הודעה מטעם  נציגת הקרטלים של ה- NLS

עמיתים יקרים

להלן נוסחה מאירת עיניים עבור תוכנית הקרטלים לשנת 2014-2015

האסכולה מאפשרת לקיים קרטלים באמצעות אמאיל גם מחוץ למסגרת הארגונים החברים ב NLS.

הקרטלים יכולים לעסוק בנושאים על פי בחירתכם,  או בהכנת וינייטות  אשר ישלחו לוועדה המדעית המכינה של הקונגרס הבא, וייוצגו בקונגרס שיעסוק בסוגיית "רגעים של משבר".

ישנם שתי דרכים להקים קרטלים:

1. ארבע אנשים אשר בוחרים מתוכם את ה- פלוס  אחד.
2. אפשר לשלוח מאיל לנציגת הקרטלים החתומה מטה  ולתאם זאת איתה. היא תרכיב את הקרטלים והמשתתפים יבחרו את ה- פלוס  אחד שלהם.

אנא תציינו את השפה שעדיפה לכם ואם אתם מעוניינים להתמקד בנושא המרכזי של הכנס הקרוב: "רגעים של משבר"

תאריך אחרון להגשת קרטלים: 30 לספטמבר.

החבר שיבחר ל-פלוס  אחד מתבקש לשלוח את הרכב הקרטל עד ה- 15 לאוקטובר לכתובת הבא:  Sophie.marret@wanadoo.fr

או לדף של האסכולה-

  Htpp://www.amp-nsi.org/page/gb/32/dclarattion-de-cartels

במקרים בהם הקרטלים מכוונים להצגה בקונגרס ,  ה-פלוס אחד ישלח  את הוינייט לנציגת הקרטלים  החתומה מטה  ולוועדה המדעית, בהתאם לתאריכים שצוינו קודם.

אם לא נח לכם ליצור קשר באמצעות מאיל, אפשר גם ליצור קשר עם ההנהלה באמצעות סקייפ.

בברכה, Sophie Marret-Maleval

Delegate for Cartels.

להלן הנוסח האנגלי:

New formula of the project of the electronic cartels

Dear Colleagues,

As it was announced at the end of the report of the second round of the electronic cartels, the e-cartel project will be lightly modified the next year. These modifications aim at the reinforcement of the work within each cartel and the facilitation of the exchanges among the cartels.

Taking into account the difficulties we have noted during last year, the new formula of the e-cartel project for 2013-2014 is the following:

1st step: Constitution of the cartels as groups (4+1) or on individual basis. In the last case, it is the delegate of the cartels who, as a general rule, will be charged with the designation of the Plus-One. The Plus-Ones will send the composition of their cartel by the 15th of September to the following e-mail address: d.andropoulou@yahoo.gr

2nd step: The members of each cartel choose from the proposed cases, the vignette that will be commented upon and discussed. In order to stimulate the work by all members of the cartel, more time (about 3 months) will be allowed for the exchanges between the members of the cartel (theoretical elaboration of the case, specifications on the evolution of the case, effects of the analytical act, elaborated work on the structure of the case etc.)

3rd step: Each cartel, represented by the Plus-One, sends its elaborated vignette to the delegate of the cartels.

4th step: Redistribution of the vignettes by the delegate.

5th step: Each cartel works on the case of another cartel for 2 months. An extime participates in the discussion.

6th step: The vignettes are sent to the delegate. The delegate sends back each commented vignette to the cartel that has written it.

7th strep: The author has at their disposal a month in order to send their vignette in its final version (including the commentaries of the other cartel and/or answers to questions posed).

The deadlines of each step as well as the names of the extimes and other information will be given out during the procedure.

The delegate of the cartels

Despina Andropoulou

 

www.amp-nls.org

 סולי פלומנבאום

הפסיכואנליזה והסובייקטיביות של זמננו

Report on the GIEP event - Psychoanalysis and Subjectivity of our Times / Compte-rendu de la soirée du GIEP - La psychanalyse et la subjectivité de notre temps

In the early days of the month of August, in the midst of the war, members of the GIEP, the Israeli Society of the NLS, decided to meet and invited others interested in psychoanalysis to join. A decision made in haste, guided by a sense of necessity to speak in view of the events. Eighty people attended this evening. We hereby circulate a report, written by Mabel Graiver and Galia Weinstein.

Yves Vanderveken, President of the NLS.

 עברית : מבל גרייבר וגלי וינשטיין

ב-7 באוגוסט נפגשנו חברי הג'יאפ וקהל רחב לשיחה בערב שנשא את הכותרת "הפסיכואנליזה

והסובייקטיביות של זמננו". שני טקסטים שימשו לנו כסיבה: "הגזענות 0.2" מאת אריק לוראן והמאמר של גיל כרוז "רגעים של משבר" שמלווה אותנו לקראת הכנס הקרוב של ה-NLS.

התכבדנו בהשתתפותו של גיל כרוז ובנוכחותה של פטריסיה בוסקין-כרוז.

שרון זוילי כהן הציגה שאלה: "איך לעשות מקום למילים בזמן מלחמה, איך להצליח לומר משהו שלא

ייפול למקום של אידיאל והזדהות?" האסכולה היא שמאפשרת לקשור בין הפסיכואנליזה לבין התקופה, ובו בזמן שאלה זו מקיימת את האסכולה. שרון שרטטה את המסלול שאפשר להביא את בקשתו של הדר  פורת לקיים שיח על המלחמה להזמנה של האסכולה.

שרון העבירה את רשות הדיבור אל משתתפי הפאנל: הדר פורת, גיל כרוז, שלמה ליבר וסמואל

נמירובסקי. הדר פורת, מציין כי נקודת המוצא היא הבושה שעולה ממלחמה, או כדבריו של פרויד הביזוי האסתטי. מקריאה קפדנית במאמר של אריק לוראן, יחד עם לאקאן ב L'étourdit ומילר ב extimité הדר למד שמצד אחד שורש המלחמה הוא בכך שההתענגות של האחר היא אחרת באופן ממשי, ושלפרנויה יש גרעין ממשי, ומכאן שהאנליטיקאים במלחמה מוסרים עדות מהשורה הראשונה על הממשי בהתענגות של האחר. מצד שני המאוים הוא הדימיון של האחר המשתקף בבבואה, והוא שמעורר בושה. גיל כרוז מבקש לענות לשאלתה של שרון זוילי דרך קריאה של מאמרו של אריק לוראן. הוא עוקר את שאלת הגזענות מן התחום של ההזדהויות. על מנת שהסובייקט ייכנס לשיח, הוא צריך להיפרד ממה שעושה אותו "לא-אדם", ההתענגות. הסובייקט ממקם אותה אצל האחר ויש לכך שתי תוצאות: האחת - יצירת הפנטזמה והשנייה - שיכון מסמני ההזדהות במקום הריק שהותירה ההתענגות. לריק שהשאירה התענגות בצד הסובייקט, באה ההזדהות. מהרגע שאנו מדברים, אנו בתוך המובן, בתוך הקולקטיביות, בתוך תוכה של ההזדהות. בקולקטיביות, הגזענות תמיד נוכחת.

בשיח הפסיכואנליטי יש ידע על כך וזה עושה את הקבוצה הפסיכואנליטית למעט פחות גזענית. מדוע? כי הסובייקט באנליזה יודע דבר מה על הזוהמה הכי אינטימית שלו וזה מאפשר לו למקם קצת פחות את ההתענגות אצל האחר. במישור ההזדהויות, דווקא אפשר לדבר, ללא הרף. כדי לנגוע בהתענגויות צריך לחשוב על הדיבור כאקט. אם אנו נפגשים ומדברים זה בזכות הפאס כמצפן שלנו, כי הפאס הוא אקט שיש בו הכרה רדיקלית ב"זוהמה" של ההתענגות.

שלמה ליבר מסר לנו את תמצית דבריו ונתן להם שם: "לעת מלחמה – קיץ ישראלי 0202". שלמה מוסר כי:"גם המלחמות כלולות ומתנות עדיין, מעת לעת, את מה שמכנים אנו "הסובייקטיביות של זמננו", וזאת למגינת ליבנו ולאכזבת כולנו... אך ברועם התותחים, לא רק המוזות שותקות כפי הנראה, גם השיח שלנו נוטה על הרוב לגסוס או להתמלא בזיעה קרה... הגם שעשויים אנו וודאי להבין את רתיעתו של פרויד מפני בעיית המניעה של המלחמה )ב'מלחמה למה?', 0311( - שהלוא עבורו, בסופו של דבר, משתווה הדבר לביטולה הבלתי-אפשרי של ההתענגות הדחפית או של האהבה הכרוכה לעולם גם בשנאה - בכל  זאת מתמיהה בעיני השתיקה הרבה, המזכירה לעתים דממת מוות, בקרבנו ובחוגינו, בנושא המלחמה." סמואל נמירובסקי, מתדיין אחרון בפאנל אומר כי: "כי הפסיכואנליזה מלמדת אותנו שאין פרדיגמות כוללניות בעלי עקרונות אוניברסאליים שיוכלו לבטל את ההיבטים הדיחפיים של האקטים שלנו וגם לא כאלה שיוכלו להצדיק אותם ואת עמדותינו. לא האתיקות המעובדות ביותר וגם לא האתיקה הטבעית. מי שמתיימר לפעול מתוך עמדה אתית אוניברסאלית מפוברקת, פחות או יותר אד הוק, אין לו שום דבר להציע לנו אלא הסיפוק הנרקיסיסטי של מי שחושב את עצמו כיותר טוב מאיתנו. רק עבודה אנליזנטית ממושכת, אינטנסיבית ועמוקה תאפשר לנו למצוא מקום ריק מאידאלים ומהזהויות, או לפחות להתקרב אליו, מבלי לשתק או לרתק את האפשרות של האקט."

אחר כך התפתח דיון ער, ממנו רק נציין אמירה ממרקו מאואס שהיוותה את סוף הערב ואולי פתיחה של  מפגש נוסף. מרקו ציטט את לאקאן אשר אומר שהגברים אוהבים את המלחמה, לשם הם יכולים לברוח מאיוויה של אישה. ברגע כתיבת סקירה זאת, פנינו למרקו מאואס על מנת למקם את הציטוט. הוא מסר לנו שהדברים הם מז'אק- אלאן מילר: "הגבר הלאקאניאני... הוא הוויה כבדה, נבוך ומובך מהיש... כיוון שיש לו דבר מה לאבד, הוא נידון לזהירות... הוא פחדן, ואם הוא הולך למלחמה, זה על מנת לברוח מהנשים... על מנת  לברוח מהחור."

רשמו מבל גרייבר וגלי וינשטיין

                                               

1

Miller J.-A., « Des semblants dans la relation entre les sexes », La cause Freudienne,

Paris, Le Seuil/Navarin, n° 36, mai 1997, p 7-16.

La psychanalyse et la subjectivité de notre temps

Soirée du GIEP, Société israélienne de la NLS

Les membres du GIEP et un public élargi se sont rencontrés le 7 août 2014 pour une conversation sous le titre « La psychanalyse et la subjectivité de notre temps ». Deux textes ont servi de “cause” à cette soirée : Le racisme 2.0 d’Éric Laurent et Moments de crise, texte de Gil Caroz qui nous accompagne en vue du prochain congrès de la NLS. Nous avons été honorés par la présence de Patricia Bosquin-Caroz, présidente de l’ECF. 

Sharon Zvili, présidente du GIEP, posait une question : « Comment faire place à la parole en temps de guerre, comment dire quelque chose qui ne viendrait pas en place d’idéal et d’identification ? » Notre École permet de nouer la psychanalyse à notre époque et, en même temps, cette question donne une existence à l’École. Sharon a retracé le parcours qui a fait que cette conversation ait lieu à l’invitation de l’École, suite à la proposition d’Hadar Porat. Ensuite, elle a passé la parole aux participants à la table-ronde : Hadar Porat, Gil Caroz, Shlomo Lieber et Samuel Nemirovsky. 

Hadar Porat a indiqué son point de départ : la honte qui émerge de la guerre, ou comme le dit Freud à la fin de Pourquoi la guerre, « les dénigrements de la guerre sur un plan esthétique ». Une lecture rigoureuse de l’article d’Éric Laurent, de L’étourdit de Lacan, ainsi que du coursExtimité de Jacques-Alain Miller, lui a appris que la racine de la guerre gît dans le fait que la jouissance de l’autre est réellement Autre et que la paranoïa possède un noyau réel. Dès lors, les psychanalystes peuvent faire un témoignage de première ligne sur le réel qui se trouve dans la jouissance de l’autre. D’autre part, une inquiétante étrangeté réside dans le fait de la ressemblance qu’on trouve dans le reflet de l’autre dans le miroir ; de là provient la honte. 

Gil Caroz a tenté de répondre à la question de Sharon Zvili par une lecture de l’article d’Éric Laurent. Le racisme y est arraché à l’identification. Pour que le sujet puisse entrer dans le discours, il doit se séparer de ce qui chez lui n’est pas « humain », à savoir la jouissance. Pour ce faire, le sujet la localise dans l’autre, avec les deux conséquences qui s’en suivent : l’institution du fantasme et la localisation des signifiants de l’identification à la place vide que la jouissance a laissée derrière elle. L’identification vient à cette place vide laissée chez le sujet. Mais dès qu’on parle, dès qu’on est dans le sens, dans le collectif, le racisme est toujours présent. Le discours analytique a un savoir par rapport à cela. C’est ce qui fait que le groupe analytique est un peu moins raciste. Pourquoi ? Parce que le sujet en analyse sait un bout de sa « saloperie » la plus intime, ce qui lui permet de loger un peu moins de jouissance dans l’autre. 

Au niveau des identifications, on peut justement parler beaucoup, sans cesse, sans jamais se mettre d’accord. Mais pour toucher la jouissance, il faut penser à une parole qui fait acte. Il indiquait que « si nous nous rencontrons ici pour parler, c’est grâce à la passe dont nous faisons notre boussole, car la passe est un acte qui inclut une reconnaissance radicale de notre propre saloperie de jouissance ».

Shlomo Lieber nous a transmis l’essentiel de ce qu’il a dit, en le nommant : « Pour un temps de guerre - un été israélien 2014 ». Il disait qu’ « il nous faut regretter le fait que de temps à autre, les guerres font encore partie de ce que l’on nomme “la subjectivité de notre temps”, et conditionnent cette dernière. Mais lorsque les canons grondent, ce ne sont pas seulement les muses qui se taisent : notre discours, lui aussi, tend à s’éteindre ou à se couvrir de sueur froide… Même si nous pouvons comprendre la répugnance de Freud devant le problème de la prévention de la guerre (dans Pourquoi la guerre, 1933) – pour lequel cela équivaut à l’impossible annulation de la jouissance pulsionnelle et de l’amour toujours associé à la haine – ce qui continue de m’étonner, c’est le mutisme intense, presque le silence de mort, qui sévit autour de nous et dans nos cercles, pour tout ce qui touche à la guerre ». 

Samuel Nemirovsky, dernier intervenant, précisait que « la psychanalyse nous enseigne qu’il n’y a pas de paradigmes généraux faits de principes universels qui peuvent annuler les aspects pulsionnels de nos actes, qui peuvent les justifier ou encore justifier nos positions. Ni les éthiques élaborées ni les éthiques naturelles ne peuvent le faire. Celui qui prétend opérer à partir d’une position éthique universelle créée de toutes pièces, n’a rien d’autre à nous offrir que la satisfaction narcissique de celui qui pense qu’il est meilleur que nous. Il n’y a qu’un travail analytique, intense et profond, qui peut nous permettre de trouver une place vide d’idéaux et d’identifications, ou du moins l’approcher, sans paralyser ou immobiliser la possibilité de l’acte ».

Une discussion vive eut lieu ensuite. Nous ne mentionnerons seulement qu’une remarque de Marco Mauas, qui pourrait constituer l’ouverture vers une nouvelle rencontre. Il reprenait un dire de Jacques-Alain Miller précisant que les hommes aiment la guerre, parce qu’elle permet de fuir le désir d’une femme : " l’homme ‘lacanien’… est un être lourd, gêné, embarrassé par l’avoir. L’avoir est pour lui une gêne et, comme il a quelque chose à perdre, il est condamné à la prudence. L’homme lacanien est fondamentalement peureux. Et s’il va à la guerre, c’est pour fuir les femmes, pour fuir le trou. "(1) 

1-. Miller J.-A., « Des semblants dans la relation entre les sexes », La cause Freudienne, Paris, Le Seuil/Navarin, n° 36, mai 1997, pp. 7-16.

Rédigé par Mabel Graiver et Galia Weinstein

Psychoanalysis and Subjectivity of our Times
 
On August 7th 2014, general public and members of the GIEP gathered for a discussion under the title: “Psychoanalysis and Subjectivity of our Times”. Two texts served us as a "cause": “Racism 2.0” by Eric Laurent and Gil Caroz’s paper: “Moments of Crisis”. These two texts accompany us towards the upcoming NLS Congress. We were honored by the presence of Patricia Bosquin-Caroz, President of the ECF.

Sharon Zvili-Cohen, President of the GIEP, posed a question: "How to make room for speech during wartime? How to manage to say something that would not fall into a place of ideal and identification?" The School is what makes it possible to link psychoanalysis and the current times while, simultaneously, this question sustains the School. Sharon outlined the path which, following Hadar Porat’s proposal, allowed for this discussion on war invited by the School. Sharon gave the floor to the panel members: Hadar Porat, Gil Caroz, Shlomo Lieber and Samuel Nemirovsky.  

Hadar Porat’s starting point was the shame that emerges in wartime, or in Freud’s words the lowering of aesthetics standards. From a close reading of Eric Laurent’s paper, Lacan’s L'étourdit and Miller’s Extimity, Hadar learned, on the one hand, that the roots of war lie in the fact that the jouissance of the other is Other in a real sense, and that paranoia has a real core; thus, psychoanalysts during wartime may provide a first-hand testimony of the real lodged in the jouissance of the other. On the other hand, what is uncanny is the resemblance encountered in the other’s reflection in the mirror, and that is where shame comes from.

Gil Caroz approached Sharon Zvili’s question through his reading of Eric Laurent’s paper. He uproots the question of racism from the realm of identifications. For the subject to enter discourse, he has to separate himself from that which in him is “non-human”, namely, jouissance. In order to do this, the subject localises jouissance in the other, and this has two consequences: the institution of the fantasy and the localization of the signifiers of identification in the place left empty by jouissance. Identification comes in place of the void left by jouissance on the side of the subject.

But racism is always present, from the very moment we speak, we are in meaning, in the collective. Psychoanalytic discourse has a certain knowledge of this, thereby making the psychoanalytic group a little less racist. Why? Because the subject in analysis knows something about his most intimate filth and this enables him to place a little less the jouissance within the other. At the level of identifications, it is possible to speak endlessly, without ever coming to an agreement.  But in order to reach jouissance, it is necessary to think of speech as an act. He argued that “what makes it possible for us to meet here to talk and interact with one another is the pass as compass, in so far as the pass is an act which includes the radical recognition of our own filth of jouissance.

Shlomo Lieber gave us the essence of his thoughts with the title: "In times of war – an Israeli Summer 2014”.  Shlomo stressed that: "Wars still, from time to time, encompass and dictate what we call “the subjectivity of our times” to the dismay and disappointment of us all... However, when the guns roar the muses are not the only ones who are silent: our discourse tends to also die down or get soaked in cold sweat… Even though we can certainly understand Freud’s repulsion of the issue of the prevention of war (in Why War? 1933) - because, all in all, for him it equals the impossible elimination of drive jouissance and of love, which is always intertwined with hatred-, yet I’m astounded by the massive silence, nearly a death silence within ourselves and our circles when it comes to the topic of war."

Samuel Nemirovsky, the last speaker on the panel, stated that: “psychoanalysis teaches us that there are neither general paradigms with Universal principles that could erase the drive implicit in every action, nor paradigms which could justify them or our standpoints. Neither refined ethics nor natural ethics can do that. Anyone who believes to act out of a fabricated universal ethical position, more or less ad hoc, has nothing to offer to us but the narcissistic satisfaction of he who considers himself better than us. Only a prolonged, intensive and deep analytic work will make it possible for us to find a space free of ideals and identifications, or at least get closer to it, without paralyzing and confining the possibility of the act.

A lively discussion followed, from which we shall mention a remark by Marco Mauas, which concluded the gathering and perhaps marked the opening of a forthcoming discussion. Marco quoted Jacques-Alain Miller, who states that “men love war, as it’s where they can run away to from the desire of a woman”. While writing this report we approached Marco Mauas in order to locate this quote. “The Lacanian man… is a heavy being, encumbered, embarrassed by having. As he has something to lose, he is condemned to caution… The Lacanian man is fundamentally coward; and if he goes to war, it is to run away from women, to run away from the hole[1].  
[1] Jacques-Alain Miller, Of Semblants in the Relation Between Sexes, Psychoanalytical Notebooks 3, Fall 199

Written by: Mabel Graiver & Galia Weinstein

אנדראה זנזוטו או החסר החישורי [il "mancamento" radiale] - מאמר מאת אנטוניו די-צ'צ'ה בתרגום של אורנה קסטל וסמואל נמירובסקי

אנדראה זנזוטו (1921- 2011) הוא אחד מהמשוררים הכי משמעותיים של הספרות העכשווית של איטליה.

הנושאים האוונגרדיסטים שלו מאופיינים בחיפוש ובניסוי,  בשבירה ובהפרעה של התקינות הדקדוקית. שירתו עובדת על הרמז הצלילי, על הומופוניות, וסגנונו הרמטי. לכן התרגומים של הדוגמאות המובאות על ידי אנטוניו די צ'צה לא יכולים להיות אלא טנטטיביים, פרשניים וניסויים.

רק החשיבות של קשריו של זנזוטו עם הפסיכואנליזה הלאקאניאנית, שאנטוניו די צ'צ'ה מדגיש כאן היטב, שכנעה והזמינה אותנו להביא את המאמר הזה לתרגום עבור דוברי העברית.  (המתרגמים)

אנדראה זנזוטו או החסר החישורי  [il "mancamento" radiale]

אנטוניו די-צ'צ'ה

רומא, איטליה

http://wapol.org/ornicar/articles/dcc0112.htm

החסר החישורי הינה הגדרה שזנזוטו נתן להתנסות הפיוטית העצמית הרואה את הסובייקט – אני מצטט את המבקר סטפנו אגוסטי – "ממוקם בנקודה המרכזית של אי-התאמת פאזה הכורכת  ומפרקת את הסדר של העולם" (1). נקודה דרמטית אך פורה במיוחד.

למה זנזוטו? בעוסקי השנה בסמינר V של לאקאן "תצורות הלא מודע", שאלתי את עצמי מספר פעמים איזה מחבר איטלקי יכול היה להמחיש את מה שלאקאן מוביל בשבעת הפרקים הראשונים בסמינר שלו. כפי שאתם יודעים, לאקאן מתייחס לכמה יוצרים מהקשרים שונים בתחום הספרות מתוך מטרה ספציפית: לתת דין וחשבון על המבנה הלשוני של הלא מודע הפרוידיאני. תצורות הלא מודע ממוקמות בדיוק במקום שבו התמקמה הבדיחה, השנינות. כפי שניתן לראות, לאקאן אינו מתייחס, לפחות לא בפרקים הללו של סמינר V, ליוצרים איטלקיים.

אני חייב לכמה קולגות, להם אני מודה, אזכורם של כמה יוצרים, מהם בחרתי להתעניין במיוחד בעבודתו של אנדראה זנזוטו. אולי משום ששמו הזכיר לי את הטקסט היחיד בפרוזה, לפחות לידיעתי, בו זנזוטו מדבר על לאקאן. אולי אף משום שמצאתי אצל זנזוטו עקבות של בעייתיות כפולה, שהכתה בי בקריאת שבעת הפרקים של הסמינר על תצורות הלא מודע.

אכן, אצל לאקאן אנו מוצאים בפרקים אלו של  סמינר V בעייתיות ראשונית העוטפת את ההוכחה שהלא מודע הפרוידיאני מובנה כשפה. לאקאן מציג זאת בדרך דומה לזו של פרויד. את ההוכחה הזו לוקח  לאקאן מפרויד, מאייר אותה ומטיל אותה קדימה מחדש, ועושה זאת שעה שהוא מראה את הארטיקולציה שבין המטפורה והמטונימיה בשרשרת המסמנת.  "[...] האפשרות של משחק מטפורי בעצמה מבוססת על הקיום של משהו בר החלפה. מה שיש בבסיס הוא שרשרת המסמנים בתור עיקרון הקומבינציה ומקום של מטונימיה" (2).

אבל בנוסף יש לנו בפרקים ראשונים אלו של סמינר V בעייתיות שניה, הייתי אומר יותר לאקאניאנית טיפוסית, הנוגעת בשאלת הסובייקט והאחר (הגדול) שלו. לאקאן מורה, בשרטטו על הגרף, על המקום של האני. אבל אני זה אינו הסובייקט. ובעוד לאקאן מציין על הגרף את המקום של האני, מקום שהוא ביחס למקום של האובייקט המטונימי, את הסובייקט, לעומת זאת, הסובייקט של הלא מודע - אותו לאקאן ממקם בכל הגרף. "הסובייקט – הוא אומר – הוא כל המערכת, ואולי דבר מה שמסתכם במערכת הזאת" (3).

בכל הנוגע לאחר הגדול - גם אותו לאקאן מכפיל, בציינו כי דבר אחד הוא האחר הדומה, דבר אחר הוא האחר [הגדול]  כסמכות המאמתת למשל את השנינות, ודבר אחר נוסף הוא האחר הגדול כממשי. הבחנה זאת נעשית כדי להגיע אחר כך לקביעה הבאה: "הנה אנחנו יכולים להרחיק לכת ולומר, שהסובייקט העומד מולנו רחוק מהיות יצור חי ממשי – האחר הגדול הזה הוא, באופן מהותי, מקום סמלי" (4). ולאקאן, בעמוד הבא, מאפיין את האחר הזה כ"על-אינדיבידואל", כמו "בעל אופי אלמותי ייחודי" ומעל הכל – כמו שמדגיש ז'אק אלן מילר ((J.A. Miller בסמינר שנתן בברצלונה על תצורות הלא מודע (5) – כ"בעל אופי שאנו יכולים לכנותו מופשט" (6).

שתי סוגיות אלה עונות אם כן על שתי דאגות של לאקאן, הראשונה סביב ההוכחה של הצגת המבנה הלשוני של הלא מודע הפרוידיאני והשנייה סביב עמדת הסובייקט, הסובייקט של הלא מודע, ועמדתו של האחר הגדול.

עכשיו, מה אנו מוצאים במסלול הפואטי של אנדראה זנזוטו? אנו מוצאים שוב את קביעתו של מישל דויד, במסתו "הפסיכואנליזה בתרבות האיטלקית" (7), כי קיימת התאמה מסוימת בין היצירה של זנזוטו וההוראה של לאקאן: זה כאילו אצל המשורר זנזוטו התפתחה לאקאניאניות לא מודעת. מצדו, המבקר סטפנו אגוסטי נוכח לדעת ביצירה הזנזוטיאנית, מה שהוא מכנה "צירופי מקרים סינטומטיים, יוצאי דופן, ואולי אפילו מקדימים את ההוראה של לאקאן" (8).

אך בעיקר אנו פוגשים מחדש מעין התאמה עם שתי סוגיות אלו, האחת בנוגע להתפתחות המסלול הפואטי של זנזוטו והשנייה הנוגעת  לסובייקטיביות העצמית ולשאלת האחר הגדול; למרות שהשנייה – זו העוסקת בסובייקט ובאחר הגדול – נותרת אצל זנזוטו ללא פתרון, נותרת כבעיה  מעיקה הסובייקטיביות האישית שלו.

סטפנו אגוסטי ממקם את הקרע היסודי חסר התקנה בקרקע עליה מתבסס הריבוד הספרותי של זנזוטו, הלוקח את המשורר להתפוררות של המציאות ושל האני, בשתי עובדות, המיוחסות, לדעתי, לשנייה מביניהן. העובדה הראשונה היא ההערה על שרירותו של הסימן הלשוני שהוצע על-ידי דה-סוסיר, והעובדה השנייה היא המושג של המסמן כפי שהוצג על ידי לאקאן בפרקטיקה הפסיכואנליטית (9).

בתחילת דרכו הפיוטית של זנזוטו המחקר שלו היה מופנה לניסיון לאתר משמעויות אותנטיות המצויות בתוך הסימנים. אך בנקודה מסוימת – בדיוק עם האוסף "היופי",  מעיר אגוסטי – "היחס מסמן-מסומן נשבר. המסמן כבר לא קשור למשמעות, או לריבוי של משמעויות, אלא שזה דווקא מה שקובע את המסמן כמחזיק נאמן ומפיק מובנים" (10).

במילים אחרות, אצל זנזוטו יש מסלול פואטי המתפתח באמצעות ניתוק הדרגתי מהמובן, שירה המכוונת לא עוד לקשר מסמן-מסומן, אלא שירה הממוקמת בקשר ישיר למסמן, שירה שהינה תמיד מכוונת באופן נקי לטיפול בשפה בה שולט השימוש בהחלקה המטונימית.

ואז הפשטה  הככבה ניסוח של הכוכבים
E poi astrazioni astrificazioni formulazione d'astri

הקפאה בין כיפות כוכבים ושמים

assideramento, attraverso sidera et coelos

הקפאות התלכדויות

assideramenti assimilazioni

כוכבים-שמיים-התפשטות-הקפאה- התלכדויות-הטמעות-עוד כוכבים והככבות.

ואז הפשטה  הככבה"  (11)

שימוש נרחב יותר ויותר זה במטונימיה הוא שמסעיר את הקורא. מסעיר אותו לא רק משום שנראה שחסרים לו כמה רמזים עליהם בדרך כלל בנויה השירה, אלא מסעיר אותו כיוון שבחזית הבמה עומד מה שהופך את השירה לשירה: מדובר ביחסים המהותיים לחלוטין שיש לשירה עם המסמן. לאקאן מזכיר זאת בעניין השירה של מלרמה: שירה מוגדרת רק "ביחסים שלה עם המסמן" (12).

עם זאת, מה שבולט אצל זנזוטו הוא העובדה שהחלקה מטונימית זו לא מובילה למשחק, לשובבות,  להנאה משובבות, לשנינות, מאחר שבחזית הבמה מופיעה ההשפעה של התפוררות השפה. אך השפה, בהתפוררותה, מפוררת בהתאמה את המציאות, וליתר דיוק, מפוררת את מוקד הקיום שהינו האני עצמו, האני של המשורר:

"- אני – ברעידות רצופות, - אני – מפוזר

ונוכח: אף פעם לא מגיע

הזמן שלך

אף פעם אינם הצלצולים השמימיים בפני לידתך האמיתית" (13).

השירה לא חוגגת את משמעות הדברים. השירה חוגגת את המסמן כבורא המציאות. אך אצל זנזוטו מדובר במציאות לא נוחה, במציאות שמפוררת את היומיומיות ואת העוגנים החיוניים שלה. מדובר במציאות בה משתקף ללא הרף ממשי שבלתי נסבל לשאתו. כאילו המציאות מגלה את הפנים האמיתיות של דחף המוות. כאילו שהמסמן בורא המובן מגלה ללא מתווכים את הפנים הסופיות האחרונות של המובן: שהמפגש עם השפה עבור ההוויה המדברת הוא טראומה אמיתית, האירוע היחיד הראוי לשאת את השם של טראומה פרוידיאנית.

"שפה, לא שום דבר אחר, היא מה שחוצה אותי

ברדיפה וגעגועים ה ח ח ח

שפה היא ההבעה המגובסת

אשר צוברת

ישויות גזורות במספריים בדרך ללא כלום" (14)

באופן מקביל אם כן למרכזיות של המסמן, מתרחש בעבודה הזנזוטיאנית ביזור רדיקאלי במוקד של האני עצמו: האני כבר לא מרכזי. אכן, יש שם "סילוק", מעיר סטפנו אגוסטי, "של האני מהשדה של ההתנסות. מאחורי האני תמוקם, לא יותר מהשפה, אולם לא במימדים הסוסוריאניים של מערכת המונחת מעל העולם, כי אם בחשכתה ועד גבול מסוים, בסמיכות חומרית מאיימת של 'מסמניות'. זה המסמן, לא האני, אשר יוצר את המקרים והדוגמאות של הארטיקולציה של מה שנחווה, של החוויה (...). הכי הרבה, יהיה ניתן לומר כי המסמן, בשל היותו בלתי מחובר למובן הקיים מראש, אינו עושה דבר מלבד לעבד ריק של מובן שהוא הריק שבו מסתכמת המציאות: השסע" (15).

השפה מקבלת עבור המשורר ערך כפול: מצד אחד השפה היא כמו קוד, מקום של המודחק, של הידע ושל ההיסטוריה, המקום של האתיקה, רשת התווה את המציאות; אך מצד שני השפה כמקום של החסר בהוויה של הסובייקט, מקום של נוכחות אבודה מבנית, של חסר שהוא חסר רדיקאלי וחסוך מרפא, חסר המקרין באופן חישורי [רדיאלי] בכל התחום של החוויה.

"שמתי את עצמי כחוצץ לתנועת החסר החישורית  [הרדיאלית] הזאת

הצמרמורת הראשונה של הטיפוס, של ההבנה,

מזנקת על פי הסדר, קוראת תיגר: זה הכול" (16).

התפוררות השפה הולכת, אם-כן, אצל זנזוטו, יד ביד עם התפוררות המציאות והתפוררות האני. לא מדובר בכלי ספרותי, בפיקציה רטורית. מדובר, לעומת זאת, בעמדה סובייקטיבית שהמשורר מאפיין במונחים של אימה: "האימה של יום אחר יום", כפי שהוא כותב. כאן הכתיבה שלו "נרשמת בשני מופעים: כהמלטות מהאימה, וככלי קיבול לעיבוד עקרון ההתנגדות" (17), שהוא גם שם של שיר שלו: "רטוריקה אודות: התפזרות במנוסה, עקרון 'ההתנגדות'" (18).

השירה שלו היא היווכחות בהתפוררות של האני תחת מהלומות המסמן. אולם המשורר אינו מוצא את עצמו מחדש, מתמודד עם תבוסה, שם קץ לאימה. אין ברשות המשורר, לדוגמא, את התחבולה של האגו הג'ויסיאני.

לכן השירה שלו הופכת לקריאה, למכתב, למרות שזו אף פעם לא באמת נשלחת. לכן אנו חוזרים ומוצאים באופן קבוע באדם-משורר כמיהה אל אדם-פסיכואנליטיקאי. "אני זוכר", אומר זנזוטו,  "שהבחנתי בעותק של   La Psychanalyse ודפדפתי בו בהתלהבות". ואז, כפי שהוא אומר, הכתבים (Écrits) המיוחלים "שגרמו לי טראומות אמיתיות" (19).

השימוש בלאקאן הוא בהחלט "מילת קריאה", שהיא הן כותרת  אוסף של המשורר בן זמנה של ההוראה הראשונה של לאקאן, אך הוא גם "כותרת", כפי שכתב זנזוטו, "המקבילה ללא ספק לדבר המפנה למשהו לאקאניאני" (20).

האדם-משורר פונה לאדם-פסיכואנליטיקאי. הוא פונה אליו באמביוולנטיות. הוא כותב בטקסט "באתרי לאקאן": "מכיוון שידעתי זה מכבר על בסיס מסוים, תחת השפעתו של כוח מיידי של רוע בפועל, של דה-ראליזציה בפועל (...) יכולתי לקבל בשקט את הגיחות הבלתי רגילות של לאקאן לגבי הריק, הריחוף שלו אל אלו שעבורי נותרו גהנומיים" (21). ובכל זאת למרות חוסר האמון ב-"מי שהולך בין מפלצות עם בטחון יחסי", אולי "בגלל שהוא עצמו מפלצת, שהוקמה זה עתה" (22), ומעבר ליומרתו להרוס את עצמו לאורך המהלך, בכל זאת האדם-פסיכואנליטיקאי מקנה לאדם-משורר ערך ייחודי לגמרי מכיוון ש "בשיח הלאקאניאני, מעבר למתח ההרסני המוקדם לאורך ההתקדמות שלו", נגלה מחדש "רצון בלתי יאומן לקשר ולהישרדות, הזרקה של קטעי אמת מדויקים כמו חיצים שקולעים בול" (23).

"אם פרויד היה בעל הבנה עצמית של הנוירוזה, לאקאן היה בעל הבנה עצמית של הפסיכוזה: אם הראשון, יותר מלהבריא, הצדיק או נתן מילים 'ל' נוירוזה (שלו), השני אפילו הילל את 'ה' פסיכוזה (שלו), למעשה יישב את החסר במקום של האגו" (24).

מהלך זה, של "באתרים של לאקאן", מביא אותי לסכם דרך השוואה מהירה בין זנזוטו לג'ויס.

האגו עליו מדבר כאן זנזוטו הוא עבורו חלום. האני שלו נופץ לרסיסים ונותר לו רק חסר, רק חור. האין של ג'ויס, לעומת זאת, האגו הוא שמחליף את הטבעת שמחברת את היחידות המפוזרות של גוף השפה.

יהיה זה המפגש של בן האנוש עם המסמן שמחולל טראומה, מזכיר ז'.א. מילר בסמינר על ג'ויס שפורסם בגיליון מס' 23 של "הפסיכואנליזה": "ג'ויס מראה לנו שהטראומה היא מההתנגשות של השפה בהוויה המדברת. ג'ויס מראה לנו באופן טהור את המהות של הטראומה, שהיא הטראומה של הלשון" (25). ואנו יכולים לומר, כי כמו ג'ויס, גם זנזוטו מראה צד טראומטי זה של הפגיעה של הלשון בגוף ההוויה המדברת.

אך להבדיל מג'ויס, זנזוטו לא מצליח לקחת מרחק מהטראומה הזו, לא מסתכן להפיק ממנה את מה שמפיק ג'ויס, לא הופך אותה ל "סינטראומה", אם להשתמש במונחים של לאקאן. לא מסתכן לעשות מזה סינטום מחֲייה. ג'ויס מוחץ את השפה. זנזוטו נמחץ. עבור שניהם הפגיעה של הלשון היא הטראומה, אישית גם אם כללית; אבל האחד יוצא מנצח והשני מנוצח. בוודאי, מהות הטראומה עבור כל אדם הינה ההתנגשות בשפה. כל אדם אם כן נמחץ תחת השפה. גם אם באופן כללי האדם "הנורמאלי" לא יודע מזה ולא רוצה לדעת. ורק האנליזנט, אם יהיה לו מזל, יכול לפענח את האופן שבו הוא נמחץ. כעת, המסתורין הוא ללא רעלות אצל ג'ויס וזנזוטו; אבל כל אחד מהשניים מציע פתרון אחר: ג'ויס משתמש באגו שלו, אגו שחסר אצל זנזוטו.

לכן ג'ויס, המשתמש באגו שלו כמו אותו סינטום שהוא נקודת הכוח והסיפוק שלו, לא מחפש שום אחר גדול ושום אמת. בניגוד לו, אצל זנזוטו, העירום בחסר שלו, מפציעה הכרחיות מוחלטת של אמת (אמת היסטורית ואתית), מפציעה הכרחיות מוחלטת של אחר גדול להישען עליו ב"קריאה" קבועה, גם אם עולה כל הזמן על שרטון. החסר שלו לא יכול להישמר ללא האחר הגדול ועוד פחות מכך בחסר של האחר הגדול.

בזאת אנו עדים לניסיונות שונים מצד המשורר להמציא מחדש אחר גדול (אם לא של הספרות לפחות של האתיקה ושל ההיסטוריה) ההכרחי לו כנגד היחס אל הלשון המשגעת. וכך אנו רואים באופן קבוע את המשורר נאבק בניסיון לקשור יחד את הביחד המפורק: בין אם מדובר בשיר שיהיה בעיקר כתיבה, ובין אם זה שיר שאינו שפה כפי שהוא הדיאלקט המנסה את ההרפתקה של ה-מעבר לשפה  – אני זוכר את הכותרת "שפה אחרת, גבוהה, מחוץ ללשון?" (26) – מנסה להגיע לצומת זו  דרך השירה שלו.

"מה אכפת לי עכשיו מהשפות?

אבל כן, במקום זאת,

מכמה שירים קטנים שלא הייתי רוצה ללמוד,

אבל עדיין לחיות ולמות בהם – זה מה שמעניין אותי,

זה, וגיליון נייר (...)"  (27).

אני רוצה לסיים במילים בהם זנזוטו, איש המיוסר מהמפגש עם השפה, מסכם בטקסט שלו על לאקאן: "אני חושב שמתאים בכל מקרה לקוות מזו שלו - מהשפה של לאקאן – לאי תקווה" (28) (28).

תרגמו מאיטלקית: אורנה קסטל וסמואל נמירובסקי

(1) S. Agosti, "Introduzione alla poesia di Andrea Zanzotto", in A: Zanzotto, Poesie (1938-1986), Milano, Mondadori, 1993, p. 30.

(2) J. Lacan, Le Séminaire V, Les formations de l'inconscient (1957-1958), Paris, Seuil, 1998, p. 64.

(3) Ibidem, p. 122.

(4) Ibidem, p. 116.

(5) Cf. Ornicar ? digital, n. 13.

(6) J. Lacan, op. cit., p. 117.

(7) Einaudi, Torino 1966, p. 585.

(8) S. Agosti, op. cit., p. 12.

(9) Ibidem, p. 11.

(10) Ibidem, p. 18.

(11) A. Zanzotto, "La perfezione della neve", Poesie (1938-1986), Milano, Mondadori, 1993, p. 153.

(12) J. Lacan, op. cit., p. 55.

(13) A. Zanzotto, "Prima persona", op. cit., p. 105.

(14) A. Zanzotto, "Alto, altro idioma, fuori idioma?", op. cit., p. 303.

(15) S. Agosti, op. cit., p. 19.

(16) A. Zanzotto, "La perfezione della neve", op. cit., p. 152.

(17) S. Agosti, op. cit., p. 13.

(18) A. Zanzotto, op. cit., p. 171.

(19) A. Zanzotto, "Nei paraggi di Lacan", Aure e disincanti nel novecento letterario, Milano, Mondadori, 1994, p. 171-2.

(20) Ibidem, p. 171.

(21) Ibidem, p. 172.

(22) Ibidem.

(23) Ibidem.

(24) Ibidem, p. 174.

(25) J.A. Miller, "Lacan con Joyce. Seminario di Barcellona II", La Psicoanalisi, n. 23, Roma, Astrolabio, 1998, p. 44.

(26) A. Zanzotto, op. cit., p. 303.

(27) Ibidem, p. 304.

(28) A. Zanzotto, Aure, op. cit., p. 176.