעדים של הרפובליקה החמישית הוא לגרום לכך שהפוליטיקה תימאס על כולם, לשכנע אותנו כי זה לא העסק שלנו וכי המלך שייבחר ידאג לכול.[3]

ומכאן הזהירות וההמתינות– ובפסיכואנליזה ידוע לנו במה מדובר – אבל גם הנחישות והדעת הנחוצות כדי שאדון שאינו רוצה לדעת ואינו רוצה לעבוד, לא ישתלט כליל על חיינו.

---

[1] J-A Miller, Un Esfuerzo de Poesia, Ed. Paidos, 2016, pag 202,203

[2] Http://www.wapol.org/es/las_escuelas/TemplateArticulo.asp?intTipoPagina=4&intEdicion=1&intIdiomaPublicacion=1&intArticulo=289&intIdiomaArticulo=1&intPublicacion=10

[3] VSU,(el voto supuesto útil), Gerard Miller

https://www.dropbox.com/s/hks86j56okj00v6/G%C3%A9rard%20Miller%20%20Sobre%20el%20VSU%20%28el%20voto%20supuesto%20%C3%BAtil%29%20%2821.03.2017%29.pdf?dl=0