השדה הפרוידיאני הוא מעשה של שיח מעבר לכל טריטוריה, אולם אירופה אינה כאן. אבינועם חקלאי

Picasso

השדה הפרוידיאני הוא מעשה של שיח מעבר לכל טריטוריה, אולם אירופה אינה כאן.

איך לכלול בשיח את קולות האזעקה של מלחמת יום כיפור, את פעמוני הכנסיות של עין-כרם בבוקר, את תפילת ״חטאנו לפניך״ העולה מבית הכנסת הספרדי, את הבריטון המלטף של אריק איינשטיין הנכנס מן החלון עם השמש החזקה של ישראל, את קול המואזין הקורא למאמינים להתפלל, את מקצבי התיפוף של יהודי תימן...?

את השיח שאינו תלוי בטריטוריה ייסד יוחנן בן-זכאי ביבנה לאחר חורבן הבית, פעולה שהעניקה לפרויד השראה כאשר פירק את החברה הפסיכואנליטית בוינה בזמן בו חשיכת הנאציזם נפלה על אירופה.

צרפת אינה מרכז העולם במרחב טופולוגי.

לא שמעתי קול קורא לפסיכואנליטיקאים להביע את מחאתם כאשר הימין הפונדמנטליסטי הרים את ראשו בישראל.

שמעתי את השמאל הנאור במערב מטיף לישראל באיזו פרופורציה עליה להגיב למתקפות טילים, כיצד עליה להרוס את חומת האפרטהייד שעצרה את פיגועי הטרור הגדולים, שמעתי את הדיונים האינטלקטואלים על זכותה או אי זכותה להתקיים, ראיתי כיצד מעמידים את צלב הקרס על יד ידידו המגן דוד.

נכון, רוחות הקולוניאליזם שבות מן הממשי אל המערב, הגלובליזציה מולידה פליטות וגלות, הנאורות החילונית אינה מציעה כל אלטרנטיבה למשמעות אותה מעניקה הדת לחיים זולת עבודת הגוף ומיקום הסובייקט על גרפים של הערכה ומדידה המבדילים אותו מן האחר באופן מינימלי- עוד אחד. הדמוקרטיה הקפיטליסטית הוציאה רבים ממעגל ההשפעה ורופפה בכל מקום את החוק והסדר, והפשיטה את האזרח מזהותו והזדהויותיו בלי להצביע על אפשרות לאיווי בחיים.

לאקאן ניבא את נצחון הדת ואף טרח לציין שהוא עצמו אינו איש שמאל, כי אם מתבונן.

הסנטימנט לאב הלא מסורס מאפיין את האיסלאם הפונדמנטליסטי ואת הריאקציונרים במערב.

גם החילוניות הצרפתית היא דת, אחרת איך להסביר את כפיית כללי הלבוש.

האם אנחנו בזמנים של מלחמות דת?

כן, גם אני דואג לצורת המשטר הידועה כרע במיעוטו, הלא היא הדמוקרטיה.

גם אני רוצה להגן עליה מפני הרוחות הרעות המנשבות עליה מימין ומשמאל. לא היה זה הימין הפוליטי שאימץ בחום את הפסאודו-מדע ואת המדקליזציה של חיינו, אותן פרקטיקות המאיימות על הפסיכואנליזה.

אני רוצה להגן על הדמוקרטיה השברירית גם מפני עצמי. לא חלף זמן רב מאז שמעתי דיונים באסכולות באירופה על אנליזה בכפיה לצעירים המוצאים מקלט באיסלאם הקיצוני ובטרור שהוא מוליד. גם אני הייתי המום מההפקרות ומחוסר הבטחון ברחובות פריז, אפילו ישראל בטוחה יותר.

האם זוהי הבלתי אפשריות למשול או שמא אובדן רגש האחריות של המושל?

הרי הדמוקרטיה היא לא רק שלטון העם, היא גם שלטון החוק, עובדה שטראמפ נתקל בה באמצעות הפרדת הרשויות. כולם כפופים לחוק.

קריאתו של מילר נובעת ממעיין הסינגולריות שלו.

מילר האיש, לא מילר האב המת.

לכן, אני מוצא לנכון לסרב לו.

איני יודע מהו השם הפרטי שהעניק לעצמו.

אני בטוח שבצד אלה שנענו לקריאתו, חלקם מתוך שותפות לדאגתו וחלקם מתוך אהבה אליו, היו גם אלה שחשו אי נחת מבקשתו.

אני ישראלי. ה-אחר הישראלי העביר בגופי את האות שלו. אני גם ציוני, לא מתוך אידיאולוגיה, אלא כי ציון נתנה בי את אותותיה כך שהגוף שלי נתון למצוקה כאשר הוא נזרק אל תוך שפה זרה בניכר.

במשך חיי נפל עלי גשם ישראלי, בפראפרזה על שירו של הורביץ, אני מעין תבנית חד פעמית של נוף מולדתי, בפראפרזה על משורר אחר.

מילר לא יודע מי אני ואני לא יודע מי הוא.

הוא לא יכול להעלות על דעתו שהתמיכה בישראל של חלק מהקבוצות הניאו-נאציות, כמו גם דברי התמיכה של לה-פן ושל טראמפ בישראל מרחיבים את מה שכיווצה השנאה של השמאל הליברלי הנאור למי שאני מייצג עבורם.

כן, כן, פרדוקסים שכאלה,

כמו אותו קרע בתוכי בין שנאת הכיבוש לבין הפחד מעזתיזציה עם הנסיגה מיהודה ושומרון.

במלחמת יום כיפור, כאשר ישראל שיוועה לסיוע אמריקאי דחוף, ייעץ קיסינג׳ר לנשיא ניקסון לתת לישראלים לדמם קצת.

באמת היינו שחצנים ועיוורים עד אשר לא ראינו את האסון המתקרב.

עכשיו הגיע זמנם של נאורי המערב לדמם.

הפאשיזם התפשט שם מהר מאוד לנוכח תחושת אי הבטחון, מהר יותר מאשר בקרב אותו ״גזע״ אשר יישב את פלשתינה בכוח.

אני מביט מכאן על מצבם בדאגה.

לפרטים היחידאים בסך הקהילה,אורנה קסטל

למעלה מחודש מגיעות פניות נשנות להצטרף לחתימה על עצומה הקוראת להתנגד למרין לה פן והחזית הלאומית. הקריאה באה ממי שמחזיק במנדט רשמי ומכובד לרכז הוראה והכשרה של אינדיבידואלים שמוצאים עניין בדרכו של לאקאן. מהר מאוד העצומה הפכה להיות מרכזית וזה מעורר תהייה. האם אין לנו פה דאגות משלנו להיות מוטרדים בהן. האם דאגותינו קוראות להתערבות המרכז הלאקאניאני בצרפת ואירופה. האם אנו יודעים מספיק על הרקע לפנייה זו. עד כמה הפוליטיקה של הלא מודע, שהיא טבור העניין שלנו עליה להיות מעורבת בפוליטיקה של אדם, חשוב ככל שיהיה שיוזם מהלך (יתכן מבורך כשלעצמו) שתכליתו להשפיע על הרוח הנושבת (לא כוללת כל אקציה ממשותית) בחיק הדמוקרטיה בבחירות שייעודן הרכבת פרלמנט. כפי שאנו יודעים לעם ולפרלמנט אין נקודות השקה (אין יחס מיני). הפרלמנט חתוך מהעם ולעם אין השפעה עליו: האזרחים יכולים לבחור להתעניין במתרחש או לא – אחת היא. כך היה מאז ומעולם ובעיקר בצרפת המודרנית. המוטו של חיי המרפסת – נולד שם: איש תחת הגפן והתאנה שלו. מרין מבטיחה להכניס נפרדות וגבולות כדי שצרפת תהיה של הצרפתים ושהם יחזרו לאחוז בזהותם. אנחנו יודעים כמה זהות חשובה. פה בארץ אנו נעדרי זהות – אנחנו לא חשים ביהדותנו אבל הפלשתינאים כן. הנפרדות משיבה זהות. הדמוקרטיה מתפוררת בהיעדרה. אם יש לך זהות אתה לא צריך מנהיג. נדמה לי שעל כך מלמדת הפסיכואנליזה. מרין לה פן, עורכת דין במקצועה, ייצגה בעברה פליטים והיא יודעת משהו על העקורים – הם חשים בזהות שלהם. זרות היא זהות. עד כה השמיעה דעות חריפות, קיצוניות, שלא נהוג לומר בימינו הרגישים – אך נדמה שאין מדובר בפרנויה ולכן יש להפריד הפרדה גמורה בינה לבין המנהיגים הפשיסטים והנאציזם. המהגרים הפליטים לא מהווים איום כלכלי כמו איום על החופש שהוא לא פחות חשוב מבגט. אבל את החופש אי אפשר לקחת מאיש. זו הפוליטיקה של הלא מודע. האם אנו נקראים לדגל בשל אמירות או בשל מעשים? מה היא כבר עשתה? ההכחשה ההיסטורית של משפחתה למשטר הוישי תלוש מעמדותיה הנוכחיות עליהן בלבד  יש לשפוט אותה. האם יכול להיות מנהיג בן זמננו שאינו בובה, שאינו כנוע לדחף השחיטות? אלו שלא עושים דבר האם אינם מסוכנים יותר מאלו שלפחות מעיזים לומר משהו אחר? האם בנו אנו אין ניצוץ פשיסטי בעודנו נקראים לשמש חיילים בפרופגנדה אינדוקטרינית כזו. יש להיזהר להפוך מאוסף לאספסוף הנוהה אחר מי שמצביע על מקור הפחדה על מנת להציע עצמו כבעל הפתרון – מהר מאוד אפשר לחשוב בו כמונע מהסיבה הפרנואידית (זה לא פחד אם מציג איום ממשי מרעיונות חופשיים תיאורטיים). אנו נקראים להביע אחד אחת על ההשפעות של בחירה בלה פן תוך הנחת מוצא שאנו יודעים מה רע ושזה רע. האומנם?

https://www.youtube.com/watch?v=2hRZDFhn0XA&t=6s

לערב ג'יאפ 20.4 מתוך: L'envers de la biopolitique Eric Laurent

לערב ג'יאפ 20.4

מתוך: L'envers de la biopolitique,  Eric Laurent (p-229)

אירוע (של) גוף, ההופכי של הביופוליטיקה

תרגום:ענת פריד

מרכיב מבשר אחר של האקטואליות שלנו בהוראה של ז'.א. מילר ממאי 2002 [1] : ההדגשה של הלא מודע הפוליטי על ידי לאקאן מנקודת המוצא של המפגש בסמינר שלו מה- 10.5.1967, היכן שהוא טוען בפעם הראשונה בבהירות כי האחר הגדול הוא הגוף, ולא הרוח, כפי שאחרים יכלו לחשוב : "האחר, בסופו של דבר [ ... ], זה הגוף [ ... ] עשוי על מנת לרשום דבר מה שאנו מכנים החותם [ ... ]. זה תמיד נעשה כך, [ ... ] ההתחלה הראשונית של מחוות האהבה, זה תמיד, במקצת, להתוות פחות או יותר מחווה זו [2]".  בשביל שפינוזה גוף מוגדר כהיות המקום של חותם פרטיקולארי, זה של האַפקט או של התשוקה – "היכולת להיות מושפע (tre affectéê), מוגדרת ככשירות של גוף לסבול כמו גם לפעול [3]". לאקאן הכליל את העיבוד הזה על ידי מה שהוא יכנה, בקונטקסט החדש הזה, הרישום של החותם שהולך מעבר לתו האונרי.[4]

הגוף כאחר גדול ימצא את מלוא פיתוחו  עד לתוצאה שמילר חילץ, כלומר הרצון של לאקאן להחליף את הלא מודע הפרוידיאני במונח "parlêtre". הוויה זו מהוברת לאמירה נשענת על העובדה שהגוף שלה, בטוח שהוא לא היא, אלא שיש לה אותו. גישה זו באמצעות ה- parlêtre מאפשרת לחזור מחדש להערה לגבי ה"לא מודע, הוא הפוליטיקה". את ההזדהות, מנגנון פוליטי פאר אקסלנס, ניתן לקרוא מחדש החל מהרישום בגוף, החל מהאירוע גוף. זה מה שעושה מילר בטקסט שנכתב בעקבות הפיגועים בינואר 2015 : "אני אומר שכל מוסלמי, יהא אשר יהא - למעט אולי כמה אומללים אשר השתרשו בתרבות, ˝מוסלמים של נאורות˝ המצהירים כך על עצמם, או לחליפין גאונים פרועים כמו רושדי – סובל, אומלל, חסר נחת, חש אי נוחות, במועקה, כאשר מתייחסים בחוסר כבוד למוחמד. לא כולם מטפלים בעצמם באמצעות קלצ'ניקוב, מאוד רחוק מכך, אולם כולם חשים, במידה זו או אחרת,אי נחת זו (Unbehagen של פרויד)." ונשאלת השאלה איך "לומר משפט ש [ ... ] מבטא קורלטיבי לאי הנאה גשמית charnel זו, של "אירוע גוף" זה (לאקאן) אשר, בהיפותיזה (שלו), נוגע/ משפיע (affected) על המוסלמי [5]".

זה קורא לתשומת לב שז'.א. מילר ניגש לאי נחת זו כאל תופעה טרנס אינדיבידואלית, באותו אופן שפרויד ניגש ל אי נחת בתרבות ולאקאן, שהופך כל אחד מארבעת השיחים לקשר חברתי. הוויה חסרת נחת זו, הייתה עבור פרויד הרגשה אתית משותפת בלב "הציביליזציה". פרסקטיבה זו מנגידה עצמה בדיוק למוסר הליברלי שלא תופס את הקהילה, אלא כצבר של החלטות אינדיבידואליות, מחוץ למימד של גוף פוליטי ככזה. זוהי הרחבה של נקודת המבט האינדיבידואליסטית הניאוליברלית העכשווית אשר התניעה מחדש את החיפוש של כל מה שניתן לכנותו כמשותף במרחב הפוליטי. ה- "common decency" הוא מונח אורווליאני. מעבר לפרטיקולאריות של התפיסה האורווליאנית, נציין תחילה כי אירוע גוף במובן לאקאניאני לא משפיע/נוגע על הגוף כאורגניזם של האינדיבידואל, אלא על גוף של סובייקט של שפה, אשר הוא מלכתחילה טרנס אינדיבידואלי.

---

[1] Miller J.-A., "Intuitions milanaises".

[2]  Lacan J., Le Seminaire, livre XIV, "La logique du fantasme", lecon du 10 mai 1967.

[3]  Deleuze G., Spinoza et le problem de l'wxpression, Paris, Minuit, 1968, p.202, note 14.

[4] Lacan J., Le Seminaire, livre XVII, "L'Envers de la psychanalyse", p. 206.

[5]  Miller J.-A., "La ˝Common Decency˝ de l'Oumma", Lacan Quotidien, n. 474, fevrier 2015.

הלא-מודע והמציאות העכשיווית-סולי פלומנבאום

 סולי פלומנבאום

אם לדידו של לאקאן, הלא-המודע הוא הפוליטיקה,  הרי זה מפני ששיח האדון הוא השיח של הלא-מודע.

הבה נראה מה אפשר להגיד על  האקטואליה או המציאות העכשיווית,  על הלא-מודע ועל שיח האדון.

מילר מתייחס לסיפור האקטואליה כדלקמן: "בתור פסיכואנליטיקאי, אני גם אזרח, אני חי את החיים של כל אחד מכם". על ידי כך מוותר מילר על המחבוא במובלעת הפסיכואנליטית כדי לטעון כי "סיפור  האקטואליה  אינה  פחותה בחשיבותה מן החלום , האקטואליה היא חלום שכולנו שותפים ליצירתו , והלא-מודע הוא הפוליטיקה, כפי שלאקאן טען, המעניק משמעות ליצירה  הזו".

אם אני מבינה נכון, קיים ויתור על מסגרת ההתייחסות הפסיכואנליטיקאית לצורך הכללה במסגרת אחרת, משולבת ושונה, שבה אנחנו מייצרים סיפור שהוא סיפור המציאות העכשווית. הלא-מודע הזה – שהוא הפוליטיקה – הוא מה שמביא את האנשים לקבל או לדחות את עצמם וליצור  הדקים ביניהם. אנחנו יודעים כי  דעת הלא-מודע נמצאת בזיקה לאחר,  הוא מדבר בפליטות פה, צוחק, חולם, מעיר אותנו.  זיקה זו לעולם היא שליטה על השיח.

המובלעת שאליה מתייחס ז'.א'. מילר יכולה להוביל אותנו להצדיק את הפחד; במקרה כזה עלינו להתעורר, כדי להיות אחראים על ההתענגות של כל אחד מאיתנו, כשאנחנו מציבים מכשולים להכרה בשיח השולט בנו.

בספרו Un esfuerzo de poesiaטוען מילר כי הפחד מהווה גורם בפוליטיקה וגם במלחמה. אליבא דמילר, הפוליטיקה היא גם זיהויו של הפחד. "shok and awe  , הלם ואימה, לשתק ולהפחיד. על כל אלה הם מסתמכים כדי להשיג ניצחון מיידי."[1]

ההתנגדות ללה פן, פירושה אי-הסכמה עם משטר שאופק אמירותיו הוא כינונו של הפחד.

הפסיכואנליזה יכולה להזהיר, יכולה להגיד דברים אחדים בנוגע לאקטואליה, מכיוון שלרשותה עומדים כלים מסוימים כדי לעשות זאת ולזהות את הפחדים שלנו, אשר נובעים מהשיח הפוליטי השוכן בתוכנו, מהאחר בעבור כל אחד. כל זאת, בתנאי שהמוחלט חל על נושא האמירה.

השנה מציינים בישראל יובל לכיבוש האדמות הפלסטיניות. השיח על אודות הכיבוש מפצל אותי  יוצר בנו סדקים ומכאיב. ואף על פי כן,, החשיבה על אסכולההעתידי שאני חולמת עליו פירושה הידיעה כי למעשים שלנו יש השלכות לגביו. אני מוצאת שם פחד שחוצה את הסובייקטיביות שלי, ואני לא יכולה להגיד, או לא אוכל להגיד, שלא ידעתי...

אסכולה  העתידי – שבו קיים האמיתי בכל מקום שבו מתקייםאסכולה– היא  אסכולה  שמאפשר לעשות, באמצעות האמיתי הזה, את מה שיכול לתמוך בשיח של הפסיכואנליזה. הבה נזכור כי שיח זה הוא, בעצם, ההפך מהשיח של האדון.

במאמרו "האסכולה  הלאקאניאני", טוען מילר: "בפסיכואנליזה, האדם אחראי על מה שלא רצה, על מה שלא ידע ועל מה שעשה כשלא ידע מה הוא עשה". כשאנחנו פועלים ביחס לאסכולה כמו באנליזה, עלינו להיות אחראים על התוצאות שלא לקחנו בחשבון. אם ניקח בחשבון את הדברים האלה, לא יהיה לנו בפני מי להתנצל  נוכח תוצאות  הרות אסון. לא נוכל להתנצל בטענה כי 'לא ידעתי ש'...".[2] אין לזה תוקף בפסיכואנליזה.

אין זה עניין פשוט; ההצהרות המוחלטות מפרידות, ואנחנו מדברים על אסכולה האחד. אבל מה שניתן למנוע הוא מה שאומר ג'רארד מילר כי אחד היעדים של הרפובליקה החמישית הוא לגרום לכך שהפוליטיקה תימאס על כולם, לשכנע אותנו כי זה לא העסק שלנו וכי המלך שייבחר ידאג לכול.[3]

ומכאן הזהירות וההמתינות– ובפסיכואנליזה ידוע לנו במה מדובר – אבל גם הנחישות והדעת הנחוצות כדי שאדון שאינו רוצה לדעת ואינו רוצה לעבוד, לא ישתלט כליל על חיינו.

---

[1] J-A Miller, Un Esfuerzo de Poesia, Ed. Paidos, 2016, pag 202,203

[2] Http://www.wapol.org/es/las_escuelas/TemplateArticulo.asp?intTipoPagina=4&intEdicion=1&intIdiomaPublicacion=1&intArticulo=289&intIdiomaArticulo=1&intPublicacion=10

[3] VSU,(el voto supuesto útil), Gerard Miller

https://www.dropbox.com/s/hks86j56okj00v6/G%C3%A9rard%20Miller%20%20Sobre%20el%20VSU%20%28el%20voto%20supuesto%20%C3%BAtil%29%20%2821.03.2017%29.pdf?dl=0

מדוע המאמר של אנאל לבוביץ קנהן, שהופיע ב Liberation נוגע לי במיוחד? מרקו מאואס

כי הוא מתמקם אחרת ב״ הפוליטיקה, היא הלא-מודע״.

הוכחה לכך, שניתן לקרוא בו, ואולי בפעם הראשונה, את שלושת הדורות של השואה, דבר חי כאן בישראל, עם שושלת הדורות של הדחיה, של ז׳אק לאקאן.

מתדיינים , מתווכחים. האם השואה היא ארגומנט פוליטי? האם ניתן להשתמש בשואה כארגומנטים בעד עמדה פוליטית זו או אחרת?

אבל, לא, לא זה העניין, אלא השכיחה! השכיחה, כמין על-אבסולוטי אחד. שכיחה, אבסולוטית.

מאמרה של אנאל לבוביץ קנהן הנו התעוררות. הרי שהלא- מודע, הוא הפוליטיקה. ברגע שאנחנו תלויים ועומדים בהיעלמותם של העדויות  האחרונות של הזוועות של השואה ושל חרפת הכיבוש הגרמני, אנחנו שוכחים, היא אומרת, עובדות ברורות  כמו הקשרים Dieudonne -LePen, , הוואלס בוינה של Le Pen  אצל הניאו- נאצים ב-2012 ועוד.

אכן יש חזרה שאינה רק מן ה״ טוטליטריזם״. שאול פרידלנדר, היסטוריון של השואה, לא מאמין במונח המפוקפק הזה של חנה ארנדט, כי הוא, פרידלנדר, מאמין בממשי, והוא אינו מאמין שהרוע הוא בנאלי. הוא מדבר על ״ מדבר תיאורתי״. הוא משוכנע שיש מן המממשי בפוליטיקה. והנה, אנאל כותבת, ״שהניתוחים הפוליטיים מעוררים את התחושה של בלה בלה כללי ללא יעד אחר אלא של התענגות אורלית שמופיעה כעת בשמים פתוחים.״

מה ששולט בנו כבר הנו כאן, תחת הצורה של השכיחה, אומרת אנאל. אבל שכיחה אבסולוטית, כפי  שהיא מגנה ״ הדחקה טוטלית״.

הדחקה זו אינה ניתנת למיקום באמצעות הכלי המשולש הקלאסי של הפוליטיקה: שמאל, מרכז, ימין. ההדחקה הזאת אכן קשורה לשלוש, אבל של שלושת הדורות סביב חור. חור תיאורתי. זהו ממשי. אכן, כפי שהיא אומרת, התגובה היחידה שכנגד, היא של ליטרת בשר. התערבות של הגוף.

אחרית דבר,

טקסט זה נכתב ב- 21 במרץ 2017. אני רואה היום שMarine Le Pen  מתכחשת לאחריות של צרפת ב- .rafle du vel d'hiver  אין מדובר רק השכיחה, אלא השכיחה שמתחזקת עוד על ידי נגציוניזם. הסכנה היא שם,

clear and present danger.

מאמר מערכת מאת מיקל באסולס

מאמר מערכת 1

מאת מיקל באסולס

הִנחתם נכון: תיבת הדואל הנכנס שלי ממש בוערת! כצפוי, לאחר הכרזת "הדיון על ונצואלה", בימים אלה קיבלנו מבול של הודעות. רבים שמחים על הדיון ואחרים מודאגים מעצם פתיחתו. אחדים רואים אותו חפוז ואף לֹא מתאים לזמן הזה ואחרים חושבים שהוא נפתח מאוחר מדי. ישנם כאלה שמתאמצים להגיע להמשגה החל מחוויה שנראית להם קשה לעיכול, אפילו טראומטית וכמובן, ישנן גם הודעות... שלא קיבלנו  עדיין שיש להניח כי הן מעניינות כמו הקודמות.

עם זאת, כל ההודעות שקיבלתי מסכימות לפחות בשתי נקודות:

1. הדיון היה שם מוסתר ורדום, השלכותיו היו לפעמים זדוניות.

2. עמיתינו בוונצואלה שידרו אותות אזעקה ויש להגיב להרגשת האי-נחת.

מאותות התרועה: "סוף סוף דיון פתוח באסכולה!" אכן כן, וכעת יש להנחות אותו, לתת לו את המקום שהוא ראוי לו עם מגבלה מינימלית אך הכרחית: עדיפות להודעות מחברי האסכולה של AMP.

מאותות האזעקה: "הפוליטיקה נכנסה ל-AMP!" אכן כן, ואין ספק כי הסיבה לכך היא שהפוליטיקה כבר הייתה בפנים, מעולם לא חדלה להיות שם. גם כאן אפשר רק לפתוח את הדלת, לקרוא מבפנים ולהזמין להיכנס. השאלה היא על איזו פוליטיקה מדברים: פוליטיקה שהיא פָּנים, ותוּ לא? הפוליטיקה של הנמצאים בימין ושל אלה הנמצאים בשמאל? הפוליטיקה של הנמצאים למעלה ושל אלה הנמצאים למטה? הפוליטיקה של רוחות הרפאים המטרידות ביותר? הפוליטיקה של הסימפטום?

הבה נראה,

אני רוצה שהדיון יתנהל בהתאם ל-affectio societatis [רוח של שיתוף פעולה וכבוד הדדי] שלנו וללוגיקה של אסכולה אחת – טראנס-לאומית, טראנס-לשונית, טראנס-זהותית – שכל כך יקרה לנו.

בברכה לבבית,

מיקל באסולס

נא לשלוח טקסטים, 6,000 תווים לכל היותר, בעבור "הדיון על ונצואלה" אל:

m. bassols@mac.com; guybriole@orange.fr

,תרגמה: סולי פלומנבאום

קריאה: אורית וויס

מאמר מערכת  2

הדיון על ונצואלה החל בקצב ובעוצמה התואמים את חשיבותה של המשימה: ליזום ולקיים באסכולה שלנו חשיבה אפיסטמית ופעולה פוליטית לנוכח המציאות ש"סימפטום ונצואלה" – הרשו נא לי לקרוא לזה כך – העמיד על סדר היום. אכן, קיימים חילוקי דעות, תגובות חפוזות ורגעי השהיה; ישנם אורות וצללים; רבים מהם, ללא ספק, קשורים ל"קריאה נגד MLP" שהוצהרה בצרפת. אין פלא בכך: הטקסטים שבגיליון שני זה, שנערך ויוצא לאור בהתאם לקצב האירועים, מעידים על העמדות השונות הקיימות ועל ההדים שהם מעוררים. הבה נקווה שה- affectio societatisהמאפיין את האסכולה האחת ידע להפוך את המציאות הזאת ואת הדיון הזה למצפן טוב שיַראה לנו את הכיוון.

גילוי הדעת שז'אק-אלן מילר פרסם בימים אלה, שהופץ גם כאן, מקדם את התנועה הנקראת לעת עתה "רשת אלפא" ומצביע על משימה לטווח ארוך מאוד. היא לא מתרחקת ואינה סוטה מהדיון שעלינו לדעת לנהל במדיום הזה. על כן, אני קורא לכם להמשיך להשתתף בו עם התרומות שלכם.

הדיון על ונצואלה יתנהל בקצב לא תקופתי ולא סדיר, כפי שיידרש. גיליון שני זה מתפרסם ימים ספורים לאחר הגיליון הראשון, לאור המספר הרב של טקסטים מעניינים שאנחנו מקבלים. ניתן עדיפות לחברי AMP.

מיקל באסולס

נא לשלוח טקסטים, 6,000 תווים לכל היותר, בעבור "הדיון על ונצואלה" אל:

m.bassols@mac.com; guybriole@orange.fr

תרגמה: סולי פלומנבאום

קריאה: אורנה קסטל

מאמר מערכת 3

תרגמה: סולי פלומנבאום

עריכה: עומרי גילן

בעקבות הקמפיין שהושק נגד מרין לה פן, לא מזמן ציין ז'אק-אלן מילר בשטרסבורג שאי אפשר להסיר את התשוקות (שעליהן לא ניתן להחיל רציונלזציה כוללת) מהפוליטיקה. זאת הסיבה שבעקבותיה פילוסופים ותיאולוגים מתחו פעמים רבות ביקורת על הפוליטיקה, בתור שדה התשוקות המובילות בהכרח להרס. ובכל זאת, התשוקות נמצאות בראשיתה של כל פעולה פוליטית, והן נמצאות גם בפעולות שהובילו להבניות מוסדיות מוצקות ובעלות ערך רב. כך היה זה שבאמצעות התשוקות האלה גם כן נבנה ה-AMP והאסכולה האחת שאינה משלימה אותו. על כן, לא נראה כי ניתן להסיר בקלות מהדיון שלנו את שלוש התשוקות של ההווייה: השנאה, האהבה, הבורות.

הפוליטיקה של הסימפטום שהפסיכואנליטיקאי לומד מתוך ניסיונו אמורה להיות מונחית על-ידי שימוש בתשוקות שיהיה קשוב לתוצאות שלהן ושלא יסמוך על הכוונות המשוערות שלהן, לא משנה אם יראה אותן כטובות או רעות. זה ההבדל בין האתיקה של הכוונות, שהן לעולם לא ודאיות, לבין האתיקה של התוצאות, שכל אחד צריך תמיד ליטול אחריות עליהן. אם כן, הדיון הזה יהיה בהחלט יקר ערך לכולנו, משני צדי האוקיינוס האטלנטי.

אפילו אם ימיו של הדיון על ונצואלה ספורים, עד סופו של חודש זה, כפי שציינו בהודעה השנייה של AMP, גודש המסרים שקיבלנו ותדירותם מצביעים על משהו מעבר לכך, ועלינו לדעת ליטול אחריות גם עליו.

בברכה לבבית,

מיקל באסולס

נא לשלוח טקסטים, 6,000 תווים לכל היותר, בעבור "הדיון על ונצואלה" אל:

m.bassols@mac.com; guybriole@orange.fr

,

כוח השנאה של החזית הלאומית

סוסנה אולר

הבעת בפני סכנת עליתה של מרין לה פן לשלטון נובע, בעיניי,  לא רק מסכנת הרס הדמוקרטיה על ידיי מי שמסוגלת לבחור בנאו נאצים כחברים לריקודיה. לא רק מפני שהיא מאמינה בהדרה ובבוז לזרים אלא גם מפני שהיא מנציחה שקר שהרי כל פעם שתנועה לאומנית תופסת שלטון, מתברר תוך זמן קצר שגם בתוך הלאום עצמו יש מי שיוגדר כאויב ויהיה רדוף, מושתק, מעונה והזכויות שכביכול שייכים למי ששייך ללאום ינושלו ממנו.

על אף שה" ואהבת לרעך כמוך" נכתב לראשונה בברית הישנה (ויקרא פרק י"ט פסוק ט') ונחשב על ידיי רבי עקיבא כמושג יסוד, לא היהודים אלא הנוצרים היו אלה שעשו ממנו דת. הדת של האהבה, של האחווה וההזדהות.

פרויד, לעומת זאת, הבהיר וחשף את התעתוע שבפקודה זאת, שהרי ה"כמוך" הוא בכלל לא דוגמה טובה של אהבה מאחר שאנחנו שסועים בתוך עצמנו ונוהגים לשנוא את עצמנו לא פחות משאנחנו אוהבים.

לאקאן, בהמשך, חידד את האניגמה של האחר. מה יש בידינו על מנת להכיר את האחר? איך נדע מי הוא הרע ומי הוא הרוע? ואם נרצה לאהוב את הרע, רק נצליח לצאת מעצמנו על ידיי המשהו שבקושי ניתן לקרוא לו אובייקט והוא כונה על ידיו באות a .

הימין נוטה להעתיק את הפשיזם ולהשתיק ולסתום את הפיות כדי לשחרר את כושר הפעולה. כל משטר ימני שהכרנו בז למחשבה על מנת להאדיר את העשיה.

אך אם מרין לה פן חס וחלילה תעלה לשלטון, כל אלה שיודעים לחשוב, שחובקים אידאלים של אהבה וצדק, ישכחו שהסיבה לעליתו של מנחה הראליטי שאוו בארצות הברית  והסיבה שמרין לה פן אהודה על הרבה צרפתים כרוכה בזה שהיה מנהיג  שאהב את פרס השלום שקיבל יותר מישאהב להגדיר לעמו לאן מועדות פניו בתקופתנו הרעועה והמסוכנת. גם הולנד והשמאלנים השונים בצרפת אוהבים יותר לחשוב מאשר לעשות. אולי כי מחשבה ללא מעש נראית כלא מסוכנת. אך היא כל כך מסוכנת כמו מעש ללא מחשבה. זו האחרונה, המעש ללא מחשבה, נותנת פורקן לדחף. לכן השנאה מושכת קולות. המחשבה שמעקרת את האפשרות לפעולה היא בכלל לא מושכת ולא רק זאת אלא שהיא מעוררת השליות מהסוג שפרויד תאר כהשליות שאינן מאפשרות לחיות.

מדוע חשוב לי שמרין לה פן לא תבחר?-קלאודיה אידן

זו אכן שאלה טובה, במיוחד משום שאינני צרפתייה.

יש להדגיש שמה שגב' לה פן צווחת מזכיר לי קולות מהעבר, קולות של שיח הכופה אימה כדי לכבוש כוח מוחלט. צל העבר, זה הרחוק יותר וזה הקרוב יותר נוכח בחיינו. אלה הם קולות הלאומניות, הגזענות, הפשיזם, האוסקורנטיזם: האלים האפלים!

ארגנטינה, שבה נולדתי, קלטה את הורי ואת אחותי, ושם הם מצאו מקום לחיות בו אחרי אסון המלחמה. למרות זאת, ארץ יפה זו, שבה למדתי ושעוררה בי את האיווי לפסיכואנליזה, גרמה לי להכיר מהו משטר אפל וטוטליטריסטי, מהי הרדיפה אחר אנשים בשל מחשבות שונות ומה מקומן של האפליה הדתית, החברתית והאידאולוגית. הכול מכירים את גורלם המר והאכזרי של ה-   desaparecidos"" [נעלמים] ואת תפקידם המתועב של המשטרה והצבא בכל הנוגע להיעלמות, לעינויי ולרצח אזרחים.

במהלך התקופה הראשונה שלי בישראל, כשהלכתי ברחוב, כל רעש קטן היה מעורר בי דריכות, כך כמובן גם בכל היתקלות אקראית במשטרה, שעוררה בי חוסר אמון. מזה ארבעים שנה, מתוך בחירה,  אני גרה בארץ זו, בירושלים וגם אם מדובר ב"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", סכנת עלייתו של הימין הקיצוני בחיבורו עם פונדמנטליזם דתי היא יותר מאפשרית.

בשם חוקים פופוליסטיים האמורים כביכול להגן על האזרחים ומטפטפים את שנאת האחר, כל זכות אזרח וכל חירות עלולות להישלל במהירות. זכויות האזרח של כל הוויה אנושית מייצגות את הסובייקטיביות שלו ושיח של נדמה [סמבלנט] טהור שבאמצעות האפליה מנסה משתלט, מוחק את ייחודיותו של כל בן אנוש. זוהי צורה של נגציוניזם, כן, זוהי הסיבה שבגללה חשוב לי שגב' לה פן לא תיבחר בדומה  לכל גברת  או מר לה פן  אחרים היכולים לצוץ ולשגשג בכל מקום. 

קלאודיה אידן

האגודה העולמית לפסיכואנליזה (AMP)

גילוי דעת: למען שלטון החוק בוונצואלה

יו"ר AMP קיבל בימים אלה, באמצעותה של המועצה המשותפת של האסכולה הלקאניאני החדש (NEL) שבקראקס, הודעה מטעם עמיתינו ב-NEL קראקס, המזהירה מפני האירועים החמורים המזעזעים את ונצאולה בימים האחרונים, ומבקשה את תמיכתה של AMP.

בקשת התמיכה נוגעת בלבנו ונוגעת לכולנו באופן מיוחד. ראשית כל, אנחנו מצהירים על הסולידריות העקרונית שלנו עם עמיתינו בוונצואלה, החווים כעת רגעים קריטיים. אנו מקווים ודורשים ששלטון החוק יישמר בכל רחבי ונצואלה.

האגודה העולמית לפסיכואנליזה תומכת בצורך לשלטון החוק כתנאי בסיסי להתפתחות הפסיכואנליזה בכל מקום. אם לא ניתן יהיה לשמור על תנאים בסיסיים האלה, נתנגד תמיד למעשים הפוגעים בהם.

במידה שהשמועות המדאיגות תאושרנה בימים הקרובים, AMP – בחתימתו של היו"ר שלה – לא תהסס להשיק עצומה בינלאומית שמטרתה להזהיר את האגודות הפסיכואנליטיות ברחבי העולם ומכל הסוגים.

3 באפריל 2017

מיקֵל באַסוֹלס (יו"ר AMP)

גילוי דעת שני מטעם AMP

הדיון על ונצואלה

גילוי הדעת הראשון "למען שלטון החוק בוונצואלה", שאותו שלחנו ב-1 באפריל, עורר תגובות שונות, שליליות כחיוביות, שמביאות אותנו להצהיר על פתיחת "הדיון על ונצואלה" ב-AMP.

מצ"ב להלן מסרים אחדים שהתפרסמו ברשתות החברתיות.

הדיון ייפתח ביום שישי 7 באפריל ויימשך עד סוף החודש. המועד האחרון לשליחת מסרים הוא יום שישי, 28 באפריל בחצות הלילה.

בתוקף תפקידי כיו"ר AMP, אפעל כמנחה הדיון. נפרסם עלון מיוחד בשם "הדיון", שיופץ מברצלונה לכל רשימת AMP. הגיליון הראשון יופיע בשבוע הבא, ביום שלישי 11 באפריל.

יש לשלוח את הטקסטים לכתובות דו-אל הבאות:

m.bassols@mac.com

guybriole@orange.fr

אורכו של כל טקסט לא יירד מ-4,000 סימני דפוס ולא יעלה על 6,000 סימני דפוס, כולל רווחים.

5 באפריל 2017

מיקֵל באַסוֹלס (יו"ר AMP)

ח' א'

(...) מובן מאליו שאיני מנקה מאשמה את הנשיא מאַדוּרוֹ הנדחק לפינה, המבצע סוגים שונים של טעויות בנוגע לדמוקרטיה, אך מן הראוי להסתכל על היווצרותו של כל זה לפני הפצת גילוי דעת בסגנון אזהרה. מעולם לא ראיתי כוונה מעין זאת באגודה העולמית לפסיכואנליזה, אשר אני מרגיש שייך אליה בזכות מלאה.

JCT

(...) AMP מצדדת בשלטון החוק-הימני בוונצואלה, כאשר מה שקרה בשבוע האחרון במדינה ההיא מבוסס נשען על בסיס משפטי. לא AMP וגם אף לא אחד מבתי הספר שלה הצהירו על התנגדותם להפיכות נגד השלטון בפרגוואי, הונדורס, ברזיל, וגם לא נגד התקדמותו האכזרי של הימין בארגנטינה, הממוטט זכויות יסוד, כגון הזכות לעבודה, לחינוך ממלכתי, לבריאות, לפרישה לגמלאות וכד'. ברצוני להבהיר כי איני מצדד גילוי הדעת של יו"ר AMP, ארגון שאני שייך אליו.

א' ק' - על ההצהרה של AMP:

אתמול, לקראת סוף היום, ומתוך העייפות הבאה בעקבות יום עבודה קדחתני, נותרתי בהלם לאחר קריאת דו-אל שגרם לי אי-נוחות ניכרת. AMP, האגודה העולמית לפסיכואנליטיקאים, שאליה אני שייכת ולמיטב הבנתי היא מייצגת אותי, משחררת גילוי דעת על המצב בוונצואלה. ההודעה מתמקמת בתחום הפוליטי, ואני מרגישה שהיא חפוזה ועונה להיגיון הניאו-ליבראלי. גם במקומות אחרים בעולם נוצרו מצבים שונים של חוסר איזון וניצול לרעה של הכוח, אך התגובה היחידה הייתה שתיקה. אני חושבת שהחיפזון מקצין ונועל את האפשרות לדיון פוליטי. אני מכבדת את ההיררכיות ואת השונוּת, אבל הפעם איני שותפה להצהרה ואיני מצטרפת אליה.

JGD

לא מובן... מה שמפריע לך הוא כי AMP לא התבטאה בקשר לאירועים אחרים? או שהיא מתבטאת במקרה הזה?... לעת עתה, בחרת להגן על המדוּריזם. קחי אחריות על כך, על תמיכתך בהפיכה שהתרחשה בוונצואלה, בהפרה השיטתית של זכויות, באלימות המופרזת שדוברי הממשלה, הכנופיות החמושות וכו' מעודדים אותה ישירות...

HSC

אני, בתור ונצולאנית וחברה ב-NEL קראקס, מודה ליו"ר AMP על מכתבו.

אני זוכרת שאנחנו, הפסיכואנליטיקאים הוונצולאנית החווים את מה שקורה יום יום, ביקשנו את גילוי הדעת הזה. את מדברת על אוטופיות, זמנים קשים מאוד פוקדים את ונצואלה, מה שקורה בוונצואלה אינו עניין של שמאל או ימין, אלא רעב, מחסור, חוסר ביטחון תמידי.