מספר אמירות נותרו עם הדהוד עבורי.
פרופ' הלל כהן התייחס לכך שהוזמן לדבר על "הלאומיות הפלשתינית והאידאלים שלה", כרצון בלתי אפשרי. הלל התייחס לרצון שלנו לדעת כחלק מהצורך בשליטה, רצון שמאופיין בניסיון להתאים את מה שקורה לתבניות החשיבה שלנו .
הוא הציע את המסמן "תבניות הנפש", שכיוון את מה שמסר לנו בערב זה.
הכיוון של הפוליטיקה, כך אמר, הוא מלמטה למעלה. מהנפש אל הפוליטיקה, ולא להיפך. הפופוליזם כמענה לצורך של האדם, האמירה הפוליטית מהדהדת כאשר היא נוגעת במה שאנשים מרגישים.
מסמן נוסף שעלה הוא "רוח של עם"
הלל תיאר את הפלשתינאים כ "קהילת יעוד". סיבת הקיום של הפלשתינאים כאן בארץ היא להגן על המקומות הקדושים מפני הפלישה המערבית. ממקום זה חשיבותם הרבה של אל -אקצה וירושלים. התשובה לטענה כי אין עם כזה "פלשתינאים" היא דרך סיבת קיומו.
הלל התייחס ל "היסטוריה העמוקה" ולתחושת "העוול ההיסטורי".
הוא תיאר שיחות שניהל לאורך השנים עם פלשתינאים זקנים במחנות פליטים. בשיחות אלה עלתה הטענה "היהודים בגדו בנו". הזקנים התייחסו לכך שבעבר, כאשר הם היו הרוב, בכל פעם שהיהודים היו בצרה, המוסלמים עזרו להם. אפשרו להם לחיות בקרבם ולשגשג תרבותית. אך ברגע שהיהודים צברו כח הם החלו להפעיל שליטה על המוסלמים.
על הציונות אמר הלל, שהיא יצירה של יהודי אירופה, ולא של היהודים שחיו בקרב המוסלמים. התמיכה של העולם בציונות, לדבריו, נבעה מהאנטישמיות וכתחליף להשמדת יהודים (למצוא להם מקום במזרח התיכון)
שתי שאלות שהלל שאל ונותרו מהדהדות עבורי:
בזהות של האדם טמונה ההנחה שהוא צודק. האם מהמקום שלו כחוקר אפשר לוותר על הזהות ולחשוב שהצד השני צודק?
הציונות, ביחס למטרותיה הראשוניות, היא סיפור הצלחה. האם אפשר להסתפק במה שהושג כבר מזמן?
תמי וייל
