ذهان, او ايمان متطرف بالعارض[1] / اريك لوران[2]

Eric Laurent

ذهان, او ايمان  متطرف بالعارض[1] / اريك لوران[2]

ما الذي ندعوه "ذهانا"؟ , هذا ما سيكون موضوعا لاستهلالي هذا والذي سيتطور بالاعمال التحضيرية للمؤتمر الذي سيعقد في آثينا, أعمال ستبلغ ذروتها في المؤتمر نفسه. بهذا اقترح بحثا يتعلق بقراءتنا لكلمة "ذهان" في الممارسة التحليلنفسية المعاصرة.

الذهان والخطاب

إن ما يهمنا في الممارسة التحليلنفسية هو أشكال الخطاب التي بواسطتها تُدمج الذات نفسها – دوماً على نحوٍ غير كامل- مستندة على أو مستعينة بعارضها, بأشكال الخطاب الممأسسة, في ما نكنيه بالحضارة. لقد صاغ فرويد العارض تبعا لتعارضه مع الحضارة. ولقد شكل العارض بالنسبة له ثروة ورابطا اجتماعيا بديلا. يذكرنا فرويد, بأن العارض يبدأ من اثنين , من الرباط الجنسي بين الشريكين وهو مناف لمثاليات الحضارة المشتركة. العارض هو لغة خاصة , متمايزة عن اللغة العامة.

لقد وضع لاكان فكرة الحضارة كواحدة ووحيدة رهن السؤال وادعى أنها مركبة من تعددية في أشكال الخطاب , وتحوي على الأقل أربعة : خطاب السيّد, خطاب الجامعة, خطاب الهستيريا وخطاب المحلل. وجميعهم مدى لادماجات تمكن من صياغة الذات المجزأة بالآخر الكبير مع تلذذها , الموضوع  [3]a. لهذا التعدد الذي في الحضارة علينا إضافة خطاب آخر ينهش بكل واحد من هؤلاء: الخطاب الرأسمالي , والذي ينتقل فيه الموضوع a هذا إلى ذروته ويقسّم من جديد التبديلات الممكنة. على العارض اذن أن يصاغ , من خلال إدخاله الجزئي دوما, تحت أشكال الخطاب.

ان موضوع "الذهان" يصلنا من مجال الأمراض النفسية في العيادة التقليدية والتي بذلت جهودا, ما بين القرن التاسع عشر والثلث الأول من القرن العشرين, في تصنيف أشكال "الجنون" -اسم أكثر قدما للذهان – في داخل نظامية جديدة. ان عيادة النظرة التي توسعت لتصبح عيادة السمع منحتنا قبل كل شيء وفرة, وتعددا غير محدود لأشكال جنون وهوس , قبل أن تغدو منظمة, وتأخذ شكلا وتعد من قبل كرفلين (Kraepelin) في محورين رئيسيين : من جهة اولى, جنون الارتياب (البارانويا) , والشيزوفرينيا والمناقشات حول البرافرينيا ; ومن جهة أخرى الهوس (mania) والسوداوية (melancholia) . لقد كانت الابتكارات الاخيرة المهمة لهذه العيادة : الاوتوماتيكية الذهنيّة لكليرامبو (Clerambault)  في فرنسا, وفي الوقت نفسه, البارانويا الحسية لكرتشمر (Kretschmer) في منطقة متحدثي الألمانية. لدينا اثار من الجدل ما بين ياسبرس (Jaspers) وكليرامبو كما نقلها  لاكان في أطروحته عن جنون الارتياب منذ العام 1932, والتي بواسطة اسمها تضع ختما على نهاية عصر.[4]

لقد تبنى فرويد مصطلح "الذهان", على نفس النحو الذي صنّف به كرفلين  البرافرينيات, كشكل لخطاب ايجابي وكمحاولة لبناء عالم من جديد في حين ان الاعتقادات التي دعمته قد اختفت.[5] لقد اسّس فرويد الخطاب التحليلي على أساس الإيمان بالأسطورة الاوديبية التراجيدية, والتي ضبطت بالنسبة لفرويد علاقات الليبيدو والتلذذ في الخطابات التي سادت في الحضارة ال - ما بعد فكتوريانية, والتي انبثق منها الخطاب التحليلي. مآسي القرن التاسع عشر, وليس فقط مآسي الواقع بل ايضا المآسي الأدبية, للأدباء - فيكتور هوغو, اوغوست سترينبرغ, هنريك ايبسن- والتي ما زالت تحاكينا اليوم ايضا , منحت شكلا ملحميا لتلك اللحظة , التي حددت بها مملكة التحريمات الافقَ المثالي للخطاب.

التراجيديات كما والروايات الملحمية الكبيرة للقرن التاسع عشر, شكلت في حينه رابطا اجتماعيا. وما زلنا نتأثر بهن كما نحن  نتأثر بتراجيديات الاوبرا الموسيقية من فاردي وحتى فاغنر, والتي ما زالت تُعرض بجميع انحاء العالم. بدءاً من تلك الاشكال الادبية التي أنتجت رابطاً اجتماعياً, يتبوأ الاديب منزلة  من  له طبيعة الهية خالقة , ومن له كينونة متميزة , وكراهبٍ جديدٍ لدينٍ بمرحلة التكوين - حتى نيتشه آمن بذلك في لحظة معينة.

لقد قام فرويد بدمقرطة تراجيديات القرن التاسع عشر, افتراضا منه ان الموقف الشائع للذات في تلك الفترة كان ان تعيش عالمها كمأساة. عقدة الاوديب, واسمها العلمي كانا بمثابة مأساة عادية وسخيفة بالنسبة للجميع, تنظم الصراع ما بين الاب والابن, من خلال عدم الاعتراف المتطرف بينهما. لقد منح فرويد هذه المأساة المبتذلة شكلا ملحمياً, وظن لاكان أن السبب في ذلك يعود الى ان فرويد نفسه كان رهين الاكتشاف العائد لتلك الفترة والمتعلق بالدور المصطنع للأبوة.[6] إن تداعي النظام القديم وسقوط الإيمان بالأب الذي دُعِم من قِبَل ذلك النظام , إضافةً إلى تراكم أشكال قرابة لم تختلط بالمدن الصناعية الكبرى حتى ذلك الوقت, كشفت الطابع التعسفي للأب. ان مأساة اوديب الفرويدية المألوفة والتي اعطت شكلاً اعتياديا للخطاب حول مباني القرابة, تشكلت على نحو متزامن مع المبادرات التصنيفية للطب النفسي المعاصر لزمن فرويد.      

لقد بدت انماط الذهان لفرويد كأشكال لخطاب بنّاء , تحمل جهد الذوات التي سقطت بعيداً عن أي إيمان بالأب وعن المأساة المألوفة, وكردِّة فعلٍ بديلةٍ للحقل العيادي الواقع تحت المنهجة المتجددة للطب النفسي. الا ان الحركة هذه ذهاباً وإيابا لم تكن قادرة على الاستمرار. هذا التوازن لم يكن مستقرا. فبادئ ذي بدء  , ابتعد الطب النفسي ذاته عن الانشغال بالدلائل المؤسسة للذهان وعن اشكال الخطاب البناءة , بواسطة اسكاتها, اي اختزالها لداخل الجسد , هذا في حين ان موقع الطب النفسي داخل الطب عامة اخذ يتغير وفي الوقت نفسه تغير موقع الطب ايضا داخل العلم. من جانب التحليل النفسي , فهو نفسه ابتعد لاسباب مبنوية, عن الشكل الملحمي للصراع النفسي – اي عن المأساة الاعتيادية - لكي يهتم بالشكل, غير المناقض بالضرورة , الذي من خلاله يعالج "الغلاف الرسمي للعارض"[7] الحافز وظواهر التلذذ. هذه الحركة المزدوجة خلقت الوضع الذي نعيشه اليوم, وهي تمكننا من التوجه بشكلٍ افضل, بدءً من مسألة الذهان , إلى ثنائية الظاهرة العيادية - الايمان باسم الاب والايمان بالعارض.

المجاز الابوي, I & II

نظريا , وفي المرحلة الكلاسيكية لتدريسه, وضع لاكان في المقام الأول أصالة  الذهان ونجاعته انطلاقا من التناقض مع "الاداء السوي " للمجاز الابوي. من التراجيديا الاوديبية المبتذلة استخلص المبنى الذي يعمل فيه اسم الاب كعنصر فعال على الاحجية, احجية الرغبة الامومية بالنسبة للطفل. وهذا يعطي ضمانة لما يدون في اللغة تحت القيمة الفالية كظاهرة ذات معنى أو مفهوم.[8]

الذهان كشكل ناجع هو الشيء الذي يتشكل عندما يتوقف اسم الاب عن العمل كعنصر فعال . ويكشف هذا حقيقة ان اللغة غير قادرة على اختزان ظواهر التلذذ. ويتحول جسد الذات الى مكان لتلذذٍ غير قابل للترميز تحت القيمة Φ , تلذذ لظاهرة غريزية غير محددة, باتت خارج المناطق الشهوية.

تلذذ غير قابل للنفي يفرض نفسه  وفي الوقت ذاته كلمات, ظواهر عصية على الفهم , إشارات لم تُسمع, رسائل غير مألوفة , جميعها تفرض نفسها وتتداخل باتجاه الذات, في نسق يضع بين الآخر الكبير الجديد هذا والتلذذ شيئاً ما, من غير الممكن توحيده. تكتسب اللغة المألوفة  تشديدات جديدة.

لقد وصف لاكان السعي للاستقرار بين الدوال والمعاني – الذين يقيمون لغة – ابتداء من إسهامات  يعقوبسون (Jakobson) الالسنية, والذي ابتعد عن توحيد الرمز السوسيرياني الخاطئ بدمجه لرموز ورسائل, ليس فقط من خلال رمز يمكِّن من إنتاج رسائل, وإنما من خلال تأثيرات عودة الرسائل على الرمز.[9]

إن رسائل الرمز ورموز الرسالة تتكون في السنية الكلام الفعلي, ومن صُلب عملية الكلام نفسها. أفعال (acts) اللغة لدى الذات الذهانية, العمليات اللغوية نفسها لدى هذه الذات تغيّر اللغة التي تستعملها لدرجة تستطيع معها اللغة الجديدة التي تغيرت بواسطة عمليّات اللغة الآن, من تلقّي الرسائل الخارجة عن المفهوم والمحلقة خارج أية قاعدة سلوكية.[10] إن نتائج هذا التوجه المتطرّف للظاهرة الذهانية وللتجربة العيادية لمنفذ الهروب الذي بإمكان الذات الذهانية أن تجده , مكنت لاكان أولاً وقبل كل شيء من تعميم اسم الأب خاصته عن طريق تحويله لأسماء أب بصيغة الجمع, كما أوضح ذلك جاك الين ميلر بالملاحظة التي طورها بخصوص الانتقال من المجاز الأبوي الأول إلى المجاز الأبوي الثاني. مع تطوير ميلر ننتقل من تعدد أسماء الأب إلى اللغة نفسها, اي الى أن اللغة هي التي تأخذ على عاتقها ظاهرة التلذذ.[11]

بهذا المعنى, فان المجاز الأبوي الثاني عند لاكان هو بمثابة تعميم للجهد الذهاني الفريد لمجمل الحقل العيادي. من الذات الذهانية  علينا ان نتعلم كيف تصنع الذات العصابية من عارضها  لغة وكيف ان هذه الذات العصابية تخلق هي ايضا , ليس فقط من المجاز الأبوي الأول وانما من المجاز الأبوي الثاني ايضاً.

ان المجاز الابوي الثاني والذي تأخذ فيه اللغة بمجملها على عاتقها جهد تسمية التلذذ, اقرب لخومسكي (Chomsky) منه الى يعقوبسون . ان القاعدة العامة لموقع الآخر الكبير تشجب هذا التلذذ على نحو متكرر. لقد استعمل خومسكي مجازاً مضيئا, محاولاً وصف هذا الجهد. وقال انه بالإمكان إجراء تصنيف لجميع الأسماك, وتحديد قاعدة الارتقاء لجميع الأسماك المتحجرة , ووصف مجمل التنوعات في الأجناس, لكن ما دمنا غير قادرين على فهم ديناميكية السوائل فلن نفهم لماذا تميل جميع الأسماك لان تاخذ شكل سمكة القرش. لقد قال انه يبحث عمّا قد تكون ديناميكية السوائل بالنسبة للغات. الا انه لم يجدها. وقد كان ذلك بالنسبة له الحد لمشروعه, إلا ان الفائدة على الاقل من حلم خومسكي بخصوص "عضو اللغة" كان في انتاجه لمفصلة ما بين اللغة وظواهر الجسد.

بالنسبة لنا, ديناميكية السوائل التي تنظم اللغة هي الشكل الذي تؤخذ به المادة المتلذذة تحت رعاية اللغة نفسها. لاكان يعمم هذا الدرس, الذي تمنحنا اياه الذات الذهانية من خلال جهودها الفردانية, لمجمل الحقل العيادي . لاعتبارات تتعلق بالمبنى هنالك واقع (real) رازح داخل الاستعمال الفرداني الخاص هذا وهو الذي يحدد بالنسبة لنا, ما بعد لاكان, الحقل للممارسة ولتجربتنا. اجل, المفهوم هو الاستعمال (“Meaning is use”), الّا ان هذا الاستعمال هو الاستعمال لتسمية (nominating, naming) التلذذ. اللغة نفسها تتحول الى موقع, هو ليس موقعً الحلم الخومسكياني ذو الطابع العام , إنما لموقع ثنائية المعنى  (e′quivoque) العامة. لا يميز لاكان ما بين المركب المكون للانشاء, ولعلم الدلالات او للبراجمتيكا – انما يمتحن تنائية المعاني على صعيد الانشاء وعلى صعيد الدلالات والبراجماتيكا.

وعليه فان جهدنا موجود على النقيض من المحاولات التصنيفية. والمفارقة تكمن في اننا أخذنا مصطلح "الذهان" في لحظة  لمنهجة جديدة, في لحظة لتصنيف جديد ظهر في الخطابات. في اللحظة التي حوّل فيها تدريس لاكان  مصطلح "الذهان", الى اشارة للدرب الذي بحسبه وعلى نحو متزامن , عندما نعترف بمجموعة المعاني المزدوجة على مستوى الآخر الكبير وليس وفق القوانين, فاننا نتطرق أيضا لذاك البُعد الذي بموجبه تكون الذات, في كل حالة وحالة, غير قابلة للتصنيف (Unclassifiable). غير القابلين للتصنيف في العيادة هو الاسم ألذي اختاره جاك الين ميلر (JAM) لأحد مؤتمراتنا- ENAPOL وPIPOL .[12] " غير القابلين للتصنيف في العيادة" هو الجهد لان يكون العارض, ما عبر محاولات التصنيف من جديد وفق أشكال نموذجية, قادراً على الإشارة لفردانية الذات.

هذا هو خط الأفق الذي يمكن ان نراه في- “Joyce le sinthome”, فهو اسم شخصي- “Joyce”, وبالحين ذاته اسم عام (common name)- “sinthome”(بوسعكم استعماله كما تشاءون) , موصولان بأل التعريف (le), من خلال جهد لاكان للتعبير عن فرادة الكتابة للرباط (noeud)  الجويسياني. ان التسامي الجويسياني –اللا شعور كَ-" بقة تحمل الحقيقة" , وفقا لمصطلحات جاك الين ميلر, يحمل الحقيقة, إلا أنها حقيقةً أخلت مكانها من اجل المعرفة. عند قراءة يوليسس, قراءة الطرفة الاوديبية عن جويس هي ليست الأمر الأنفع. يمكننا الاستمتاع بالطرفة بإحدى السِيَر الذاتية التي كُرِّست لجويس. إن كل ما نادى به جويس, الشكل الذي أراد به ان يؤسس أدبا ذا طابع مختلف وبالاضافة أن يصبح نبياً جديداً بواسطة لغته الخاصة, هو بمثابة جهد لمكيدة ضد اللغة نفسها, وذلك من خلال الأدب والرسائل التي ارسلها, لدرجة لا تعود معها الرسالة الى الرمز فقط  –كما ادعى يعقوبسون- وانما كما قيل, ان اللغة الانجليزية اصبحت بعد جويس, لغة ميتة.

علينا ان لا نبالغ. فالانجليزية ماتت الا انها عادت للحياة, ولكنها تغيرت بالطبع. إن الأدب بالتأكيد مر "بلحظةٍ جويسيانية", تغير, خلق من جديد عالما من الشخصيات ولكن بطريقة مختلفة. فيليب سولرس (Sollers) كتب Paradis, وتوقف [بعد قراءة جويس], وكانت له فترة ركود, ومن ثم كتب Women (Femmes). كل الادب الذي تغير بعد جويس عاد الى مونولوج مولي بلوم واستخدمه لأهداف أخرى. إن الأدب ما بعد جويس دون السؤال النسوي الفرويدياني كذروة الأحاجي التي يتوجب على الأدب حلّها. لذلك يمكننا القول, ان الأدب, ما بعد جويس يفحص بواسطة الذات الذهانية ماذا يعني أن تكون "المرأة التي يفتقدها جميع الرجال".[13]

الاعتيادي وما خارج الاعتيادي

لقد قادنا التعميم الجويسياني او المشهد العام الاعتيادي للجهد الذهاني لان  نتطرق لأنماط الذهان الاعتيادية - وليس فقط لأشكاله الخارجة عن القاعدة (غير الاعتيادية) المتعارضة مع التراجيدي – المبتذل – اي ان ننطلق من أشكال اعتيادية للمجاز الهذياني (delirious). ان نبدأ من الجهد الشخصيّ لاضفاء المعنى , ومن الجهد لتقليص المفهوم الى انتاج الكتابة للعارض الخاص لكل فرد, ناهيك ان كان قد عبر بتحليل نفسي ام لا. الاحتمال وارد بالنسبة لمن يعبر درب التحليل, لأن يعرف عن ذلك. اما من لم يفعل ذلك , كما يقول لاكان, فسيحتاج لوقت أطول حتى يغدو صورة لتاريخه المكتوب.

"الذهان الاعتيادي" هو اسم لبرنامج عمل كان قد بدأ بالقطاع العياديّ عندما سألنا أنفسنا عمّا يحدث لدى الذات الذهانية قبل هيجان الذهان. بدأنا من هذا السؤال واستقصينا النص الشريبرياني لكي نُموقع هذا السؤال.[14] بعدئذ,  انطلاقا من الذهان غير المهتاج, لاحظنا أن أمورا كثيرة تحصل في هذا النطاق قبل أن يسقط أو ينفصل شيء ما. ولكل المداولات حول تلك الظواهر هنالك نقطة زمنية محددة : اللقاء في أنتيب.[15] هذا اللقاء مكّن من إعطاء شكل لجميع تلك الظواهر من خلال إعطائه  اسم للحظة الانفصال عن الآخر الكبير, وبتعريفه للحقل المميز لعيادة الذهانات الاعتيادية والذي استوجب البحث فيه.

ومع ذلك , فوجود هذا الحقل للذهان الاعتيادي, لا يعني ان الجميع مصابون بالذهان. علينا ان لا نخلط هذا الأمر, وهو الدرس الذي تمنحنا إياه الذات الذهانية والذي ينطبق على مجمل الحقل العياديّ , مع فئة عيادية بعينها, وجعلها بذلك فئة لاغلبية ممارستنا, كما جرى في فترة العيادة الكرفلنيانية حينما اعتبر ثمانون بالمئة من المرضى في مستشفيات الأمراض النفسية كمرضى جنون الارتياب. نحن لا نرى ذهاناً عادياً في كل مكان. كلا.  بل نتكلم عن برنامج لعمل, وعن بحث. يدعي جاك الين ميلر أننا نتحدث عن اتجاه, عن مصطلح موجه , إلى أن نصل اللحظة التي نعرف معها بدقة مع ماذا نحن نتعامل. وهذا الامر لم يحدث بعد. بدون ادنى شك سيجيء يوم تكون فيه كلمة "ذهان" غريبة عن روح العصر لدرجة تستوجب معها الحديث بمفاهيم "الهذيان الاعتيادي". وكما يقول جاك الين ميلر بالنشرة الأخيرة لِ Le Point,[16] من خلال لقاء مع " التشديدات الارسميانية  (ERASMUS) لجاك لاكان", والتطرق لكتاب مديح الجنون: "كل العالم مجانين, اي أن العالم بمجمله يهذي".[17] لكن لا يعني هذا أن جميعنا مصابون بالذهان. بالنسبة لنا, كل ذلك هو جزء من بحثنا الحالي في القرن الحادي والعشرين, بحثنا المتعلق بماذا تشكل بالنسبة لنا, مسألة الذهان.

وكما ان المقام الاعتيادي للذهان لا يشهد او يدل على تفشيه العام , هكذا لا يمكن للوظيفة الابوية ان تتلاشى بالنسبة لاولئك الذين ندعوهم ذهانيين. فالوظيفة الأبوية تبقى هناك , بصورة مختلفة. يبقى هناك أبٌ ذو مقام اعتيادي أكثر, واستعمال اعتيادي أكثر. يقول لاكان أن هذا الأب هو ذاك الذي ما زال قادرا على مفاجأتنا (epater) وذلك من خلال تلاعبه بالكلمة pater[18] المتواجدة داخل كلمة e′pater. الأب هو ذاك الذي يشكل استثناء (exception), وذاك الذي بإمكانه ان يفاجئنا. جاك الين ميلر يعرض مثالاً لذلك من الحقل السياسي حيث نشاهد رجل السياسة في ايامنا , حتى من خلال دوره التهريجي , محاولاً إبهارنا بينما هو مأخوذ بوسائل الإعلام , وبصناعة الإعلام.[19] من الضروري بالتأكيد أن يفعل ذلك بطريقة جيدة.

كان بمقدورنا ان نشاهد ذلك في الأيام الأخيرة , في الاحداث التي سبقت الانتخابات في اليونان , التي تجري اليوم تحديدا (17.6.12), والتي سنعرف نتائجها في الساعات المتاخرة من هذا المساء , ان كان سيُنتخب تقنيّ اليورو او الشاب الشجاع Alexis Tsipras , الذي أدهش العالم بأسره حينما انطلق بخطابه الحماسي وجعلنا نصدق ان الحل موجود لديه. الله اعلم ان كان هذا صحيحا. لا يبدو انه مقنع الى هذا الحد. ولكن ها نحن امام مثال لمحاولة للإدهاش تؤدي الى دعم وايمان . مَن يُفاجئ هو تحديدا ذاك الذي يأتي الى عالم يعيش لعبة مليئة بالقوانين, وبالبيروقراطية, ومليئة بالحراسة على جميع المستويات, لكي يشرح لنا عن الوقاية المتعلقة بالحياة وبالموت, وعلى نحو مفاجئ ينجح بان يقوم بأمور على نحو مختلف عن أي شخص آخر. من أجل ذلك, نحن بحاجة لهذه الفئة المميزة , فئة – غير القابل للتصنيف,  والتي تسهم في  بحثنا من ناحية فهم التغيير في اسم الأب الاعتيادي - اسم الأب للوجود.

وفي هذا السياق, اود ان اشير للمنفعة العملية الكبيرة للعدد السابع من دورية Hurly-Burly. فبالامكان ان نجد فيه الحلقة الدراسية عن الاخر غير الموجود ولجان الاخلاق خاصته لجاك الين ميلر , بتلخيص سهل جداً للقراءة حول سؤال التسمية.[20] موجود فيه مقالة لايان هاكينج (Ian Hacking)[21] عن الفرق بين نظريات باتنام (Putnam) وكريفكا (Kripke)  , عن التسمية التي تتيح فهم كيف أن قمة ما يمكن قراءته من وجهة نظر منطقية في الفلسفة التحليلية وفي المنطق المعاصر يرتكز على النقطة التي يلتقي بها الاسم الشخصي والاسم العام - اسم الجنس وفكرة ال- Natural-Kind- يلتقون ويطرحون بشكل جذري السؤال حول كل محاولة لاختزال (reduction) الاسم إلى وصفه. هذا الاسم منسوب للفعل الاساسي المدعو وفقا لكريفكا  التغطيسة الأصلية[22] والذي يتناغم (له صدى) لدينا مع "تغطيسة التلذذ" والتي تتلقاها الذات في لحظة معينة كصدمة وفي أعقاب ذلك  تتلقى اسمها. بقي ان نرى كيف يتم تمرير هذا الاسم بعدها حسب طرق باتنام وكريفكا. اود ان اشكر ادريان برايس (Price) محرر العدد السابع من  Hurly-Burly والذي قدم قسطه بكتابة مقالة استهلال[23], وبالإضافة كل طاقم  Hurly-Burly. اعود واكرر اننا نتحدث عن اداة عملية جدا لتحضير المؤتمر الذي سيقام بأثينا.

نهاية "امتياز" الجنون

في النهاية, بودي ان اذَكِّر بالنقطة التالية: الجانب الاعتيادي للجهد الذهاني وحقيقة ان الجميع مجانين , او بكلمات اخرى, ان تكون مجنوناً لا يشكل امتيازا بعد. وكما قال لاكان, على هذا الجهد ان يمكّننا من الخروج من الخلط والبلبلة في ان الأب من لحم ودم هو ما ندعوه أبا في التحليل النفسي.

الاباء غير مسؤولين عن ذهان ابناءهم , والامهات ايضا لسن مسؤولات عن توحد ابناءهن. ومثلما خرج زملاؤنا المحللون النفسيون من مخدعهم, أهالٍ لابناء متوحدين وأفصحوا عما دفعهم لاقامة مؤسسات لاستقبال ابناءهم وابتكار الشيء الذي يدمج ما بين التربوي والعيادي- العلاجي الامر الذي انقذهم وانقذ ابناءهم, هكذا ستكون هناك حاجة لان يخرج ايضا زملاؤنا ممن هم اهال لابناء ذهانيين من مخادعهم , بسرية طبعاً. هذا هو الشكل الذي سيطالب به المحللون النفسيون من القرن الحادي والعشرين للتحدث عن الذهان, بما في ذلك ذهان الطفولة. علينا إزالة الاحجبة القائمة لكي يتمكن التحليل النفسي في القرن المقبل من الاسهام بقسطه في وجود واستمرارية الحوار بشكل "اعتيادي" أكثر, بما في ذلك الحوار مع منظمات اهال ومستخدمين اخرين لفئة الذهانات,  والذي هو جزء من الخطاب العام حول الذهانات.  

ترجمة : خلود ثابت – صغير

تنقيح وإعداد: خليل سبيت

---

[1] هذه المحاضرة ألقيت بالفرنسية في مؤتمر المدرسة اللاكانية الجديدة الذي أقيم بتل ابيب في ال-17 من تموز 2012, كعرض لموضوع مؤتمر المدرسة الحادي عشر الذي اقيم في آثينا , 2013.    

[2] اريك لوران هو الرئيس السابق للمنظمة العالمية للتحليل النفسي ومحلل عضو بالمدرسة اللاكانية الجديدة

[3] Cf. Lacan, J., The Seminar Book XVII, The Other Side of Psychoanalysis, transl. by R. Grigg, Norton, New York, 2007.

[4] Lacan, J., De la psychose paranoïaque dans ses rapports avec la personnalité, Seuil, Paris, 1975.

[5] Cf. Freud, S., “The Mechanism of Paranoia” transl. by A. & J., Strachey in Psychoanalytic Notes on an Autobiographical Account of a Case of Paranoia, in The Standard Edition of the Complete Psychological Works…, Vol. XII, Hogarth Press, London, 1958, p. 62.

[6] Lacan, J., “Proposition on 9 October 1967 on the Psychoanalyst of the School” transl. by R. Grigg in Analysis, Issue 6, 1995, p. 11 [TN, facticitécould also be translated as “fictiveness” or “artificiality”].

[7] Lacan, J., “On My Antecedents” in Écrits, The First Complete Edition in English, transl. by B. Fink, Norton & Co., p. 52.

[8] Cf. Lacan, J., “On a Question Prior to Any Possible Treatment of Psychosis”, in Écrits, op. cit., p. 465.

[9] Cf. Ibid., p. 452: “…a code constituted by messages about the code and […] a message reduced to what, in the code, indicates the message”.

[10] Cf. Lacan, J., “Subversion of the Subject and the Dialectic of Desire…” in Écrits, op. cit., p. 683: “Code messages and message codes separate out into pure forms in the psychotic subject…”.

[11]Miller, J.-A., “Extimité” transl. by F. Massardier-Kenney in Bracher, M., et al., Theory of Discourse: Subject, Structure and Society, New York University Press, 1994, p. 85.

[12] Cf. IRMA, La conversation d’Arcachon, Cas rares : les inclassables de la clinique, Paon Collection, Agalma/Seuil, Paris, 1998.

[13] Cf. Lacan, J., “On a Question Prior to Any Possible Treatment of Psychosis”, op. cit., p. 472.

[14]  IRMA, Le Conciliabule d’Angers, Effets de surprise dans la psychanalyse, Paon collection, Agalma/Seuil, 1997

[15] IRMA, La psychose ordinaire, La Convention d’Antibes, Paon Collection, Agalma/Seuil, Paris, 1999.

[16] Miller, J.-A., “The Lady Symptom”, transl. by A. Price in Hurly-Burly, Issue 8, October 2012, p. 307.

[17] Lacan, J., “There are four discourses…”, transl. by A. Price in Culture/Clinic, Issue 1, Spring 2013.

[18] Lacan, J., Le séminaire livre XIX, …ou pire, Seuil, Paris, 2011, p. 208.

[19]  Miller, J.-A., “Out-of-the-Ordinary, the Better to Impress”, transl. by A. Price in Hurly-Burly, Issue 8, October 2012, p. 303.

[20] Miller, J.-A., “Five Lessons on Language and the Real” transl. by A. Price in Hurly-Burly, Issue 7, May 2012, pp. 59-117.

[21] Hacking, I., “Putnam’s Theory of Natural Kinds and Their Names is Not the Same as Kripke’s”, in Hurly-Burly, Issue 7, Ibid., pp. 129-49.

[22]  Kripke, S., Naming and Necessity, Blackwell, Oxford, 1980, p. 96.

[23] Price, A., “On the Real and Natural-Kind Terms”, in Hurly-Burly, Issue 7, op. cit., pp. 119-27.

טיפולים פסיכואנליטים בפסיכוזות-אריק לוראן

     הכותרת "טיפולים פסיכואנליטים בפסיכוזות" מתייחסת לכותרת שנבחרה על ידי ד"ר לאקאן עבור השכתוב של הסמינר שלו על הפסיכוזות מ 1958. שלוש שנים לאחר הסמינר שלו  הוא עיבד את  ההתקדמויות שנעשו מאז לכדי מאמר.
הכותרת שבחר למאמר: "על שאלה שקודמת לכל טיפול אפשרי בפסיכוזה" (on a question prior to any possible treatment of psychosis). טקסט זה, שאינו מקיף את הסמינר כולו, בהשאירו מחוץ לו את הטרימסטר האחרון, מבהיר מספר מסוים של נקודות. כאן, מציע לאקאן לראשונה מתמה ששימשה באופן נרחב להבהרת הוראתו, זאת של המטאפורה האבהית ועם זאת בשיעורים שניתן ללמוד ממאמר זה בולטת אי בהירות מסוימת.
אני סבור כי העמדה הבעייתית שבה מצאו  עצמם תלמידיו של לאקאן לאחר פרסום מאמר זה היא סימן לאי בהירות זאת. אני מוצא ביטוי לעמדה המסובכת שלהם בעובדה שלפני פרסום מאמר זה, הפסיכיאטרים הצעירים שהלכו בעקבות הוראתו של לאקאן, כמו Leclaire, Oury, Perrier  פרסמו אף הם מאמרים על טיפול אפשרי בפסיכוזות.  Jean Oury  פרסם מאמר על הגישה המוסדית לטיפול בפסיכוזות. Serge Leclaire  יצר מאמר המתבסס על ההבחנה בין המשלבים הדמיוני והסימבולי בהוראתו של לאקאן. Leclaire  הצביע על כך שבסכיזופרניה יש הכרח לעודד את הדמיוני החסר ושבפרנויה יש נחיצות לבצע כמה פעולות שיגיבו לסימבולי החסר.   Francois Perrier  הדגיש את ההפעלה (מניפולציה) של הטרנספרנס בפסיכוזה.  כל המאמרים הללו התפרסמו באותו זמן או בעקבות הסמינר של לאקאן, בשנה שלאחריו.
אחרי 1958 והפרסום של  "על שאלה שקודמת לכל טיפול אפשרי בפסיכוזה" הייתה עצירה בפרסום מאמרים ותגובות, כאילו שהתלמידים מצאו עצמם מעוכבים על ידי ההוראה שהוענקה להם. ערוצים של יישומים מעשיים נדמו כפחות פתוחים ממה שהיו קודם לכן. גם חשוב לציין שב 1958 הלאקאניאנים  לא היו לבד במאמציהם לטפל.
      כאשר עוסקים ב "על שאלה שקודמת לכל טיפול אפשרי בפסיכוזה" אנו מדברים על טקסט שיש לו אפקט כשל ברק. שנות החמישים התאפיינו בשגשוג מהיר של טיפולים פסיכואנליטים בפסיכוזות. כבר ב-1949, התפרסמו מאמרים קליניאנים על הטיפול בפסיכוזות בילדים ומבוגרים הקלייניאנים כבר פעלו עוד ב- 1949, ופרסמו מאמרים על הטיפול בפסיכוזות בילדים ובמבוגרים. זו היתה התקופה המפוארת של Bion  ושל Rosenfeld. מצד שני, מספר מטפלים "אמהיים", והממלאים תפקיד של אם, פרסמו מאמרים בשיתוף עם האסכולה השוויצרית. זכורה ביניהם Madame Sechehaye  , תרפיסטית מאוד סימפטית  שנהגה לקחת את המטופלים לביתה ולהסביר להם, באופן נוגע ללב, כיצד להזין את הילד הפסיכוטי הלא אהוב.
היה גם Bruno Bettelheim , שעבודתו היתה פחות מוכרת באירופה באותה התקופה אך החלה להתפרסם בארה"ב. לבסוף, Mrs Pankow  פרסמה אף היא מספר עבודות בנושא.
שגשוג! לאקאן התערב באומרו: הזהר, שאלה מקדמית! הוא חזר באמצע ההתרחבות המודרנית הזאת, לזכרון של הנשיא שרבר ולניתוח מחודש של התרומה הפרוידיאנית, והחזרה הזאת הייתה כמו אזהרה אל מול ההתרחבות הזאת.  זה היה השימוש הבלתי משתנה ב "חזרה לפרויד" עבור לאקאן: חזרה לפרויד לפני שהולכים לאיבוד בפירוש מחדש שלו.
     אל שאלה מקדמית זאת יש צורך להתייחס על פי ההגיון של המאמר מ 1953  "פונקציה ושדה של הדיבור והשפה" שבו לאקאן הזהיר את הפסיכואנליזה של תקופתו (שנות ה-50( כנגד הצלחת היתר שלה.  הצלחה במתיחת הקווים המנחים,  במתיחת אופנויות הטיפול, בנטישת כל האיסורים שהציב פרויד. ב “מאמרי מבוא לפסיכואנליזה” נקט המאסטר בכמה אמצעי זהירות, בהזהירו פסיכואנליטיקאים כנגד מתיחה והרחבת הקווים המנחים של הפסיכואנליזה: לא להיות עסוקים מדי בפסיכוזה, ובנוגע לאנליזה של ילדים ביטא  הערכה חיובית וגם אזהרות כנגד מה שנראה היה לו העודפות של הקלייניאניזם וגישות אחרות. אזהרות אלו נגעו בהתמקדות יתר ובעודף של אינטרפרטציות בנוגע לאם, ללידה וכו'. כל האינדיקציות הללו מצאו עצמן מטואטאות בנחת הצידה על ידי ההצלחה של הרחבת האנליזה. שני התחומים העיקריים של הרחבה זאת, הפסיכוזה והטיפול בילדים, הוציאו לאור את האוצר של הדמיוני. הדגש הפרשני הושם יותר ויותר על הדמיוני, על הגוף, או האחדות הדמיונית,  תוצר של ההצלחות שהושגו בפסיכוזה ובטיפול בילדים. האזהרה של   "על שאלה שקודמת לכל טיפול אפשרי בפסיכוזה"  סימנה: לפני שממשיכים להתקדם במהירות גדולה לכיוון שאתה עצמך אינך ער אליו, בוא נעצור לרגע ונקרא מחדש את עמדתו של פרויד ביחס לשרבר. במובן הזה יריית האזהרה  ופקודת העצור של  " על שאלה שקודמת לכל טיפול אפשרי בפסיכוזה" עולה בקנה אחד עם האוריינטציה הלאקאניאנית שהוכרזה כבר ב 1953 ב  "פונקציה ושדה של הדיבור והשפה". הרחבת טקסט אחרון זה, מוסיפה מספר פרספקטיבות חדשות.
     בטקסט זה יצר לאקאן ניתוח מדוקדק של תופעות השפה בסימפטום  של הפסיכוטי כמדגימות את הפירוק הספקטראלי של מקומו של האחר. לאחר מכן הוא מביא גרסה מקורית של אפשרויות הטיפול בפסיכוזה. מה היה הקונצנזוס אז?  היה מוסכם על הקלייניאנים, על המצדדים באנה פרויד, או על  תרפיסטים אקלקטים, שלא ניתן לבסס טרנספרנס אבהי בפסיכוזה. לא ניתן לבסס את אותו הטרנספרנס כמו בנוירוזה. האנליטיקאים של תקופה זאת הגיעו למסקנה שמשום כך הכרחי לשחק בתפקיד האם, תוך מעקב אחר גרסאות שונות של האם. האם הקלייניאנית אינה האם על פי אנה פרויד, גם לא זאת של Sechehaye. היא אינה האם הטובה, המזינה, שזה דבר אחר. אחרים הציעו להכנס לתפקיד של האח, זאת אומרת, לעשות חברה נטולת אב, האופק של הפסיכותרפיה המוסדית. בשיטה כזאת, של שווים, מה שמונח על כף המאזניים הוא סוג של בירוקרטיה שבה נעלם כל מה שמזכיר דמות הורית. עם שינויים, עם הבדלים בדגשים, היה קונצנזוס בנקודה אחת: להסתדר בלי האב.
     לאקאן הזהיר שהבעיה היא אף על פי כן לא לקחת על עצמנו להיות תחליף לאימהות או לאחים בשם העובדה שאין טרנספרנס אבהי. צריך להבין שמה שעל כפות המאזניים הוא היחסים של הסובייקט עם השפה עצמה. "הדחייה של שם האב" חושפת את היחסים עם השפה ככזאת. האופק של טיפול אפשרי יהיה  לפיכך הביסוס של מתן משמעות  לאחר הפלישה של התענגות שאין לה שם, של מנגנון דחפי שפולש לגוף של הפסיכוטי מעבר לתפקוד של האיזורים  הארוגניים. ה "אין פרשנות אפשרית בשם האב" הולך ביחד עם חשיפת האופן שבו השפה של הסובייקט הפסיכוטי מאוכלסת במאמץ לתת שם להתענגות שאין לה שם. ה"שפה הבסיסית" כפי ששרבר מבטא עצמו, חושפת מנגנון שמשותף לכל פסיכוזה: הביסוס של שימוש פרטיקולרי בשפה בכדי לתחום את ההתענגות. זה מה  שבקליניקה הפרוידיאנית מכנים – ההבניה מחדש של העולם שעושה הסובייקט הפסיכוטי. לשפה זאת מתייחס לאקאן ב 1958, כשיוצא מתוך קריאתו של יעקובסון  את עבודתו של דה-סוסיר ואת היחס שבין הקוד למסר.
     יעקובסון סיבך את המודל האטומי של המשמעות הסוסיריאנית - מסמן/מסומן- באמצעות החידושים שלו בשנים 1940-1950   בנושא יחסי קוד/מסר. בעשותו כך הוא הרחיב את ההמשגה הסוסריאנית של   speech” linguistics" . האלגוריתם הסוסריאני של מסמן/מסומן הוא אלגוריתם שאינו, באופן אינטרינזי, משאיל את עצמו להסתגלות, ללכידה של מה שמבטיח את אחדות הסימן. כיצד אם כך, אחדות זאת  מבססת את עצמה? כיצד היא מייסדת את עצמה? בדיוק כאן תרומתו של יעקובסון מכריעה. כאן בולטת גדולתה של חשיבתו. כבן למסורת הפורמליזם הרוסי, התנגד יעקובסון למודל סטאטי של השפה, מודל של ייצור על פי קווי המתאר של "הקוד יוצר את המסר באמצעות חוקים פשוטים של גנרציה". נקודת המוצא של יעקובסון הייתה חקר השפה באמצעות שפה חיה שעברה טרנספורמציה, שניתנת לטרנספורמציה, שכוללת תופעות כמו ספרות- במילים אחרות, תופעות של יצירה, של משהו שלא היה שם כבר, של מה שכל הזמן גולש מחוץ לכל המשגה מקובעת של שפה. אם נודה שהמסר כולל ספרות, אז המסר חוזר בתוך הקוד, וללא הפסקה, מעשיר אותו ועושה טרנספורמציה שלו.

     הצלחה ספרותית מופתית היא להכניס מילה מומצאת אל תוך השפה. אם ויקטור הוגו היה "הגדול מכולם" כפי שאמר Gide, זה רק מפני שאנו מצטטים את ויקטור הוגו בצרפתית, אפילו מבלי להבחין בכך. הוא נתן את מילותיו ואת הביטויים שלו לשפה הצרפתית וחקק אותם במורשת השפתית שלה. באופן דומה, על החשיבות של  תנועת Precieuse עבור התרבות הצרפתית ניתן להסיק מכך שעדיין אנו משתמשים במספר מטאפורות שמקורן בתנועת Precieuse , עוד לפני שעברו אל תוך השפה הצרפתית. בספרות העכשווית, זה בוודאות Aragon שהצליח להכניס את המספר הגדול ביותר של ההמצאות שלו אל השימוש העכשווי, בין אם באמצעות הרומנים שלו, פואמות ושירים שהתבססו עליהן. ביטוייו של Aragon  גרמו לקונטמינציה של השפה המודרנית. כך למשל Cereda  מגיע מפואמה שמציגה את הריח של "reseda"(סוג של צמח רייחני. ה.ש.), "שקר אמיתי" (mentir vrai) נכנס לשפה של הפוליטיקה בצורת "דיבור ישיר" (parler vrai) וכו'. כאן אפשר לראות את האופן שבו המסר חוזר אל הקוד וחותר תחת עצם האפשרות של הקוד. תמיד ביקשנו לדעת כיצד נעשית ספרות ולקבע את הכללים באופן שיעשה לה רדוקציה לכדי קוד בין אחרים. הרדוקציה לכדי מערכת המכשירים הרטוריים הפשוטה ביותר שאפשר היתה מטרתם של אנשי הדקדוק, שביקשו להפחית את הפעולות הרטוריות של הפרודוקציה הספרותית. מעולם לא הגענו לשם, אבל אנחנו עדיין מנסים וניסינו מאז הימים של אנשי הדקדוק הלאטינים והיוונים. יעקובסון צמצם רטוריקה זאת לשניים, ברוח שאינה של קלסיפיקציה אלא של יצור. משמעות נוצרת באמצעות מטאפורה או באמצעות מיטונימיה.

     לאקאן לקח את ההמצאה הזאת ומיד עשה לה טרנספורמציה. הוא חיבר אותה עם המושגים הפרוידיאנים של התקה (displacement)  ועיבוי (condensation). שימוש פסיכואנליטי אד-הוק זה מערפל את כל הקטגוריות של יעקובסון. עבור לאקאן, הדבר החשוב היה לא לשחזר בנאמנות את הקטגוריות של יעקובסון אלא לכלול במקום של האחר לא רק את מאגר המסמנים אלא את המטריצה של תוצרים חדשים. זה נעשה בהתבסס על הדברים הבאים: מטאפורה מתבטאת בהחלפה של המסמן  בעוד מיטונימיה נחשבת להדבקה (קונטמינציה)של המסמן עם הדחפים. כפי שטוען Jacques –Alain Miller  , לאקאן לכד  את החשיבות של האופרציה מטאפורה/מיטונימיה  עבור הפסיכואנליזה במהלך הסמינר שלו על הפסיכוזות. באותו זמן הוא קיבל תדפיס מיעקובסון בנוגע למאמר זה והדבר היטה את הסמינר. מנקודת מבט זאת לאקאן ראה כיצד הוא יכול לבסס את המתמה של המקום של האב כסימבולי בהתבסס על מטאפורה. בעשותו זאת הוא פרט כיצד, מחוץ למערכת של השפה, שם האב ערב  לאפקטים של משמעות, ערב לאפקט הפאלי ומייצב את המובן המיני שמסומם על ידי פי קטנה (phi) של הפאלוס. אם האב אינו עוד בחזקת ערבות, בחזקת מי שמבטיח את היציבות של מסמן/מסומן, נעלמת אז המשמעות הפאלית והסובייקט נפלש על ידי הבלתי ניתן לשיום. הוא צריך להתמודד עם אל שרוצה להפכו לנשי; הוא צריך להתמודד עם תופעות שפולשות לתוכו ושאין להן יותר שם, שנעה בין עוררות מאנית לבין גלים של התענגות לא ממוקמת, כל הדרך עד הסטופור. זה מה שקורה כאשר האב נעלם. מה שעוד קורה זה שקודים ומסרים מתערבבים; אל השפה פולשים שימושים חדשים עם "message codes" ו "code messages". הקולות מכריזים שהמילה luder לדוגמא, יש לה משמעות אחרת, משמעות שחושפת עצמה באמצעות חוויה של הלוצינציה. באופן הזה שרבר מקבל כמות מסוימת של אינפורמציה לגבי השימושים החדשים במילים, מסרים לגבי הקודים החדשים. מנגד, הוא מקבל קודי מסר וביטויי מסר שכופים עצמם עליו, אשר מדבקים אותו, שמשתקים את הפונקציות הסטנדרטיות של השפה. יחסי קוד/מסר אלו מכניסים  אינספור שימושים חדשים. לאקאן הדגים את האספקט הכפול הזה באמצעות הניתוח המדוקדק של ההלוצינציות של שרבר. זה לא נעשה על ידי פרויד או אנליטיקאים אחרים שבאו בעקבותיו מלבד William Niederland, מהגר וינאי לארה"ב שהחל במחקר כזה מנקודת מבט מסוימת. בהיותו מבודד בארה"ב, הוא עשה כמה עבודות שמראות עד כמה הטיפול השגוי מצד אביו של שרבר, הטיפול ה"אידיאלי" של האב המחנך, מצוי באותם דברים ששרבר כינה "ניסים". הוא עשה רדוקציה של ההלוצינציות לסוג של אפיפניה, לחזרה בממשי של האמצעים החינוכיים המשוגעים של האב, שהיה מומחה להיגיינה. עבורו ההלוצינציה היא סוג של סינדרום פוסט טראומה. אך מלבד גישה חלקית זאת, ההלוצינציות של שרבר לא נחקרו כמערכת ולאקאן הראה שהכאוס ההלוצינטורי הגלוי ארגן את עצמו בצורה מושלמת סביב שיום (nomination) מחדש בזכות אותם אמצעים ליצירת משמעויות חדשות שהם הקטגוריות של מיטונימיה ומטאפורה. בנקודה הזאת בטיפול בפסיכוזה, השאלה היא איך לממש ייצוב אפשרי של המטאפורה הדלוזיונית מבלי לבקש מפלט (recourse) בשם האב. מאחר וזוהי  שאלה על תופעות שקשורות באי-מיקום של הקוד ביחס למסר, מאחר ואין יותר כל ערבות מצד המטאפורה האבהית, יש הכרח לפנות לסוג של נאו- מטאפורה, ייצוב של המסמן/מסומן באמצעות אופרציה, על ידי תופעה שתהיה שם האב "לא סטנדרטי", אם להשאיל את הביטוי של מילר. האל של שרבר מתפקד, בהתייחסו לשרבר, כמו אחר ללא ערבות. בהבטיחו לעצמו את התענגות האחר, משהו נעשה יציב.
     אם ארשה לעצמי להשתמש בכותרת "טיפולים פסיכואנליטים", ברבים, בפסיכוזה, זה מפני שהוראתו של לאקאן התיקה את השאלה לאחר האלבורציה שעשה לפרספקטיבה זאת. שם האב, שהופיע בסינגולריות הפרוידיאנית שלו, עבר פלורליזציה לראשונה, בכדי שיימצא עצמו לאחר מכן שוכן בתוך קבוצת שמות בשפה אשר לוקחים פיקוד על הערבות או על קריאה בשם להתענגות. הדרך של לאקאן עוברת משם האב לשמות האב ועד לסיום במה ש ז.א. מילר כינה "המטאפורה האבהית השנייה" של לאקאן. האחר, השפה, תופסת פיקוד על כל השיום של ההתענגות. האחר, ביסודו, הוא שסוע, ביסודו הוא ללא ערבות. ההתענגות, תמיד בעודפות, היא מקום שאין לו שם: המסמן של זה שאין לו שם נכתב כך:S (A) .
     נקודת מבט זאת פותחת אפשרויות לסוגים שונים של טיפולים אפשריים להפרעות בשפה; ההפרעות יכולות להיות מטופלות בצורה שונה על פי ההמשגה שיש לאדם לגבי שפה. להפרעות השפה שאליהן התייחס דה סוסיר ושלהן יעקובסון ערך מודיפיקציות יש מרפא בייצוב המטאפורה הדלוזיונית. זוהי שאלה של מציאה או הגדרה, באמצעות גישות שונות, של המרפא להעדר המשמעות הפאלית, להעדר ערבות מצד אפקט המטאפורה הכושל. איך יכולה להתבסס פרקטיקה המחפשת שיום חדש לאובייקט החסר שם?

     מחלקות הבלשנות באוניברסיטאות מוקסמות לאחרונה מהפרויקט של חומסקי, שהחל בשנות ה-60. הפרויקט הגדול של חומסקי היה לתאר שפה שלא באמצעות מערכת דקדוק מבנית תיאורית (לכל שפה, קיים דקדוק מבני שיש לו מידה רבה יותר של פורמליזציה מהדקדוק המשמש את האקדמאים) אלא באמצעות התיחסות לשפה כאוניברסל וניסיון לתאר כל שפה אפשרית באמצעות מערכות כתיבה מחדש של החוקים, שיהיו ישימים באופן אוניברסלי. חומסקי סבר שהשפה היתה איבר שאין לו הגדרה מחוץ למין האנושי. פרויקט הגדרת השפה שלו הפך להצלחה גדולה בכך שיצר קשר עם מדעי המוח ועם כל המערכות שמעבדות אינפורמציה באמצעות חוקים אקספליציטים. התפתחות תכנית המחקר יצרה מספר המשגות שונות שכולן דבקות באוריינטציה זאת. גישה זאת עולה בקנה אחד עם ההתעניינות הנוכחית במערכות של תרגום אוטומטי של שפות שיאפשרו למחשבים להשתמש בתוכנות המאפשרות זיהוי וטרנספורמציה של קול למערכות של כתב.
זהו מאמץ מרשים שמנסה לצמצם את כל  הדו משמעות  האפשרית שבשפות הטבעיות ולהשיג את הצמצום הזה באמצעים שונים מאלו של השפה המלאכותית.  אפשר להניח כעת שהתכנית נדונה לכשלון. המושג של חוק עבר כל כך הרבה חשיבה מחדש על די חומסקי עד שהוא כמעט ולא ניתן לתפעול. הגישה ה"דרוויניסטית" העכשווית של בלשנים מסוימים כמו Steven Pinker או Daniel Dennett אשר הודהדה על ידי הפרספקטיבה ה"פונקציונליסטית" של בלשנים אחרים כמו Fodor, מלמדת על הקושי לאחד את ההתפוצצות הנוכחית של גישות מחקריות שונות.
     זה מה שמאפשר לבלשן כמו  Jean Claude Milner  לומר שהוא חושב שהמאה ה-20 תחזה גם בלידה וגם במוות של בלשנות שמתמקדת בשפות הטבעיות ובשימוש בהן. למה שמופיע כאן אין כבר שום קשר לתכנית של בלשנות. הדגש ששמו סוסיר ויעקובסון על האופן שבו ייצור ביטויים דו משמעיים מפריע או מתנגש עם מערכות קודים אינו מתאים למערכות כאלו של תיאור באמצעות חוקים. מה שאפשר לכנות הכשלון המדעי של חומסקי לא מנע ממנו להמשיך ולפתח תיאוריות הנוגעות בפוליטיקות של השפה.  מתוך רצון לתחום את ההעדר היסודי של כל ערבות שהיא למערכת החוקים, חומסקי תמך בעמדות קיצוניות בפוליטיקה האמריקאית. חומסקי הציב קיצוניות חומסקיאנית אופיינית. הוא רגיש מאוד לרעיון לפיו כאשר אנחנו מדברים, זהו הכוח שמדבר באמצעותנו. מאחר ולא ניתן לייצב את ייצור המשמעות (signification), הרי שמשמעותן של המילים יכולה להתבסס רק באמצעות כוח.  הכוח הוא שמקבע את המשמעות של המילים. כאן הוא מצטרף למה שקרוי היה במשך זמן רב, השרירותיות של הסימן. מאחר והתופעה של משמעות מובטחת אינה קיימת  בשפה, שבה אין דבר אלא חוקים המאפשרים לבטא כמה דברים, המשמעות אינה אלא אפקט שמושג באמצעות כוח. זה מה שהביא את חומסקי לפרשנות רחבה למדי של "התיקון הראשון", העיקרון בחוקה האמריקאית שמבטיח את חופש הדיבור. זה מה שמאפשר להעיר הערות דוחות, גזעניות כמו אלו שאפשר לשמוע לדוגמא בקביעות ברדיו האמריקאי. אתה אולי מסתכן במשפט אך כשתזכיר את "התיקון הראשון" ביהמ"ש העליון הוא שיצטרך לפסוק. זוהי מערכת מאוד מורכבת. חומסקי בעד מערכת זאת: צריך שאפשר יהיה להגיד הכל מפני שעלינו להיזהר שלא הכוח הוא שיצור משמעות. עבורו ייצוב מרכיבי המסמן/מסומן מכונן באמצעות שם - האב בלתי סטנדרטי שהוא כוח או באמצעות קהילת אזרחים דרוכים. בכך חומסקי מצטרף לסוג של פרגמטיזם פארנואידי. התנאים לביטוי מייצבים את המשמעות של מה שבוטא בשיחה כללית. זה בלתי אפשרי לקבע את המשמעות מבחוץ באמצעות מילון, כשרק אבטחה לכאורה למשמעות פועלת. מן-דהוא לעולם אינו יודע מה הוא אומר; הוא יכול לדעת זאת רק באמצעות שיחה.

     נקודת מבט פרמגטית מוזרה זאת מצטרפת לגישות פילוסופיות אחרות לבלשנות, של מחברים כמו הפילוסוף של המדע  W.V.O. Quine , למשל, אשר הדגיש את מה שכינה אי ההיקבעות  (indetermination) בתרגום. עקרון אי ההיקבעות מציע שלכל תופעה שהיא יהיו תמיד מספר תיאוריות שיתארו אותה ובאמצעותם גם לומר אותה. זה הולך רחוק יותר מן ההנגדה שעשה פרגה בין מובן ( Sinn) לבין הוראה             Bedeutung)). נקודת המוצא של פרגה היתה העובדה ש "ונוס הוא כוכב השחר" כמו גם כוכב הערב. ההוראה היא זהה אבל מובנים שונים יכולים להיות בשימוש. Quine מכליל את המערכת לשפות הטבעיות, שם תמיד בלתי אפשרי ליעד, לחבר מחדש בצורה חד משמעית את המילה והדבר. שם תמיד יהיו דרכים שונות של דיבור שמכוונות לאותה נקודה. כיצד אם כן, אנחנו צריכים להסכים על המשמעות של אותו ביטוי? זה יכול להיות מושג אך ורק באמצעות פרגמטיקות (pragmatics) שידגישו את האפשרות של שימושים שונים ויאפשרו לך למקם עצמך מולם. אף אחד לא מאמין עוד שישנן ישויות או חוקים שיתפקדו "במורד הזרם" ממבנה, אל מחוץ לשימוש שלהן ושלמשל, למישהו אסור להתערב במגדר של המילים, במשפחה, כפי שזה.
ניתן לעשות שימושים חדשים: אפשר לומר: "Madame la Ministre" (במקום Le minister) בלי להיות מוכה ברק. PACS  (חוזה זוגיות אזרחי בין הומוסקסואלים) יכול להתקיים בלי שום בעיות ברפובליקה. מעבר לריאליזם של המבנים, אף אחד לא מאמין שחשוב להשגיח על חלוקה מגדרית בשפה או חלוקה למשפחות ותפקידים כפי שהם. אנחנו חיים בתקופה שבה יש לנו תחושה שאנחנו יכולים לנסות להתעסק עם הדברים לתקן דברים באמצעות שימושים. זה מביא אותנו לראות שהריאליזם של המבנים, העובדה שקיימים מבנים של ממש, שקיים ממשי במבנים, אינה מונעת מאיתנו לבסס שיחה, של פרקטיקה קבוצתית, של כוונון של משמעות הדברים.  

     סוג של שיח לגבי ההתענגות הוא הכרחי לשם הגדרת הטיפולים בפסיכוזה. בעבודה שבאה מתוך האניגמה של ההתענגות, שהיא תמיד או חסרה או בעודפות בתוך ים השמות הפרטיים, טיפולים אפשריים כוונו תמיד לסיע לסובייקט לשיים את הדבר שאינו ניתן לשיום. זה לא אומר לעזור לו בפרודוקציה הפסיכוטית שלו; הכוונה למשהו אחר. הכוונה לבחירה, אשר בתוך עבודת הדלוזיה, במה שיוביל לשיום אפשרי. שיום זה הוא בו זמנית יוזמה לתרגום חוזר ונשנה של מה שקרה לפסיכוטי: המסרים המקודדים (code messages) והקודים נושאי המסרים (message codes) אשר עוברים דרכו. האנליטיקאי שם כדי לתמוך בכך שניתן לפתח, ללוות, לעודד חוויה כזאת של תרגום. זה מה שלאקאן זיקק לנקודה אחת: שאלה של סיוע לסובייקט, באמצעות השיום, "לעשות לעצמו שם" (se faire un nom)[1]. באמצעות הניסיון לתרגום ולשיום, השאלה הופכת להיות איך להצליח לא להיות בעל הוויה אחרת אלא זו של התרגום עצמו. זאת של התרגום עצמו. היתה לנו קריאה ראשונה מכנית משהו של "לעשות לעצמו שם" . קריאה זאת התבססה על ליווי המאמץ של הסובייקט הדלוזיוני להגיע לזהות שמתבססת על התענגות (une identite de jouissance) בעקבות המודל של שרבר  אשר רצה להפוך את עצמו ל"אשתו של אלוהים", או זה של Duanier Rousseau  (אולי כדאי הערת שוליים שמציינת משהו אודותיו- הצייר שכונה "הדואנייה") שאמר פעם לPicasso: "אנחנו שני הציירים הגדולים ביותר לזמננו, אני בסגנון המודרני ואתה בסגנון הפרעוני!"-  הצהרה מוזרה ביותר שמצביעה על כך שRousseau ראה עצמו כ -ה "צייר המודרני" של זמנו. השימוש המכני בתהליך זה מתבטא בשימור שימוש נאולוגיסטי בשם שהסובייקט נותן לעצמו ובנסיון לקבע אותו לזה כמו למסמן אדון.
אנחנו יודעים שבפסיכוזה, ככל שהדלוזיה יותר סיסטמטית, כך הסובייקט תומך יותר בנסיונו לדבר בשם משימה, אידיאל. ככל שהדלוזיה יותר סיסטמטית כך האידיאל יותר מוצק: שם ישנו "שם האידיאל" (nom d’ideal)."אני עושה את כל זה כי אני המושיע של העולם, מפני שאני ישו הגואל, מפני שאני חייב לקבל את מה שמובן מאליו, ששם נמצאת המשימה שלי" . האידיאליסט הנלהב הוא לכן קטגוריה קלינית שניתן להרחיבה פחות או יותר. לקטגוריה זאת צריך להוסיף את הפיקסציה של הסובייקט "לעשות לעצמו שם",  שם אידיאלי שהוא יותר ויותר אינדיבידואלי, באופן התואם לתקופתנו בה האידיאל הוא פחות ופחות בכיוון של קולקטיביזציה. מוצעים גם מספר גדול של אידיאלים צנועים "להיות איש המכירות הכי טוב", למשל. זהו אידיאל מותאם, צנוע, שאיתו אפשר להזדהות: זה לא הטוב האוניברסלי, זה הטוב של החברה (company) או של הקהילה שאליה אתה משתייך. גם להיות הדייר הכי טוב בשכונה. זה יותר קרוב לקהילות הקטנות שמעצבות את עולמנו. אפשר ללכת לאורכה של רשימת האידיאלים הללו ולגלות שישנן הרבה מאוד אפשרויות להזדהויות עם אידיאל.   

     באופן בסיסי, השאלה היא על יש כאן  ליווי של המאמץ לשיום, כשלאורך הדרך יודעים שתמיד קיים העיקרון של חוסר החלטיות (אי היקבעות) בתרגום, שתמיד אפשר למצוא דרך נוספת לומר משהו ולהמשיך להשתמש בדרך אחרת של דיבור. "לעשות לעצמך שם" זה גם לומר שאין שום הזדהות אחרת מלבד התהליך של חיפוש אחר השם שמקבע את עצמו "לתקופת זמן מסוימת". כאשר לאקאן אומר: "ג'ויס הסימפטום" זה בעצם לומר, שכסינטום, הוא האדם שמצליח להזדהות עם המאמץ שלו ליצור שפה חדשה ב Finnegans Wake. הפעולה הג'ויסיאנית על השפה היא מאוד מוזרה. אין לה כבר דבר עם האמת של הלא מודע. אין חשיבות רבה לידיעה מה היו חייו של ג'ויס וההתנסויות שלו בינקות בכדי לקרוא ב Finnegans Wake . לא מהזווית הזאת נבין את הדברים. כפי שציין Jacques-Alain Miller, הסובלימציה של ג'ויס ממוקדת ברובה לא ב-אמת אלא ב-ידע.  הדרך היחידה לקרוא את הספר היא לדעת את כל הרפרורים ואם זה נותן עבודה לאקדמאים, טוב, זה תחום ההתמחות שלהם. צריך לבלות את כל זמנך בקריאה של כל הספרים שקרא ג'ויס- והוא קרא רבים מהם.
     כיצד ג'ויס השתמש בכל זה כדי לארוג את השפה שלו בהתבסס על ידע?  ג'ויס אינו ניתן לזיהוי תחת הרובריקה של "אני הוא זה ש...". זו יותר שאלה של הזדהות עם התהליך הג'ויסיאני של טרנספורמציה של השפה. בהקשר לכך, המאמץ של הטיפול הפסיכואנליטי בפסיכוזות מתבטא בניסיון לגרום לסובייקט לנהות אחר המאמץ שלו לתרגום באמצעות שיחה, מאמץ שתמיד אפשרי מאחר וההתענגות נעדרת מאוקיינוס השמות הפרטיים. זהו המבנה הלוגי הבסיסי שמאחורי "היות האישה שכל הגברים כמהים אליה" שרואים שפועל אצל שרבר. בשדה שלנו, ברגע שאומרים " כל " (all) יש אובייקט חסר, התענגות. ברגע שאתה עוקב אחרי המעגל שמקיף את המקום של האחר, זה שמעבר, זה שאין לו שם בתוך המעגל עצמו, אפשר לתת לו תו: S (A) , המסמן שנמצא בחוץ, שנעדר מ"כל". זהו המקום של  התענגות שמעבר לשמות: "היות האישה שכל הגברים כמהים אליה" זה להיות השם של ההתענגות  שלא יכולה להיות מסומנת \ מיועדת (designated) על ידי "כל הגברים" . זוהי דרכו של לאקאן לעשות ללוגית את המשימה של Schreber: "להפוך לאשתו של האל". "לעשות לעצמו שם" זה לא רק לשכן את עצמך תחת שם שניתן לזיהוי במשלב של האידיאל, אלא גם, לקבל על עצמך, מעומק הלב, את המאמץ של תרגום שפה. כאשר הסובייקט יכול להגיע לכך, למצוא שלווה מסוימת בתרגום המתמיד הזה, אז השגנו טיפול פסיכואנליטי אפשרי להתענגות הזו. אבל אין להתייחס לזה כמו בסיפורי אגדה: "הם החלו במאמץ של תרגום משותף, היו להם הרבה סטביליזציות דלוזיוניות ומאז הם חיים באושר ובעושר!".
     מה שמטריד כאן זה שאחת הצורות היסודיות של שיום היא המעבר לאקט. האמצעים של הסובייקט למקם את עצמו באור של המשמעות, דליפת המשמעות, היא לא רק באמצעות התרגום הבורח, הנוזל, אלא גם דרך הקֶצֶר של המעבר לאקט. מישהו יכול לעשות לעצמו שם באמצעות המעבר לאקט: "אני הוא זה שמזעזע את     האחר". זה מה שהצהירה  Aimee, בתיאור המקרה בתיזת הדוקטורט של לאקאן. המעבר לאקט לכשעצמו אפשרי תמיד, נוכח תמיד. המאמץ לתרגום משותף חייב להיות קשוב לכך שקצרים אפשריים. האסטרטגיה לפיכך היא לאפשר שהמאמץ ימשך בלי יותר מדי קצרים. זה תלוי במקרה ובאמצעי הזהירות, האמצעים המגבילים, שחושפים עצמם על פי הידע שיש לך על הסובייקט. אתה לומד לאט לאט שישנם דברים שמאוד קשה לו לפגוש, לתרגם, לשכן).זהו הרגע שבו הוא צריך טיפול תרופתי, בצורה אמבולטורית או בבית חולים. זה חלק ממה שנמצא על כף המאזניים במאמץ של התרגום. כאשר ישנם מכשולים שאתה לומד לזהות כמכאיבים באופן מיוחד לסובייקט, אתה יכול להבנות מחדש  את מה שטראומתי עבורו. כשזה קורה אתה מנסה להבטיח שהמפגש החדש יקרה בתנאים שבהם הוא אולי יבטל מעט את המנוי על הלא מודע שלו, אם אני יכול לומר זאת, באופן שיעשה אותו יותר מודע לפונקציה המרכזית של התרופות שאינן אלא נגזרות של חומרי אלחוש. כאשר הכאב הוא בלתי נסבל, יש לך הזכות לחומרי הרדמה. היה, בזמנים מסוימים, סירוב גדול להרדמה: "אנחנו לא רוצים שירדימו אותנו, הסבל הוא ההוויה של האדם!". הטרנד הזה עבר ממצבים כמו לידה כל הדרך עד פסיכוזה. אנחנו גם לא צריכים להיכנע לרוח הזמן, זו של חומרי ההרדמה הכלליים והמוכללים! "אנחנו לא רוצים יותר לסבול כלל!" זוהי הגרסה של הדוניזם עכשווי שבא לביטוי בצורת: "אנחנו רוצים לקחת כמה אנטידפרסנטים שנרצה". עלינו לפיכך לא להכנע לרוח הזמן ולא לאובססיה למושג אידיאלי כלשהו של הסבל האנושי. יש לנו כאן משלב של דה-אידיאליזציה של מה שנמצא על כף המאזניים, שהתרפיסט צריך לדבוק בו.
     בעקבות הפרספקטיבה שפתח לאקאן ב 1958 באו התפתחויות בהוראתו שאפשרו חשיבה מחדש על הטיפול הפסיכואנליטי בפסיכוזה כפי שהוא מבוצע ומופעל כיום. יהיה נכון למקם אותו מחדש בתוך הפרספקטיבות על השפה והמקום של הסובייקט בשפה, לעבוד מתוך הפרגמטיקה של הבלשנויות של זמננו. להתייחס לג'ויס כמקום של רפלקסיה מתחלפת היה עבור לאקאן רגע של הרחבה וחשיבה מחדש על המושג של ספרות שיצאה מתוך הפרספקטיבה של יעקובסון. עם ג'ויס הוא הרחיב עבורנו עוד יותר את השדה של סובלימציה פסיכואנליטית, במובן בו היא יכולה לפעול בטיפולים אפשריים בפסיכוזה.

תרגמה: הלה שמיר סידי

ערכה: ליאת שליט

---

[1] הערת המתרגם לאנגלית: יש לשמוע ביטוי זה גם כ"לעשות לעצמו שם" וגם כ"להפוך את עצמו לשם".