25/3/15

האוויר אובייקט מייסד של ה-parlêtre-

Samuel Basz

"ה- האורגניות הנשימתית לא מטופלת כראוי, אמנם אין ספק שהיא נכנסת לפעולה דרך העווית" – לאקאן (1)
"...גופתך והאוויר שמסביבו. כף הרגל נוגעת ברצפה בזמן ששאר הגוף במגע עם האוויר. בנקודה הזאת מתחילה ההיסטוריה, בגופתך, ובו, הכל יסתיים"
פאול אוסטר, "יומן החורף".

סובייקט ו-parlêtre

הסובייקט במונחים בפסיכואנליזה רק עולה לדעת ביחס לסדר של המסמן, עד כדי כך שאם אפשר היה לעצב את יסוד כינון הסובייקט – מהיוולדותו - עם פעולות טרוף ניכור והפרדה, הדבר היה מותנה במסמנים שבשדה של האחר הגדול.
האובייקט (א), גורם מפריד מהסובייקט מול האחר הגדול, לא מאפשר אלא להוות, לפחות מבחינה לוגית, את האחר הגדול כאל המקום של המסמן.
ולכן, האובייקט (א) לא יכול אלא לשאת את עמדה המראה מראית העין, תוצאה של שרשרת המסמנים היות והיא יוצרת את האובייקט של הסיפוק העצמי, כל עוד שהסובייקט הינו האפקט-אמת של אותה שרשרת.
סובייקט חולף, בלתי יציב, נתון לשינויים, שסוע בגלל הערך היחסי של המסמנים המעצבים אותו פעם אחר פעם – בסופו של דבר סובייקט מחוק - , שבקושי מקבל יציבות בעזרת הפנטזמה שממסגר את "קיומו הלא מובן והטפשי" (2).
אין בנ"ל ערך כלשהו עבור ה-parlêtre , מושג שבהוראה האחרונה של לאקאן מלווה לדיוק של תקנון האיווי והעיבוד המושגי של הסנטום
בנוגע ל-parlêtre, הפרספקטיבה של לה – לשון – כל זמן שהוא אינו מבנה, הוא פותח את האפשרות לחקור את הפעולה בה הוא מיוסד וכמו כן את מצבו כאובייקט כקשור אליו, שנוגע לו.
ננסה להדגיש איך ה-parlêtre אינו קיים בלי הגוף שנובע מאותה הפעולה בה הוא מעוצב ככזה.

האוויר "הוא לא חינם"
ברפואה, הגוף מדבר לא רק דרך הסימנים שאפשר להשיג שמשיגים מהאורגניזם, אלא גם בבדיקה סמיולוגית שכוללת מכשיר כלי חשוב ביותר: החקירה.
פעילויות חבריות אחרות (אומנותיות, של ניחוש, אידאולוגיות, פסיכותרפיסטיות) בונות, כל אחד בדרך שלה, קודים שמאפשרים להבין מה שהגוף אומר.
בפסיכואנליזה הגוף אינו גוף מדבר, אמנם מי שמדבר בפסיכואנליזה לא עושה זאת אלא דרך הגוף.
וזאת הנקודה בה, דווקא בחיבורה עם הדיבור, כדאי לקחת בחשבון את האוויר כאובייקט של דחף, בתנאי שלא נמנעים מלהודות בכך שהדחפי שבאוויר כאובייקט הוא משני – כפי שנראה בשלב מאוחר יותר – ביחס לעמדתו כאובייקט של הלא מודע הממשי.
בהחלט, לא האיווי של הבלה-בלה וגם לא הסיפוק משימוש ה-לה-לשון, ולא התוצאות הרגשיות של העמדה האפוני של מבנה הקול או ההדים שאפשר לזהות בגוף כתוצאה מהדהוד המילה, אפשר לדמיין אותם מבלי לקחת בחשבון שה- parlêtre כברשילם את המחיר של המועקה.
כאשר הכוונה היא להוריד את הערך של ביטוי כלשהו, משתמשים במשפט העממי הבא: "פלוני מדבר כי האוויר הוא חינם" . אבל המשפט לא נכון כאשר אנחנו מבינים שבפסיכואנליזה האוויר הוא אובייקט קרוב מאד למועקה. אם לאקאן מתייחס אליה כאל אפקט שאינו מרמה , זה בגלל ש- מלני קליין כבר בזמנה נתנה תוקף לפסיכואנליזה באופייה המייסד.
במובן זה האוויר לא שייך לסדרת האובייקטים (א) הלקאניאנים, אין לפרש זאת כי אינו משתתף כאל מבנה אובייקטאלי וככזה אפשר לממקם אותו בדרגת אפס באותה סדרה.
אובייקט מחוץ לסדרה, האוויר טופל על ידי לאקאן בצורה גלויה בסמינר על המועקה .
פרקטיקה שמשתמשים בה בתדירות רבה ומוכרת בשם "משחק החנק" נחשבה כמגיפה ע"י המרכז לפיקוח מחלות בארה"ב וגם ע"י הארגון הפדיאטרי הארגנטינאי.
בסלטה פרובינציה בצפון ארגנטינה, מתו ב-2010 מספר לא מבוטל של צעירים הקשורים למשחק החנק. כוונת המשחק היא לגרום להיפו-כסי החוסר חמצן מוחית שמאפשרת להתנסות בחוויה של אקסטזה.
המשחק מאד טיפוסי למאה ה-XXI : בעבודת מחקר שנעשתה בקנדה ב-2007 נמצאו וידאוים שכוללים 279240 ביקורים בהם יש הוכחות שב-55% של המקרים היו אפיזודות של פרפור.
האינדיקציות של לאקאן בנוגע ל- ארוגניות הנשימתית מאפשרות למקד את היסוד ה- הדחפי של הפרקטיקות הנ"ל ולהתקדם בהבנת האוויר כאובייקט בקליניקה.
לא מתביעה, ולא מהאיווי, אלה של המועקה
זה מפתיע שכל הסימנים שנותן לאקאן ב-" " בסמינר על המועקה על מנת להתחשב באוויר כאובייקט, לא מסתיימים בכנסתו בתוך הסדרה שהוא בעצמו מרחיב כאשר הוא מוסיף את הקול והמבט.
בשיעור האחרון של הסמינר, במסגרת המשתנים שבהם לאקאן עושה שימוש באותו זמן, האוויר נמנה בין היסודות, דרגה אפס בסדרה שמביאה טופולוגיה של גבולות בגוף.
לאקאן מדגיש את הערך שבטקסט מאת אוטו רנק "טראומה של הלידה" שמטפל ביסוד הפיסיולוגי של היגון.
עבור לאקאן ה-"רוח" היא היסוד הקיומי והרגש שחווים כתוצאה ממנה, אשר מגדיר קודם כל התקנון של האובייקט. הגבול האובייקטיבי שקיים בין החזקת החיים דרך החמצון שנובע מהאם לבין תחילת הרפלקס הנשימתי מתגשם במחיר של מועקה והופך את האוויר לאובייקט שמתקין טופולוגיה תוך גבולות חיוניים.
האוויר בתפקידו כנוכחות של החסר, או כחוויה קינסטתית, הוא התגלמות הקלינית של מצבו כאובייקט.
לאקאן מותח ביקורת על יונס –דף עמ' 322 ב-"סמינר המועקה " – בגלל שהוא מאזן את ערכו של משקל הנשימה כאשר טוען שהיא "טבעית".
אבל – מדוע לאקאן לא מכניס את האוויר בתוך הסדרה של האובייקטים (א)?
ההיפותזה היא שהאוריינטציה של לאקאן מושתתת על לבסס את התקנון מעמד של האובייקט בלוגיקה של האיווי ושל התביעה , ובמובן הזה האופי החיוני, הטרום מבני, של האוויר ממקם אותו מחוץ לכל סדרה.
החל מההרהור של מילר בנוגע להוראה הכי האחרונה של לאקאן, ניתן תוקף לשימוש האובייקטלי של האוויר בקליניקה.

הפסקה עוויתית של הזרימה הנשימתית
כך נפתחת הדרך להתייחס אל האוויר כאובייקט ששייך לבלתי מודע ללא מודע הלא טרנספרנציאלי. המעמד של התקף המועקה של והמועקה הממשית י שייכים לו בעצם מהותו.
אם עבור לאקאן הרגש לא מרמה זה בגלל שכבר בזמנה של מליני קליין הפסיכואנליזה נתנה תוקף לאופייה המייסד
זה בעיבור עם הדיבור שכדאי להתייחס לאוויר כאובייקט של של דחף, בתנאי שלא נמנעים מלהכיר בכך שהדחפי של האוויר כאובייקט הוא דבר משני לגבי התקנון המעמד שלו כאובייקט של הלא מודע הממשי.
במקביל לתפקיד האוויר כאובייקט של היגון של מועקה יש לשקול את המעמד המטפסיכולוגי שלו כאובייקט גרעין ממשי של ה-"אני" – גופתי גופני – וכלכלי כאובייקט של הדחף המתייחס לכסף ליבידינאלי ספציפי, על מנת להצדיק שבמידה וה-parlêtre לא תדבר ללא הגוף , הוא ישלם את המחיר שנובע מלייצר את האוויר כאובייקט של המועקה.
בטקסט של מילר "הפרטים הנפלאים" הוא עומד מול השאילה הוא שואל את עצמו מעוניין איך ההתענגות מתעניינת בסרוס , איך הסירוס מגיע להתענגות , ומציע סכמה בה הוא ממקם "קופסא שחורה " בין ההתעגנות והסירוס. שחורה בגלל שאין דרך לנחש איך זה פועל. ההתענגות מופיעה בכניסה (3). וביציאה יוצאים עם הסורס .
אם הסירוס ממחיש חסר – איך אם כן להבין את ההתענגות במסגרת הלוגיקה הזאת? ואז מילר עונה במלים הבאות: "עלינו להניח שההתענגות הראשונית הזאת , היא מושלמת, חיובית אפילו טבעית וכתוצאה מזה מיסתורית " . הוא מוסיף שאפשר לסווג את ההתענגות הזאת כשלמות, התענגות שלאקאן קרא לו "אחד" כדי לסמן שהוא קודם לקשר עם האחר הגדול.
מילר מראה שה-אדיפוס שפרויד מתייחס אליו כה-"כיצד" של תפקוד הקופסא השחורה עובר טרנספורמציות שונות אצל לאקאן בגלל שבשבילו הסירוס משנה את מעמדו במידה ולא רק הוא מופרד מהאדיפוס אלא מכל מימד סמבולי :
מה שנמצא בתוך הקופסא השחורה זה טרום-מבני, מדובר בלה – לשון ללא חוק. בלי חוק.
אם אנחנו מתייחסים לכך שהתפקיד האפקטיבי שלה הוא להשמיע קול שיגרום
ל- הפסקת העוויתית של הזרימה הנשימתית, אז החיתוך הצמוד אליו מפריד את האוויר בתור אובייקט.
חרדת סרוס לא אדיפאלית
האוויר בתור אובייקט, הוא איננו אובייקט של הביקוש של התביעה או של האיווי, אלא של המועקה . ושכזה מאפשר לנו להבין איך ההתענגות הראשונית , החיוני, המושלם ואפילו הטבעי הזה, מקבל את התערבותו לא של המלה כמסמן, אלא דרך הבעה שהתנסה בצורה אפקטיבית ע"י חלקים של הלה – לשון.
היעילות של האובייקט אוויר בתור אובייקט של של המועקה מאפשר להבטיח שמדובר בחרדת,סרוס לא אדיפאלית היות ומכונת ה-לה- לשון מקדים כל רישום
הנ"ל הוא תנאי הכרחי, כדי שבתוך רגש ענק כזה אפקט שלא מרמה המועקה תהפוך לסיבת" תהפוך את ההתענגות לסיבת האיווי " (4) וינסה את הזיקה לאחר החל מה " אחד " .
מבחינה זו, האוויר, כאובייקט בפסיכואנליזה, מאפשר לנו לשפוך קצת אור לתוך הקופסא השחורה של מילר.

עם פרויד
ב—"פרויקט לפסיכולוגיה עבור נוירולוגים" מ-1895, פרויד מגדיר אפקט לשאריות של החוויה הראשונית – הטראומתית – של הכאב.
הכאב נחשב כחוויה הקשורה לכישלון של הדיספוזיטיביים של המסך מול כמוניות של היפרטרופיה שמחוררים את אותו המסך. פרויד טוען: "בזכות חווית הכאב, הדימוי – זיכרון של האובייקט העויין - שומרת על ההקלה המיוחסת דרך מפתח העצבונים, שבאמצעותו משתחרר אי הנחת לתוך הרגש ".
הרישום הוא זה שרושם את פעולת היסוד של המערכת הנפשית : נ ההדחקה הראשונית. . לא מותירה עיכבת זיכרון בנפשי . . מה שכן עושה הוא להתקין סימן חסר רפרזנטציה ואשר תנאי לכל הדחקה שתבוא לאחר מכן.
מה שעוצר את הנשימה.
עבור לאקאן, האפקט הוא התוצא בגוף כתוצאה בהשפעת הלה-לשון
מצד שני הדיבור, בהיותו מבנה, הוא מערכת התענגותית אמתית שמכניסה סדר או רישום מווסת מול ה-לה-לשון. במסגרת סדר זה , מיתרי הקול רוטטים מהנאה בזמן שמשרתים את האדון שקובע את המבנה...
מההתענגות הראשונית הזאת נשאר עודף שלא ניתן לצמצם ומלווה כל הוצאת מילה. כל הוצאת מילה היא פעולה היא דחפית היות ויש בה הנאה בשינוי, בהפסקת הקצב הנשימתי שבהכרח מלווה את הדיבור.
הקצב הנשימתי נמצא תמיד פנוי ועלול להיפגע כתוצאה מהסמלי והדמיוני. מה עוד הוא המתח – של ושל הקזינו, של השלכת כדור פנדל, של גילוי דו"ח היסטופטולוגי, של אינטואיציה באשר להתערבות קרובה של האנליטיקאי , או של הדו-שיח הרומנטי – אלא זעזוע שגורם לקוצר נשימה?
פנטזיות הכליאה , התרגשות מינית עם קוצר נשימה שנגרם בכוונה, קלאוסטרופוביה, התפרקויות הפיהוק, פנטזמות החנק, האנחה, נשב וויטלי, האנקות, שאיפות ואספירציות של סמים מרעילים, מועקה שמלווה את קוצר הנשימה שגורם למועקה , " המועקה של קוצר הנשימה " בגמגום, חסר שיווי משקל ב-"עמוד האוויר" אצל הזמרים, הם כולם מצביעים על אירועים שמתרחשים בגוף.
מפתיע לראות איך מתקבלות ביננו התרגילים של השירים המזרחיים שרואות בקינטיקה הנשימתית את צירן התאורטי והמעשי.
הפרספקטיבה התאולוגית של ישו הפנאומטי מוכיחה בדרכה היא את היעילות של הטקס הליטורגי כאקט בפני עצמו (5).
האוויר, הנתפס במעמדו כאובייקט הוא עודף של הפעולה המטפורית שבאמצעותה הגוף מחליף את מקומו של האורגניזם ונרשם כאובייקט של מועקה , מה שגורם לכך שהדיבור, הבעת הקול, לא יבוא אלא מגוף שנוצר בליבידו.
הסיבה שמתבטאים עם הגוף היא בגלל שהאוויר לא חינם, המחיר שמשלמים הוא המועקה שקיימת בגוף הליבידיאנלי , שהוא יכול להשתלב בצורה סימפטומטית עם הממשי , עם מה ששייך לסובייקט: הגוף שבאמצעותו הוא ומתענג ומענג את עצמו , ואשר בו מאורעות הגוף יכולות לא להיות עינוי תמידי ומופרדת מהאורגניזם.

(1) לאקאן " שאלה פרלימינארית לכל טיפול אפשרי של הפסיכוזה". כתבים 2. "מאה XXI" הוצאת לאור, בואנוס איירס, 1987, דף 531.
(2) "הפיכת הסובייקט ודיאלקטיקה של האיווי". כתבים 2, מאה XXI הוצאת לאור, בואנוס איירס, 1987, דף 797.
(3) "ג'ק אלן מילר " הפרטים הנשגבים" . Paidos, בואנוס איירס, 2010, דף 186.
(4) ג'ק אלן מילר " המועקה הלקאניאנית" . Paidos, בואנוס איירס, 2007, דף 88.
(5) "אגמגם גיורגיו" , אופוס די- "הארכאולוגיה של המקצוע", בואנוס איירס, 2012, דף 67.

תרגום: סולי פלומנבאום
עריכה: אביגל צ'מרינסקי

Moments De Crise of Crisis- Yair Tzivoni

17/3/15

http://www.amp-nls.org/page/gb/49/nls-messager/0/2014-2015/1901

15/3/15

הגוף המדבר-על הלא מודע במאה העשרים ואחת הכנס העשירי של החברה העולמית לפסיכואנליזה-

הצגת הכנס והכרזה שלו על ידי המנהל שלו מרקוס אנדרה ואירה

תרגמו: דיאנה ברגובוי עם אחינעם מצר גור

גופנו אומר לנו דברים בכל רגע. עבור הרופאים, סימנים אלה מספקים מידע ומלמדים על מצבה התפקודי של המכונה. למרות זאת., הגוף יכול לומר לנו דברים רבים יותר מכיוון שהוא גם ההיסטוריה החיה שלנו, תוצר של כל מה שסימן אותנו וכונן אותנו במפגשים שלנו, אפילו לפני שנולדנו.

זה מה שפרויד גילה וכשנוגעים באמירות אלה של הגוף - לא רק עובדות של דיבור אלא גם של תחושות וחלקי דימויים (images) - אנו נוגעים בעצם חייו של הגוף והתענגותו.

מה מביאים בחשבון מתוך מטר מילים זה היורד עלינו? מה מוטבע בנו ויהיה חלק מאתנו תוך שהוא מכונן אותנו כסובייקט? הרי אחדות גופנו איננה נתונה מראש; נידרש מישהו, האם או מי שמטפל בנו, כדי שלאט לאט תוקנה קונסיסטנטיות, ורק כשאני מסוגל לחיות את נחיל התחושות והמחשבות החודרות אלי כאילו הן שלי, הגוף הזה, שעד אותו רגע רק דיברו עליו, הופך לגוף שמדבר, הגוף שלי.

בימינו, כל מה שהיווה משענת לאחדותה של ההזדהות הדמיונית עבור המסירה של המשמעויות של הקיום עלול להיות מוחלף על ידי פריצתו של לגיון כל סוגי הידע, שמאז גוגל (Google), מתערבים בזמן אמת בסביבת הילד. אם כך, אנחנו יכולים לשאול האם לא השתנה משהו בראי של האחר.

קודם כל, זה מה שהכרזה שלנו רוצה להראות. היא תוצר עבודתו של ויק מוניס (Vik Muniz), אומן ברזילאי שלקח תמונה קלסית של אקרסברג (Eckersberg) ויצר אותה מחדש בעזרת קרעי נייר ממגזינים. האומן מכנה את סידרת הדמויות שהעבודה הזו היא חלק מהן: 'מראות של נייר'.

עבודה זו מעוררת בנו תחושה מאוד עכשווית: דימוי העצמי נשמר רק אם מסתכלים עליו מרחוק. אין מדובר בדעה הרווחת ש״ברגע שמתקרבים רואים את הפגמים והסודות המוסתרים״, אלא שאנו רואים במיוחד עד כמה דימוי העצמי, כולל הגוף, מפוברק.

אך, הכרזה מצביעה גם על משהו אחר (המתגלם באמצעות הכותרת הצפה במקום כלשהו בין הדימוי לביננו). היא מציעה את נושאו של הכנס שלנו: הגוף המדבר: הלא מודע במאה העשרים ואחת.

לא מדובר על הגוף כפי שתיארנו אותו עכשיו, זה אינו הגוף המדובר או הגוף שרכש את יכולת הדיבור, אלא הגוף המדבר.

אימוץ הימורו של הלא מודע משמעו קבלת ההנחה הבאה: מה שמשמר ומאחה אותנו כאחד איננו מה שהראי מחזיר אלינו אלא המציאה של משענת הזו בריבוי השופע של דמויים מעורבבים וקטעי שיח.

בשעה שהמשימה מובאת עד תוצאותיה מרחיקות הלכת ביותר, בכל פעם שמתקרבים מאד להתענגות המהותית של הגוף, כשמתקרבים אל דבר-מה השומר על מישהו בחיים, אל נקודת הסינגולריות האחרונה שלו, אין פוגשים אחדות כלשהי. תמיד מוצאים משהו שמורכב בו זמנית משפה ומהתענגות (מה שלאקאן יכנה-lalangue). אנו מגלים זאת עם עדויותיהן של מי שהביאו את האנליזות שלהם עד לנקודה זו ואשר מונו כאנליטיקאים של האסכולה בעקבות הצגת התנסותם בדיספוזטיב של הפאס.

מה קורה עם הגוף? עם הפאס, גופנו הופך ״קולאג׳ סוריאליסטי אמיתי״ (כפי שלאקאן אומר בסמינר 11 בהקשר לדחף). הוא נהיה קצת כמו הקולאג' של האישה בכרזה.

אך יש משהו שיוצר הבדל בין הגוף המבותר של היום לבין הגוף כפי שהאנליזה גורמת לנו לחשוב עליו: מפני שהאנליזה חושפת בפנינו את המידה שבה אנו נשענים דווקא על פיסות מפוזרות של התענגות שהן בו זמנית פיסות של שפה.

הן אינן כה רבות. לאורך המפגשים נוכחים לדעת שיש משהו בהם שחוזר - כתו מוזיקאלי מכוון שמתעקש ללא הרף במנגינה (וכאן אין זה מקרי שלעיתים קרובות אנו מדברים על הקשה כי מדובר בדבר-מה שאינו נושא מובן רב אלא מופיע בחזרתיות מסוימת ברצף האמירות שלנו). בעקבות לאקאן נשיים זאת כ-הסינטום.

מנקודת מבט זו, לאישה בכרזה יש גוף רק כי הסנטום, אותה מכה ראשונה של השפה על החי, הופכת למילה ומילה מתחברת עם אחרות בשרשרת ומרכיבה מוזאיקה שפתית שיוצרת אשליה של אחדות. לכן, העובדה שהיא מדברת היא זו המאפשרת שיהיה לה גוף ואפילו מאפשרת שתאמין שהיא הנה אחד. מכאן המונח שהציע לאקאן בסמינרים האחרונים שלו: הוויה מדברת (parlêtre).

כל זה אינו מניח שאנחנו יודעים כיצד להסתדר איתו. אנחנו רגילים יותר שסובייקט הבא לראות אותנו מניח שגופו הוא יחידה סגורה, שלמשל, אינו מקבל כל התערבות המנסה לשנותו כי הוא מאמין שהגוף הוא מקום קדוש לנפשו. הבה נקבל שאנו מתמודדים יותר ויותר עם גוף כמו זה של אותה אשה שאיננה מאמינה עד הסוף שזה גופה אלא שיש לה אחד שאותו היא מעבדת כפי יכולתה, ללא יכולת תמידית להשתמש במשענת שהסנטום שלה נותן.

אני מבין בצורה זו מדוע ז'אק אלאן מילר בהצגתו את נושא הכנס הציע לטפל בהתרסקות הדמיוני בן זמננו דרך הישענות על המושג הלאקאניאני של ההוויה המדברת ולהמר. נאמץ את הצעתו: ״נהמר על כך שכאשר אנו מנהלים אנליזה של ההוויה המדברת אנו כבר עושים זאת, רק חסרה לנו הידיעה לומר זאת״

אין מדובר רק ביצירת הנגדה בין הסובייקט לבין ההוויה המדוברת כאילו האחד שייך לעבר והשני שייך לעתיד, אלא בבדיקת האפקטים של החלפה זו בהווה, מאחד לשני בהתייחסות להתנסות הקלינית. מדובר ב'להיטיב לומר' מה שמתרחש בפרקטיקה שלנו כאשר הפרטנר שלה הוא ההוויה המדברת, זאת אומרת, כאשר פרקטיקה זו מכוונת יותר, או במיוחד, אל המדבר של הגוף ופחות אל מה שהדיבור הזה יוצר כנדמה (סמבלנט) של הזהות.

הפרקטיקה שלנו עוסקת יותר ויותר במשהו שונה מהחלוקה שלאורך כל הזמנים הומשגה כחלוקה המקובלת בין הנפש לבין הגוף.

ניתן לחשוב על חלוקה זו אצל מישהו שמחזיק בכוח רב ומתמוגג ממנו אבל רואה ששימושו ללא גבולות בקוקאין מסכן אותו, או הדוגמא של אותה אישה שאיננה מסוגלת להיות באהבה אלא כאובייקט מושפל, אבל שבו בזמן מצליחה בעסקים כפי שאיש אינו מצליח. מדובר אם כן בחלוקה של התענגויות, שתיהן של הגוף, ולא בחלוקה בין נפש לבין גוף.

עלינו להיעזר במתח בין סינטום ודרגש (escabeau) שז'אק אלאן מילר הציע באותה הרצאה, כי זה האחרון נשען על ״השלילה של הלא מודע״ המאפשרת להוויה המדברת ״להאמין ולחשוב את עצמה אדון להווייתה״. בהמשך ניתן לחלץ מהתרבות את הדרגש, כלומר "דבר מה שעליו ההוויה המדברת מתרוממת ועולה כדי להפוך את עצמה ליפה"(se faire beau) כדי "להתגנדר ולהתפאר". יהיה עלינו גם להתייחס מחדש לטריאדה שהוא מציע לנו כמשולש המורכב מרפיון השכל ((debilite, מחשבת השווא, והפתיות (duperie), כצירים קליניים אמיתיים ביחס לשלושת המשלבים של הדמיוני הסמלי והממשי במסגרת ההתנסות הקלינית עם ההוויה המדברת. בעצם, הסינטום קושר את רפות השכל הקיימת בתפיסת הגוף כאחד, את מחשבת השווא שמנסחת את מה שמאפשר להאמין בזה ואת הפתיות שבהיגררות אחר יכולתם לתחום ממשי אחד, ״ממשי שניתן להאמין בו בלי להצטרף אליו, ממשי שאין לו מובן, אדיש למובן, ושכזה שאינו יכול להיות אחר ממה שהוא״. האם יכולים אנו לומר שיש לנו גישה להתוויה זו בהתנסות הקלינית היום יומית? נראה לי זהיר יותר להשתמש בה כמפת הכוונה כדי לעבור דרך אופניו העכשוויים של הסבל, התהיות וההתענגויות שלנו.

זו דרישה קלינית עצומה, היא תתחיל עם המאמץ לצמצם את המרווח שנוצר לפעמים בין מה שקוראים לבין מה שכותבים ולבין מה שעושים.

רק קהילה כמו שלנו יכולה להציע משימה כזו.

הכנסים שלנו מדי שנתיים הם רגע של התכנסות עבודתה של קהילה זו, של החברים בחברה העולמית לפסיכואנליזה. אנו מפוזרים בכל העולם אך עובדים באותה אוריינטציה.

להבטיח שאוריינטציה זו נוכחת בחברה שלנו היא עבודתו הבלתי פוסקת של נשיאנו העוקב מקרוב על הכנתו של מפגש זה. בקרוב תהיה גישה לאתר הכנס שבו יימצא כל המידע הפרקטי הקשור לרישום ולדרכים להגיע. לבסוף, רצוני לומר לכם שברזיל, המקום המארח את הכנס, יכולה למלא תפקיד חשוב, זו ארץ שלוקחת ברצינות רבה, לטוב ולרע, את כוחו של הגוף, שיש לה מסורת של הפגנות ענק שבהן דיבורו של הגוף נוכח, מסדר ומחזיק בהמונים שלפעמים הנם מיליונים. החברים באסכולה הברזילאית של פסיכואנליזה עוקבים אחר מה שהוראתו של לאקאן יכולה לחלץ מנסיבות אלה.

נראה לי כי מה שחשוב הוא להבליט את מה שמתרחש כאשר המדבר של הגוף מופיע במה שבאמירה (dire) יכול לעורר צחוק או סקנדל.

האם אין זה מה שמסביר את מספרם הרב של משתתפים בימי עיון ובכנסים? אנו יודעים שניתן לקרוא הכל בגוגל ולראות הכל דרך הפייסבוק, אך כדי להיות בממד של ההימור, ההימור של מה שלא ניתן להאמר, של מה שאמירה יכולה לגרום כאשר היא פוגשת את הגוף, לצורך זה חייבים להיות שם נוכחים.

העובדה שהמפגש עם אמירה יכול לשנות את החיים, ממשיכה להוות אתגר לאנליזה ומכאן, כדברי המשורר, אין איזון (equilibre) אלא יש רק לוליינים (equilibristes), בשם אלה אני מזמין אתכם לבוא לפגוש את חברי ה-AMP בעבודתם בברזיל.

11/3/15

Moments de Crise of Crisis- Schlomo Lieber

9/3/15

Question d’École 21 janvier 2015 sur L’expérience du contrôle-Laure Naveau

L’analyste comme sinthome

Dans la perspective du prochain Congrès de l’AMP sur le thème, proposé par Jacques-Alain Miller, de L’inconscient et du corps parlant, comment saisir, comment attraper l’expérience du contrôle, du point de vue de ce corps parlant ?

Il arrive en effet que des affects – l’embarras, l’inquiétude, le souci – encombrent l’analyste dans son acte, sans qu’il s’en aperçoive. Et il n’est pas rare que ce soit lors du contrôle, dans le moment même du récit du cas qu’il fait à son contrôleur, que cela lui soit révélé, lorsque le corps parlant de l’analyste, en tant que parlêtre, se manifeste comme affecté par la langue.

C’est alors ce corps affecté que l’analyste découvre qu’il apporte au contrôle, et c’est cette découverte qui va lui servir de boussole pour rectifier son acte.

Lors de la première soirée de la Commission de la Garantie à l’ECF le 2 décembre 2014, Esthela Solano a souligné que c’est bien souvent l’empathie, la compréhension, la solidarité discrète avec son patient, qui peuvent, malgré lui, entraîner l’analyste dans ce qu’elle appelait finement « les embrouilles de la mentalité ».

De son côté, Marie-Hélène Brousse a évoqué la position d’aveuglement dans laquelle peut se trouver, à son insu, l’analyste face à certains patients, et comment le contrôle peut le dégager de cette position, dans une sorte de réveil.

Il se trouve que ces affects, ces embarras, ces vibrations du corps de l’analyste, peuvent survenir, par exemple, lorsque l’analyste parle à son contrôleur d’une adolescente qui peine à trouver sa place au sein d’une constellation familiale trop symptomatique, et qu’elle risque de s’en éjecter trop violement ; ou bien lorsque ce même analyste lui parle, en contrôle donc, d’une patiente dont l’enfant s’est lui-même mis en danger vital, et qu’elle a ainsi failli le perdre.

Dans ces deux cas, il est apparu qu’à un moment tout à fait imprévu du contrôle, la voix de l’analyste en contrôle a vibré d’une façon telle que l’émotion s’y est entendue.

L’analyste contrôleur a alors pratiqué, sans rien dire, des séances de plus en plus courtes. Et il s’est avéré que ces coupures répétées dans le récit du cas, ont permis une rectification de la position de l’analyste qui a dès lors cessé, par exemple, de s’intéresser à l’enfant symptôme d’un autre corps, et a pu ainsi s’interposer dans cette jouissance en trop de sa patiente avec son enfant. Par exemple, en trouvant les mots qu’il fallait, pour qu’elle consente à le conduire chez un autre psychanalyste avec lequel, à l’occasion elle pourrait s’entretenir de son enfant.

À partir de cette expérience, c’est précisément à ce prix-là, celui de la coupure du contrôle, qu’un bon usage du sinthome est devenu possible, au sens où l’analyste, ainsi que J.-A. Miller l’indiquait dans son Cours « Choses de finesses… » du 17 décembre 2008, peut ainsi devenir lui-même un sinthome pour son analysant. Pour cela, disait-il, il lui faut « savoir jouer à l’événement de corps ou au semblant de traumatisme », tout en s’y soustrayant, afin que, par ce sacrifice de jouissance, il devienne lui-même, pour son patient, un bout de réel. Jouer tout en refusant la jouissance du jeu, en quelque sorte.

C’est un sacrifice, un sacrifice de jouissance, car, lorsque nous sommes touchés, émus, par le dire de l’autre, le phallus est dans le coup, notait encore J.-A. Miller.

Et c’est cet en-trop de signification phallique que l’expérience du contrôle peut alors être amenée à réduire.

De la même façon, soulignait-il, pour que sa parole acquière de la puissance, pour qu’elle puisse être « créationniste », il faut que l’analyste en contrôle apprenne à se taire. Il faut que sa parole soit rare afin qu’elle puisse porter, afin qu’elle puisse retenir l’attention du patient, même si, comme Lacan l’a indiqué dans son texte sur l’esp d’un laps (« Introduction à l’édition allemande des Écrits », page 571 des Autres écrits), quand on y porte attention, à sa parole, on n’est plus dans l’inconscient.

Or, pour parvenir à cette rareté de la parole, il faut, me semble-t-il, dans sa propre analyse, s’être soi-même distancié du sens, du trop de sens qui affecte le parlêtre et supporter le réel qui, dès lors, surgit de cette distance, de ce hiatus entre l’inconscient et le sens, sans plus s’en défendre par aucun affect du corps parlant.

Ainsi, l’analysante dont l’enfant était en danger, s’est-elle mise à parler de son corps à elle, de son corps de femme que, par ailleurs, elle rejetait, un corps marqué lui-même par la jouissance perverse d’un autre qui avait fait événement de corps dans son enfance. Le rejet de cette jouissance traumatique s’était dès lors déplacé vers le rejet de son enfant, répétant ainsi la malédiction familiale sur plusieurs générations.

Le point vif serait alors, me semble-t-il, que l’analyste parvienne, par l’intermédiaire du contrôle, à obtenir de lui-même qu’il se désiste de toute intention, qu’il se fasse, comme le formulait J.-A. Miller dans son Cours du 11 mai 2011, « plus humble ».

Pour aller au-delà du désir de l’analyste qui, dès lors, serait encore un en-trop, il s’agirait alors de savoir se faire soi-même sinthome de son patient. Dans une sorte d’ascèse, de « tao de l’analyste », ainsi qu’Éric Laurent l’avait indiqué dans son commentaire mémorable de Lituraterre, au Cours de J.-A. Miller sur « L’expérience du réel dans la cure analytique », il s’agirait, en fait, savoir se tenir à sa place, là où il y a eu rupture, là où il y a eu cassure. Savoir, donc, se tenir là, à la place du sinthome, de l’irréductible du sinthome, du trait du Un qui se réitère, mais pour un autre que soi !

C’est à la lumière de cette nouvelle perspective que l’on pourrait aussi relire la proposition de Jacques Lacan au sujet de l’acte analytique (je cite) :

« C’est à la limite de l’incurable du sujet que l’analyste s’offre à reproduire ce dont il a été délivré », dans cette destitution subjective où il tempère, où il se soustrait de toute passion, de tout affect, au-delà, donc, de la crainte et de la pitié, jusqu’à lui-même « produire cet incurable ».

Lacan appelait cela « avoir fait de la castration sujet », là où l’analyste saurait se faire la clé de la jouissance perverse de son patient, mais pour qu’elle soit inefficace et pour, cette clé, « savoir la retirer ».

L’expérience du contrôle serait ainsi l’occasion de rappeler à l’analyste qu’il a à se garder de quelque chose, se garder de comprendre quelque chose, de répondre à quelque chose, de vibrer trop aux mots qu’il entend.

Car, disait encore Lacan, le drame de l’analyste serait d’en être affecté masochistement, au risque, donc, d’être maltraité par ses patients.

Alors, et pour conclure sur ce qui nous occupe aujourd’hui de l’expérience du contrôle, il me semble que, dans cette expérience réitérée de la coupure au cours de la séance de contrôle, il se peut, à l’occasion, se toucher ceci que, oui, l’analyse est une pratique sans valeur telle que Lacan y aspirait, mais c’est pour la simple raison que c’est, en fin de compte, la langue qui affecte le corps du parlêtre. Et cela peut devenir, à l’occasion du contrôle, la seule clé qui vaille, son réel même, inévaluable donc.

6/3/15

Moments de Crise of Crisis- Susana Huler

http://www.amp-nls.org/page/gb/170/the-congress

5/3/15

הדבר והשדה-ז'אק אלאן מילר

"Tlacuilo ", Herminia Pavón

אנו מגיעים, נוהרים מארבע קצוות תבל; בקרוב נהיה אלף; נהיה ביחד במשך ארבע ימים; נדבר בשש שפות; כבר נציג כרך שכולל חמש מאות עמודים בקירוב שיעשה כרזה^{^[1]}. זה ״המפגש של השדה הפרוידיאני״.

כל שנתיים, החל מ-1980, בדייקנות של מטרונום ^{^[2]}, מתכנסים בכל פעם בצד אחר של האוקיאנוס האטלנטי. ללא ספק, השדה הפרוידיאני אינו הדבר הפרוידיאני^{^[3]}. הדבר שקט והשדה פטפטני אך, הדבר אינו חיצוני לשדה, לגביו הוא אקסטימי. זאת אומרת, אין הדבר ללא השדה - הדבר הינו תוצר של השדה. ובנוסף לכך, הוא הסיבה, סיבת האיווי שהוא נושא .

אין זה אומר באיזה אופן הוא פועל. באמצעות איזה סכמטיזם מופעלת הפונקציה של הדבר כסיבה לאיווי השדה.^{^[4]}

שדה הינו ערכאה של קולקטיב. היחס לדבר הוא של בדידות סובייקטיבית. בארטיקולציה ביניהם קיים מעין מסתורין שנותן תוקף לאמירה המפורסמת: "אני מייסד - לבד כפי שתמיד הייתי בקשר לסיבה^{^[5]} הפסיכואנליטית - את האסכולה....".

המדע אינו פתרון במקרה זה: זה התפר של הסובייקט (הדחייה של הסיבה)^{^[6]} שגורם לשדה להיות מדעי. מכאן שהוא זכאי לשם פרטי כלשהו, שונה מ״פרוידיאני״. ידע, מנגד, שבו הסובייקט מקבל הכרה מכך שלוקח בו חלק, יכול להדמות למבנה הלוגי של הידע המדעי אך למעשה, אינו שייך למעמד זה.

לא נהסס לטעון כי הידע הפסיכואנליטי הינו אסטטי, היות והוא עוסק ביחס הסובייקטיבי, תמיד פתטי, להתענגות. זה מה שמביא לכך שהפסיכואנליזה לא תוכל לשאוף לתוקף אוניברסלי ("ניתנת להוראה עבור כולם") מבלי להיתקל באנטינומיה של ״שיפוט הטעם״.

אין לכך פתרון בפסיכואנליזה אלא דרך הבנייה תיאורטית - זאת של ממשי מחוץ למושג, של "מה" (Quod) שעם זאת, נושא את הצופן שלו, (a), בעל קונסיסטנטיות לוגית - ובאמצעות פעולה מעשית, הקרוייה "הפאס" (המעבר), לא מועבר, אך חצוי על ידי קשר פתטי (הפנטזמה). הוא מהווה, מצידו של הסובייקט, הדחה ולא תפירה, ומצידה של הסיבה, פינוי שלא יהווה דחייה.

זה הפאס, או לפחות הרעיון שלו, שלאקאן הכניס כעיקרון של התמסורת בפסיכואנליזה ושהפך להיות התנאי של השדה הפרוידיאני . ניתן להגיד, שרחוק מלשמור את התואר המאשר את המעבר (״הפאס״) הזה (AE), לאיזו שהיא אליטה, לאקאן חלם לא פחות מלהפוך את המבחן לכניסה הכרחית אל האסכולה (ראה: Note Italienne שפורסם ב ornicar? 25) שהיה משיג אינטרסובייקטיביות מאוד פרדוקסלית, מכיוון שהיא איננה בנויה על ההזדהות, אם כי על ״ההוויה התבונתית״, אלא על חצייתה.

פאס עבור כולם? מדוע לא? ללא ספק מדובר באידיאל שמסדיר, וככזה בלתי אפשרי להגשמה, מלבד קיומו של בלתי אפשרי כממשי. אז על מה אנחנו מדברים? נאמר כי : זה הממשי של מראית העין (semblant).

לא נעמיד יותר מכשולים בפני הסימנים הדרושים להקמת שדה. הדבר, בלעדיו לא יכולתם לייסר את עצמכם. במפגש של השדה הפרוידיאני, המועקה איננה מתאימה, לא יותר מהכבוד.

J.A.M.

^{^[1]} Qui fait banniere.

^{^[2]} Metronome

^{^[3]} Chose

^{^[4]} Desir de Champ.

^{^[5]} cause

^{^[6]} Forclusion de la cause

תרגום:סרגיו מסקין-סולי פלומנבאום

עריכה: ענת פריד

Pour introduire l’effet-de-formation-Jacques-Alain Miller

Massimo Parizzi,

Repères

A. Détachement de l’effet

Le titre du prochain Congrès de l’AMP à Bruxelles détache comme tel l’effet-de-formation. Quelle valeur a ce détachement de l’effet ? *

1. On admet que quelque chose comme un effet-de- formation a lieu, et on l’admet comme une donnée de fait ; on suppose un sujet opérant comme analyste parce que rendu apte à le faire ; autrement dit, on suppose qu’il est possible de mettre un sujet en condition d’opérer comme analyste.

2. De cet effet admis comme une donnée de fait, on veut cerner la cause, voire les causes. C’est pourquoi le sous-titre, dont se complète le titre choisi, indique : « ses causes ». Détacher de l’effet a pour conséquence de le séparer d’avec ce qui le détermine. Quand on met en exergue un effet, c’est que l’on admet qu’il y a une béance entre lui et sa cause, que l’effet conserve quelque chose d’une surprise, qu’il n’est pas du même ordre que sa cause, qu’il ne s’ensuit pas de celle-ci linéairement, et sans solution de continuité. Nous admettons l’effet comme empiriquement constatable, nous en cherchons les causes comme hypothétiques, sans préjuger quelles elles sont.

Détacher l’effet-de-formation est admettre implicitement qu’il n’y a pas d’automatisme de la formation analytique ; nous ne trouverons pas un mécanisme ; nous ne le cherchons pas ; nous faisons sa place à la contingence. C’est pourquoi le sous- titre indique non seulement « ses causes », mais aussi « ses lieux », laissant ouverte la question de savoir où, en quels lieux, s’effectue la formation.

La contingence comme la multiplicité des causes et des lieux de formation, la complexité de leur articulation laissent présager que l’on trouvera à l’effet un caractère paradoxal ; c’est pourquoi nous mentionnons également dans le sous-titre : « ses paradoxes ».

B. Équivoque de la cause

Si nous détachons « l’effet-de-formation », c’est que la causalité en jeu dans la formation analytique nous apparaît d’emblée n’être pas univoque. Nous

n’envisageons pas de détailler une méthode de formation. Comment se forment les analystes ? La réponse sera donnée au niveau de la description. La prescription en cette matière pourrait bien n’être qu’une utopie. S’il faut cependant en arriver à la prescription, que ce soit dans l’esprit de Renan (« Vie de Jésus ») : « Pour obtenir moins de l’humanité, il faut lui demander plus. »

C. Panoramique

Donnons l’arrière-plan de la question, étendons-le.

1. La formation ne concerne pas que le psychanalyste. On forme à de nombreuses pratiques spécialisées, celle du professeur comme celle du pompier ou du psychiatre. On forme à un très grand nombre de pratiques. Ces formations ont évolué au cours du temps, elles ont leur histoire, certaines sont susceptibles mieux que d’autres d’éclairer ce qui fait le propos de la formation du psychanalyste.

2. En arrière-plan, on trouve également la question de l’éducation comme telle, depuis les soins jusqu’aux formes les plus élevées de la culture. Paidea et Bildung sont à convoquer.

3. La formation est fonction de la civilisation ; c’est dire si l’enquête historique est vaste.

D. De la formation à la « transformation »

La question de la formation est toujours plus subtile quand sa fin n’est pas seulement d’obtenir l’acquisition de savoirs, mais aussi l’apparition de certaines conditions subjectives, une transformation de l’être du sujet. Cela se présente aussi bien quand il s’agit du psychanalyste que de l’opérateur religieux, le prêtre, ou encore du magicien, du sorcier.

Il convient aussi d’inclure la formation à la sagesse, aussi bien dans ses formes antiques, gréco-romaines, que dans ses modalités orientales. Il y a par exemple une formation Zen, ascèse dirigée par un maître, et où il s’agit essentiellement d’obtenir une transformation subjective, sans transmission d’aucun savoir spécialisé (sous le signe de S1, le bâton, non de S2).

E. Le point de fuite

On distinguera toujours, dans la formation, contenus épistémiques et mutation « psychique ». Lorsqu’une

formation exige la mutation psychique, elle comporte un point de fuite.

Il y a les formations à point de fuite, il y a les formations sans. La transmission épistémique est vérifiable par des examens, des épreuves standardisées, tandis que la vérification des formations à point de fuite est plus problématique.

Même les formations ordinaires, voire les plus ordinaires, comportent toujours l’idée que la formation transmet une manière, un esprit, s’accomplit dans le surgissement d’une nouvelle nature de l’individu : être un « vrai » (x).

L’obtention d’une mutation psychique par formation suppose toujours la mise à distance des contenus épistémiques. C’est un grand topos de la tradition humaniste.

F. Relisons Sénèque

Prenons la lettre 88 de Sénèque à Lucilius. « Tu désires, écrit-il à Lucilius, savoir ce que je pense des arts libéraux : ces arts doivent être nos études élémentaires et non nos vrais travaux. Tu sais bien pourquoi on les appelle études libérales : parce qu’elles ne sont pas indignes d’un homme libre, mais alors à ce compte, la seule qui est vraiment libérale est celle qui le fait libre. C’est la sagesse, étude courageuse, généreuse, le reste n’est que petitesse et puérilité. »

Une note de mon édition précise que les arts libéraux ont pour Sénèque une définition plus étroite que celle commune de son temps : ce sont pour lui les arts du raisonnement. Elle précise encore : « Le grammairien maître d’école est souvent un affranchi, voire un esclave, qui donne un enseignement libéral. » Elle signale fort heureusement : « Ces maîtres de petite origine passaient pour séduire souvent les garçonnets à eux confiés. Trouver un maître non pédéraste était un problème pour les familles. Dans leurs épitaphes, certains maîtres se prévalent d’avoir été chastes. Ils tenaient donc une école pour familles de distinction. »

Sénèque énumère dans cette longue lettre les arts et les sciences, pour les disqualifier au regard de la sagesse : « Tous ces savoirs que tu peux apprendre, Lucilius, ne comptent pas au regard de ce qui vaut seul vraiment, l’acquisition de la sagesse, et savoir distinguer le bien et le mal, et se tenir comme il faut dans la vie. »

Sénèque dit alors une très belle phrase, qui inspire la problématique humaniste, et dont on retrouve le paradoxe dans les énoncés de Lacan sur la formation analytique : « Tous ces savoirs, il faut non les apprendre, mais les avoir appris. » C’est une condition préalable. C’est toujours au passé, comme on dit toujours des classiques, qu’on les relit, jamais qu’on les lit. C’est une activité sans première fois ; la formation qui vaut commence toujours après. L’apprentissage n’est pas la formation ; il la précède ; la formation vraie consiste toujours à savoir « ignorer ce qu’(on) sait » 1.

La formation a toujours pour but une perfection ; la formation stoïcienne a pour but la perfection de l’âme : « L’unique chose qui puisse conduire l’âme à la perfection, c’est l’immuable science du bien et du mal. Or, nul autre art n’a la recherche des biens et des maux pour objet, sinon la philosophie entendue comme sagesse. »

Le rejet de tous les savoirs au regard de la sagesse n’est pas un scepticisme ; Sénèque ne rejette pas moins le savoir de ceux qui enseignent que le savoir n’est rien : « Relègue ce fatras dans le tas des choses inutiles qu’enseignent les arts libéraux. » Sénèque n’enseigne pas qu’il n’y a rien à savoir, mais que le savoir n’est rien en comparaison de la sagesse.

G. La zone extime

Nous ne sommes pas ici dans des extravagances. Ce n’est pas ici une ces sagesses orientales dont on a bien du mal à ressaisir l’exact fonctionnement. C’est le mainstream de l’humanisme occidental, saisi dans la Rome impériale à un point où la doctrine de la formation est déjà formalisée.

La même logique se retrouve dans la doctrine la mieux assentie de Lacan, qui met au centre de la formation de l’analyste sa propre analyse. C’est une zone où défaillent les savoirs qu’on enseigne par la voie extérieure.

Pour situer les choses, traçons un cercle. Plaçons au centre un cercle plus petit représentant la zone extime, qui est celle de l’analyse, avec son terme, dit passe.

Sur son pourtour, inscrivons les savoirs qui sont susceptibles d’être acquis par les moyens ordinaires.

Parmi les savoirs périphériques à la zone extime, il y a aussi bien « les sciences affines » que le savoir

LACAN J., « Variantes de la cure-type », Écrits, Seuil, Paris, 1966, p. 349.